בכיתה א’ דרכנו נפגשו לראשונה. שש שנים היית בכיתה המקבילה לי. וכבר אז למדתי להכיר אותך, ילד נעים, יפה ושקט. משם המשכנו באותה הדרך ולאותו הבית ספר, ולבסוף גם לאותה הכיתה ולאותו השולחן.
לא השתנת הרבה מאותם שנות ילדות- אותו חיוך, אותו חבר צמוד ואותו שקט ובטחון שהקרנת סביבך. השנה האחרונה שלנו בבית הספר, היא השנה בה למדתי להכיר אותך קצת יותר. את ההומור, את החוכמה, האדישות ותחומי העניין. הרצון להתגייס כבר, לתרום ולעשות. ולא היה לאף אחד ספק שזה בדיוק מה שתעשה, שאתה עמית, תצליח בדרך שתבחר. עכשיו אני יושבת וכותבת לך מכתב, לך שכבר לא איתנו. לך עמית, שסיפרת לי את שאיפותיך לצבא ולא מעבר, לשאיפות שלא הכרתי וכבר לא יקרו. וזה לא נתפס, וזה כואב, כואב מדי. אנחנו ילדים, ומישהו משלנו, מהשכבה, מהכיתה, מהחברים, כבר לא כאן. סיפרו לי שנהרגת, וכל מה שחשבתי היה שזה לא הגיוני, ומה פתאום, ולא יכול להיות. עמית החסון, הבטוח, עמית שלא יקרה לא כלום, קרה לו.
הלוואי שהיתי יודעת בדיוק מה לכתוב לך, בדיוק איך לכתוב, כדי שתדע שאתה חסר. כדי שתדע שפערת לנו חור בלב. לאלו שהיו קרובים לך מאוד וגם לאלו שפחות. שתדע שכל כך הרבה אנשים חושבים עליך, ומתגעגים אליך וחושבים- שזה פשוט לא הוגן.
אני לא יודעת מה קורה אחר כך. אני לא יודעת מה קורה אחרי שהלב מפסיק לפעום והגוף שותק. אבל אני יודעת שאתה עדיין אתה, שלו, שקט ומחייך.
הלכת באותה דרך שחיית, במחשבה על החברים ובסוף על עצמך. אתה גיבור, גיבור של כולנו, והלוואי ולא היית.
היתה לי הזכות להכירך והצער האיום בלכתוב לך עכשיו.
תהיה בלבי תמיד.