עמית יאורי - אתר הנצחה

עד יום הזיכרון הזה טקס יום הזיכרון היה עוד טקס, עוד טקס במובן שבו בוגרי הגימנסיה היו מבקרים בביה”ס, שהחיילים מבניהם כמסורת ביה”ס היו לובשים את מדיהם והתלמידים את החולצות הלבנות, שפוגשים את המורים ואת החברים שלא ראינו זמן מה, שעומדים יחד בצפירה, ששומעים כל כך הרבה שמות בצורה כזו שרבים לא מבינים בכלל שאותו שם שמקריאים היה עולם שלם עם משפחה וחברים שהוא הותיר אחריו, אלא עוד שם ברשימה שמקבל 10 שניות של הנצחה. עכשיו זה אתה, עכשיו זה שם של חבר קרוב ואדם שיקר לליבי, עכשיו זה לא עוד סיפור של גיבור שנפל במלחמה על הארץ, עכשיו זה סיפור שמקבל נפקות שונה, שקורם עור וגידים ומחזיר אותי למציאות בה אתה לא כאן איתי.

עד הבשורה הנוראה מכל לא יצא לי להתמודד באופן אישי עם מוות, וליתר דיוק לא של אדם שקרוב אלי. עד כה הזדהיתי, שמעתי סיפורים ותמכתי באנשים שכן חוו התמודדות מסוג זה, אך מעולם לא חוויתי כאב של מוות. כאב של מוות הוא כאב קשה מנשוא, כאב שלא מרפה, כאב שחונק, כאב שמייסר, כאב שלא נותן מנוח, כאב שמנפץ את האשליה שמדובר בטעות אחת גדולה, כאב שגורם לתהיות ולפקפוק באמונה, הרי איך יכול להיות שיש ה’, ששומר על כולנו ושהוא כל יכול, אם הוא לקח את המלאך הצעיר הזה בצורה כה אכזרית? ובעיקר כאב שמלמד את השיעור הכואב ביותר שהחיים יכולים ללמד – שום דבר לא נמשך לנצח.

עמית משקף את כל מה שטוב ונכון בעיניי, גם לו הייתי מנסה למצוא בו כל פגם או דבר מן הרע לא הייתי מוצאת, כי הוא פשוט טוב, טוב מדי. “מים שקטים חודרים עמוק” זו לא עוד קלישאה, זה באמת מה שמגדיר ומאפיין את עמית בצורה הטובה ביותר. עמית מעולם לא השוויץ והתפאר בדברים שעשה, למרות שהיה לו כל כך הרבה במה. פעמים לא מעטות הצניעות הזו הייתה מעצבנת אותי, אך עם הזמן וההיכרות שלי איתו הבנתי שזה פשוט מי שהוא. תמיד הפליא אותי לראות עד כמה הוא נאמן לעצמו ולערכיו, כיצד היה מנתק את עצמו מכל דבר טפל ופשוט מתמקד ב”תכלס” – בדברים החשובים באמת בחיים. בכל המפגשים והשיחות שניהלתי עם עמית, הוא לא היה מספר על דברים שעברו עליו, הוא אף פעם לא היה הטיפוס המשתף ובכל פעם שניסיתי לשאול מה קורה איתו בצבא ומה עובר עליו, הוא היה עונה בצורה כללית ומיד מעביר את הנושא. מה שכן, הוא היה מקשיב ומתעניין בצורה יוצאת דופן. הוא לא היה מתעניין כדי לסגור פינה ולצאת ידי חובה, לעמית היה אכפת, אכפת עד כדי ירידה לפרטים שלמען האמת לא היו מעניינים אף אחד חוץ ממנו, כך שכל זמן שהייתי משתפת אותו בדבר שהוא ידע שחשוב בעבורי, קיבלתי את התחושה שזה היה חשוב גם בעבורו.
הקשר שלי ושל עמית החל בגיל צעיר מאוד, נפגשנו לראשונה בצופים בכיתה ד’ וכבר אז הפכנו חברים טובים. בגימנסיה חלקנו את אותן הכיתות ולאחר סיום הלימודים, מהחשש שאין פתאום את המסגרת המאגדת, דאגנו להדק את הקשר והשתדלנו עד כמה שהמסגרת הצבאית אפשרה לו – להיפגש, לטייל ולבלות יחדיו.

אהבתי את עמית. אהבתי לטייל איתו, הוא היה מגיע מאורגן ותמיד היה מתקתק את המאהל, האוכל וכל היתר בזריזות. אהבתי את המוזיקה שהוא שמע, מוזיקה איכותית ורבת גוונים. אהבתי לשמוע אותו מנגן. אהבתי את הקלילות והספונטניות בו ניחן. אהבתי להציק לו, הוא היה מתעצבן בקלות. אהבתי ללכת איתו לים, הוא היה משרה תחושה של רוגע ושלווה פנימית, הוא היה נכנס למים גם אם המים היו קפואים ונדמה היה שליד הים הוא היה מאושר. אהבתי את רגעי השובבות שלו, ברגע שהוא היה נכנס ל”רוח שטות” לא ניתן היה לעצור אותו. אהבתי לצלם אותו, בהתחלה הוא לא היה מאפשר ושולח ידיו לכיוון המצלמה, אבל אח”כ היה מתרכך והייתי מצליחה לתפוס את החיוך שובה הלב שלו ואת המבט הביישן שלו. אהבתי ומסרבת לדבר בלשון עבר – עדיין אוהבת.

באחת מן ההתכתבויות שהיו לי איתו לקראת חג השבועות, שאלתי אותו מתי הוא אמור לצאת הביתה והוא כתב שהוא עתיד לסגור כ-5 שבתות, דבר שבשגרה מבחינתו. כתבתי לו בתגובה: “אוך איתך חייל לוחם שכמותך”, והוא ענה לי: “אני לוחם פנתר”. אמנם השיחה התנהלה בהומור ובציניות, אך בכל צחוק יש טיפת אמת – הוא הגדיר את עצמו כלוחם פנתר, התנהל כלוחם פנתר לאורך כל הדרך ולבסוף נאלץ לשלם את המחיר הכבד ביותר בשל היותו “לוחם פנתר”.

עמית לא כאן פיזית, אבל הוא תמיד נמצא בליבי, במחשבותיי ובכל דבר שאני עושה. אני מתנחמת באפשרות שהעולם הבא באמת קיים, שם הוא נמצא במקום טוב יותר, עם ים, טבע ומוסיקה כמו שהוא אוהב. שהוא עושה עכשיו את הטיול שחלם לעשות אחרי הצבא, שמגישים שם כל יום פיצה, שהוא מרגיש טוב, שמלמדים שם את הקורס לבישול שהוא רצה לקחת ושהוא החליט מה בא לו ללמוד, שהוא פגש את אהבת חייו, שלא חסר לו כלום, שהוא סוף סוף טופח לעצמו על השכם ושהוא יודע כמה הוא חסר לי ולכולם כאן למטה.

עמית, יום הזיכרון הזה והבאים שאחריו, לא יהיו בגדר עוד יום זיכרון, לא לי ולא לכל מי שאי פעם פגש בך. אני מבטיחה ומתחייבת לזכור תמיד, את הקשר שלנו, את אינספור החוויות והרגעים שחלקנו, את האישיות יוצאת הדופן שלך ואת הסיבה ששמה קץ לחברות בינינו.

אוהבת וכל כך מתגעגעת אליך.