משפחת יאורי – שחר, עינת, נועם ועידו, קהל נכבד,
לפני שנה וארבעה חודשים, הכרתי משפחה חדשה ומדהימה, אך כשהכרתי אותם, הם כבר היו משפחה חסרה – חסרה בעמית הבן הבכור.
לפני שנה וארבעה חודשים נכנס הגדוד ללחימה ברצועת עזה במבצע “צוק איתן”. כעבור שבוע ויום של לחימה נהרג עמית בקרב פנים מול פנים עם מחבלים. זאת בעת שעשה את דרכו לסייע לכוח נוסף של הפלוגה, שנתקל מספר דקות לפני כן.
התלבטתי רבות מה להגיד, יש לי הרבה מה לספר על עמית כחיל, כלוחם וכמפקד. איך היה נערץ על ידי פקודיו ומפקדיו, איך הלך תמיד קדימה, יזם ובאומץ לב חתר למגע. איך נסך תחושת בטחון בפקודיו כאשר היה בסביבה, איך היווה דוגמה ומופת לכל הסובבים אותו. ככל שחשבתי יותר עלו בראשי עוד זיכרונות ותמונות: עמית בריאיון, אולי לקורס קצינים; עמית בתרגיל הפלוגתי; ועמית מוביל פומ”ה (ופעם אחת גם בגופייה); עמית באימונים ובערב פלוגה. דבר אחד היה משותף לכל אותן תמונות, הדבר הזה הוא החיוך – חיוך של מלאך, חיוך שאומר הכול, חיוך שלא ניתן לשכוח, לא סתם החיוך הזה נשאר עד היום בתמונה בוואטסאפ של עינת.
אבל התמונה הבאה שרצה לי בראש, קצת פחות נעימה, והפעם היא שלי, ערב יום שישי, מכנס את חולית הפיקוד של הסמג”ד שלי ומעדכן אותם על האירוע. מולי עומד ג’וש, ואני רואה את השפתיים שלו ממלמלות “רק לא עמית, רק לא עמית”, ואני, אני נושך שפתיים, הגרון נחנק, והמילים כאילו מסרבות לצאת. עד שבשקט אני מבשר להם שעמית וגיא נהרגו וחיים נפצע קשה.
טשרניחובסקי כתב ש”האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו”. בשנה וארבעת החודשים האלה הבנתי את המשפט הזה לעומקו. משפחתך וחבריך השלימו חלק בפאזל: כשפוגשים את הוריך ואת אחייך מבינים מהר מאוד מה הניע אותך, על אילו ערכים גדלת ואיך יישמת אותם בתפקידך – הרעות, אהבת האדם, האהבה לספורט ואומץ הלב.
לפני שנה פרצנו דרך לאופניים בערבה והשנה מירוץ. כולי תקווה כי מירוץ זה יהיה ניצן ותחילתה של מסורת – כי זו הדרך הנכונה להנציח אותך.
עינת ביקשה שלא אאריך (מקווה שעמדתי בבקשתך) ולסיום רק אומר שאני גאה שהייתה לי הזכות לפקד על עמית ולהכיר את עמית. החיוך שלך ילווה אותי לעד.
משפחת יאורי, אוהב ומחבק.