אז עברו להם כמה חודשים… והחיים נמשכים… כל אחד בשלו וכולנו יחד. אני יושבת כאן, בגסטהאוס בהודו, וחושבת… וחושבת.. .
אני חושבת על שחר, אני חושבת על עינת, אני חושבת על נוני, ועידו… אני חושבת על פעם, אני חושבת על הטבע שאני רואה, שאתה אף פעם לא תראה… אני נזכרת בימים האלו, בבוקר הזה שקמתי ושמעתי את ההודעה. מאותו היום משהו השתנה, נפער איזה חור, איזה בור, שכנראה אף פעם לא יתמלא מחדש.
אני זוכרת אותך בכל תקופה בחיים: אני זוכרת אותנו משחקים בשלג; אני זוכרת אותנו בונים בלגו של נוני; אני זוכרת אותנו סתם יושבים במרפסת ומדברים על החיים; אני זוכרת אותנו משחקים מחבואים; אני זוכרת אותנו הולכים ביחד לבית ספר בבוקר, כל בוקר…
אני זוכרת את החיוך שלך, מסתכל עליי בביישנות כזאת, כזאת חמה ומלטפת, ביישנות שמעבירה נגיעה של משפחה ושל מקום מפלט. מה לא הייתי עושה עכשיו בשביל חיוך כזה!
עמית, קשה להיות רחוקים מהבית ביום הזה, קשה לחשוב על כולם שם ואני פה. קשה לי לא לעלות למקום הזה שבו, לפני כמה חודשים, נפרדנו בפעם האחרונה…
אבל מי כמוך יודע שקשה זאת רק מילה.