אנחנו מכירים מכיתה א’, טוב לא בדיוק מכירים אישית אף פעם לא באמת יצא לנו לדבר מעבר ללימודים, יש לי תמונה אחת בראש שלך שאני לא אשכח, כבר כשהיינו קטנים, כל פעם שהיה צלצול להפסקה היית רץ במהירות למטה לשחק, לא היית מדבר, לא צועק, פשוט רץ. וככה תמיד, הייתי רואה מהצד איך אתה גדל, ממשיך לרוץ לשחק להתאמן, הופך לגבר. והנה אתה מתגייס וממשיך לרוץ כמו שאתה יודע, בדרך שלך, עם הביישנות והסבלנות הזו שהלוואי והייתה לרובנו. עד שהגיעה התקופה הזאת בשנה, מלחמה בארץ ישראל שמכניסה את כולם למקלטים בכל רגע נתון ושולחת את החיילים שלנו להגן על המדינה והמשפחות. כולם מאוחדים בזמן הזה שומעים על עוד ועוד הרוגים וכואבים ביחד. ביום ההוא שהודיעו את הבשורה שמעתי שהסתערת ראשון, הילד הביישן שנכנס ללב של כולנו הפסיק לרוץ. אנחנו עדיין בשגרה שלנו, לומדים, טסים, משתנים. כל הזמן חושבים עלייך ועדיין לא מעכלים שאתה לא איתנו. תנוח על משכבך בשלום.