גם אחרי שלושים ימים שעברו מאז שלקחו אותך מפה אני לא בטוחה שאני מעכלת ומשלימה עם העובדה שאתה לא איתנו יותר…
במהלך השבעה וכל החודש האחרון שמענו לא אחת את המשפטים: “הזמן יעשה את שלו”, “הזמן ירפא”. ההלם הראשוני חלף. הרצון לברוח ולהגיד שזה לא אמיתי נתקל בחומת התודעה, שהאסון הספיק לחלחל אליה. הכעס, ההכחשה והזעקה מתבררים כחסרי תכלית. החיים, כביכול, יחזרו למסלולם.
כן, הזמן אולי יעשה את שלו, אך הזמן אינו מרפא! את מקום כל אלה תופסים הכאב והגעגוע שאין להם סוף:
מחכה שתיכנס הביתה ותגיד אהההה אימא.
געגוע למוזיקה הבוקעת מהלפטופ כאשר התקלחת.
געגוע לחיוך הביישני, המתוק, הטוב ושובה הלב.
געגוע לחיבוקים ולנשיקות החטופות, שהסכמת לקבל רק כאשר נסעת או שבת מהצבא.
געגוע לשיחות הטלפון הלקוניות (שלפעמים כעסנו על קוצרן): “אימא, אבא, הכול בסדר, להתראות”.
געגוע למה שעוד יכולת להיות ולעשות, אלמלא נקטפת לפתע.
ובכלל, געגועים ליישותך המקסימה וכאב נורא לנוכח הידיעה כי לא עוד נראה אותך, רק נחלום את דמותך.
החוסר הזה לא יושלם לעולם. לא הזמן ולא הכוח, לא התמיכה והחום, המורעפים עלינו מכל עבר – דבר לא יוכל להשלים את חסרונך הכואב.
היית בן אדם כל כך מדהים, פרח עם לב טהור ועם העיניים הכי חודרות ומבינות בעולם, וחיוך… שהיה ממיס כל אחד ואחת… הגיע לך כל הטוב שבעולם. ובמקום – קטפו אותך כל כך מוקדם…
כל שנותר לנו כעת הוא להתגעגע, לזכור ולהנציח.
היה שלום, בן יקר, היה שלום מלאך שלי.