עמיתי,
מוזר ולא ברור לכתוב עליך בלשון “עבר” , זה פשוט לא הגיוני, לא מציאותי. אני כותבת את הדברים ואתה מציץ מהצד מהתמונה שכל הארץ מכירה היום, בחצי חיוך שובבי מסתכל באושר למצלמה ואי אפשר שלא לחייך אליך חזרה.
ביום שישי בערב הזמן עצר מלכת, קבלנו כרטיסים לסרט אימה, סיוט, חלום בלהות הובילו אותנו לקולנוע הלא נכון ולאולם עולם, בלתי מוכר, מפחיד וחשוך.
אני מנסה לכתוב את המילים וזה פשוט תקוע, מעיין מועקה בגוף שמפרקת אותנו לחתיכות קטנות מבפנים, כואב לנשום, כואב להזיז את הרגלים, כואב לחשוב שלא נראה אותך יותר, שלא נזכה לראות אותך מטייל את שביל ישראל, צולל באילת, לומד באוניברסיטה, מחפש את מזלך בכישורך הרבים, מרביץ איזה טריאתלון כדי שלא ישעמם, מגלה עולם, ממציא תחום ספורט שאף אחד לא חשב עליו, מבלה עם חברים אולי גם חברה, כן פשוט מתנסה בכל אותם דברים שבני עשרים עושים.
אני מריצה בראש תמונות שלך, תמונה שהיית תינוק ובקושי רצית לצאת מהבטן, בתחפושת של ליצן מחייך חיוך רחב, שושבין בחתונה של גילי ושלי עם קוצים מלאים בג’ל, רוכב על פיל בתאילנד, מפדל באופניים בהרי ירושלים, שוחה בים, מסיים את התיכון, סיום טקס מכי”ם, ליל הסדר האחרון, טיול באגמון החולה ותמונת סיום באילת. תמונות ששוזרות את חייך ומציגות כל כך את מי שאתה, אוהב את החיים, ספורטאי מעולה, בעל ידע אדיר, ציני, רגיש, שקט פנימי ובהירות.
לפני שיצאת למבצע הספקנו לדבר בטלפון וכמובן שהתחלתי לבכות. מהר מאוד אפסת אותי ואמרת “אוסי מספיק עם הדרמות” ואני עוד ניסיתי להסביר שזה בלתי נשלט, אבל אותך זה לא ענין והעברת לי תחושת בטחון שהכל יהיה בסדר, ואין מה לדאוג ואני האמנתי לך, כן כזה אתה אחד שאומר ועומד בדבריו.
במהלך המבצע עוד ניסיתי לשלוח לך הודעה ולבקש שלא תהיה רמבו ותשמור על עצמך. כי ידעתי שתמיד אתה פועל מתוך שיקול דעת, עם חשיבה קדימה, מתוך דוגמא אישית ואחריות לך וחייליך ובעיקר מתוך אמונה וידיעה שבחרת במסלול שדורש להיות בחוד החנית, לבצע כל משימה על הצד הטוב ביותר עם מוטיבציה עד השמיים. כן כזה אתה.
כבר יומיים שאנחנו מחכים שתכנס בדלת הבית תסתכל על כל ההמולה מסביב, תראה את התמונות שתלינו בכניסה לחדר שלך, את נר הנשמה ותגיד “חלאס, אתם לא חושבים שקצת הגזמתם אולי תפסיקו עם הרגשנות המיותרת הזו”. כי כזה אתה, תמיד יודע מה נכון, נאבק עד הסוף באמונות שלך, מוכן להיות הראשון בכל דבר, סומך על עצמך, בולט בשקט שלך, במבטים הכל כך ברורים וחודרים, בעקשנות ובהתעקשות תמיד לסלול את הדרך שלך גם אם כולם אומרים שאולי הלכת לאיבוד.
אנחנו נשארים עם פצע ענק ופתוח שלעולם לא יגליד הוא תמיד יהיה שם. ביום שישי נגמר פרק אחד של חיינו והתחיל פרק אחר, כואב וקשה. מעכשיו כל שמחה תמיד תהיה מלווה בעצב, שלא משנה איפה אנחנו אתה תמיד תהיה שם, בצפייה תמידית שהנה אתה כבר מגיע , שאולי הטלפון שמצלצל הוא ממך.
השארת אותנו להתמודד עם מציאות בלתי נתפסת, כואבת ומכעיסה, אין בחירה בשכול, זה משהו שנוחת עליך כרעם ביום בהיר וצריך ללמוד לחיות איתו.
ואתה כמו תמיד, גם עכשיו מסתכל עלינו בחצי חיוך ומסמן לנו לבחור בחיים להמשיך הלאה, להמשיך לעשות את מה שאתה ואנחנו אוהבים, לא לעמוד במקום, לצאת לחפש הרפתקאות ואתגרים, להיות ביחד ובעיקר לא לוותר גם שקשה. וכן מיום שישי קשה וכואב מאוד.
עמיתי, אני לא מצליחה להיפרד לחשוב שלא אראה אותך עוד. אני יושבת בחדר שלך ואתה מקיף אותי, הספרים שקראת, הגיטרה על אדן החלון, מחברת אחת לכל המקצועות בביה”ס, הבגדים בארון עם הריח שלך, רשיון הצלילה החדש. אני כל כך רוצה שתשב לידי ואוכל לחבק אותך להרגיש אותך באמת.
אנחנו אוהבים אותך, את כל כולך ומתגעגעים כל כך מתגעגעים שזה כואב, חונק ופשוט בלתי נתפס.