הי עמית
הרבה זמן אני מנסה לכתוב לך. כל פעם מתחילה ומקבצצ’ת את מה שכתבתי, כותבת מחדש ומוחקת.
מצד אחד זה נורא קשה, כי לא דיברנו הרבה, כמעט בכלל לא, תקופה ארוכה. מאז “פולה” דרכינו למעשה נפרדו בצורה טבעית: אתה מצאת את המקום שלך, ואני את שלי. מצד שני, ככה אולי יותר קל לכתוב, כי היו לי הרבה דברים שתמיד חשבתי עליך ולא אמרתי, ובתת-מודע שלי תמיד דיברנו. היה לי ברור שאתה נוכח בחיי – בצופים, עד שלב מסוים, בשכבה, בשיעורי האמנות ובמיוחד בשיעורי הצילום.
אני לא מתיימרת לומר שהכרתי אותך לעומק, אבל לא יודעת איך להסביר את זה – תמיד היה לי ברור שאתה פה, לידי.
מוזר. חלקנו רגעים מאוד אינטימיים, ובלי לדבר בכלל! חדר החושך במוסררה הוא מקום מאוד אינטימי. כל אחד בשלו, במקום הקבוע שלו, עם הפילם שלו, עוסק בפיתוח שלו… חשוך לגמרי, לפעמים נשמעת מוזיקה, ולפעמים פשוט שקט. עומדים אחד ליד השני ולא מדברים, אבל ברור לנו לגמרי מי עומד לידנו. אפשר להרגיש את ההוויה של אותו בנאדם. נראה לי שלמדתי עליך די הרבה מהלא לדבר איתך הזה, כי כשמרגישים לפעמים זה יותר חזק מלדבר…
מצחיק להיזכר בימים של “פולה”, איך היינו רביעייה – אני, אתה, חגי ואילי. כולם תמיד אמרו: נו, חגי ואילי יהיו ביחד – וזה מה שהיה – ועמית ומיכל יהיו ביחד, וזה בחיים לא קרה. נראה לי, בין השאר, כי שנינו היינו ביישנים ואילמים כמו איזה דחלילים…
אני חושבת עליך ועולות לי תמונות של אדם תמים, טוב לב, מורכב, רגיש, אחד שדברים לא עוברים לידו, אבל גם לא מראה או מוציא הרבה החוצה; רוצה להראות שהכול בסדר, כדי שאחרים לא ידאגו. אחד שלא עושה עניין משום דבר, כי אתה פשוט מלא ענווה.
אני חושבת ויודעת שאתה מאוד מיוחד, יש לך דרך מחשבה מאוד שונה – נקייה… אתה הדוגמה אישית לכולנו. לשקט האצילי שלך הייתה ותהיה השפעה ענקית על כולנו.
עמית, אני גאה שזכיתי להכיר אותך, גאה בדרך שלך וגאה בך. אתה מדהים, אתה מלאך, ואתה גיבור בגן עדן…
חושבת עלייך הרבה.