הזיכרונות שלי מ”פולה” הם כמובן חגי ועמית.
נזכרת בתקופה שאילי ומיכל היו חברות שלך ושל חגי, וזה עדיין מצחיק אותי כל פעם מחדש. נזכרת במכולת של פנחס, שכל בוקר וצהריים היינו קונים שם ממתקים… בל”ג בעומר, שלא פספסנו אף שנה, בטיולים ובפעולות בצופים.
משם כולנו המשכנו לגימנסיה ושם שוב לא היינו באותה כיתה. במשך תקופת הגימנסיה נוצרו חבורות, ושוב כמובן, אתה וחגי ביחד. אתה היית השקט שביניכם, ותמיד הייתי מוצאת אותך במקום שנמצא חגי.
הייתה לנו תקופת ה”זולה”: כולם היו באים, עושים רעש, ואתה כמובן היית בא, אבל עושה פחות רעש, זה מה שכולם אהבו בך – השקט הזה שלך. אולי השקט החיצוני. אבל על העקרונות שלך ועל האידיאולוגיה שלך עמדת ולא ויתרת אף פעם.
מאז שאני זוכרת את עצמי ביסודי אני זוכרת גם אותך, ולאורך כל הדרך השתדלנו לשמור על קשר, תקופות יותר ותקופות פחות. יש לי הרבה זיכרונות; תמונות – פחות, אבל כולנו יודעים שלא אהבת להצטלם.
זוכרת את היום שעשינו אצלך “על האש” – אני, אתה וחגי – ואת ימי השישי, כשחגי הכריח אותך לצאת מהבית לשבת על בירה ב-102.
כששמעתי שנהרגת ידעתי שהרבה דברים הולכים להשתנות בחיים של הרבה מאוד אנשים. כולנו באנו לגימנסיה פעורי פה, לא יודעים מה להגיד ואיך לנחם זה את זה.
המשפחה החליטה לבנות שביל אופניים לזכרך. באנו, כמה חברים, לעזור ולקחת חלק בבניית השביל. באחד הימים אמרה לי עינת, אימא שלך: יורד גשם, כי אתה בטח כועס שכולם עושים את כל הדבר הזה לכבודך…
אני בטוחה שלמרות מה שאימא שלך אמרה אתה מרוצה מהשביל, ולו היית פה היית כבר רוכב את כולו באופניים…
אחרי כמה חודשים הגיע זמני לטוס ולטייל בדרום אמריקה. ידעתי שבמשך הטיול לא יהיה יום שלא תעבור בי מחשבה עליך, או משהו שיזכיר אותך. הזכרתי אותך וסיפרתי עליך כמעט בכל מקום שהייתי בו. פגשתי את שיר, ויחד נזכרנו ודיברנו עליך. הזיכרונות והתמונות יישארו, ואנחנו נמשיך להיזכר בך. לא נשכח איזה חבר היית דואג, אכפתי, מצחיק וכייפי.
תשמור על כולם ואל תדאג, יש לך משפחה מדהימה וחזקה. כולנו נשתדל ללכת לבקר ולעזור כשצריך.
אוהבת המון ומתגעגעת.