אני ועמית נולדנו באותו בית חולים בירושלים באותו יום ובאותה השנה. לראשונה יצא לי להכיר אותו בשבוע הראשון לטירונות. שנינו היינו שונים מאד אך בכל זאת נוצר החיבור הזה שהמשיך גם לאחר פילוג דרכינו הצבאיות.
אני מעולם לא אשכח את הלילות הלבנים של שפצורים, תרגיל צמד (שבו היית הצמד שלי ותמיד שאפת שהתרגיל יצא הכי טוב) ואת כל השיחות שיצא לנו לעשות במהלך השמירות. אני למדתי מעמית המון על מה זו איתנות ומצוינות ומה זו חברות (שיכולה להימדד ברמה כזו רק בצבא).
עברו כמעט שנתיים מאז אותו רגע בו עמית נפל בקרב, שנתיים שבהם עברנו, כולנו, כל מחלקה 2 המון. התבגרנו. ולמדנו הרבה על מה באמת חשוב בחיים. אוסיף עוד, שיצא לי הזכות לפקד על אחותו של עמית, נעם, גם מדריכה מעולה, שהערכים מובילים אותה, בגלל החינוך הנהדר שקיבלה בבית. אני כל הזמן מנסה להעביר לה את התכונות והערכים שלך היו כ”כ חשובים להעביר לנו כחבריך.
את עמית, את גבורתו ואת השפעתו נזכור לעולם. יהי זכרו ברוך.