שלום קוראים לי עדו יאורי ושכלתי את אחי הגדול עמית במבצע צוק איתן.
עמית שירת בהנדסה קרבית בגדוד 603 בתור סמל המחלקה. ב 25.7.2014 עמית וחיים המ”מ עם עוד שני חיילים יצאו לבחון אפשרויות לפוצץ מגדל מים ששימש לתצפית של חמאס. לפתע נשמעו בקשר קולות על התקלות עם מחבלים שבה נהרג גיא בויילנד. עמית וחיים ירדו ממגדל המים כדי לחבור לכוח הנתקל. באירוע ההיתקלות היו שלושה מחבלים- שניים נהרגו ואחד הצליח לברוח לסמטת הבתים הקרובה ושם עמית וחיים השיבו אש וכשנסוגו חיכה להם בצד הבית וירה צרור יריות. עמית נהרג במקום וחיים נפצע קשה.
הייתה לעמית דרך מרוחקת אך באותה מידה גם מספיק קרובה כדי שאוכל להרגיש מה הוא חושב או היה עושה ואפילו גם עכשיו כשהוא לא איתנו אני מרגיש כך ומנסה לחשוב מה עמית היה עושה במקומי.
עמית היה אח גדול אבל הוא היה אח גדול שלי בדרכו שלו.
אני זוכר את עמית מתאמן בטריאתלון לקראת השירות הצבאי- וגם אני התחלתי לאט לאט להיכנס לריצה ולהשקיע בזה את הזמן שלי.
המקום הבטוח בשבילי תמיד היה הספורט ובעיקר הריצה כי ברגעים האלה זה רק אני מול עצמי שום דבר אחר לא מפריע לי. המוח מתנקה ממחשבות מיותרות, ורק המחשבות ההכרחיות לאותו הרגע מקבלות מקום. אני מתאים הנשימה לקצב הריצה ומחשב כוח להמשך ועכשיו כשאני חושב על זה אז זה ממש כמו בחיים האמיתיים- גם בחיי היום יום, מאז שעמית נהרג אני מנסה לנקות את הראש ממחשבות מיותרות, לזכור לנשום ולחשב את הכוח שלי להמשך הדרך.
באחת היציאות האחרונות של עמית הביתה הייתי כבר עמוק בתוך הטריאתלון והעברנו חוויות משותפות על הריצה. ריצה בחורף, בקור ובגשם, בתוך שלוליות – אלו חוויות שהרגשתי שרק עמית יכול להבין ורק הוא יכול לצחוק איתי על זה.
לאחרונה הרגשתי שאני חייב לעשות שינוי דרמטי בעשייה היומיומית שלי שנעשית מאוסה מהשגרה של לימודים וריצה – ודןדן חבר ילדות של עמית לקח אותי לטפס בקיר טיפוס.
התמכרתי להרגשה הזו שמזכירה את הריצה- הראש שמתנקה ממחשבות מיותרות, אבל הטיפוס בשבילי קשור להתמצאות והעשייה הזו שונה בשבילי מאוד והקשר שלי עם דנדן התחזק בזכות הטיפוס.
כשהציעו לי השנה לדבר בטקס של משפחה אחת לא ידעתי מה לענות…התלבטתי…מצד אחד לא ידעתי אם אני רוצה לעלות ולדבר מול כולם ומצד שני נזכרתי בחוויה הראשונה שלי במקום הזה. יש מקומות שכשאני מגיע אליהם אז אני מיד יכול לקלוט את האווירה ואת האנשים- וככה היה בשבילי המחנה הראשון של שלי במשפחה אחת. רציתי להגיע למחנה כי רציתי לדעת איך ילדים אחרים בגילי מתמודדים עם השכול והאובדן ומיד כשהגעתי התחברתי לחבר’ה הגדולים ולאט לאט לכל השאר.
הרגשתי שזה מקום שבו כולם מבינים אחד את השני בלי צורך לדבר הרבה, הרגשתי שיש פה הבנה אמיתית שרק אנחנו יכולים להבין ולהרגיש. הרגשתי שרק מי שאיבד מישהו יכול להבין אותי. כבר לא הייתי צריך להסביר כל כך הרבה את מה שממילא אי אפשר להסביר במילים.
אז השנה הנושא של הטקס הוא “מקום” ואני חשבתי על המקום האחרון בו היינו שנינו, עמית ואני, לבד.
יום שבת ומבצע שובו אחים בעיצומו ועמית אמר שהוא רוצה לרדת לעיר העתיקה לקנות כנאפה ובקלוואה
מיד הסכמתי כהרגל של יום שבת וכשלא עושים כלום איך אפשר שלא לרדת לעיר העתיקה לרחובות והריחות המוכרים?
הגענו לעיר העתיקה והרגשנו את האווירה המתוחה, זה לא היה כמו עוד יום שבת רגיל, אבל אני הייתי עם עמית והרגשתי בטוח.
התהלכנו ברחובות העיר ודיברנו. כל אחד סיפר על מה שמעסיק אותו. עמית סיפר על הצבא ואני שאלתי והתעניינתי מה הוא אוהב בתפקיד, מה מגניב בצבא ובעיקר על פיצוצים כי בכל זאת- הנדסה קרבית. עמית שאל אותי על הלימודים אבל בעיקר על האימונים שאני עושה, איך אני מתקדם ומה התוצאות שלי. בדיעבד אני יכול לומר שזה היה יום מאוד לא שיגרתי ביחסים בנינו.. ואני מבין שרק לקראת הסוף באמת נפתחנו אחד אל השני והרגשתי שעמית יותר מעורב בחיים שלי ואני יותר מעורב בחיים שלו.
כשמגיעים לעולם השכול שומעים תמיד אנשים שמנחמים ואומרים “שהזמן מרפא”. הרבה פעמים יוצא לי לחשוב על המשפט הזה ה”זמן מרפא” והגעתי למסקנה שהזמן לא מרפא אלא שאני לומד לחיות עם השכול טוב יותר ואת משמעותו האמיתית וככל שהזמן עובר אני לומד את השגרה היומיומית ומה שעושה לי טוב בתוכה. כך שאני אוכל לחיות בהווה אבל גם לזכור את העבר.
אני יודע שעמית נמצא גם בבחירות שלי בהווה וגם בזכרונות שלי מהעבר.