עמית,
קשה להתחיל ובכלל קשה לכתוב.. איך אפשר בכלל לכתוב עליך בלשון עבר?
אני אתחיל בזה.
טיול אחרי צבא, לאס ווגאס, ארוחת צהריים, הפלאפון שלי לא מפסיק לרטוט, – הודעות, שיחות ומה לא.
מסתכלת .
״עמית נהרג״.
אני בהלם.
אני לא מצליחה לתאר במילים את מה שעברתי באותו הרגע, בחיים לא חוויתי דבר כזה. אני מסתכלת על הפלאפון’ והפנים שלי נהיו, לבנות, לא מצליחה לעכל את מה שקראתי הרגע.
זה הגיוני?! איך זה קרה? כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה תחושות. הלם, כאב, מחנק בגרון. מה קורה פה?!
ועכשיו אני צריכה לספר לגל, החברה הכי טובה שלי, שיושבת מולי וצוחקת, לא יודעת מה קורה.
אני לא מצליחה להוציא את המילים מהפה.
איך לעזאזל אני אספר לה עכשיו שעמית, עמית יאורי, לא איתנו, נהרג, נרצח, מת?!
אני עצמי לא מעכלת את זה!! זה לא קורה, זה לא נכון… חייב להיות הסבר אחר, אין מצב!
בכי ועוד בכי ועוד בכי ועוד בכי.
גל הרוסה. ואנחנו לבד בלאס ווגאס, כל כך רחוקות מכולם, כל כך מנותקות, רחוקות מהמציאות, ופתאום עמית לא איתנו.
יום למחרת, חושך. וכך גם שאר הימים. לא יוצאות מהמיטה ובטח שלא יכולות לדבר על שום דבר.
פשוט במיטה עם תריסים סגורים.
מנסה לעכל. אבל איך אפשר לעכל?
מכיתה ז׳ הוא איתי בכיתה, בשכבה. בין החברים הכי קרובים. תמיד שם. תמיד שמח, תמיד פעיל.
איך אלוהים לוקח את הטובים ביותר? זה נשמע קיטשי, אבל הוא באמת היה הטוב ביותר. קשה להגיד “היה”‘, אבל כן.
תמיד חשבתי שהוא הגבר שבגברים: שייטת 13, ג’נטלמן, מצחיק, כובש, שקט. ביישן – אבל בפנים שטות’ניק. מטייל, חווה את הארץ. נהנה מהדברים הקטנים.
אז כן, איך אלוהים לוקח תמיד את הטובים ביותר?
לאורך כל הדרך האמנתי בך, ותמיד גם ידעתי שייצא ממך משהו גדול, משהו שנזכור, שנהיה כולנו גאים בך.
עמיתי, אני בטוחה שאתה שם למעלה שומר על המשפחה ועל כל מדינת ישראל.
אתה חסר. אתה בטח גם לא מבין עד כמה אתה חסר.
חלק מאיתנו, מכולנו, נלקח כשהלכת.
תמיד זוכרת, תמיד כואבת, אבל אחרי הכול גאה. גאה בך, עמית.
אוהבת ומתגעגעת מאוד.