בלי להיפרד כמו שצריך…
בלי שום הכנה מוקדמת, בלי לדעת מה הסיבה, בלי להיפרד כמו שצריך… במקרה ראיתי את הפומה שלך במעבר של הגדר, מונעת, הראש שלך מבצבץ מעל הצריח, אתה עם ג׳נטקס על הראש. רעש, ערפל משוגע, פיצוצים, הבזקים וכדורי אש, יריות, לחץ, פחד, עוד מעט השמש עולה, וממהרים להגיע ליעד .. .
ובתוך כל החרא הזה, שנייה לפני שהרגל שלי חוצה, אני רואה אותך… אני יוצא בריצה מהסדר תנועה, צועק לך מלמטה, ואתה לא שומע אותי… אני נותן קפיצה, ואיכשהו מצליח לגעת בך, ואתה קולט שאני לידך. אני אומר לך “תשמור על עצמך! אני אוהב אותך… תן להם בראש, ויאללה אחי בהצלחה!” רץ בחזרה למחלקה שלי, שכבר עברה את הגדר, ומרגיש הכי בטוח, הולך לקרב איתך. כל זה מרגיש לי עכשיו כמו נצח, אבל זה לא היה יותר מעשר שניות. וזאת התמונה האחרונה שתישאר לי בראש כל החיים: הרעש, הריח של אבק שריפה שמריחים ממרחק… זאת הייתה הפרידה שלנו. כנראה לא היינו צריכים יותר מזה. ככה זה עם בן אדם שלא צריך לדבר איתו מילה בשביל לומר ולהבין הכול. מספיק המבט. גם את זה לא צריך באמת. מספיקה ההרגשה שאני יודע שעוברת גם בך.
עברו כבר יותר מחודשיים, וכביכול הכול חזר להיות כמו קודם. עדיין קמים בבוקר, אותם אנשים בחיים שלי, עדיין בצבא, אותה שגרה מאוסה שהייתה לפני, המשפחה שלי כאן, וגם שלך, החברים, אותן יציאות לאותם ברים ואותה בירה, עוד מעט שחרור. בטח נעבוד קצת, נטייל, נחזור, נלמד… והכול נמשך. כבר כמעט ולא מדברים על מה שהיה לפני שישים יום. אתה מבין, אחי?! זה כלום זמן – וכאילו זה קרה לפני שנים. לא בחדשות, לא בצבא, כאילו הכול רגיל… עכשיו זה השלב שבו מתחילים להתגעגע באמת. המחשבה המוטעית, והציפייה שזה סתם עוד סבב סגירות הפוך, ופשוט לא יצא לנו להיפגש הרבה זמן – המחשבה הזאת כבר משתנה. אני מתחיל להבין שאתה כבר לא תחזור הביתה ותתקשר. והידיעה הזאת גומרת אותי. זה הגיוני שמישהו שכל כך אהבת לא יחזור אף פעם ולא ניפגש שוב!? איך מתמודדים עם זה? כמה חוויות ודברים שבא לי לספר לך – אבל אין למי. הרי אף אחד לא יבין אותי כמוך – כל כך שונים אבל אותו בן אדם! הגעגוע הוא אין-סופי ובלתי נסבל. זה עמוק יותר מגעגוע; זה חלק ממך שחסר, ובלעדיו קשה כל כך לתפקד.
תדע שאני אוהב אותך מאוד. אתה חסר, ומתגעגעים אליך פה מאוד – הרבה אנשים. גם אם אתה לא מאמין.
אני רוצה שכולם יידעו שלא הלכת לנו סתם. שהיית, ותמיד תהיה בשבילי, גיבור גדול. איך שמעת שחברים שלך בסכנה ורצת לעזור בלי לחשוב שנייה! אני יודע גם בלי שיספרו לי. ראית את המחבלים במרחק מטרים ונלחמת בהם כמו אריה. ירית וזרקת רימון. אפילו התחלפת עם חייל שלך, שהיה לו מעצור, והלכת קדימה במקומו, כי אתה תותח. אני מעריץ אותך. רוב האנשים היו חושבים על עצמם ומתים מפחד, אבל אתה אמיץ, ועשית מה שצריך. בגלל זה גם חטפת את רוב הצרור של המחבל הפחדן הזה, שהפתיע אתכם מהצד, ולא היה לו אומץ להילחם מולך כמו גבר, פנים אל פנים, כי ידע שאין לו סיכוי, והיית שולח אותו לשבעים ושתיים הבתולות המסריחות שמחכות לו… אני כל כך גאה בך! הלוואי ויכולתי לומר לך את זה שוב, כי מגיע לך הכי בעולם. אז לפחות שכולם יידעו ויזכרו שאתה גיבור אמיתי, כמו האלה של פעם…
מתגעגע ואוהב, אחי היקר, תמיד ביחד, לא משנה מה.