עמית יאורי - אתר הנצחה

מדברי החברים מהגימנסיה

אני חושבת עלייך ועולות לי תמונות של אדם תמים, טוב לב, מורכב, רגיש, אחד שדברים לא עוברים לידו אבל גם לא מראה או מוציא הרבה החוצה – רוצה להראות שהכול בסדר כדי שאחרים לא ידאגו. אחד שלא עושה עניין משום דבר, מתוך ענווה (מיכל).

מכיתה ז’ איתי בכיתה, בשכבה, בין  החברים הכי קרובים, תמיד שמח, תמיד פעיל (טל).

הזיכרונות שלי מ”פולה” הם חגי ועמית. כל בוקר וצהריים היינו הולכים אל פנחס מהמכולת וקונים שם ממתקים (ירדן)

זה מוזר. חלקנו רגעים מאוד אינטימיים יחד בלי לדבר בכלל! חדר החושך במוסררה הוא דבר מאוד אינטימי, כל אחד בשלו, במקומו הקבוע, עם הפילם שלו והפיתוח שלו. חשוך לגמרי, לפעמים יש מוזיקה ולפעמים פשוט שקט. עומדים אחד ליד השני ולא מדברים אבל ברור לנו לגמרי מי עומד לידנו, אפשר להרגיש את ההוויה של אותו בנאדם. למדתי עלייך די הרבה מהלא לדבר איתך הזה, כי כשמרגישים לפעמים זה יותר חזק מלדבר… (מיכל)

היית שקט, ביישן, אבל מבפנים – שטות’ניק (טל).

מצחיק להיזכר בימים של “פולה”, איך היינו רביעייה – אני, אתה, חגי ואילי. כולם תמיד אמרו נו, חגי ואילי יהיו ביחד (וזה מה שהיה), ועמית ומיכל יהיו ביחד, וזה בחיים לא קרה. נראה לי, בין השאר, כי שנינו היינו ביישנים ואילמים כמו איזה דחלילים… (מיכל).

צחקנו ביחד, למדנו ביחד, טיילנו ביחד. היינו חבורה אחת שלא נפרדת – “חבורת הזולה”, זוכר? כל יום אחרי בית ספר היינו הולכים לשם ומדברים, צוחקים, רואים סרטים… (גל)

כולם היו באים לזולה ועושים רעש. אתה כמובן היית בא  – ועושה פחות רעש. זה מה שכולם אהבו בך –  את השקט שלך. אבל על העקרונות שלך ועל האידיאולוגיה שלך עמדת, ולא ויתרת אף פעם (ירדן).

רק לפני פחות משנה טיילנו על החוף ביפו, צחקנו, אכלנו, דיברנו. דיברנו הרבה על צבא, כי על זה הכי אהבת לספר. היית צריך לראות את עצמך: הסברת, בחיוך הביישן הזה שלך, על השמירות, המבצעים, החוויות מהשטח, ועל החברים שצברת (אלירן)

כל החיים היית קליל, זורם, אחד כזה שהכול עובר לידו אבל צבא… צבא זה כבר סיפור אחר. הדבר שעניין אותך, שריגש אותך וחלמת עליו הוא להיות לוחם ולתת למדינה. ועשית את זה! אתה גיבור (גל).

תמיד האמנת בדרך שלך, כאילו ידעת שזה ייעודך – לשמור עלינו מפני הרוצחים הארורים האלה (אלון)

היית זן נדיר, מיוחד, לא מתפתה בקלות, בעל עקרונות וערכים של חברות ציונות ואהבה לזולת. לא אשכח את החיוך המיוחד והטון הבוגר הזה שלך. ראו שעברת בצבא תהליך משמעותי, שהפך אותך לגבר אחראי, דעתן ואיכותי, היודע לעמוד על ה”אני מאמין” שלו, דוגל בדרך ארץ ובהגנת המולדת בכל צורה שהיא. היית לכולנו דוגמה (אלירן).

אני ידעתי שאילו שאלתי אותך עכשיו, בדיעבד, אם היית עושה את זה שוב –  מנסה להתקבל לשייטת 13 ולא הלך, מתגייס שוב להנדסה קרבית, עושה קורס מ”כים, יוצא לקצונה ומוותר על קצונה, חוזר ויוצא למבצע, וזה מה שיקרה, שתמות תוך כדי שמירה עלינו, על המדינה שלך –  היית אומר שהיית עושה את הכול שוב (גל).

האם היית בוחר שוב באותה הדרך שלך בצבא? אני חושב שהיית עושה בדיוק את אותו הדבר בלי למצמץ. כי כזה היית, אדם שבטוח בעצמו ובדרכו. שאלו אותך פעם אם אתה מפחד ממה שיכול לקרות לך. ענית שלא. ואני יודע שלא היה לך אפילו ניצוץ קטן של ספק. בחרת להילחם בשבילנו ובשביל המדינה שלך (מיכאל).

תמיד חשבתי שאתה הגבר שבגברים: שייטת 13, ג’נטלמן, מצחיק, כובש (טל).

מבע פניך שידר ביטחון. תמיד היית שקט, משדר רוגע פנימי, כאילו אין דבר שיוכל לזעזע את שלומך. מים שקטים שחודרים עמוק (בר).

איזה חבר היית – דואג, איכפתי, מצחיק וכייפי (ירדן).

אדם רגיש, מלא נשמה וחמלה, אף על פי שאהבת להצטייר כאדם מחוספס (אלירן).

מטייל, חווה את הארץ… (טל).

אהבנו לרכוב יחד על אופניים, כמה שעות היינו מבלים ברכיבה, כמה חוויות, כמה סיפורים, כמה צחוקים! וכמה אהבת את הים (מיכאל).

יש לי הרבה זיכרונות; תמונות – פחות, אבל כולנו יודעים שלא אהבת להצטלם (ירדן).

לפעמים אני באה לבקר אותך. מדברת איתך קצת ושואלת אותך אם טוב לך שם, במקום שאתה נמצא. ואתה בטח מסתכל עליי וצוחק, זורק איזו הערה: ‘בֶנדָה תפסיקי לבכות, יא בכיינית, לכי הביתה…’ (גל).

אתה חסר. אתה בטח לא מבין עד כמה אתה חסר (טל).

כולנו פה מתגעגעים אליך – לצחוק, לקלילות, לביטחון שהיית מקרין.  גבר אמיתי, גיבור. הייתה בך עוצמה שקשה  לתאר. אני יודע שאתה לא היית נותן לאף אחד מאיתנו לכאוב את האובדן שלך. אתה, עם הקלילות שלך, עם השמחה, עם הרוגע הנפשי. אתה היית עומד פה מסתכל עלינו במבט ציני וצוחק (מיכאל).

באחד הימים, כשעזרנו – כמה חברים –  בבנייה של שביל האופניים לזכרך, אימא שלך, עינת, אמרה: יורד גשם, כי אתה בטח כועס שכולם עושים את כל הדבר הזה לכבודך… (ירדן).