עמית, שנה למותך?! האמנם או היה זה חלום?!
השבוע התראינו שוב או יותר נכון אני ראיתי אותך, ואתה אולי מלמעלה? מדברת אליך כמו תמיד הרבה מילים ואתה כהרגלך שותק, אבל העיניים החכמות והיפות והחיוך המקסים אינם.
דמותך מרחפת אל מול פני, כמו אותה פעם שנעקצת וחזרת הביתה, במקרה נפגשנו ועצרנו את התנועה והתחבקנו, הי אמרת ואני השבתי יו מה אתה עושה פה אתה לא בצבא?! “נעקצתי שטויות הכריחו אותי ללכת הביתה, בכלל לא רציתי סתם עושים שטות מכל דבר נתנו לי גימלים, נו טוב אז יצאתי הביתה” התחבקנו שוב ואמרתי יאללה רצה לשיעור. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך, אמנם הסתמסנו קצת ונועם תמיד עדכנה אותי מה איתך, אבל מאז לא נפגשנו.
ב20/7/14 נסעתי לחו”ל עם המשפחה המלחמה הייתה בעיצומה, שלחתי הודעה לצוות שלי “נוסעת לחו”ל נורא דואגת לשלום עמית וחגי, בכל מצב תעדכנו אותי (למה דווקא אותם לא יודעת הרי עוד בני כיתתכם היו שם)
ב25/7/14 בשדה תעופה הרקליון שעה 15:00 יש לי סוף סוף וואטסאפ שוב שולחת הודעה לצוות שלי “צוות יקר היה כיף בחו”ל אבל הטירוף של החדשות והמלחמה מאוד הקשו מאוד דואגת לעמית וחגי, נתראה בארץ”.
וב25/7/14 היום הארור 23:00 ההודעה האיומה הזאת שאתה אינך,
עדין לא נתפס! אבל רגע! עוד לא השתחררת עוד לא עשית טיול עם חגי עוד לא למדת, עוד לא התחתנת עוד לא נהיית אבא, אתה רק ילד בן 20 כמעט 21, וכבר אינך.
כן אז עברה שנה, ואחת לכמה זמן דמותך שבה לבקרני במפתיע בחטף, ואני מדברת אליך שוב בהרבה מילים, אבל אתה כהרגלך שותק.