עמית,
איך מתחילים לכתוב לך? לא בטוחה שאני מוכנה עדיין להיפרד וכבר אני צריכה לכתוב לזכרך. לא יודעת איך להשלים עם העובדה שלא אוכל יותר להתקשר לשאול לשלומך או לסמס לך, אלא רק לדבר איתך במכתב, שלא תראה אותו בכלל…
עברו תשעה חודשים מאז היום ההוא. אני הייתי בטיול אחרי הצבא, בלי זמנים, בלי דאגות. טל ואני בווגאס, טל ואני אוכלות צהריים עם האנג אובר מהלילה הקודם, ממהרות לאכול כדי להספיק למסיבת בריכה… ואז קיבלנו את ההודעה ההיא. העולם שלי התהפך. את זה אני זוכרת מצוין, לא הייתי מוכנה להאמין, לא הייתי מוכנה לקבל את זה, ומה אני עושה פה בווגאס המשוגעת והפרועה? ואתה, איפה אתה? ואיך מתמודדים עם זה עכשיו, ומה עושים, ולמה אני לא שם עם כל האנשים הקרובים אלייך. מחבקת אותם ועוזרת לארגן דברים כי ככה אני יכולה להתמודד, לדעת שאני עושה משהו, אתה מכיר אותי, קשה לי להרגיש חסרת אונים, קשה לי לקבל עובדה שאני לא יכולה לשנות. קשה לי לקבל שאתה מת, עמית, שאני לא אראה אותך יותר, שלא תצחק יותר על שאני מפונקת, שלא תלך לים שכל כך אהבת, שפשוט הלכת. לא יכולה לקבל.
אני יודעת שלו שאלתי אותך עכשיו, בדיעבד, אם היית עושה את זה שוב – מנסה להתקבל לשייטת 13 ולא הלך, מתגייס שוב להנדסה קרבית, עושה קורס מ”כים, יוצא לקצונה ומוותר על קצונה, חוזר ויוצא למבצע, וזה מה שיקרה, שתמות תוך כדי שמירה עלינו, על המדינה שלך – היית עונה שהיית עושה את הכול שוב. אני יודעת. וזה מעצבן וזה לא פייר שדווקא מכולם, אתה!
כל החיים היית קליל, זורם, אחד שהכול עבר לידו. אבל צבא… צבא זה כבר סיפור אחר. הדבר היחיד שעניין אותך, שריגש אותך וחלמת עליו, היה להיות לוחם ולתת למדינה, ועשית את זה! ותראה, עמית, אתה גיבור, פשוט גיבור, נלחמת בגבורה ומתת בגבורה. זה לא מקל על הכאב.
לפעמים אני באה לבקר אותך ומדברת איתך קצת. שואלת אותך אם טוב לך שם, במקום שאתה נמצא. ואני יודעת שאתה בטח מסתכל עליי וצוחק, ובטח זורק איזו הערה: ״בנדה תפסיקי לבכות יא בכיינית, לכי הביתה״… קשה לי. קשה לי לא לדעת איפה אתה, ואם קר לך בלילה, אם אתה לבד… אז אני מדחיקה את זה, מדמיינת לעצמי שאתה בדרום אמריקה, בטיול אחרי צבא, זרוק באיזה הוסטל. זה תמיד חוזר, עמית, כשאני בים או באוטו, ופתאום מגיע מהרדיו שיר שמזכיר לי אותך.
עמית, אני בטוחה שאתה רואה, בתקופה האחרונה היו לי כל כך הרבה התחלות חדשות. התחלתי ללמוד, עברתי לתל אביב. כל התחלה מהולה בעצב, גוש כזה מחניק בגרון. לא מצליחה להבין איך החיים נמשכים, כולנו מתקדמים, ואתה – אתה כבר לא תתחיל ללמוד, ולא תטוס לטיול אחרי צבא. לא משפחה, לא ילדים. איך זה יכול להיות שהלכת?
צחקנו יחד, למדנו יחד, טיילנו יחד. היינו חבורה אחת שלא נפרדת, ״חבורת הזולה״, זוכר? כל יום אחרי בית ספר היינו הולכים לשם ומדברים, צוחקים, רואים סרטים. קצת התרחקנו, כי לכל אחד כיוון משלו בחיים, אבל נשארנו חברים. אנחנו עדיין כאן, אבל בלעדיך… נזכרים בסיפורים, במשפטים ובדיחות שהיית אומר, נזכרים בך וצוחקים… עם דמעה קטנה פה ושם.
אני מבטיחה לך, עמית, שלכל מקום שאלך, בכל דרך בחיים, בכל התחלה חדשה, אתה תמיד תהיה איתי, בלב ובזיכרון. רוצה שתדע שאהבתי, ואני אוהבת אותך. אתה כבר לא כאן פיזית, אבל תמיד תמיד איתי בלב.
מתגעגעת,
וניפגש בסוף, אתה יודע…