עמית יאורי - אתר הנצחה

עמית, אח וחבר יקר,

עברו כבר כמה חודשים אחרי הבשורה המרה. מתאספים סביב הקבר שלך ונפגשים בבית הספר כדי להנציח את שמך.

היום כבר מבינים, מנסים לעכל, והתמונה הופכת ברורה יותר, אבל  המציאות הקשה מסרבת להיתפס כמציאות הגיונית, כי הרי איך זה ייתכן?

הרי רק לפני פחות משנה טיילנו על החוף ביפו, צחקנו, אכלנו ודיברנו . דיברנו הרבה על צבא, כי על זה הכי אהבת לספר. היית צריך לראות את עצמך כשדיברת על הנושא: עיניך נצצו באור מיוחד. הסברת, בחיוך הביישן הזה שלך, על השמירות, המבצעים, החוויות מהשטח ועל החברים שצברת. ואני רק הקשבתי. אהבתי לשמוע אותך. לעיתים פחות הבנתי, ואתה חזרת והסברת.

עמית, אח וחבר יקר, איך אפשר? איך אפשר לתאר במילים את המשמעות שלך בתור אדם, חבר יקר. מתלמיד שהיה לנער – לגבר שנלחם בגבורה בצבא, האדם שהיית וסימלת עבורנו. רבים אמרו, ואמרו נכון, שהמשפט המתאר הכי טוב את אישיותך יוצאת הדופן הוא “מים שקטים חודרים עמוק”. היית אדם רגיש, מלא נשמה וחמלה, אף שאהבת להצטייר כאדם מחוספס.

היית אינטליגנטי, חכם, דעתן, נבון, חדור מוטיבציה, איכותי, “מלח הארץ”, ציוני האוהב עד עומק לבו את הארץ ויילחם עליה – בדרכך השקטה, האינטליגנטית וחדורת המטרה .

כנראה שהפעם היית אתה המטרה – המטרה שלהם.

היית מזן נדיר, מיוחד, שאינו מתפתה בקלות, בעל עקרונות וערכים של חברות, ציונות ואהבה לזולת.

עמית היקר, אתה יכול להיות גאה, גאה מאוד. לחמת בגבורה האופיינית לך. לא היססת להיכנס ולבצע את המשימה – המשימה שעלתה לך ביוקר.

לא אשכח את ימי “איה נאפה” המטורפים – הטיול הראשון של כל החבורה, כשהיינו צעירים יותר; את ימי שישי הקבועים בעיר, כשהייתי נפגש איתך, אפילו בחטף, שואל מה קורה ומה חדש; את הימים בבית הספר והימים ב”זולה”, שם בילינו שעות ארוכות וצברנו אינסוף חוויות.

ולא אשכח את הנסיעה האחרונה שלי איתך. את החיוך המיוחד והטון הבוגר הזה שלך. ראו שעברת תהליך משמעותי בצבא. שהפכת לגבר אחראי, דעתן ואיכותי, היודע לעמוד על ה”אני מאמין” שלו, דוגל בדרך ארץ ובהגנת המולדת בכל צורה שהיא. היית לכולנו דוגמה.

איך אפשר להיפרד במילים אחרי תקופה כל כך מדהימה?

עמית היקר, הספקת לחיות ולטעום, אבל לא מספיק. דיברת על הטיול הגדול והמיוחל אחרי הצבא, ועל האזרחות שהייתה כל כך קרובה.

כל כך עצוב זה שאנחנו מתכננים תכניות, ופתאום, ברגע אחד, הכול מתהפך ונעשה מבולבל ולא צפוי. אנו חיים במציאות כל כך עגומה וקשה, שבה ילד רק בן 20, פרח צעיר שלא הספיק הרבה, נקטף. אך הספקת להפוך עבור כולם לגיבור לאומי.

אני יודע שהיית אומר עכשיו “מה אתה מגזים, גיבור?…” בעינינו תמיד היית ותישאר גיבור. גיבור שנלחם למען הגנת המולדת ונקטף בשיא פריחתו.

תדע שתמיד אהבתי והערכתי אותך, בדיוק כמו כולם ותמיד תדע, חבר, שאתה חסר. ולא משנה כמה זמן יעבור; הכאב לא ירפה, להיפך, הוא רק יגדל.

תשמור על העולם, ילד, ונוח על משכבך בשלום.

תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.

אוהב אותך וזוכר תמיד