עמית, אח שלי הגדול,
שנה. אשכרה עברה שנה. שנה שמרגישה כמו נצח ונצח שמרגישים כמו שנייה. הכול עבר כל כך מהר, ואני מרגישה כאילו הכול קרה אתמול.
שנה שעברנו בה כל כך הרבה דברים. אני כבר הספקתי להתחיל ולסיים את המכינה, עדו כבר עולה לכיתה י”א. אתה מאמין?! אימא עושה את מה שהיא אוהבת, ואבא מבלה את רוב הזמן בים.
החברים והחיילים שלך כבר השתחררו, וחלקם כבר הספיקו כבר לטייל בעולם. אבל אתה? אתה נשארת לבוש במדי צה”ל, כמעט בן 21, אוהב לרוץ, לטייל, לנגן בגיטרה, וללכת לשוק בשישי, לשתות בירה, לשמוע מוזיקה במקלחת, ולראות חברים. בזמן האחרון אני בעיקר חושבת מה היית עושה עכשיו. היית נמרח בבית ולא עושה כלום? מתחיל לעבוד? איפה? צועד את שביל ישראל? אולי כבר טסת? ממשיך לנגן בגיטרה? מתחיל לראות סדרה חדשה, או שעדיין חופר על אותן הסדרות? אולי היית חותם קבע? או יוצא שוב לקצונה, והפעם לא פורש?
אבל אל תדאג עמית, אנחנו ממשיכים לחיות. ואנחנו צוחקים, מחייכים, נהנים ומטיילים. פשוט הכול אחרת. כמו שאימא אמרה כל השנה: “אנחנו לומדים לחיות, כאילו נולדנו מחדש”. ואתה חסר לי, לכולנו, בכל דבר שאנחנו עושים, אפילו בדברים הכי קטנים. בנסיעות באוטו, בארוחות המשפחתיות, כשלנעמי אין למי להציק. להגיע הביתה מאוחר בשישי ולגלות שנרדמת על הספה, לשמוע את הסיפורים מהצבא, ההצקות לעדו, ואפילו הריבים שלנו. אבל אני יודעת שאתה מלווה אותנו בכל מקום שאנחנו הולכים אליו ובכל דבר שאנחנו עושים, לא משנה איפה ומתי.
אז עמית ,אח שלי הגדול, אני עדיין מחכה לך שתחזור הביתה מהצבא, ואני אשכב על הספה ואצעק “מי זה?” כשהדלת נפתחת. אתה תיכנס לסלון, תהנהן לי בראש לשלום ותלך לשים את התיק בחדר.
אוהבת ומתגעגעת תמיד, נעם אחותך הקטנה
נעם, אחותך הקטנה, שנה ללכתך
