אחרי שנה כזאת אני יכולה להוסיף הרבה צירופים למילה “שנה”:
שנה עברה,
שנה שלמה,
שנה בלעדיך,
שנה של כאב,
שנה עצובה,
שנה שלא הייתי מאחלת לאף אחד. שנה של כאב ועצבות.
עומדת כאן מול כולם, ומרגישה לא שלמה. מנסה להסתיר את העצב והגעגועים שמשתלטים עליי.
האם אתה שומע את קולי? האם אתה כאן?
מדברת מעומק לבי אל האבן, שבה חרוטים פרטים כואבים ושם שכל כך קרוב אליי.
אך אתה לא באמת שם. אתה בעצם כאן.
אני לא צריכה לבוא לכאן כדי לזכור אותך או כדי להרגיש אותך.
אני מרגישה אותך ברגעים של חולשה, ברגעים של עצבות, של שמחה ושל פחד. אני מרגישה שאני לא לבד.
כבר שנה עברה. זה המון זמן… אך לי כבר אין תחושת זמן. מרגישה כאילו הכול קרה אתמול, ושנה היא בעצם יום.
יום ועוד יום עובר, וככה הגעגוע מתגבר, והדמעות מתרבות, והזיכרון נשאר. אותו זיכרון של חיוך, אותו זיכרון של חלום ישן ואותו זיכרון שלך.
עוברים הימים, והחיים נמשכים, רק ששלי נמשכים בגוונים אחרים.
אתה כל כך חסר בבית, ואתה חסר לי בכלל. יש ימים שבהם אני נזכרת וצוחקת, ויש ימים שבהם אני נזכרת ובוכה. תמיד תהיה בלבי, בלב אם, עם הזיכרונות ממך ונר שתמיד דולק לזכרך.
אוהבת ומתגעגעת אלייך…
“חיוך שלך עולה בי כמו שקיעה יפה יפה ונעלמת בחשכה”.
**************************************
הקטע הבא נכתב לזכרו של אורי שחור שנרצח עם חברו בואדי קלט לפני כמה שנים, ועינת מצאה בו חיבור עמוק לתחושותיה:
‘לאחר ההלוויה עמדתי במרחק מה מהקבר והבטתי בשמים שמעליי, בשמים שטו להם עננים לבנבנים, בכל מיני גדלים וצורות. אני בטוח שאתם מכירים את המראה הזה. נזכרתי שמאז היותי ילד קטן הייתי תוהה לשם מה נוצרו העננים הללו. הרי אין אלה ענני גשם, ולא ענני שלג, ואם כך – לשם מה נוצרו? ואז, בזכות אורי – אני בטוח שאורי הוא שגילה לי את הדבר – הבנתי את סוד העננים הללו.
מתי יש לנו זמן להתבונן בהם? הרי במשך היום כולו אדם אץ-רץ לו, וודאי שאין לו פנאי להתבונן בשמיים שמעליו.
בדרך כלל האדם מתבונן בשמים שמעליו כשהוא שוכב לו על שפת הים השקט, או על הדשא, או אולי בהלוויה של חבר בן 19…
ברגעים אלה האדם רוצה לשכוח מהכול, שיעזבו אותו כולם במנוחה, אומרים לו העננים שתמיד שטים ומתקדמים, אומר לו בורא עולם: תתקדם, תתקדם ותתקדם… העננים הללו, הקטנים והגדולים, כל אחד מתקדם בנחישות ברורה כזאת, כביכול יודע בוודאות את מחוז חפצו. והם אומרים לו לאדם תתקדם, תתקדם ותתקדם.
אך ישנם זמנים שבהם איננו רואים את העננים – למיטב זיכרוני, או ביום יפה, או ביום בהיר ומלא אור שמש, או בלילה, בלילה החשוך… זה בדיוק הנורא והמפחיד בלילה, שמרוב ייאוש ועצבות אתה עלול להפסיק להתקדם ולשוב לשקוע…
אני מבטיח לכם שאנסה בכל כוחותיי להמשיך יותר חזק, יותר בכוח, ורק שלא להתייאש ולהישבר.
את אורי שלנו כיסינו בעפר, ואולי באמת לכן נוהגים לכסות ולקבור את המת – כדי שלא יראה את השמים עם העננים, אורי לא יוכל להתקדם כאן איתנו יותר.
כל עוד ישנם שמים עם עננים מעל לראשנו, מצווים אנו מבורא עולם להמשיך ולהתקדם ולגדול בכל הכוח.
אוהב אתכם בכל נפשי, יעקב.’