שנה עברה מאז היום הארור שהגעתי לכאן, במציאות של מלחמה, לא לגמרי מבינה מה קרה לנו, נסחפת בין המוני אנשים שבאו לתמוך, לחבק, לאהוב ובעיקר להיפרד. חשתי תחושה לא ברורה: מה כאן המציאות ומה דמיון? אולי בין מאות האנשים שהיו סביבי אמצא אותך – גבוה, עיניים כחולות חודרות, עם החיוך הזה שלך, ובלי מילים פשוט תהיה.
השנה הזאת היא פסיק במציאות כואבת, שנקלענו אליה בלי שום הכנה מראש, שנה שקרו בה כל כך הרבה דברים. ויחד עם זאת הזמן פשוט עצר מלכת. תחושתי היא שאני נעה בזמן מקביל בין היומיום של חיי השגרה הנמשכים לבין אותו יום שישי בערב, שבו משהו נדם, נפער חלל כל כך גדול, שאין אפשרות למלא אותו.
כל דבר היה השנה “בפעם הראשונה”: לקום בבוקר בידיעה שאתה לא כאן; לחגוג את ראש השנה ופסח בלי נוכחותך ליד השולחן; איך חוגגים לך יום הולדת בלי שילד יום ההולדת מגיע למסיבה? וכמה רציתי לחבק אותך ביום שבו היית אמור להשתחרר.
אני נאחזת בזיכרונות האחרונים איתך, משחזרת בראש כל מילה שאמרת – מה סיפרת, מה עשית. האם הספקתי להגיד לך כל מה שרציתי? האם התקשרתי מספיק? אולי התקשרת ולא עניתי? מה שכן הספקתי – להגיד לך שאני פשוט אוהבת אותך.
הפעם היחידה לאורך כל השנה שהמציאות היכתה בי הייתה ביום הזיכרון, בטקס ב”יד לבנים”. פתאום ראיתי אותך על מסך, עם כתוביות שחורות – שלושה משפטים שמסכמים את חייך המלאים והשלמים. אבא הניח זר. הרגשתי כמו בסרט זר ומנוכר, לא ברור ולא מובן: איך אני חלק מכל זה? לא על עמית שלנו שמדברים כאן.
אני עסוקה בהחמצה, ההחמצה שלך את החיים. כמה מרגיז, כמה מקומם. הרי כרגע היית צריך להיות במקום אחר – מטייל ב”שביל ישראל”, צולל באילת, עובד באיזו עבודה מעצבנת רק כדי לאסוף כסף לטיול הגדול, ובערב – לשבת רכון על מפות דרום אמריקה ולתכנן את הטיול שבדרך. כמה פעמים ביום אני עוברת מול התמונה שלך בבית, תמונה אחרונה מאגמון החולה, זורקת אליך חיוך או משפט קצר, בוכה ומרגישה את הגעגוע.
לכול אפשר להתרגל ולמצוא פתרון, חוץ מאשר לגעגוע, לרצון לחבק אותך, להרים טלפון ולשאול אותך שאלה קטנה, לשמוע את הקול שלך. מתגעגעת אפילו לוויכוחים המעצבנים. הגעגוע מעמיק וחוזר כל יום מחדש, כואב וצובט בלב, בבטן, בגוף – אבל לא בראש. כי בראש אני לא מצליחה להפנים שאתה לא כאן. אני עדיין מחפשת אותך בין חבר’ה צעירים, חושבת עליך, מדברת אליך ועליך בין הווה לעבר, ובעיקר מתגעגעת.