כשנולדת התלבטנו לגבי שמך – דור או עמית.
דור היה מוסכם עלינו בהריונך. גלגלנו את הצליל, אמרנו אותו בקול רם, חרזנו אותו, חלמנו אותו.
דור סימל עבורנו את המשכיות הדורות, אבל כשהגחת לאוויר העולם צץ לו, כאילו משום מקום, עמית. עמית “התאים” לנו יותר. לא ברור מדוע ולמה.
“לכל איש יש שם
שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואמו” – כתבה זלדה, כתבה ולא ידעה.
עמית, רע, חבר. שמך התבטא במעשיך ובגבורתך: נפלת כשרצת לעזור לחבריך. חברות הייתה אצלך ערך עליון, טיפוס של אחד על אחד ופחות של חבר’ה, אבל מי שצלח את הסף זכה. יעידו החברים, יעידו הכתובים.
את המוות פגשת לצערי מוקדם מדי – בתחילת השירות, כששוקי חפץ ז”ל, חבר ליחידה, נפטר במהלך גיבוש, וכשרועי אלפי ז”ל נהרג ממוקש ברמת הגולן. ולאחר מכן כשהמוות פגש אותך, צעיר מדי.
במהלך השירות היו לנו שיחות של “גברים”, או חיילים, ויכוחים וגם הסכמות על הצבא – מה מותר ומה אסור, על הסכסוך, על עונש מוות, על מוסר וגם על מחיר שחרורו של גלעד שליט. שיחה אחת נחרתה בראשי – על אירוע בבהל”צ רימון התפוצץ בכיתת לימוד, ומספר חיילים נפצעו. אמרת לי בשלווה ובביטחון שאם מקרה דומה יקרה בכיתתך תקפוץ על הרימון לגונן על חבריך.
אמרת: עדיף משפחה שכולה אחת על כמה משפחות.
כששאלתי מה יהיה עלינו, ענית: אתם חזקים, אתם תהיו בסדר.
שמך חרץ את גורלך – עמית, רע, חבר.
כל מי שהכיר אותך אומר: גם בדיעבד היית רץ לעזור לחבריך. לא היית מהסס, כי כזה אתה: עמית, רע, חבר.
ואתה? מה אתה אומר?
סיימתי את תפקידי, בצעתי אותו על הצד הטוב ביותר.
ואני משיב: אולי טוב מדי!
הייתי מאושר. הייתי מסופק.
ואני משיב: לזמן קצר מדי!
אני את שלי עשיתי, מילאתי את ייעודי.
ואני משיב: לא! נועדת להרבה יותר!
תהיו חזקים. אל תהיו עצובים.
ואני משיב, עמיתוש, אנחנו בסדר. זאת אומרת לא משהו, אבל בסדר.
בסדר כשקמים בבוקר, ואין כוח לאסוף את עצמנו מהמיטה.
בסדר כשהולכים לישון ולא נרדמים. בסדר כשהולכים לעבודה ולא עובדים.
בסדר כשנוסעים לים ומדברים עליך.
בסדר כשמפליגים ונזכרים שאמרת: “אבא, זה תחביב שלך לא שלי, די לחפור לי”.
בסדר כשהולכים למסעדה ומנחשים מה היית מזמין.
בסדר כשנפגשים עם חברים ומעלים חוויות.
בסדר כשנוסעים לחו”ל, והמבטים של אימא ושלי נפגשים באיזו תצפית מעל הים: איך היית נהנה, וכמה אתה חסר פה לכולם.
עמיתוש, נראה לך שזה בסדר לחיות רק בסדר?
תמיד רצינו לחיות את החיים במלוא מובן המילה: ליצור, לעבוד, לחוות, לטייל, ללמוד, להתקדם, לשנות. גם עבורך. ואתה, בתחילת דרכך כל זה נמנע ממך.
עמיתוש, אז אנחנו בסדר. זאת אומרת לא משהו, אבל בסדר.
עדיין עצובים. עדיין מתגעגעים. עדיין כואבים. עדיין לא מעכלים. לפעמים בוכים.
עדיין לא הולכים לסרטים.
אבל אימא מצאה עבודה.
ונעם מקסימה, עוד חודש מתגייסת להנדסה קרבית. (סידרת לה אחלה מסלול.)
ועדודוש מתחיל להדביק את התוצאות שלך בריצה ומזכיר אותך בחיוך ובהומור.
אני האטתי קצת את הקצב, ,הרבה בים ואוטוטו משיט 40.
וכשקשה לנו אנחנו יודעים שהיית מאושר, ונזכרים בחיוך שלך עם הגומות והעיניים הכחולות-כחולות.
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹופֶן חִיּוּכוֹ – כתבה זלדה, כתבה ולא ידעה.
חושבים עליך המון, מזכירים אותך, חווים אותך דרך החברים והסיפורים בצורה קצת שונה. יודעים שעשית מעל ומעבר.
עמיתוש, גורלך השתנה, ובכך שינית את החיים של הסובבים אותך: את שלנו, המשפחה, של החברים, המפקדים והפיקודים, ואף במעגלים רחבים יותר. השארת אחריך ערכים ורושם רב, אבל הערך החשוב ביותר שהשארת הוא: “טוב לחיות בעד ארצנו”.
מתגעגעים ואוהבים.