מעולם לא היה לי קשה כל כך לנהל שגרה. יום רגיל עם החיילים במטווחים צועק לחיילים את הפקודות הרגילות כמו בכל אימון ירי נורמטיבי ״ נשק טען״, ״אש״!!! כמובן שאני בודק להם את הפגיעות כמו בכל מטווח, אבל תכלס לא באמת מעניין אותי שהפגיעות שלהם היו מדוייקות. בעצם, לא מעניין אותי בכלל האימון הזה או יותר מזה בושבועיים האחרונים… מעניין אותי שיאורי, עמי, פוייר ודנסקר בסדר. מעניין אותי שפרקש יצליח לפוצץ את המנהרה בלי שיקפוץ עליו איזה מחבל ושגיא יצליח לתקן את הזחל בלי שיחטוף נ״ט.
נוהל שבת, השגרה הכי קלה פתאום הופכת למורכבת. מנסה לתפוס את החברים לוודא שהכל בסדר אבל אף אחד לא עונה, אין דרך לדעת מה קורה, מי קורה ואיך קורה ואני פשוט יושב שם ואוכל את עצמי מבפנים, וכמובן שהתהיות רצות והמחשבות זורמות: מה אני לוחם פחות טוב? התפקיד שלי בכלל משמעותי!?! אני פאקינג ג׳ובניק מסכן! ואיך לעזאזל ההורים שלי שמחים שאני במקום בטוח כשהחברים שלי נופלים כמו דומינו אחד אחרי השני!!
ואז הטלפון מצלצל. דץ: מה הולך אחי? גורדי: שמעת אחי? לא גבר מה קרה? יאורי אחי, יאורי!! דץ אני לא מבין אותך תפסיק לבכות ותהיה ברור!! גורדי, איבדנו את יאורי…
באותו רגע ההכחשה מתחילה ונמשכת לה ונמשכת עד שיום למחרת אני מוצא את עצמי מניח זר על גבעה קטנה ליד לשלט קטן עם השם של אחד החברים הכי קרובים שלי.
באותו הרגע חטפתי כאפה מצלצלת שמצלצלת לי עד היום. אבל למען האמת לפעמים הצלצול הזה הוא דווקא נעים. כי לפעמים מצלצל לי חוויה מיוחדת שהיית לי עם עמית. אולי זה הפגישה הרנדומלית ב102 כשהוא עוזב את החברים שלו להגיד לי שלום ואנחנו מוצאים את עצמו בישיבה חדשה על בירה לאיזה שעה וחצי. או צלצול של התחרותיות הסמויה שהיה לי איתו בבראורים למרות שבאופן קבוע הפסדתי למרות שהייתי יחסית קרוב. או אולי הצלצול הכי שמזכיר לי איך הוא זרם עם השטויות שלי ושל דץ בואדי נתק. או סתם צלצול פשוט שמזכיר לי את החיוך הענק שהדביק את כולם ותמיד השרה אור מסביבו.
עמית, חברי היקר,
לצערי צלצולים חדשים לא יהיו לי ממך, אבל את האלה שיש לי אני מבטיח לא לאבד.