איך חוגגים יומולדת לילד בן 30 שנשאר בן 20 ?

עמית בכור ילדנו: הספורטאי, השקט, המנהיג, הרציני, נפל על אדמת עזה הארורה. נפל בעת שהגן על חייליו. נפל בהתקלות שבה נפגעו חיילים מפלוגתו.

איך ממשיכים מכאן?

מבחוץ, אנחנו בסדר. מתפקדים. גדלים. מתגייסים. משתחררים. עובדים. מטיילים, נהנים.

שמחים? לא ממש, השמחה האמיתית הנקייה מעכבות ניטלה מחיינו.

כל כלישאה שנאמרה בהקשר הזה נכונה: הזמן לא מרפא, הכאב משנה צורה אבל לא פוחת, הפרספקטיבות משתנות. הכל נכון.

ובכל זאת אנחנו פה להמשיך בדרכו של עמית, הדרך שבגינה עמית שילם את המחיר הגבוה ביותר שניתן לשלם, בחייו.

אני בטוח שאם עמית יכל לבחור הוא היה בוחר שוב בדרך זו, כי זו דרכו: אומץ, מנהיגות, מקצועיות.

שנה זו אינה כקודמותיה ואני מקווה שלא תהיה כשנים הבאות, שנה שבה החלק היצרני, הערכי והלוחם חטף סתירה אחר סתירה, מכה אחר מכה, ולבסוף באה מכת שמחת תורה.

מכה שלא באה בריק, כל ריק מתמלא במשהו, והריק הזה התמלא אלא על ידי פוליטיקה זולה, מסיתה, משסעת, שקרנית ריקה מתוכן. בידיעה, בזדון ובמחדל.

שנה זו אינה כקודמותיה ובכל זאת אנחנו כאן, כי רצינו להמשיך בדרכו של עמית, בדרך הערכים, הציונות ומנהיגות ולכן החלטנו שביום הולדתו שחל שלשום ב 30/11

נמשיך בדרכו של עמית – בחקלאות לבטא את הקשר שלנו עם האדמה, עם המדינה שנגזלה מאתנו ולהישאר עם הערכים הישנים והטובים.

ולסיום,

תודה לכל מי שאתנו כאן בגוף ובלב. חיבוק אמיץ מהמשפחה.