עינת הלחמי יאורי – עמית יאורי

לא זכתה לראות

עינת יאורי, שאיבדה את בנה עמית בצוק איתן ברצועת עזה, תיעדה מסע מרגש של אמהות שכולות בסלובקיה. לפני שמונה חודשים עינת נפטרה ממחלת הסרטן, ושלשום הוקרן הסרט בפני האמהות: “זה היה משהו גדול בשבילה”

קבוצה של 40 אמהות שכולות, שאיבדו את ילדיהן במבצע צוק איתן בקיץ 2014, יצאה כעבור שנה למסע העצמה משותף בסלובקיה. עינת יאורי מירושלים, אמו של לוחם חיל ההנדסה סמ”ר עמית יאורי ז”ל שנפל ברצועת עזה, תיעדה את הרגעים שחלקו האמהות השכולות במסגרת חוג לוידאותרפיה שביה”ס לצילום ‘מעלה’ מירושלים יזם. ביה”ס פיתח שיטה טיפולית לאנשים שחוו שכול בעזרת הבימוי, צילום ועריכה שמשולב בשיחות והנחיית אנשי מקצוע.

ביוני 2016 עינת נפטרה לאחר מאבק במחלת הסרטן, טרם שסיימה את עריכתו הסופית של הסרט.

את ההקרנה המיוחדת הפיק ארגון “משפחה אחת”,

שפועל למען המשפחות השכולות ונפגעות הטרור בישראל, והיה גם אחראי על מסע האימהות לסלובקיה. קבוצת האימהות התקבצה במלון “דוד טאוור” בנתניה כדי לצפות בסרט, לזכור, לדבר ולשתף את רגשותיהן.

כמו רוח / נועם רותם

תני ללב ליפול שוב, בנחיתה רכה
במקום שאין גוף את תהיי מלכה

תהיי חופשית מדאגה,
תראי, את כל כך אבודה
תדעי- הרוח הרעה תחלוף כמו רוח.

יום אחד נחיה שוב, ונחיה בטוב,
במקום שאין גוף צער יעזוב

תהיי חופשית מדאגה
תראי, את כל-כך אבודה…
תדעי, הרוח הרעה תחלוף כמו רוח.

אשה של צבעים, אשה של גוונים

עינת מאז ומתמיד אהבה ועסקה בתחום האומנות, מלאכת יד ויצירה חדשה. עבודותיה התאפיינו בצבע רב, חומרים שונים, למידה של טכניקות וגיוון.

האומנות היתה חלק משמעותי מהעשייה המקצועית, עינת למדה אומנות לתואר ראשון, הרחיבה את לימודיה כמטפלת באומנויות בביה”ס דויד ילין, עבדה כמורה לאומנות בביה”ס יסודי, הובילה ורכזה חוגי העשרה לגילאים שונים במרכזים הקהילתיים בירושלים, ניהלה את מרכז היצירה והתעסוקה של מעון גילה לנכים, רכזה את תחום האומנות במחנה קיץ בארה”ב והדגישה את תחום האומנות גם בעבודתה האחרונה ברנה קאסן.

עינת אהבה להתנסות בחומרים שונים וכל כמה זמן היה נכנס בה ה”חיידק” וכל הבית היה מתמלא בצמר לסריגה, אריגים להכנת מלאכיות ובובות, חוטי טריקו לשזירת סלסלות, בטיקים, צילום שדרכו תיעדה תרבויות ורגעי קסם מכל העולם, כלי חימר וקרמיקה שמפוזרים בכל פינה בבית, תפירה ועוד.

עינת קבלה השראה ממקומות בהם ביקרה וגם מהחיים היומיומיים בירושלים.

האומנות היתה חלק בלתי נפרד מחייה ושקפה את אופייה, מלאת ענין, צבע,

גוון, חומר, השתנות וסקרנות.

לצד העצב הגדול, הגעגועים וחסרונה בלכתה אנו שמחים שהשאירה לנו

קצת ממנה ומי שהיתה בכל דבר שיצרה.

(רוב עבודותיה חולקו למכרים, חברים ובני משפחה לאחר טכס השלושום)

הספד לעינת, שחר

ניצבת כצוק איתן בין גלי החיים שהתנפצו עליך.

ניצבת כצוק איתן שמשך אליו את הגלים הנשברים.

ניצבת כצוק איתן כלפי חוץ ומנגד רוך ואהבה מבפנים.

אישה של ניגודים, אישה של צבעים.

אמנות ומלאכה, צילום וקרמיקה. צבעים וטעמים.

סרטים ומוזיקה.

אישה של עוצמה וכוח עם שיער ג’ינג’י קצר.

חיוך ענק, שפתיים חושניות ועיניים ענקיות.

לא גבוהה, אבל עם הרבה אהבה.

אישה עם אג’נדה שכולם אהבו.

דעתנית ויחד עם זאת ותרנית.

אישה עם מלא שמות משפחה (סוג של בדיחה פרטית) וספור לא פשוט

שבנתה משפחה, ילדה וגידלה וחינכה משפחה מדהימה,

משפחה שלמה שעכשיו כבר לא.

היית הצד המאזן, המרגיע, המחבק

הצד המחנך, הקשוב, המלמד.

סבלנות אין קץ לילדים, בתי ספר, ימי הורים, חוגים, הסעות, בדיקות, קניות,

כביסות ובישולים ובין לבין עבודה ולימודים ותחביבים, עשית גם לעצמך.

לפעמים כשמשהו התפקשש אמרת: צריך לדעת לשים פרופורציות, מה חשוב ומה פחות.

ובסוף היום ארוחות ערב משותפות ואווירה ביתית והכל רגוע. כי צריך לדעת לשים פרופורציות בחיים. אז מה עם הכביסה לא בארון? קצת פרופורציות. מה חשוב ומה פחות.

25 שנים ביחד בעוד מס’ ימים (אבל מי סופר),

כל כך הרבה חוויות ומעשים,

טיולים אין ספור ומלאן צילומים.

חיים משותפים, מעניינים, חיים מהנים של עשיה

חיים של שמחה שנמהלה בעצב וקצת התמעטה לאחרונה.

ניצבת כצוק איתן מול החיים עד שמשהו נסדק.

צוק איתן אחר איים על שלך.

לא וויתרת, נלחמת, חזרת לעבוד,

לאט לאט קמת, חזרת לחיות, לחוות גם לשמוח.

ידעת להעניק ולתת מעצמך גם למשפחה החדשה שהכרנו. והם החזירו לך אהבה גדולה.

עינת תמיד אופטימית עם משפט נצחי: ‘יהיה בסדר’. מעין סמל מסחרי.

תמיד האמנת שבאמת יהיה בסדר.

ניצבת כצוק איתן מול החיים עד שמשהו נסדק.

והסדק גדל והפך לחרך. וניסית להיאבק.

החרך גדל והפך לשבר, השבר שדרכו הסתנה המחלה הארורה.

וניסית להיאבק. וגם מול הקשיים ניצבת כצוק איתן ואמרת יהיה בסדר, אופטימית כדרכך (עד היום האחרון).

היותך צוק איתן עמד בעוכריך, אם היית קצת פחות, המחלה הייתה פשוט מדלגת מעליך והיית ממשיכה אתנו הלאה.

היית צוק איתן ועכשיו כבר לא.

עינת, רעייתי האהובה, אם ילדי, מלכת המשפחה,

יהי זכרך בליבנו תמיד.

קרית ענבים, 03/06/2016, כ"ו באייר תשע"ו

הספד לעינת, אוסי

אני עומדת כאן חסרת אויר… בקושי מצליחה לנשום.. מנסה להבין מה עבר עליך עלינו בחודשים האחרונים ובעיקר איך הכל הסתיים ברגע אחד, בלי אויר, מנסה לאחוז בך ואת לא כאן יותר.

אתמול חיפשתי אותך בבית, לקלוט את העיניים שלך ובלי מילים להבין אחת את השניה לחייך חצי חיוך ולהמשיך הלאה, לשמוע אותך צוחקת מהגג, מעירה הערה עוקצנית שהיו שמורות רק לך.

עשר שנים מפרידות בינינו, שתי אחיות שבזמן שאני רק נולדתי את כבר היית ילדה גדולה ואמא קטנה עבורי, ושאני גדלתי והפכתי להיות בת עשר את כבר היית חיילת בצבא אי שם בגולן הרחוק.

רק שבגרנו ואני הפכתי לאמא הרגשתי שהפערים בינינו מצטמצמים ונהיינו לאחיות-חברות, למדנו לשתף, לספר, לחלוק ובעיקר להיות שם אחת עם ועבור השניה.

אני זוכרת המון רגעים יחד: השלג הראשון בחיי בשבילי עין זיון, שבועיים שאמא ואבא בילו בפריז ואת ואני חגגנו על ציפס וסטייק כל יום, חופשיים בחופי סיני ושעות של “רגליים במים”, החתונה שלך עם שחר בבית במיתר, שיחת הטלפון שבישרתם שעמית נולד ונסעתי מאילת לירושלים והתחננתי שיתנו לי להיכנס ליולדות, שעות של קשקושים על המיטה הגדולה עם אמא, ערב פסח וראש השנה שתמיד לבשת משהו לא לבן כדי לעצבן את אמא … גם בגיל ארבעים , הנסיעה האחרונה שלנו לפראג שכל רגע בה היה קסום ומחבר, שתמיד אמרת שתכיני סלט לארוחת הערב ובסוף היית מכינה אותו אצלי בבית ועוד רגעים קטנים שמקבלים משמעות אחרת.

בשלוש שנים האחרונות עברנו אבל וכאב שקשה לקבל ולהשלים איתו. אבל גם כאן התקרבנו והצלחנו אט אט למצוא את הדרך המשותפת להתמודד יחד, ללכת לבית הקברות לבקר את אמא ולרכל בלי הפסקה (רק קפה היה חסר), לדבר כל יום בטלפון אינספור פעמים, לבכות ולחבק גם מרחוק שיש יום מבאס, ולחלק בינינו את התפקידים לפני טקסים אני כותבת ואת מאשרת.

והנה עוד טקס…אבל הפעם אני לבד, כותבת לבד, עורכת לבד, מתקנת לבד וגם מאשרת לבד.

שמתי לב שאת ואמא חוזרות המון פעמים בין השורות, שלושתנו שהיינו בלתי נפרדות אוהבות מכל הלב אחת את השניה, קשורות זו לזו, מרגיזות ומתרגזות ובעיקר מלוכדות בכל מצב. ומהמשולש המשותף עזבה אותנו אמא ונשארנו יחד את ואני כזוג יצרנו משהו חדש חולקות את התפקידים המשפחתיים שלה. ופתאום אני מוצאת את עצמי לבד בלי להיות חלק ממשולש וגם לא בזוג וזה מרגיש לי קצת אבוד, מפחיד אבל בעיקר כואב.

ביום רביעי בפעם האחרונה שראיתי אותך לפני שהלכתי נתתי לך נשיקה ואמרתי שאני אוהבת אותך… ואם יכולתי הייתי אומרת לך עכשיו שלא משנה מתי את תמיד נכחת ותהיי נוכחת בחיי, וגם אם רבנו מדי פעם זה חלק מה DNA ה’הלחמי’ שלנו הרבה צעקות על מאומה ומסיימים בחיוך. את תחסרי לי בכל כך הרבה רגעים וצמתים כבר עכשיו ובעיקר בעתיד.

אני יודעת שתמצאי שלווה אי שם במרומים ברגע שתהיי מוקפת בשניים שאוהבים אותך ושחסרו לך.. ואני כאן מרגישה בחסרונך , אוהבת, כבר מרגישה את החור הגדול שנפער אצלי ובעיקר מתגעגעת.

קרית ענבים 03/06/2017

שלושים לעינת, שחר

מה אומרים על אדם אהוב שהלך בטרם עת?

מה אומרים על אימא שאהבה את ילדיה?

מה אומרים על לביאה שאיבדה את בכורה?

מה אומרים על רעיה שהסתלקה מוקדם מדי?

שלושים יום עברו ועדיין בלתי נתפס, שלושים יום רצופים עם הפסקות קצרות לשינה טרופה וניסיון לשגרה.

אבל השינה טרופה. והשגרה, כבר לא אותה שגרה.

שלושים יום של עצב, כעס ובלבול.

שלושים יום של מחשבות על אילו ומה אם?

שלושים יום של מחשבות על מי שהשארת להתעצב: נעם ועדו ועל מי שהלכת לבקר: עמית. אולי התגעגעת מדי? אולי קפצת אליו לתת חיבוק?

הרי כבר הצלחת לנשום קצת, לטייל, ליצור, לעבוד. לחזור לשגרה מסויימת.

הרי את הסרטן הצלחת להביס, נלחמת והצלחת. נלחמת וניצחת. אז איך? למה?

מה אומרים על רעיה שהסתלקה מוקדם מדי?

איך משמרים את היותך? את השותפות, את החוויות, הטעמים והצבעים?

היית שותפת אמת למסע חיינו המשותפים, להקמת משפחה מדהימה, להחלטות הגדולות והקטנות ובין לבין ידעת לתת חום ואהבה לכולם, להרגיע כשצריך, לחבק, להחמיא ולתת עוגן יציב ובית חם לכולם.

השיחות היומיות בערב על הגג כשהילדים הלכו לישון כשהבית רגוע, נתנו משמעות לימים עמוסים במטלות ועבודה. עדכונים על מהלך היום, על העבודה, על התקלות וההישגים. הידיעה הברורה שאת שם ונותנת גב לילדים ומראה להם דרך משמעותית בחיים, נתנו משמעות למלה משפחה למלה בית.

איך משמרים את היותך? את החיוך והחיבוק והדיבור?

את האהבה והחום והקשר החזק שהיה ביננו?

השארת הרבה איך וגם למה. מקווה שתמצאי שם את מה שהחסרת פה, מקווה שתוכלי להרגיש את אהבתנו וגעגוענו שבינתיים רק מעצים.

היי שלום, עינת אהובתי.

שלושים לעינת, תמר

היתה לי חברה עינת, תמיד היתה מוארת בחיוך.

זה לא שהכרנו שנים ארוכות, אך היא היתה לי חברה.

לא גדלנו ביחד באותה השכונה, לא היינו ביחד בצבא,

ולא דחפנו עגלות ילדינו בצוותא.

ובכל זאת היתה לי חברה

עם מותו של עמית, החיוך המואר גווע.

החיבור שלנו הצטלק במכת הברק ההיא והפך לרקמת חיבור גם מרחוק.

רקמנו תכניות שלעולם לא יתממשו, חלמנו חלומות.

רצינו לעשות דברים ביחד, בעתיד.

כשראיתי אותה בחודש האחרון, אמרתי לה, בעוד שנה נשב ביחד ונצחק איך ניצחת את הדבר הזה.

לא שאלתי אם היא פוחדת, אם היא עצובה. היא חזרה ואמרה שעברה את הגרוע מכל.

הסרטן קטן עליה. בקולה הבוטח, נטעה בי תקוה , בעוד שנה תיסע לקוסטה ריקה.

היתה לי חברה עינת, וכשנפרדתי ממנה זאת לא היתה פרידה דרמטית.

נישקתי אותה וחיבקתי ואחזתי את ידה ואמרתי , אני סומכת עליך שתנצחי את זה.

וחרטתי באותם רגעים את נוף פניה, את הכחול של העיניים, את מגע הגוף בתוך החיבוק.

כי איך נפרדים כשיודעים שלעולם לא נתראה שוב?

ועכשיו, יש ימים שהיא מגיעה עד אלי, מלווה אותי ברחש כנפי המלאך שלה, מבקרת אותי בחלומות.

וכל מה שאני מייחלת לו , שמצאה את החיוך שלה מפעם, זה שנעלם.

תמר פריש-הלביץ, אוסטרליה

שלושים לעינת, אוסי

בחודש האחרון אני חשה בעצב. אכשהו בכל השלוש השנים שהיו לנו הרבה רגעי יגון ואבל הצלחתי להתמודד עם העצב ולחיות לידו, לצידו. אולי זה קשור לזה שחלקנו אותו יחד אולי המעמסה שנהייתה כבדה מנסו אבל מזה חודש מאז שאת לא כאן העצב הפך להיות חלק מהחיים, גוש גדול נוכח שפשוט נמצא שם והוא מרגיז,מכאיב, חונק ובעיקר מבליט את הריק, ריקנות שלא מצליחה להתמלא בשום דבר אחר.

בנוסף לעצב אני כל הזמן מחכה…
מחכה לך בחדר של עמית בזמן השבעה שלך שתצטרפי אלי לכמה רגעים לבכות ביחד, להתעדכן בסיפורים מעניינים, להחזיק רגע ידיים … ואת לא מגיעה
מחכה לטלפון היומי שלנו כל בוקר… ואת לא מצלצלת
מחכה לתכנן איתך את החופשה המשפחתית… ואת לא בוחרת לאן
מחכה שנקבע איפה אוכלים ארוחת שישי.. ואת לא עונה לי… את ממש לא עונה לי.
השבוע הרמתי את הטלפון וכמעט חייגתי אליך רק רציתי להתייעץ על משהו קטן לגבי הילדים. ההבנה שאת לא תעני לי היתה בלתי נתפסת ובלתי נסבלת, איך פתאום ברגע אחד את לא איתנו יותר. הכל נעצר בבת אחת, כל התוכניות שרצנו, תכננו ובעיקר חלמנו עליהן נגדעו ברגע. זה נראה כאלו הלכת לשניה להכין כוס קפה ואטוטו את חוזרת ואבל כמה זמן לוקח להכין קפה…

אני מגלגלת את החודשיים האחרונים לפני שהלכת מאתנו ולא מצליחה להבין איך זה קרה.. הייתי בטוחה ומלאת אמונה שעברת מספיק ומזה את יוצאת שאם יש מעט צדק וחלוקה שווה של שכול ואבל זה ידלג עליך ועלינו. אבל לא… גם הפעם זה לא קרה ואת האמת שזה ממש מרגיז ומכעיס. כן מותר לי לכעוס עליך והפעם גם תתני לי.

וכמו שאני כועסת אני פשוט מתגעגעת אליך.. אין רגע ביום שאני לא חושבת עליך, מה היית אומרת, איך היית מאפסת אותי, עוזרת לי בבחירות של החיים, מנסה לחנך אותי כל הזמן, לבדיחות הפנימיות שלנו ובעיקר להבנה ללא מילים, מבט אחד והכל ידוע.

את מכירה אותנו אנחנו משפחה שבוחרת לחיות, כך הובלת אותנו גם אחרי עמית וכך קורה גם היום, רצים בין ים משימות כדי לא לעצור לרגע, ולהבין באמת להבין שאת לא איתנו. ככל שהימים עוברים נהיה קשה יותר, אי הנוכחות שלך מורגש כל כך מהדברים הקטנים ועד ההחלטות הגדולות. יש דברים שהזמן יעשה את שלו וניצור מציאות חדשה, משפחתית אוהבת ותומכת יודעת שזה מה שאת רוצה בו וסומכת עלינו שיקרה. אבל יש דברים שישארו לתמיד, הרצון לדבר איתך, לחבק אותך, להיות לצידך, ובעיקר פשוט להיות יחד… זה אותו כאב ועצב עמוק שלא יחלוף אלא רק יגדל לגעגוע.

אוהבת ומתגעגעת

שלושים לעינת, יובל ריימונד

“אני יודע שהכול יהיה בסדר
לא משנה מה כולם מדברים בסתר …”
המילים לא מפסיקות להתנגן בראשי ותמונתה של עינת מסתכלת למילים בעיניים חוזרת וחוזרת… וזה לא נתפס.

את השיר הזה הכרתי מעינת במפגש של הוידאו תרפיה בו התבקשנו להביא שיר שנוגע, מחובר ועולה לנו באותו הזמן. כולנו הבאנו שירים כואבים, עצובים, נוגים וגם עינת. אבל עינת לא ויתרה ואמרה שהיא חייבת להשמיע שני שירים והשיר האחרון שהושמע באותו מפגש היה השיר של קפה שחור חזק אני יודע שהכל יהיה בסדר.

עינת סיפרה שבבית היא והילדים שמים את השיר ורוקדים…

היכרותי עם עינת הייתה קצרה אך עמוקה ומשמעותית כל כך. והלוואי ולא היינו נפגשות או מכירות … הכרנו במפגשי סדנת וידאו תרפיה לאמהות “צוק איתן” התאהבנו והתחברנו בחיבור שרק אנחנו יכולות.

עינת היא הג’ינג’ית הקצוצה שבחבורת האמהות, שמנסה להמשיך לחיות, נוסעת ומטיילת, טסה, שטה, רצה, שוחה, הולכת, רוקמת וסורגת ומנסה כל דבר כדי לשדר המשכיות ולו למען הילדים המשפחה. עינת כמו רוח פרצים מגיעה צבעונית , קצוצה , ישירה , רגישה ומכניסה צבעים ורגישות ענקית למפגשים האינטימיים שלנו.

בסלובקיה היה יום בו היה טיול רגלי ורמת הקושי שלו לא התאימה לכולן. עינת נצמדה לאמהות שהיה להן קשה , לא עזבה, לא ויתרה וסחבה אותן בידיה עד סוף המסלול רגע לפני יציאת הרכבל האחרון מההר. מילות העידוד, התמיכה והמשיכה של עינת גרמו לבנות אלה להגיע לקו הסיום ובלעדיה כנראה שהיה צריך לפנות אותן בדרכים אחרות. בסלובקיה עינת עם המצלמה. תיעדה , ראיינה, צילמה והספיקה לערוך סרט המתעד את המסע.

יחד בכינו וגם צחקנו וחווינו חוויות עם הכאב העצום של כולנו.

לפני כמה חודשים עינת התקשרה אלי ושאלה אותי אם גם אני מרגישה את זה בגוף פיזית? ואז אמרה אז אני אספר לך: כאבי ראש בלתי פוסקים, חולשה, עייפות, בחילות ואמרה שככה נראה האבל.

באנו לבקר את עינת ופגשנו אותה עייפה, חסרת אנרגיות , אדישה אך עדיין דואגת לילדים למשפחה. והלב כואב ועוד לא ידענו כלום. ואז נודע שעינת חולה ועינת החליטה להילחם במחלה ולהמשיך לחיות. ורציתי כל כך לעזור ואין איך.

אין לי מילים לנחמה ולא מבינה למה עינת ולמה אתם נבחרתם להמשך התעללות החיים והאם אפשר שהחיים עבורכם יהיו פחות מאתגרים, פחות בלתי מובנים? פחות קשים? שבאמת “הכל יהיה בסדר”?

אין לי תשובות רק מקווה ומאחלת לכם – שחר , נועם ועידו יקרים ואהובים – שתצליחו כל אחד בדרכו למצוא משמעות בחיים הממשיכים.

אני לא אשכח את עינת אף פעם

שניפגש, אוהבת

שנה לעינת, שחר

כשאומרים עינת, מיד רואים את שיערה הג’ינג’י עם העיניים הענקיות.

כשחושבים עינת מיד מרגישים את נוכחותה, תמיד עם אמירה ואג’נדה.

כשנזכרים עינת, נזכרים באופטימיות ובחיוך, ‘יהיה בסדר’ וכמעט תמיד היה בסדר.

כל כך קשה לכתוב אדם, כל כך קשה לצייר דמות.

לכל אחד עינת אחרת: לרובכם זו עינת הג’ינג’ית, לאחרים זו עינת המנהלת, לנוספים זו אמא של עמית, נעם ועדו ולחדשים זו אמא של עמית.

לנו זו עינת של המשפחה: בת של, אמא של, רעיה של, דודה של.

לנו זו בעיקר אישה חמה עם הרבה אהבה, אכפתיות, מעורבות שהיתה עמוד הטווח של המשפחה. עינת שהמשפחה היתה חשובה לה מכל וזו לא קלישאה.

תמיד דואגת, מתעניינת, מקשיבה, במרכז העניינים, שום דבר לא חומק מידה ועיניה.

תמיד מארגנת, יוזמת ועושה אם זה בעבודה או בביתה.

עינת עם תבונה רגשית וחברתית שידעה לנתב בין הטיפות. עינת שידעה לשמור על קשר עם כל אחד, מיעטה לריב ולא נטרה ותמיד אהובה.

עינת עם פרופורציות נכונות נטולות דרמות שאהבה לטייל, לראות עולם, תרבויות וצבעים. עינת שיצרה, וצילמה, וכידרה, וסרגה, ועיצבה.

כל כך קשה לסכם חיים.

היי שלום לבינתיים,

מלכת המשפחה עינת אהובתי.