לא זכתה לראות
עינת יאורי, שאיבדה את בנה עמית בצוק איתן ברצועת עזה, תיעדה מסע מרגש של אמהות שכולות בסלובקיה. לפני שמונה חודשים עינת נפטרה ממחלת הסרטן, ושלשום הוקרן הסרט בפני האמהות: “זה היה משהו גדול בשבילה”
קבוצה של 40 אמהות שכולות, שאיבדו את ילדיהן במבצע צוק איתן בקיץ 2014, יצאה כעבור שנה למסע העצמה משותף בסלובקיה. עינת יאורי מירושלים, אמו של לוחם חיל ההנדסה סמ”ר עמית יאורי ז”ל שנפל ברצועת עזה, תיעדה את הרגעים שחלקו האמהות השכולות במסגרת חוג לוידאותרפיה שביה”ס לצילום ‘מעלה’ מירושלים יזם. ביה”ס פיתח שיטה טיפולית לאנשים שחוו שכול בעזרת הבימוי, צילום ועריכה שמשולב בשיחות והנחיית אנשי מקצוע.
ביוני 2016 עינת נפטרה לאחר מאבק במחלת הסרטן, טרם שסיימה את עריכתו הסופית של הסרט.
את ההקרנה המיוחדת הפיק ארגון “משפחה אחת”,
שפועל למען המשפחות השכולות ונפגעות הטרור בישראל, והיה גם אחראי על מסע האימהות לסלובקיה. קבוצת האימהות התקבצה במלון “דוד טאוור” בנתניה כדי לצפות בסרט, לזכור, לדבר ולשתף את רגשותיהן.
כמו רוח / נועם רותם
תני ללב ליפול שוב, בנחיתה רכה
במקום שאין גוף את תהיי מלכה
תהיי חופשית מדאגה,
תראי, את כל כך אבודה
תדעי- הרוח הרעה תחלוף כמו רוח.
יום אחד נחיה שוב, ונחיה בטוב,
במקום שאין גוף צער יעזוב
תהיי חופשית מדאגה
תראי, את כל-כך אבודה…
תדעי, הרוח הרעה תחלוף כמו רוח.
אשה של צבעים, אשה של גוונים
עינת מאז ומתמיד אהבה ועסקה בתחום האומנות, מלאכת יד ויצירה חדשה. עבודותיה התאפיינו בצבע רב, חומרים שונים, למידה של טכניקות וגיוון.
האומנות היתה חלק משמעותי מהעשייה המקצועית, עינת למדה אומנות לתואר ראשון, הרחיבה את לימודיה כמטפלת באומנויות בביה”ס דויד ילין, עבדה כמורה לאומנות בביה”ס יסודי, הובילה ורכזה חוגי העשרה לגילאים שונים במרכזים הקהילתיים בירושלים, ניהלה את מרכז היצירה והתעסוקה של מעון גילה לנכים, רכזה את תחום האומנות במחנה קיץ בארה”ב והדגישה את תחום האומנות גם בעבודתה האחרונה ברנה קאסן.
עינת אהבה להתנסות בחומרים שונים וכל כמה זמן היה נכנס בה ה”חיידק” וכל הבית היה מתמלא בצמר לסריגה, אריגים להכנת מלאכיות ובובות, חוטי טריקו לשזירת סלסלות, בטיקים, צילום שדרכו תיעדה תרבויות ורגעי קסם מכל העולם, כלי חימר וקרמיקה שמפוזרים בכל פינה בבית, תפירה ועוד.
עינת קבלה השראה ממקומות בהם ביקרה וגם מהחיים היומיומיים בירושלים.
האומנות היתה חלק בלתי נפרד מחייה ושקפה את אופייה, מלאת ענין, צבע,
גוון, חומר, השתנות וסקרנות.
לצד העצב הגדול, הגעגועים וחסרונה בלכתה אנו שמחים שהשאירה לנו
קצת ממנה ומי שהיתה בכל דבר שיצרה.
(רוב עבודותיה חולקו למכרים, חברים ובני משפחה לאחר טכס השלושום)
