מחר אתה בן 31, אבל עדיין 21.
כבר קשה לזכור מה לפני ומה אחרי. איך קמנו בבוקר לפני, איך חייכנו לפני, איך הלכנו לעבודה, לסרט, איך תכננו חופשות משפחתיות…
הזמן עצר מלכת ומצד שני כאילו רק אתמול. כאילו רק אתמול הצטלמנו באותה שבת לפני שנכנסת לעזה הארורה כשבאנו לבקר בשטחי הכינוס בצאלים…
כל כך לא נתפס שביום הולדתך אנחנו חשים בחסרונך, לא נתפס שביום הולדתך אנחנו כואבים כל כך ומתגעגעים לכל אותם דברים ברורים מאליהם: כחול עינך, חיוכך המרומז, חיבוקך החטוף ודיבורך המצומצם.
לא היית אדם של דיבורים אלא של מעשים. גם בקרב האחרון לקחת אחריות, החלפת את הקשר, רצת מהר מדי אל מול האש בכדי לעזור לחבריך.
והנה אנחנו כאן במרוץ התשיעי לשנתך העשירית, מרוץ ‘ממשיכים בדרך של עמית’
