נעם, אחותו של עמית:
אבל מה זה בכלל אומר להמשיך בדרך של עמית? זה לחשוב עליו בכל יום? לבחור לעשות את הדברים שהוא היה עושה? להתנהג כמוהו? לחשוב כמוהו? לאהוב את הדברים שהוא אהב? או בכלל לסגל לעצמי את התחביבים שלו?
אחרי שעמית נהרג חשבנו וקיבלנו על כל מיני רעיונות להנצחתו. אנחנו כמשפחה, התחלנו לגבש כמה רעיונות. לקחנו את הזמן בשביל לבחור את הדרך המתאימה והראויה ביותר. וכך, הרעיון לקיים מירוץ שעובר במספר תחנות חייו של עמית, רקם עור וגידים.
עמית היה ספורטאי מלידה. לדעתי הוא עסק כמעט בכל תחומי הספורט האפשריים- שחייה, ג’ודו, ריצה, רכיבה על אופני BMX ואופני שטח, ואני בטוחה שיש עוד כמה תחומים שהוא התנסה בהם.
הספורט היה חלק משמעותי מחייו. דרך הספורט, הוא מצא את החיבור לעצמו ולאנשים שסביבו. עם פקודיו, היה מנהל את השיחות האישיות תוך כדי אימון ריצה, וכשהיה לו כוח וחשק, זה היה גם זמן האיכות שלו עם עדו אחינו הקטן. דרך הספורט, התכונות החזקות שלו, התבלטו והתחדדו- הכוח הפיזי והנפשי, ההתמדה, הרצון להצליח ולהיות טוב במה שהוא עשה, לא לוותר גם אם קשה, והכל בשקט שכל כך אפיין אותו.
אז מה זה בכלל אומר להמשיך בדרך של עמית?
מבחינתי, זה להיזכר כמה שבועות לפני המרוץ שלא התאמנתי כבר תקופה ארוכה ואני חייבת לחזור לכושר כי, אני אחותו של עמית, ופאדיחה (למרות ששנה שעברה הייתה הפעם הראשונה שרצתי במירוץ).
זה לנסות ולהתמיד כמה שיותר באימונים למרות, העייפות והיום הארוך שהיה לי. בזמן הריצה לשחק עם המחשבות, הרי ריצה זה בראש, לא? זה להגיד לעצמי “טוב רק עד העץ ואז קצת הליכה” וכשאני מגיעה לעץ להגיד “טוב נו רק עד הצומת הקרובה” וככה זה ממשיך עד סוף הריצה. בזמן הריצה, לרוץ עם המחשבות שלי, החלטות, מסקנות, זיכרונות.. זה הזמן בשבוע שהכול צף ועולה.. ואני מרוקנת את הכול. וברגע הזה שבו אני מגיעה לנקודת הסיום, אני מרגישה טוב עם עצמי, שהצלחתי לסיים את היעד שהצבתי, הגוף מרגיש חזק מתמיד, והנפש ריקה ממעמסות.
הדרך של עמית זה לגרום לכולנו לחזק את הגוף. כי אם הגוף בריא גם הנפש בריאה. לנהל אורח חיים בריא. להתמיד ולא לחפף. להתחבר לעצמנו ולסביבה דרך הספורט. לא לוותר גם כשקשה.
אלו הדברים שעמית האמין בהם, וככה הוא התנהל.
ואם זה עובד עליי למה שזה לא יעבוד על כולנו?
