עמית יאורי - אתר הנצחה

עוד ערב שישי הגיע.. פותחים כרגיל עוד קבוצה בוואטספ ומתחילים לדבר..”מה עושים היום???” מתלבטים.. אולי נצא לעיר? אבל מה, שוב פעם? דיי משעמם ומאוס.. אז אולי נצא קצת מחוץ לעיר? דיי כבר מאוחר…

חגיגול כמו תמיד מעדכן אותך בהכל כי אתה,וואטסאפ והפלאפון זה לא סיפור מוצלח במיוחד.

התכנסנו כולנו אצלי. ברור שאתה וחגי לא תפספסו קודם כל לשתות איזו בירה בעיר..

יושבים במרפסת פותחים בקבוק יין וכמה בירות..

צוחקים, משתפים, מדברים שעות על החיים..

הדלקנו את הטלוויזיה בסלון, כרגיל הכנו פופקורן בסיר והתחלנו לראות שטויות.. הייתה תוכנית בנשיונל גאוגרפיק על תאומים סייאמים.

משום מה (כנראה היין עשה את שלו) זה ממש הצחיק את כולנו ובמשך עשרים דקות לפחות צחקנו בטירוף, צחוק כזה שעושה כואב בלחיים, תוך כדי חיקויים ודימויים למה היה קורה אם כולנו היינו תאומים סייאמים..

ואז, כרגיל, אתה וחגי נשפכתם אצלי על הספה כמו בכל סוף של ערב כזה.

כולם כבר הלכו, השעה הייתה מאוחרת, בערך 5 לפנות בוקר. ישנתם כל כך עמוק והייתם כאלה חמודים שאני ורותם לא היינו מסוגלות להעיר אתכם.. אז רותם הלכה הביתה ואני נשארתי עם שניכם אצלי על הספה ואתם, אתם המשכתם לישון…החתול שלי הצטרף לחגיגה ונרדם גם הוא עלייך. הייתי חייבת לצלם את זה. וזו התמונה האחרונה שיש לי שלך.. זיכרון מתוך כל כך הרבה ערבים כאלו “רגילים” שלנו ביחד.

איך לא ידעתי עמית? שזה יהיה הערב האחרון שלי איתך?

מה לא הייתי עושה בשביל עוד ערב רגיל כזה יחד איתך..

אני חושבת עלייך המון. על המשפחה המדהימה שלך.. רציתי להאמין שהזמן ירפא לפחות חלק מהכאב, אבל לצערי אני מתחילה להאמין שזו סתם עוד קלישאה..

מתגעגעת אלייך ואוהבת אותך תמיד, חזק חזק עמוק בלב.רבה

עמית… חבר ילדות שלי… אח שלי…

אתמול הגיעה אלינו הבשורה המרה. הצער החניק, הלב שבור, והעיניים דומעות.

עכשיו אתה המלאך ששומר עלינו מלמעלה.

תמיד האמנת בדרך שלך, כאילו ידעת שזה גורלך, להגן עלינו מפני הרוצחים הארורים האלה.

אלוהים, למה?! ילד בן 20, באביב ימיו, שכל החיים לפניו, מאבד אותם בגלל המציאות המחורבנת הזאת שאנחנו חיים בה.

אני לא יודע למה אלוהים קוטף את הפרחים הכי יפים.

עמית יאורי ז”ל, אזכור ואוהב אותך תמיד, אח שלי.

תהי נשמתך צרורה בצרור החיים, והשם ייקום את דמך, אמן.

אחי היקר,

כמעט שנה עברה מאז עזבת אותנו, וקשה לי לדבר על זה בלשון עבר. ותאמין לי, אח שלי, שכולנו פה מתגעגעים אליך – לצחוק, לקלילות, לביטחון שהיית מקרין. גבר אמיתי, גיבור. יש לנו אינספור סיפורים משותפים. היית חבר אמיתי, ולא אשכח אותך לעולם.

אני מקווה שטוב לך במקום שבו אתה נמצא עכשיו, ושאתה דואג לנו, ובמיוחד למשפחה שלך, שצריכה אותך. תמיד היית אדם ההולך בדרך שלו, לא צריך אף אחד. הולך ועושה מה שטוב לו ומה שהוא רואה לנכון. את התכונה הזאת כולנו צריכים ללמוד ממך.

אתה יודע, תחושת העצב הזאת קשה לכולנו מאוד, ובכל פעם שאני נזכר בך אני יודע שאתה לא היית נותן לאף אחד מאיתנו לכאוב את אובדנך. אתה, עם הקלילות שלך, עם השמחה, עם הרוגע הנפשי שלך, לכולנו, היית עומד פה, מסתכל עלינו במבט ציני וצוחק. אני בטוח. הייתה בך עוצמה שאי אפשר לתאר.

לפעמים אני חושב שגם במבט לאחור היית בוחר באותה הדרך שלך בצבא, עושה בדיוק את אותו הדבר בלי למצמץ בכלל, כי כזה היית, אדם שבטוח בעצמו ובדרכו בצורה יוצאת דופן. שאלו אותך פעם אם אתה מפחד ממה שיכול לקרות לך. ענית שלא. אני מאמין לך, אח שלי, ויודע שלא היה לך אפילו ניצוץ קטן של ספק. בחרת להילחם בשבילנו ובשביל המדינה שלך, והיית עושה את זה שוב. נולדת להיות גיבור ישראל. היו בך כל התכונות והמעלות שאדם כזה צריך. כואב לומר זאת, וקשה להבין, אבל זה אומר את הכול על האדם שהיית, והופך את הכול לשלם.

אני זוכר איך אהבנו לרכב על אופנים. כמה שעות היינו מבלים, כמה חוויות, כמה סיפורים, כמה צחוקים. כמה אהבת את הים, מקווה שיש לך איזה אחד שמה. שאתה שוחה, שאתה רץ, שאתה עושה את כל הדברים שאהבת לעשות, שאתה שמח, שאתה מאושר, ושאתה עומד שם, מסתכל עלינו בחיוך מאוזן לאוזן ומנסה לחזק אותנו.

אי אפשר להיפרד במילים. שלח איזה סימן – אנחנו מתגעגעים!

אוהב אותך, אזכור אותך תמיד, אח יקר – גיבור ישראל!

עמית, אח וחבר יקר,

עברו כבר כמה חודשים אחרי הבשורה המרה. מתאספים סביב הקבר שלך ונפגשים בבית הספר כדי להנציח את שמך.

היום כבר מבינים, מנסים לעכל, והתמונה הופכת ברורה יותר, אבל  המציאות הקשה מסרבת להיתפס כמציאות הגיונית, כי הרי איך זה ייתכן?

הרי רק לפני פחות משנה טיילנו על החוף ביפו, צחקנו, אכלנו ודיברנו . דיברנו הרבה על צבא, כי על זה הכי אהבת לספר. היית צריך לראות את עצמך כשדיברת על הנושא: עיניך נצצו באור מיוחד. הסברת, בחיוך הביישן הזה שלך, על השמירות, המבצעים, החוויות מהשטח ועל החברים שצברת. ואני רק הקשבתי. אהבתי לשמוע אותך. לעיתים פחות הבנתי, ואתה חזרת והסברת.

עמית, אח וחבר יקר, איך אפשר? איך אפשר לתאר במילים את המשמעות שלך בתור אדם, חבר יקר. מתלמיד שהיה לנער – לגבר שנלחם בגבורה בצבא, האדם שהיית וסימלת עבורנו. רבים אמרו, ואמרו נכון, שהמשפט המתאר הכי טוב את אישיותך יוצאת הדופן הוא “מים שקטים חודרים עמוק”. היית אדם רגיש, מלא נשמה וחמלה, אף שאהבת להצטייר כאדם מחוספס.

היית אינטליגנטי, חכם, דעתן, נבון, חדור מוטיבציה, איכותי, “מלח הארץ”, ציוני האוהב עד עומק לבו את הארץ ויילחם עליה – בדרכך השקטה, האינטליגנטית וחדורת המטרה .

כנראה שהפעם היית אתה המטרה – המטרה שלהם.

היית מזן נדיר, מיוחד, שאינו מתפתה בקלות, בעל עקרונות וערכים של חברות, ציונות ואהבה לזולת.

עמית היקר, אתה יכול להיות גאה, גאה מאוד. לחמת בגבורה האופיינית לך. לא היססת להיכנס ולבצע את המשימה – המשימה שעלתה לך ביוקר.

לא אשכח את ימי “איה נאפה” המטורפים – הטיול הראשון של כל החבורה, כשהיינו צעירים יותר; את ימי שישי הקבועים בעיר, כשהייתי נפגש איתך, אפילו בחטף, שואל מה קורה ומה חדש; את הימים בבית הספר והימים ב”זולה”, שם בילינו שעות ארוכות וצברנו אינסוף חוויות.

ולא אשכח את הנסיעה האחרונה שלי איתך. את החיוך המיוחד והטון הבוגר הזה שלך. ראו שעברת תהליך משמעותי בצבא. שהפכת לגבר אחראי, דעתן ואיכותי, היודע לעמוד על ה”אני מאמין” שלו, דוגל בדרך ארץ ובהגנת המולדת בכל צורה שהיא. היית לכולנו דוגמה.

איך אפשר להיפרד במילים אחרי תקופה כל כך מדהימה?

עמית היקר, הספקת לחיות ולטעום, אבל לא מספיק. דיברת על הטיול הגדול והמיוחל אחרי הצבא, ועל האזרחות שהייתה כל כך קרובה.

כל כך עצוב זה שאנחנו מתכננים תכניות, ופתאום, ברגע אחד, הכול מתהפך ונעשה מבולבל ולא צפוי. אנו חיים במציאות כל כך עגומה וקשה, שבה ילד רק בן 20, פרח צעיר שלא הספיק הרבה, נקטף. אך הספקת להפוך עבור כולם לגיבור לאומי.

אני יודע שהיית אומר עכשיו “מה אתה מגזים, גיבור?…” בעינינו תמיד היית ותישאר גיבור. גיבור שנלחם למען הגנת המולדת ונקטף בשיא פריחתו.

תדע שתמיד אהבתי והערכתי אותך, בדיוק כמו כולם ותמיד תדע, חבר, שאתה חסר. ולא משנה כמה זמן יעבור; הכאב לא ירפה, להיפך, הוא רק יגדל.

תשמור על העולם, ילד, ונוח על משכבך בשלום.

תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.

אוהב אותך וזוכר תמיד

עמית,

קשה להתחיל ובכלל קשה לכתוב.. איך אפשר בכלל לכתוב עליך בלשון עבר?

אני אתחיל בזה.

טיול אחרי צבא, לאס ווגאס, ארוחת צהריים, הפלאפון שלי לא מפסיק לרטוט, – הודעות, שיחות ומה לא.

מסתכלת .

״עמית נהרג״.

אני בהלם.

אני לא מצליחה לתאר במילים את מה שעברתי באותו הרגע, בחיים לא חוויתי דבר כזה. אני מסתכלת על הפלאפון’ והפנים שלי נהיו, לבנות, לא מצליחה לעכל את מה שקראתי הרגע.

זה הגיוני?! איך זה קרה? כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה תחושות. הלם, כאב, מחנק בגרון. מה קורה פה?!

ועכשיו אני צריכה לספר לגל, החברה הכי טובה שלי, שיושבת מולי וצוחקת, לא יודעת מה קורה.

אני לא מצליחה להוציא את המילים מהפה.

איך לעזאזל אני אספר לה עכשיו שעמית, עמית יאורי, לא איתנו, נהרג, נרצח, מת?!

אני עצמי לא מעכלת את זה!! זה לא קורה, זה לא נכון… חייב להיות הסבר אחר, אין מצב!

בכי ועוד בכי ועוד בכי ועוד בכי.

גל הרוסה. ואנחנו לבד בלאס ווגאס, כל כך רחוקות מכולם, כל כך מנותקות, רחוקות מהמציאות, ופתאום עמית לא איתנו.

יום למחרת, חושך. וכך גם שאר הימים. לא יוצאות מהמיטה ובטח שלא יכולות לדבר על שום דבר.

פשוט במיטה עם תריסים סגורים.

מנסה לעכל. אבל איך אפשר לעכל?

מכיתה ז׳ הוא איתי בכיתה, בשכבה. בין החברים הכי קרובים. תמיד שם. תמיד שמח, תמיד פעיל.

איך אלוהים לוקח את הטובים ביותר? זה נשמע קיטשי, אבל הוא באמת היה הטוב ביותר. קשה להגיד “היה”‘, אבל כן.

תמיד חשבתי שהוא הגבר שבגברים: שייטת 13, ג’נטלמן, מצחיק, כובש, שקט. ביישן – אבל בפנים שטות’ניק. מטייל, חווה את הארץ. נהנה מהדברים הקטנים.

אז כן, איך אלוהים לוקח תמיד את הטובים ביותר?

לאורך כל הדרך האמנתי בך, ותמיד גם ידעתי שייצא ממך משהו גדול, משהו שנזכור, שנהיה כולנו גאים בך.

עמיתי, אני בטוחה שאתה שם למעלה שומר על המשפחה ועל כל מדינת ישראל.

אתה חסר. אתה בטח גם לא מבין עד כמה אתה חסר.

חלק מאיתנו, מכולנו, נלקח כשהלכת.

תמיד זוכרת, תמיד כואבת, אבל אחרי הכול גאה. גאה בך, עמית.

אוהבת ומתגעגעת מאוד.

מה שלומך, אחי ?

זוכר את הטיול ההוא? הצטלמנו בסוף הטיול. והינה אחרי איזה עשר שנים הצטלמנו שוב באותה פוזה ברגעים האחרונים יחד.

היינו בכיתה ו׳, נסענו לחוף בעתלית לסיור בעקבות המעפילים. מקשיבים לסיפורים מזעזעים על שואה ועל גבורה, על תקווה ועל ציונות… מתמלאים בערכים ובאהבה לעם ולמדינה הזאת. למדנו להעריך את אלה שמתו בשבילנו,. למדנו לא לקבל את החיים כמובן מאליו, את הארץ שלנו. ספגנו ערכים לדם באינפוזיה. כמה שאהבנו את זה. זה תמיד היה ממלא אותנו ונותן לנו משמעות וכוח.
זה חלק מהחיים הדפוקים פה. אז לא ידענו שזה חלק מאיזשהו מסלול קבוע, שהמציאות כאן מחייבת.
גדלים על כל סיפורי המלחמות ועל מצע של הקרבה ונתינה, כמו שילדים בגרמניה גדלים על סיפורי עמי ותמי. נשמע הזוי, הא ? כן, ככה זה פה.
כל השנים האלה היו הכנה לרגע האמת שבו נידרש אנחנו להיות חלק מהסיפורים האלה, שממשיכים להיכתב בשביל ההמשכיות שלנו. .. בשביל שיהיה עוד ״דלק״ לדור הבא. כי כשמתבגרים מבינים שזאת לא המלחמה האחרונה, וכנראה שגם הילדים שלנו יילכו לצבא ולמלחמה, כן… כנראה שמשיח על חמור לבן לא יגיע בקרוב. הוא מתעכב קצת. ..
היית אמור להשתחרר בימים האלה, להצטרף אליי לאזרחות אחי, אני לא יכול להסביר לך כמה חיכיתי לרגע הזה שיקרה. לעוף מפה לאיזה טיול ארוך ורחוק. לחיות את החיים כמו שרצינו כל כך.
חיים של חופש ואהבה.
במקום זה, ברגעים שאני נוחת בחזרה למציאות מעולם ההכחשה הנוח והיפה, שבו אולי תחזור מתישהו, ואני לא אצטרך להעביר כל כך הרבה שנים בלעדיך – כאן אני מקבל את אגרוף המציאות הכואב לתוך הבטן ממש לסרעפת, כאילו מפוצץ את כל האיברים הפנימיים ובסופם את הלב.
לא קל לי… לאף אחד.
אתה חי ונושם בכל דבר שאני עושה בדרכך שלך.
הלוואי ויכולתי להיפגש איתך לקצת זמן, לחבק ולספר לך כמה התגעגעתי ועל כל מה שחדש אצלי, ולשמוע אותך מספר לי על כל מה שחדש אצלך. אם טוב לך איפה שאתה, אם יש חבר’ה טובים שם… אתה עדיין רץ? הכרת כבר איזו בחורה חמודה? איך קוראים לה? יש לך ים שם למעלה? יש לך גיטרה להמשיך לנגן שם? יש בירה? או שמא כל הדברים האלה לא נחוצים במקום שאתה נמצא בו? בטח גם לא יפריע לך. תמיד הסתפקת במועט..
איזה חרא זה לספר לכולם איך היית ומה היית… הלוואי שהיית נשאר פה איתי, שקט וצנוע כמו תמיד, ושאף אחד לא יצטרך להכיר אותך בחיים.
אי אפשר לתאר אותך. היית משהו מיוחד, זן נדיר, עוף מוזר. הכול ביחד. אבל היית אמיתי וטוב. לא התעסקת בשטויות של רוב האנשים הרגילים. אולי היית בכלל מלאך, שבא אלינו לאיזו שליחות, למשימה חשובה – ללמד בני אדם איך צריך להתנהג, להוות דוגמה. איזה מלאך, שאלוהים השאיל לנו לכמה שנים ולקח אותך אליו בחזרה למעלה.
אז תדע שמילאת את המשימה שלך מעל ומעבר!

עמית,

איך מתחילים לכתוב לך? לא בטוחה שאני מוכנה עדיין להיפרד וכבר אני צריכה לכתוב לזכרך. לא יודעת איך להשלים עם העובדה שלא אוכל יותר להתקשר לשאול לשלומך או לסמס לך, אלא רק לדבר איתך במכתב, שלא תראה אותו בכלל…

עברו תשעה חודשים מאז היום ההוא. אני הייתי בטיול אחרי הצבא, בלי זמנים, בלי דאגות. טל ואני בווגאס, טל ואני אוכלות צהריים עם האנג אובר מהלילה הקודם, ממהרות לאכול כדי להספיק למסיבת בריכה… ואז קיבלנו את ההודעה ההיא. העולם שלי התהפך. את זה אני זוכרת מצוין, לא הייתי מוכנה להאמין, לא הייתי מוכנה לקבל את זה, ומה אני עושה פה בווגאס המשוגעת והפרועה? ואתה, איפה אתה? ואיך מתמודדים עם זה עכשיו, ומה עושים, ולמה אני לא שם עם כל האנשים הקרובים אלייך. מחבקת אותם ועוזרת לארגן דברים כי ככה אני יכולה להתמודד, לדעת שאני עושה משהו, אתה מכיר אותי, קשה לי להרגיש חסרת אונים, קשה לי לקבל עובדה שאני לא יכולה לשנות. קשה לי לקבל שאתה מת, עמית, שאני לא אראה אותך יותר, שלא תצחק יותר על שאני מפונקת, שלא תלך לים שכל כך אהבת, שפשוט הלכת. לא יכולה לקבל.

 אני יודעת שלו שאלתי אותך עכשיו, בדיעבד, אם היית עושה את זה שוב – מנסה להתקבל לשייטת 13 ולא הלך, מתגייס שוב להנדסה קרבית, עושה קורס מ”כים, יוצא לקצונה ומוותר על קצונה, חוזר ויוצא למבצע, וזה מה שיקרה, שתמות תוך כדי שמירה עלינו, על המדינה שלך – היית עונה שהיית עושה את הכול שוב. אני יודעת. וזה מעצבן וזה לא פייר שדווקא מכולם, אתה!

כל החיים היית קליל, זורם, אחד שהכול עבר לידו. אבל צבא… צבא זה כבר סיפור אחר. הדבר היחיד שעניין אותך, שריגש אותך וחלמת עליו, היה להיות לוחם ולתת למדינה, ועשית את זה! ותראה, עמית, אתה גיבור, פשוט גיבור, נלחמת בגבורה ומתת בגבורה. זה לא מקל על הכאב.

לפעמים אני באה לבקר אותך ומדברת איתך קצת. שואלת אותך אם טוב לך שם, במקום שאתה נמצא. ואני יודעת שאתה בטח מסתכל עליי וצוחק, ובטח זורק איזו הערה: ״בנדה תפסיקי לבכות יא בכיינית, לכי הביתה״… קשה לי. קשה לי לא לדעת איפה אתה, ואם קר לך בלילה, אם אתה לבד… אז אני מדחיקה את זה, מדמיינת לעצמי שאתה בדרום אמריקה, בטיול אחרי צבא, זרוק באיזה הוסטל. זה תמיד חוזר, עמית, כשאני בים או באוטו, ופתאום מגיע מהרדיו שיר שמזכיר לי אותך.

עמית, אני בטוחה שאתה רואה, בתקופה האחרונה היו לי כל כך הרבה התחלות חדשות. התחלתי ללמוד, עברתי לתל אביב. כל התחלה מהולה בעצב, גוש כזה מחניק בגרון. לא מצליחה להבין איך החיים נמשכים, כולנו מתקדמים, ואתה – אתה כבר לא תתחיל ללמוד, ולא תטוס לטיול אחרי צבא. לא משפחה, לא ילדים. איך זה יכול להיות שהלכת?

צחקנו יחד, למדנו יחד, טיילנו יחד. היינו חבורה אחת שלא נפרדת, ״חבורת הזולה״, זוכר? כל יום אחרי בית ספר היינו הולכים לשם ומדברים, צוחקים, רואים סרטים. קצת התרחקנו, כי לכל אחד כיוון משלו בחיים, אבל נשארנו חברים. אנחנו עדיין כאן, אבל בלעדיך… נזכרים בסיפורים, במשפטים ובדיחות שהיית אומר, נזכרים בך וצוחקים… עם דמעה קטנה פה ושם.

אני מבטיחה לך, עמית, שלכל מקום שאלך, בכל דרך בחיים, בכל התחלה חדשה, אתה תמיד תהיה איתי, בלב ובזיכרון. רוצה שתדע שאהבתי, ואני אוהבת אותך. אתה כבר לא כאן פיזית, אבל תמיד תמיד איתי בלב.

מתגעגעת,

וניפגש בסוף, אתה יודע…

עד יום הזיכרון הזה טקס יום הזיכרון היה עוד טקס, עוד טקס במובן שבו בוגרי הגימנסיה היו מבקרים בביה”ס, שהחיילים מבניהם כמסורת ביה”ס היו לובשים את מדיהם והתלמידים את החולצות הלבנות, שפוגשים את המורים ואת החברים שלא ראינו זמן מה, שעומדים יחד בצפירה, ששומעים כל כך הרבה שמות בצורה כזו שרבים לא מבינים בכלל שאותו שם שמקריאים היה עולם שלם עם משפחה וחברים שהוא הותיר אחריו, אלא עוד שם ברשימה שמקבל 10 שניות של הנצחה. עכשיו זה אתה, עכשיו זה שם של חבר קרוב ואדם שיקר לליבי, עכשיו זה לא עוד סיפור של גיבור שנפל במלחמה על הארץ, עכשיו זה סיפור שמקבל נפקות שונה, שקורם עור וגידים ומחזיר אותי למציאות בה אתה לא כאן איתי.

עד הבשורה הנוראה מכל לא יצא לי להתמודד באופן אישי עם מוות, וליתר דיוק לא של אדם שקרוב אלי. עד כה הזדהיתי, שמעתי סיפורים ותמכתי באנשים שכן חוו התמודדות מסוג זה, אך מעולם לא חוויתי כאב של מוות. כאב של מוות הוא כאב קשה מנשוא, כאב שלא מרפה, כאב שחונק, כאב שמייסר, כאב שלא נותן מנוח, כאב שמנפץ את האשליה שמדובר בטעות אחת גדולה, כאב שגורם לתהיות ולפקפוק באמונה, הרי איך יכול להיות שיש ה’, ששומר על כולנו ושהוא כל יכול, אם הוא לקח את המלאך הצעיר הזה בצורה כה אכזרית? ובעיקר כאב שמלמד את השיעור הכואב ביותר שהחיים יכולים ללמד – שום דבר לא נמשך לנצח.

עמית משקף את כל מה שטוב ונכון בעיניי, גם לו הייתי מנסה למצוא בו כל פגם או דבר מן הרע לא הייתי מוצאת, כי הוא פשוט טוב, טוב מדי. “מים שקטים חודרים עמוק” זו לא עוד קלישאה, זה באמת מה שמגדיר ומאפיין את עמית בצורה הטובה ביותר. עמית מעולם לא השוויץ והתפאר בדברים שעשה, למרות שהיה לו כל כך הרבה במה. פעמים לא מעטות הצניעות הזו הייתה מעצבנת אותי, אך עם הזמן וההיכרות שלי איתו הבנתי שזה פשוט מי שהוא. תמיד הפליא אותי לראות עד כמה הוא נאמן לעצמו ולערכיו, כיצד היה מנתק את עצמו מכל דבר טפל ופשוט מתמקד ב”תכלס” – בדברים החשובים באמת בחיים. בכל המפגשים והשיחות שניהלתי עם עמית, הוא לא היה מספר על דברים שעברו עליו, הוא אף פעם לא היה הטיפוס המשתף ובכל פעם שניסיתי לשאול מה קורה איתו בצבא ומה עובר עליו, הוא היה עונה בצורה כללית ומיד מעביר את הנושא. מה שכן, הוא היה מקשיב ומתעניין בצורה יוצאת דופן. הוא לא היה מתעניין כדי לסגור פינה ולצאת ידי חובה, לעמית היה אכפת, אכפת עד כדי ירידה לפרטים שלמען האמת לא היו מעניינים אף אחד חוץ ממנו, כך שכל זמן שהייתי משתפת אותו בדבר שהוא ידע שחשוב בעבורי, קיבלתי את התחושה שזה היה חשוב גם בעבורו.
הקשר שלי ושל עמית החל בגיל צעיר מאוד, נפגשנו לראשונה בצופים בכיתה ד’ וכבר אז הפכנו חברים טובים. בגימנסיה חלקנו את אותן הכיתות ולאחר סיום הלימודים, מהחשש שאין פתאום את המסגרת המאגדת, דאגנו להדק את הקשר והשתדלנו עד כמה שהמסגרת הצבאית אפשרה לו – להיפגש, לטייל ולבלות יחדיו.

אהבתי את עמית. אהבתי לטייל איתו, הוא היה מגיע מאורגן ותמיד היה מתקתק את המאהל, האוכל וכל היתר בזריזות. אהבתי את המוזיקה שהוא שמע, מוזיקה איכותית ורבת גוונים. אהבתי לשמוע אותו מנגן. אהבתי את הקלילות והספונטניות בו ניחן. אהבתי להציק לו, הוא היה מתעצבן בקלות. אהבתי ללכת איתו לים, הוא היה משרה תחושה של רוגע ושלווה פנימית, הוא היה נכנס למים גם אם המים היו קפואים ונדמה היה שליד הים הוא היה מאושר. אהבתי את רגעי השובבות שלו, ברגע שהוא היה נכנס ל”רוח שטות” לא ניתן היה לעצור אותו. אהבתי לצלם אותו, בהתחלה הוא לא היה מאפשר ושולח ידיו לכיוון המצלמה, אבל אח”כ היה מתרכך והייתי מצליחה לתפוס את החיוך שובה הלב שלו ואת המבט הביישן שלו. אהבתי ומסרבת לדבר בלשון עבר – עדיין אוהבת.

באחת מן ההתכתבויות שהיו לי איתו לקראת חג השבועות, שאלתי אותו מתי הוא אמור לצאת הביתה והוא כתב שהוא עתיד לסגור כ-5 שבתות, דבר שבשגרה מבחינתו. כתבתי לו בתגובה: “אוך איתך חייל לוחם שכמותך”, והוא ענה לי: “אני לוחם פנתר”. אמנם השיחה התנהלה בהומור ובציניות, אך בכל צחוק יש טיפת אמת – הוא הגדיר את עצמו כלוחם פנתר, התנהל כלוחם פנתר לאורך כל הדרך ולבסוף נאלץ לשלם את המחיר הכבד ביותר בשל היותו “לוחם פנתר”.

עמית לא כאן פיזית, אבל הוא תמיד נמצא בליבי, במחשבותיי ובכל דבר שאני עושה. אני מתנחמת באפשרות שהעולם הבא באמת קיים, שם הוא נמצא במקום טוב יותר, עם ים, טבע ומוסיקה כמו שהוא אוהב. שהוא עושה עכשיו את הטיול שחלם לעשות אחרי הצבא, שמגישים שם כל יום פיצה, שהוא מרגיש טוב, שמלמדים שם את הקורס לבישול שהוא רצה לקחת ושהוא החליט מה בא לו ללמוד, שהוא פגש את אהבת חייו, שלא חסר לו כלום, שהוא סוף סוף טופח לעצמו על השכם ושהוא יודע כמה הוא חסר לי ולכולם כאן למטה.

עמית, יום הזיכרון הזה והבאים שאחריו, לא יהיו בגדר עוד יום זיכרון, לא לי ולא לכל מי שאי פעם פגש בך. אני מבטיחה ומתחייבת לזכור תמיד, את הקשר שלנו, את אינספור החוויות והרגעים שחלקנו, את האישיות יוצאת הדופן שלך ואת הסיבה ששמה קץ לחברות בינינו.

אוהבת וכל כך מתגעגעת אליך.

אח שלי,

אני אפילו לא יודע אם לכתוב עליך או לך.. כל העניין הזה של לדבר עליך בלשון עבר לא בדיוק נתפס לי.

לפני כמה ימים דפדפתי שיעמום בוואצאפ וראיתי את השם שלך. ככה בפשטות כאילו אתמול דיברנו.

מהרגעים האלה שאתה פתאום קולט שמישהו שאתה מכיר מילדות והיה חלק מהחיים שלך בצורה הכי פשוטה ומובנת מאליה פשוט לא נמצא כאן יותר. לא תוכל לשלוח לו כבר “שבת שלום אחי” או “מה עושים מחר?”.כי מחר החיים ימשיכו בלעדייך ואתה תישאר בן 20 לנצח.

לפני שלושה שבועות השתחררתי ושוב זה הכה בי. היינו אמורים להשתחרר ביחד. בטח הולכים כל החברה להשתכר, מורידים צ’ייסר ראשון של חופש ביחד. ובמקום זה אני כאן, יושב וכותב עליך איזה קטע הזוי ליום הזיכרון. אני זוכר את היום המסריח הזה כאילו זה היה אתמול. ערב יום שישי. הפעם הראשונה שיצאנו מעזה להתרעננות. כמו טמבל אחרי שהתקשרתי למשפחה ולחברה מיהרתי לדפדף בפייסבוק. בין הריבים הרגילים בין ימנים ושמאלנים ופרחות חסרות מודעות בביקיני (שבטח היית צוחק עליהן שהן מטומטמות), נכנסתי לקבוצה של השכבה וקראתי “מחזור צ”א היקר, בצער רב וביגון אני נאלץ לבשר לכם כי איבדנו את חברנו לשכבה עמית…”. אתה קולט אחי? אף אחד אפילו לא התקשר אליי כי לא רצו שניכנס לדיכאון במצב כזה. בהתחלה זה נראה כמו התחלה של בדיחה גרועה. לא באמת הצלחתי לעכל את זה..

בארוחת שישי באותו ערב האוכל בקושי ירד לי בגרון. אפילו להלוויה לא הצלחתי להגיע.

אני זוכר שכשהצלחתי לצאת לשבעה, נכנסתי מאוחר בערב לבית שלך. כשהגעתי אף אחד כבר לא בכה. הייתה אווירה כאילו נגמר לכולם הכוח לבכות. כל שנייה הרגשתי כאילו אתה עומד להיכנס בדלת עם הפרצוף האדיש האופייני שלך, מצקצק ואומר “מה ישלכם?!”.

בפסח של שנה שעברה נסענו ללילה בעין גדי. עשינו על האש בשתי שקל וחגי (כמובן) הציע שניכנס למים בעירום. הסתכלנו אחד על השני ופשוט רצנו ביחד לתוך במים. בבוקר קמנו ועשינו את המסלול ההוא שאני לא זוכר איך קוראים לו.יומיים מצחיקים.

השנה אנחנו מתכננים לנסוע שוב, הפעם לזכרך. כדי לזכור ולשמור אותך עוד קצת איתנו.

אומרים שהחיים ממשיכים, וזה נכון. אבל הם ממשיכים אחרת. פתאום משחקים בשלג ומרגישים מחויבות להגיע כי כל כך אהבת לשחק. הכל מלווה בזיכרון שלך כאילו אתה עוד איתנו. לא יודע, זה הדבר הכי טוב שיכול לצאת מהמצב הזה לא? אתה חי בלבבות של כולנו. זה מה שכל כך מיוחד בך. השארת מאחוריך כל כך הרבה אהבה ואנשים שאוהבים אותך. שלא מפסיקים לדבר על איך היית תותח, ובן אדם טוב. כמה רצית ללכת לצבא וכשכולנו היינו עסוקים בבנות אתה כבר היית מתאמן ברצינות ומקדיש את כל כולך. כזה היית. בשקט ובצניעות, בלי לדרוך על אף אחד או להשתחצן משיג את כל המטרות שלך. חושב שיש הרבה מה ללמוד ממך בקטע הזה.

לא יודע בדיוק איך לסיים, תמיד יהיה עוד מה להגיד לך. אני מתגעגע אליך אחי ובטוח שעוד נתראה.

אנחנו מכירים מכיתה א’, טוב לא בדיוק מכירים אישית אף פעם לא באמת יצא לנו לדבר מעבר ללימודים, יש לי תמונה אחת בראש שלך שאני לא אשכח, כבר כשהיינו קטנים, כל פעם שהיה צלצול להפסקה היית רץ במהירות למטה לשחק, לא היית מדבר, לא צועק, פשוט רץ. וככה תמיד, הייתי רואה מהצד איך אתה גדל, ממשיך לרוץ לשחק להתאמן, הופך לגבר. והנה אתה מתגייס וממשיך לרוץ כמו שאתה יודע, בדרך שלך, עם הביישנות והסבלנות הזו שהלוואי והייתה לרובנו. עד שהגיעה התקופה הזאת בשנה, מלחמה בארץ ישראל שמכניסה את כולם למקלטים בכל רגע נתון ושולחת את החיילים שלנו להגן על המדינה והמשפחות. כולם מאוחדים בזמן הזה שומעים על עוד ועוד הרוגים וכואבים ביחד. ביום ההוא שהודיעו את הבשורה שמעתי שהסתערת ראשון, הילד הביישן שנכנס ללב של כולנו הפסיק לרוץ. אנחנו עדיין בשגרה שלנו, לומדים, טסים, משתנים. כל הזמן חושבים עלייך ועדיין לא מעכלים שאתה לא איתנו. תנוח על משכבך בשלום.

עמית, שנה למותך?! האמנם או היה זה חלום?!
השבוע התראינו שוב או יותר נכון אני ראיתי אותך, ואתה אולי מלמעלה? מדברת אליך כמו תמיד הרבה מילים ואתה כהרגלך שותק, אבל העיניים החכמות והיפות והחיוך המקסים אינם.
דמותך מרחפת אל מול פני, כמו אותה פעם שנעקצת וחזרת הביתה, במקרה נפגשנו ועצרנו את התנועה והתחבקנו, הי אמרת ואני השבתי יו מה אתה עושה פה אתה לא בצבא?! “נעקצתי שטויות הכריחו אותי ללכת הביתה, בכלל לא רציתי סתם עושים שטות מכל דבר נתנו לי גימלים, נו טוב אז יצאתי הביתה” התחבקנו שוב ואמרתי יאללה רצה לשיעור. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך, אמנם הסתמסנו קצת ונועם תמיד עדכנה אותי מה איתך, אבל מאז לא נפגשנו.
ב20/7/14  נסעתי לחו”ל עם המשפחה המלחמה הייתה בעיצומה, שלחתי הודעה לצוות שלי “נוסעת לחו”ל נורא דואגת לשלום עמית וחגי, בכל מצב תעדכנו אותי (למה דווקא אותם לא יודעת הרי עוד בני כיתתכם היו שם)
ב25/7/14 בשדה תעופה הרקליון שעה 15:00 יש לי סוף סוף וואטסאפ שוב שולחת הודעה לצוות שלי “צוות יקר היה כיף בחו”ל אבל הטירוף של החדשות והמלחמה מאוד הקשו מאוד דואגת לעמית וחגי, נתראה בארץ”.
וב25/7/14 היום הארור 23:00 ההודעה האיומה הזאת שאתה אינך,
עדין לא נתפס! אבל רגע! עוד לא השתחררת עוד לא עשית טיול עם חגי עוד לא למדת, עוד לא התחתנת עוד לא נהיית אבא, אתה רק ילד בן 20 כמעט 21, וכבר אינך.
כן אז עברה שנה, ואחת לכמה זמן דמותך שבה לבקרני במפתיע בחטף, ואני מדברת אליך שוב בהרבה מילים, אבל אתה כהרגלך שותק.

הי עמית

הרבה זמן אני מנסה לכתוב לך. כל פעם מתחילה ומקבצצ’ת את מה שכתבתי, כותבת מחדש ומוחקת.

מצד אחד זה נורא קשה, כי לא דיברנו הרבה, כמעט בכלל לא, תקופה ארוכה. מאז “פולה” דרכינו למעשה נפרדו בצורה טבעית: אתה מצאת את המקום שלך, ואני את שלי. מצד שני, ככה אולי יותר קל לכתוב, כי היו לי הרבה דברים שתמיד חשבתי עליך ולא אמרתי, ובתת-מודע שלי תמיד דיברנו. היה לי ברור שאתה נוכח בחיי – בצופים, עד שלב מסוים, בשכבה, בשיעורי האמנות ובמיוחד בשיעורי הצילום.

אני לא מתיימרת לומר שהכרתי אותך לעומק, אבל לא יודעת איך להסביר את זה – תמיד היה לי ברור שאתה פה, לידי.

מוזר. חלקנו רגעים מאוד אינטימיים, ובלי לדבר בכלל! חדר החושך במוסררה הוא מקום מאוד אינטימי. כל אחד בשלו, במקום הקבוע שלו, עם הפילם שלו, עוסק בפיתוח שלו… חשוך לגמרי, לפעמים נשמעת מוזיקה, ולפעמים פשוט שקט. עומדים אחד ליד השני ולא מדברים, אבל ברור לנו לגמרי מי עומד לידנו. אפשר להרגיש את ההוויה של אותו בנאדם. נראה לי שלמדתי עליך די הרבה מהלא לדבר איתך הזה, כי כשמרגישים לפעמים זה יותר חזק מלדבר…

מצחיק להיזכר בימים של “פולה”, איך היינו רביעייה – אני, אתה, חגי ואילי. כולם תמיד אמרו: נו, חגי ואילי יהיו ביחד – וזה מה שהיה – ועמית ומיכל יהיו ביחד, וזה בחיים לא קרה. נראה לי, בין השאר, כי שנינו היינו ביישנים ואילמים כמו איזה דחלילים…

אני חושבת עליך ועולות לי תמונות של אדם תמים, טוב לב, מורכב, רגיש, אחד שדברים לא עוברים לידו, אבל גם לא מראה או מוציא הרבה החוצה; רוצה להראות שהכול בסדר, כדי שאחרים לא ידאגו. אחד שלא עושה עניין משום דבר, כי אתה פשוט מלא ענווה.

אני חושבת ויודעת שאתה מאוד מיוחד, יש לך דרך מחשבה מאוד שונה – נקייה… אתה הדוגמה אישית לכולנו. לשקט האצילי שלך הייתה ותהיה השפעה ענקית על כולנו.

עמית, אני גאה שזכיתי להכיר אותך, גאה בדרך שלך וגאה בך. אתה מדהים, אתה מלאך, ואתה גיבור בגן עדן…

חושבת עלייך הרבה.

אז עברו להם כמה חודשים… והחיים נמשכים… כל אחד בשלו וכולנו יחד. אני יושבת כאן, בגסטהאוס בהודו, וחושבת… וחושבת.. .
אני חושבת על שחר, אני חושבת על עינת, אני חושבת על נוני, ועידו… אני חושבת על פעם, אני חושבת על הטבע שאני רואה, שאתה אף פעם לא תראה… אני נזכרת בימים האלו, בבוקר הזה שקמתי ושמעתי את ההודעה. מאותו היום משהו השתנה, נפער איזה חור, איזה בור, שכנראה אף פעם לא יתמלא מחדש.
אני זוכרת אותך בכל תקופה בחיים: אני זוכרת אותנו משחקים בשלג; אני זוכרת אותנו בונים בלגו של נוני; אני זוכרת אותנו סתם יושבים במרפסת ומדברים על החיים; אני זוכרת אותנו משחקים מחבואים; אני זוכרת אותנו הולכים ביחד לבית ספר בבוקר, כל בוקר…
אני זוכרת את החיוך שלך, מסתכל עליי בביישנות כזאת, כזאת חמה ומלטפת, ביישנות שמעבירה נגיעה של משפחה ושל מקום מפלט. מה לא הייתי עושה עכשיו בשביל חיוך כזה!
עמית, קשה להיות רחוקים מהבית ביום הזה, קשה לחשוב על כולם שם ואני פה. קשה לי לא לעלות למקום הזה שבו, לפני כמה חודשים, נפרדנו בפעם האחרונה…
אבל מי כמוך יודע שקשה זאת רק מילה.

הזיכרונות שלי מ”פולה” הם כמובן חגי ועמית.

נזכרת בתקופה שאילי ומיכל היו חברות שלך ושל חגי, וזה עדיין מצחיק אותי כל פעם מחדש. נזכרת במכולת של פנחס, שכל בוקר וצהריים היינו קונים שם ממתקים… בל”ג בעומר, שלא פספסנו אף שנה, בטיולים ובפעולות בצופים.

משם כולנו המשכנו לגימנסיה ושם שוב לא היינו באותה כיתה. במשך תקופת הגימנסיה נוצרו חבורות, ושוב כמובן, אתה וחגי ביחד. אתה היית השקט שביניכם, ותמיד הייתי מוצאת אותך במקום שנמצא חגי.

הייתה לנו תקופת ה”זולה”: כולם היו באים, עושים רעש, ואתה כמובן היית בא, אבל עושה פחות רעש, זה מה שכולם אהבו בך – השקט הזה שלך. אולי השקט החיצוני. אבל על העקרונות שלך ועל האידיאולוגיה שלך עמדת ולא ויתרת אף פעם.

מאז שאני זוכרת את עצמי ביסודי אני זוכרת גם אותך, ולאורך כל הדרך השתדלנו לשמור על קשר, תקופות יותר ותקופות פחות. יש לי הרבה זיכרונות; תמונות – פחות, אבל כולנו יודעים שלא אהבת להצטלם.

זוכרת את היום שעשינו אצלך “על האש” – אני, אתה וחגי – ואת ימי השישי, כשחגי הכריח אותך לצאת מהבית לשבת על בירה ב-102.

כששמעתי שנהרגת ידעתי שהרבה דברים הולכים להשתנות בחיים של הרבה מאוד אנשים. כולנו באנו לגימנסיה פעורי פה, לא יודעים מה להגיד ואיך לנחם זה את זה.

 המשפחה החליטה לבנות שביל אופניים לזכרך. באנו, כמה חברים, לעזור ולקחת חלק בבניית השביל. באחד הימים אמרה לי עינת, אימא שלך: יורד גשם, כי אתה בטח כועס שכולם עושים את כל הדבר הזה לכבודך…

אני בטוחה שלמרות מה שאימא שלך אמרה אתה מרוצה מהשביל, ולו היית פה היית כבר רוכב את כולו באופניים…

אחרי כמה חודשים הגיע זמני לטוס ולטייל בדרום אמריקה. ידעתי שבמשך הטיול לא יהיה יום שלא תעבור בי מחשבה עליך, או משהו שיזכיר אותך. הזכרתי אותך וסיפרתי עליך כמעט בכל מקום שהייתי בו. פגשתי את שיר, ויחד נזכרנו ודיברנו עליך. הזיכרונות והתמונות יישארו, ואנחנו נמשיך להיזכר בך. לא נשכח איזה חבר היית דואג, אכפתי, מצחיק וכייפי.

תשמור על כולם ואל תדאג, יש לך משפחה מדהימה וחזקה. כולנו נשתדל ללכת לבקר ולעזור כשצריך.

אוהבת המון ומתגעגעת.

כבר כמעט ארבעה חודשים עברו מאז שאתה לא פה, הרבה דברים קרו מאז ואתה כל כך חסר.. עדודו כבר בכיתה י׳ כל יום שעובר הוא גדל וכשאני מסתכל עליו אני נזכר בך כשהיית באותו הגיל שלו וזה לפעמים מפחיד כמה שאתם דומים, אותו דיבור ואותה שפת הגוף, אותם תווי פנים, שפתיים, אוזניים.. נוני במכינה ויש לה חברים חדשים. . יצא לי להכיר כמה מהם והם נראים לי אחלה חברה אתה יכול להיות רגוע.. אני חגגתי לא מזמן שנה עם קרן.. אני נזכר איך בדרך אליך באותו יום רביעי של סוכות ראיתי אותה עם חברות יושבת בבר ליד הבית שלך, לא הכרתי אותה והתאהבתי מהשנייה הראשונה. . איך גררתי אותך ״לשתות בירה״ רק כדי שאני אוכל להתחיל איתה ואתה תמיד זרמת עם השיגעונות שלי..אשכרה עברה שנה אחי. וכשלא תמיד הצלחנו להפגש בסופי שבוע להרבה זמן תמיד היית מבין ולא היית כועס אף פעם. . החברים מתגעגעים המון ותמיד מדברים עליך. הרבה פעמים מצאתי את עצמי ברגעים של בלבול, שמחה, עצב ובכל רגע כזה מחדש כל כך בא לי לדבר איתך, להתייעץ איתך, לשתף וסתם לשמוע מה אתה חושב ומה היה לך לומר על זה. . אפילו סתם שיחת טלפון פשוטה. . הודעה. . משהו. . אז אני מבין כמה אתה חסר לי ואיזה חלל ריק השארת מאחוריך, חלל שאף אחד לא יוכל למלא ותמיד יהיה שמור לך עד שיום אחד ניפגש. שבוע שעבר ירדנו דרומה לערבה להתנדב בעבודות בבניית שביל ישראל לאופניים שהוקדשו לזכרך. הגיעו חברים, משפחה, חיילים שלך, מפקדים שלך, וסתם אנשים טובים שלא הכירו אותך בכלל אבל הם שמעו את הסיפור שלך והיה להם חשוב להגיע ולחלוק לך את הכבוד הגדול שמגיע לך. כזה שעושים לגיבורים אמיתיים. שבוע של קריעת תחת, קמים מוקדם הולכים לעבוד עד הערב, חוצבים בסלעים, מפנים אבנים, מסמנים שבילים, בונים טרסות ומזיעים. כולם אנשים זרים אחד לשני אבל עם מטרה משותפת וחשובה שמגשרת בין כל הפערים השוני והזרות וברגע כולם מתחברים והופכים למעין משפחה. השבוע הזה עשה טוב לכולם, אתה יכול להיות מבסוט שאפילו כשאתה לא כאן פיזית אז הרוח שלך כאן ואתה ממשיך לעשות טוב ולחבר בין כולם. אבא שלך חגג יום הולדת.. אמא שלך הייתה תותחית רצה ממקום למקום ולא הרפתה לרגע כדי שהכל ילך כמו שצריך, עידו ונעם עבדו כמו מטורפים בלי הפסקה.. בטח היית גאה במשפחה המדהימה שלך. . כמו תמיד, אפילו אם לא תמיד ידעת להביע את עצמך כמו שרצית אבל אני מכיר אותך יותר מדי טוב ואני תמיד ידעתי את זה כמה הם חשובים לך וכמה אתה אוהב אותם.. פשוט אתה תמיד היית מיוחד והראת את זה בדרך שלך.. אני הספקתי לחגוג יום הולדת 21. . כל כך מוזר שלא היית איתי ועוד יותר מוזר שעוד שבוע בדיוק היית צריך לחגוג גם אבל תישאר בן 20 לנצח. אבל הסיבה העיקרית שאני כותב לך היום היא כי היום הוא יום ממש מיוחד..

היום השתחררתי מהצבא סוף סוף, אחד הימים המאושרים בחיי ובו זמנית אחד הימים העצובים והקשים שהיו לי.. כמה חיכינו לרגע הזה שנשתחרר ביחד היו אמורים להשאר לך רק עוד 4 חודשים, הייתי אוכל לך קצת את הלב משביז אותך שהשתחררתי לפניך. . אתה היית משתחרר והיינו יוצאים לעשות את שביל ישראל ביחד שתכננו ואז מתחילים את החיים… אתה הבן אדם שהכי בא לי לחלוק איתו את הרגע הזה בעולם מכולם..

זאת התקופה המשמעותית הראשונה בחיים שאני מסיים בלעדיך.. במקום להתקשר אליך ישר כשאני גוזר חוגר. . ולהיפגש איתך בערב ולחגוג אני חוזר מהבקו”ם באוטובוס והראש מלא מחשבות, יוצא מהמרכזית לרכבת הקלה ונוסע במקום למרכז העיר לבית שלך לכיוון השני להר הרצל. ואני בא לחלוק איתך את הרגע..

אתה הראשון שבאתי אליו.. אני מגיע לאזור ד׳ חלקה 7, כבר חושך, אין אף אחד ואני מגיע לקבר שלך, קפוא בחוץ, השמיים בוכים עלינו ואני מתחיל לבכות גם, אני משמיע לך כמה שירים טובים בטח לא שמעת הרבה זמן את אהוד בנאי, אסף אבידן, וג׳ק ג׳ונסון.. בוכה עוד קצת נפרד ממך והולך.. כל כך משונה.. בחיים לא חשבתי שככה אני אחגוג את השחרור שלי.. שככה מתחילה האזרחות שלי.. בלעדיך חבר.. כבר כמעט ארבעה חודשים… אוהב אותך ומתגעגע עד אין סוף, החבר הכי טוב שלי לנצח.

נכתב ביום שחרורו של חגי קפנשטוק.

בכיתה א’ דרכנו נפגשו לראשונה. שש שנים היית בכיתה המקבילה לי. וכבר אז למדתי להכיר אותך, ילד נעים, יפה ושקט. משם המשכנו באותה הדרך ולאותו הבית ספר, ולבסוף גם לאותה הכיתה ולאותו השולחן.

לא השתנת הרבה מאותם שנות ילדות- אותו חיוך, אותו חבר צמוד ואותו שקט ובטחון שהקרנת סביבך. השנה האחרונה שלנו בבית הספר, היא השנה בה למדתי להכיר אותך קצת יותר. את ההומור, את החוכמה, האדישות ותחומי העניין. הרצון להתגייס כבר, לתרום ולעשות. ולא היה לאף אחד ספק שזה בדיוק מה שתעשה, שאתה עמית, תצליח בדרך שתבחר. עכשיו אני יושבת וכותבת לך מכתב, לך שכבר לא איתנו. לך עמית, שסיפרת לי את שאיפותיך לצבא ולא מעבר, לשאיפות שלא הכרתי וכבר לא יקרו. וזה לא נתפס, וזה כואב, כואב מדי. אנחנו ילדים, ומישהו משלנו, מהשכבה, מהכיתה, מהחברים, כבר לא כאן. סיפרו לי שנהרגת, וכל מה שחשבתי היה שזה לא הגיוני, ומה פתאום, ולא יכול להיות. עמית החסון, הבטוח, עמית שלא יקרה לא כלום, קרה לו.

הלוואי שהיתי יודעת בדיוק מה לכתוב לך, בדיוק איך לכתוב, כדי שתדע שאתה חסר. כדי שתדע שפערת לנו חור בלב. לאלו שהיו קרובים לך מאוד וגם לאלו שפחות. שתדע שכל כך הרבה אנשים חושבים עליך, ומתגעגים אליך וחושבים- שזה פשוט לא הוגן.

אני לא יודעת מה קורה אחר כך. אני לא יודעת מה קורה אחרי שהלב מפסיק לפעום והגוף שותק. אבל אני יודעת שאתה עדיין אתה, שלו, שקט ומחייך.

הלכת באותה דרך שחיית, במחשבה על החברים ובסוף על עצמך. אתה גיבור, גיבור של כולנו, והלוואי ולא היית.

היתה לי הזכות להכירך והצער האיום בלכתוב לך עכשיו.

תהיה בלבי תמיד.

מדברי החברים מהגימנסיה

אני חושבת עלייך ועולות לי תמונות של אדם תמים, טוב לב, מורכב, רגיש, אחד שדברים לא עוברים לידו אבל גם לא מראה או מוציא הרבה החוצה – רוצה להראות שהכול בסדר כדי שאחרים לא ידאגו. אחד שלא עושה עניין משום דבר, מתוך ענווה (מיכל).

מכיתה ז’ איתי בכיתה, בשכבה, בין  החברים הכי קרובים, תמיד שמח, תמיד פעיל (טל).

הזיכרונות שלי מ”פולה” הם חגי ועמית. כל בוקר וצהריים היינו הולכים אל פנחס מהמכולת וקונים שם ממתקים (ירדן)

זה מוזר. חלקנו רגעים מאוד אינטימיים יחד בלי לדבר בכלל! חדר החושך במוסררה הוא דבר מאוד אינטימי, כל אחד בשלו, במקומו הקבוע, עם הפילם שלו והפיתוח שלו. חשוך לגמרי, לפעמים יש מוזיקה ולפעמים פשוט שקט. עומדים אחד ליד השני ולא מדברים אבל ברור לנו לגמרי מי עומד לידנו, אפשר להרגיש את ההוויה של אותו בנאדם. למדתי עלייך די הרבה מהלא לדבר איתך הזה, כי כשמרגישים לפעמים זה יותר חזק מלדבר… (מיכל)

היית שקט, ביישן, אבל מבפנים – שטות’ניק (טל).

מצחיק להיזכר בימים של “פולה”, איך היינו רביעייה – אני, אתה, חגי ואילי. כולם תמיד אמרו נו, חגי ואילי יהיו ביחד (וזה מה שהיה), ועמית ומיכל יהיו ביחד, וזה בחיים לא קרה. נראה לי, בין השאר, כי שנינו היינו ביישנים ואילמים כמו איזה דחלילים… (מיכל).

צחקנו ביחד, למדנו ביחד, טיילנו ביחד. היינו חבורה אחת שלא נפרדת – “חבורת הזולה”, זוכר? כל יום אחרי בית ספר היינו הולכים לשם ומדברים, צוחקים, רואים סרטים… (גל)

כולם היו באים לזולה ועושים רעש. אתה כמובן היית בא  – ועושה פחות רעש. זה מה שכולם אהבו בך –  את השקט שלך. אבל על העקרונות שלך ועל האידיאולוגיה שלך עמדת, ולא ויתרת אף פעם (ירדן).

רק לפני פחות משנה טיילנו על החוף ביפו, צחקנו, אכלנו, דיברנו. דיברנו הרבה על צבא, כי על זה הכי אהבת לספר. היית צריך לראות את עצמך: הסברת, בחיוך הביישן הזה שלך, על השמירות, המבצעים, החוויות מהשטח, ועל החברים שצברת (אלירן)

כל החיים היית קליל, זורם, אחד כזה שהכול עובר לידו אבל צבא… צבא זה כבר סיפור אחר. הדבר שעניין אותך, שריגש אותך וחלמת עליו הוא להיות לוחם ולתת למדינה. ועשית את זה! אתה גיבור (גל).

תמיד האמנת בדרך שלך, כאילו ידעת שזה ייעודך – לשמור עלינו מפני הרוצחים הארורים האלה (אלון)

היית זן נדיר, מיוחד, לא מתפתה בקלות, בעל עקרונות וערכים של חברות ציונות ואהבה לזולת. לא אשכח את החיוך המיוחד והטון הבוגר הזה שלך. ראו שעברת בצבא תהליך משמעותי, שהפך אותך לגבר אחראי, דעתן ואיכותי, היודע לעמוד על ה”אני מאמין” שלו, דוגל בדרך ארץ ובהגנת המולדת בכל צורה שהיא. היית לכולנו דוגמה (אלירן).

אני ידעתי שאילו שאלתי אותך עכשיו, בדיעבד, אם היית עושה את זה שוב –  מנסה להתקבל לשייטת 13 ולא הלך, מתגייס שוב להנדסה קרבית, עושה קורס מ”כים, יוצא לקצונה ומוותר על קצונה, חוזר ויוצא למבצע, וזה מה שיקרה, שתמות תוך כדי שמירה עלינו, על המדינה שלך –  היית אומר שהיית עושה את הכול שוב (גל).

האם היית בוחר שוב באותה הדרך שלך בצבא? אני חושב שהיית עושה בדיוק את אותו הדבר בלי למצמץ. כי כזה היית, אדם שבטוח בעצמו ובדרכו. שאלו אותך פעם אם אתה מפחד ממה שיכול לקרות לך. ענית שלא. ואני יודע שלא היה לך אפילו ניצוץ קטן של ספק. בחרת להילחם בשבילנו ובשביל המדינה שלך (מיכאל).

תמיד חשבתי שאתה הגבר שבגברים: שייטת 13, ג’נטלמן, מצחיק, כובש (טל).

מבע פניך שידר ביטחון. תמיד היית שקט, משדר רוגע פנימי, כאילו אין דבר שיוכל לזעזע את שלומך. מים שקטים שחודרים עמוק (בר).

איזה חבר היית – דואג, איכפתי, מצחיק וכייפי (ירדן).

אדם רגיש, מלא נשמה וחמלה, אף על פי שאהבת להצטייר כאדם מחוספס (אלירן).

מטייל, חווה את הארץ… (טל).

אהבנו לרכוב יחד על אופניים, כמה שעות היינו מבלים ברכיבה, כמה חוויות, כמה סיפורים, כמה צחוקים! וכמה אהבת את הים (מיכאל).

יש לי הרבה זיכרונות; תמונות – פחות, אבל כולנו יודעים שלא אהבת להצטלם (ירדן).

לפעמים אני באה לבקר אותך. מדברת איתך קצת ושואלת אותך אם טוב לך שם, במקום שאתה נמצא. ואתה בטח מסתכל עליי וצוחק, זורק איזו הערה: ‘בֶנדָה תפסיקי לבכות, יא בכיינית, לכי הביתה…’ (גל).

אתה חסר. אתה בטח לא מבין עד כמה אתה חסר (טל).

כולנו פה מתגעגעים אליך – לצחוק, לקלילות, לביטחון שהיית מקרין.  גבר אמיתי, גיבור. הייתה בך עוצמה שקשה  לתאר. אני יודע שאתה לא היית נותן לאף אחד מאיתנו לכאוב את האובדן שלך. אתה, עם הקלילות שלך, עם השמחה, עם הרוגע הנפשי. אתה היית עומד פה מסתכל עלינו במבט ציני וצוחק (מיכאל).

באחד הימים, כשעזרנו – כמה חברים –  בבנייה של שביל האופניים לזכרך, אימא שלך, עינת, אמרה: יורד גשם, כי אתה בטח כועס שכולם עושים את כל הדבר הזה לכבודך… (ירדן).

בלי להיפרד כמו שצריך…
בלי שום הכנה מוקדמת, בלי לדעת מה הסיבה, בלי להיפרד כמו שצריך… במקרה ראיתי את הפומה שלך במעבר של הגדר, מונעת, הראש שלך מבצבץ מעל הצריח, אתה עם ג׳נטקס על הראש. רעש, ערפל משוגע, פיצוצים, הבזקים וכדורי אש, יריות, לחץ, פחד, עוד מעט השמש עולה, וממהרים להגיע ליעד .. .
ובתוך כל החרא הזה, שנייה לפני שהרגל שלי חוצה, אני רואה אותך… אני יוצא בריצה מהסדר תנועה, צועק לך מלמטה, ואתה לא שומע אותי… אני נותן קפיצה, ואיכשהו מצליח לגעת בך, ואתה קולט שאני לידך. אני אומר לך “תשמור על עצמך! אני אוהב אותך… תן להם בראש, ויאללה אחי בהצלחה!” רץ בחזרה למחלקה שלי, שכבר עברה את הגדר, ומרגיש הכי בטוח, הולך לקרב איתך. כל זה מרגיש לי עכשיו כמו נצח, אבל זה לא היה יותר מעשר שניות. וזאת התמונה האחרונה שתישאר לי בראש כל החיים: הרעש, הריח של אבק שריפה שמריחים ממרחק… זאת הייתה הפרידה שלנו. כנראה לא היינו צריכים יותר מזה. ככה זה עם בן אדם שלא צריך לדבר איתו מילה בשביל לומר ולהבין הכול. מספיק המבט. גם את זה לא צריך באמת. מספיקה ההרגשה שאני יודע שעוברת גם בך.
עברו כבר יותר מחודשיים, וכביכול הכול חזר להיות כמו קודם. עדיין קמים בבוקר, אותם אנשים בחיים שלי, עדיין בצבא, אותה שגרה מאוסה שהייתה לפני, המשפחה שלי כאן, וגם שלך, החברים, אותן יציאות לאותם ברים ואותה בירה, עוד מעט שחרור. בטח נעבוד קצת, נטייל, נחזור, נלמד… והכול נמשך. כבר כמעט ולא מדברים על מה שהיה לפני שישים יום. אתה מבין, אחי?! זה כלום זמן – וכאילו זה קרה לפני שנים. לא בחדשות, לא בצבא, כאילו הכול רגיל… עכשיו זה השלב שבו מתחילים להתגעגע באמת. המחשבה המוטעית, והציפייה שזה סתם עוד סבב סגירות הפוך, ופשוט לא יצא לנו להיפגש הרבה זמן – המחשבה הזאת כבר משתנה. אני מתחיל להבין שאתה כבר לא תחזור הביתה ותתקשר. והידיעה הזאת גומרת אותי. זה הגיוני שמישהו שכל כך אהבת לא יחזור אף פעם ולא ניפגש שוב!? איך מתמודדים עם זה? כמה חוויות ודברים שבא לי לספר לך – אבל אין למי. הרי אף אחד לא יבין אותי כמוך – כל כך שונים אבל אותו בן אדם! הגעגוע הוא אין-סופי ובלתי נסבל. זה עמוק יותר מגעגוע; זה חלק ממך שחסר, ובלעדיו קשה כל כך לתפקד.
תדע שאני אוהב אותך מאוד. אתה חסר, ומתגעגעים אליך פה מאוד – הרבה אנשים. גם אם אתה לא מאמין.
אני רוצה שכולם יידעו שלא הלכת לנו סתם. שהיית, ותמיד תהיה בשבילי, גיבור גדול. איך שמעת שחברים שלך בסכנה ורצת לעזור בלי לחשוב שנייה! אני יודע גם בלי שיספרו לי. ראית את המחבלים במרחק מטרים ונלחמת בהם כמו אריה. ירית וזרקת רימון. אפילו התחלפת עם חייל שלך, שהיה לו מעצור, והלכת קדימה במקומו, כי אתה תותח. אני מעריץ אותך. רוב האנשים היו חושבים על עצמם ומתים מפחד, אבל אתה אמיץ, ועשית מה שצריך. בגלל זה גם חטפת את רוב הצרור של המחבל הפחדן הזה, שהפתיע אתכם מהצד, ולא היה לו אומץ להילחם מולך כמו גבר, פנים אל פנים, כי ידע שאין לו סיכוי, והיית שולח אותו לשבעים ושתיים הבתולות המסריחות שמחכות לו… אני כל כך גאה בך! הלוואי ויכולתי לומר לך את זה שוב, כי מגיע לך הכי בעולם. אז לפחות שכולם יידעו ויזכרו שאתה גיבור אמיתי, כמו האלה של פעם…
מתגעגע ואוהב, אחי היקר, תמיד ביחד, לא משנה מה.

אהוב יקר,
עברה כמעט שנה מאז ראיתי אותך בפעם האחרונה.. זוכר? בחזור מאילת כשהיית ברגילה ונסעת לשבוע צלילה, שבוע שלם היינו שם יחד ולא ידענו ורק בחזור נפגשנו. התעקשת שנצא אחר כך לבירה ויותר כבר לא יצא.. מה הייתי עושה בשביל הבירה הזו איתך עכשיו. שנה.. לא מצליחה להאמין, מרגיש כאילו היה אתמול ומצד שני כאילו היה זה נצח.
אני בטיול שלי, רואה טבע, נופים כל כך יפים שהיית מתאהב בהם, אתה בטוח היית מהרציניים שיוצאים לכל הטרקים הארוכים והקשוחים ולא היה מזיז לך.. רק היית נהנה בשקט שלך מהטבע, מהסביבה, מהנוף, מחגי, אולי מכמה בנות שהייתם מכירים.. אני חושבת עלייך המון בטיול, בעיקר כשהרגליים צריכות לעבוד והמאמץ הפיזי קשה. היית צוחק עליי. זוכרת זיכרון כל כך טוב שנסענו אתה חגי ואני למעיין ליד כפר אדומים, היה יום נעים, לקחנו איתנו ציוד והכנו אחלה ארוחה, ניסית לתפוס לי דג, אפילו הסכמת להצטלם קצת. אפילו הרבה למען האמת.. שבוע אחר כך אתה עשית את אותו טיול עם אלירן חגי ורותם והיה להם קשה בהליכה למעיין והם סיפרו שאמרת שאני עשיתי את זה כמו גדולה והתלהבת. אז שתדע שאני עושה את הטרקים פה כמו גדולה ואתה איתי בכל צעד.
מתגעגעת אלייך חבר שלי. כולנו מתגעגעים. כל כך ! אוהבת אותך לתמיד.שיר ארזי