עמית יאורי - אתר הנצחה

תפריט

משפחתי

אמי אסתר נולדה בורשה 1896 בבית חרדי. סבי פֶל, היה תלמיד-חכם ולהיפך מכך נשאר תלמיד שלא השאיר כל רושם: ישב ולמד כל חייו, אך גם בשטח זה לא הגיע לשום הישג או רמה.

סבתי חנה-רייזל היתה בתו הבכירה של אב-סבתי אברהם-הלוי פרידמן, (אחותו הבכירה של אבי שמעון י’י’) היא היתה אדוקה בדתה ותקיפה בדעתה. את פרנסתה ופרנסת ביתה הוציאה מאחת חנויות הבשר שקיבלה כנדוניה מאביה, כשנישאה לסבי פֶל. החנות היתה ברחוב גז’יבובסקה, אחת מהחנויות שנשאו עליהן את שם המפעל פרידמן המפוזרות בעיר. אמי היתה הבת-האמצעית, מתוך שמונה ילדים, והיא שסללה את הדרך לאחיותיה הצעירות להשכלה ולשחרור מכבלי הדת. סבתי חנה-רייזל נפטרה כשהייתי בת ארבע. את סבי אינני זוכרת כלל, ואף לא את שמו, יתכן שנפטר לפני לידתי.

אמי הייתה בעלת אופי-חזק, התגברה על התנגדות הוריה, וסיימה גימנסיה רוסית בהצטיינות. היא המשיכה ולמדה רפואת-שיניים בוארשה, לאחר שפולין קיבלה את עצמאותה.

בבית אמה דיברה אידיש. אמי למדה גם רוסית ופולנית, רצתה ללמוד רפואה אך בפולין היתה נהוגה מכסה מגבילה נומרוס-קלאוזוס ליהודים, ולכן פנתה לרפואת שינים שלא הוגבלה כלל. כך התרבו רופאי שינים יהודים בפולין… אמי היתה טיפוס אינטלקטואלי, רצינית, קראה ספרי-רפואה ומדע, וגם שבועון ספרותי וביקרה בהרצאות ובתיאטרון.

אבי יעקוב הסקל נולד בקובנה שבליטא, בנו של סוחר עצים. לאחר מות אביו, הגיע לוארשה בן ארבע עם אימו ושלושת אחיותיו: אסתר, סוניה ומניה, אסתר אחותו היתה גם היא רופאת שינים. ענף ממשפחת אבי היגר לדרום-אפריקה, שם  עשו-חיל, הפכו לבעלי מכרות-זהב, תמכו בתנועת בית”ר הרביזיוניסטית ובזאב ז’בוטינסקי. מעולם לא היה לנו קשר איתם.

אבי נאלץ לעבוד ולעזור בפרנסת אימו ואחיותיו, ותוך כדי כך למד טכנאות שינים. הורי עבדו יחד ב”מכון לרפואת שינים וטכנאות” שם הכירו והתחתנו. אבי, שלא נותרה בידינו אף תמונה שלו, היה גבר-גבוה, נאה, בלונדיני כחול-עיניים, מלא חיים ומקסים, רקדן שהתעניין בתיאטרון וביקר בקונצרטים, וגם מפלירטים מזדמנים לא משך ידו…

בדעותיו היה רביזיוניסט, ולדעתו צריך היה להשתלט על פלסטינה בכוח. אך למרות דעותיו לא היה חבר במפלגה כלשהי, ובניגוד להן נטה להתבולל בחברה-הפולנית. קרא ספרות-פולנית התעניין והזדהה במה שקורה בה. התנדב לעבודה-סוציאלית בקרב התושבים, פולנים ויהודים. התנדב גם לצבא-הפולני ושרת בו כסמל-מילואים.

בביתנו דיברו פולנית, ורק כשהורי לא רצו שנבין במה מדובר, עברו לאידיש שפת המריבה והסוד… לא פעם נתקלתי בחשדנות כשטענתי שאינני מדברת אידיש, ותמיד נשאלתי בתמיה וחשדנות “איך יתכן שיהודיה ילידת וארשה לא תדבר אידיש? “ איש לא האמין לי שאני יהודיה, וביחוד שהייתי תכולת-עיניים ושערי ערמוני בלונדי…

בית ילדותי היה בית תרבותי ובלתי מסורתי, ואפילו אנטי-דתי, אך גאה בהשתייכותו הלאומית לעם היהודי. אף פעם לא התכחשו הורי ליהדותם, וסבלו לא מעט מהאווירה האנטישמית ששררה בפולין. הם חשבו על עליה לפלסטינה, אך זוג חבריהם שניסה להיקלט בארץ, ולאחר זמן קצר התייאש וחזר לפולין, הניאם מכך. דעת חבריהם היתה שאין צורך ברופאי שינים בפלסטינה…

למדתי בבית-ספר פולני לבנות, בו לימדו מורים פולנים. רוב התלמידות היו יהודיות ששילמו שכר לימוד גבוה, כדי שהפולניות יקבלו סטיפנדיות וילמדו חינם. ב1938- החליטה הנהגת יהדות פולין על קיום יום-מחאה ושביתה נגד הנומרוס-קלאוזוס הנהוג באוניברסיטאות בפולין.

הנהלת הגימנסיה הודיעה שתתייחס בחומרה להיעדרות, שביתה או מחאה כלשהי ביום זה, מצידן של התלמידות היהודיות. רובן של אלה המציאו כל מיני תירוצים שונים ומשונים להיעדרותן. אמי לעומת זאת נתנה לי פתק מפורש האומר: “בגלל השביתה והמחאה נגד הנומרוס-קלאוזוס בתי נעדרה מבית-הספר כמחאה”.

זו היתה ההתנהגות שאפיינה את גישת הורי לבעיית היהודים-בפולין. גם אני הגבתי לכל פגיעה והפכתי לכבשה-שחורה בבית-הספר.

מכל החגים היהודיים, חגגו בביתנו מפעם לפעם את חג-הפסח. הסדר נערך בביתנו בחוג המשפחה עם כל הדודים והדודות. הפעם היחידה בשנה שאבי ביקר בבית-הכנסת היה ביום-הכיפורים לשמוע את כל-נדרי.

גרנו ברחוב חלודנה 32 בדירה בת שישה חדרים. היתה שם מרפאת שיניים ובית-מלאכה טכני. דירתנו הייתה בסביבה מעורבת, שרובה פולנים וגם רוב לקוחותינו היו פולנים. מצבנו הכלכלי היה טוב.

אסתר, אחות אבי, היתה גם היא רופאת שינים בעיר מצפון לוארשה. סוניה היתה פקידה עם קול סופרן קולורטורה נהדר ולמדה פיתוח-קול, אך היתה ביישנית ואימת הקהל שנפלה עליה מנעו ממנה להופיע ולעשות קריירה כזמרת. סמוך לפרוץ המלחמה, התחתנה עם זמר טנור הרואי בעל קול מקסים שלמד שנים  באיטליה, והופיע שם כמקצוען. תקוותו שיופיעו יחד בוארשה  נכזבה בגלל יראת הקהל שלה. כך ויתר גם הוא על השירה והתפרנס משעורי שפות זרות. האחות הצעירה מניה היתה פקידה וטיפלה בסבתי ששנים סבלה מהסתיידות ונפטרה לפני פרוץ-המלחמה. לא היה לי קשר הדוק עם סבתי, לא שפה משותפת, וגם לא נושאים לשיחה.

הגרמנים בוארשה

בספט’ 1939 פרצה מלחמת גרמניה-פולין ובעקבותיה מלחמת העולם-השניה. הייתי כבת שש-עשרה, ואחותי רות צעירה ממני בחמש שנים. עם הכיבוש המשכנו ללמוד במחתרת כיוון שבתי-הספר נסגרו בצו הגרמנים.

עוד לפני פרוץ המלחמה, התהלכה פרודיה על הסיסמא הפולנית המפורסמת והיומרנית: “חזקים, מאוחדים ומוכנים “ והכוונה כמובן למלחמה בגרמנים. תגובתנו עליה הייתה: “חזקים בפה, מאוחדים ליד האבוס, ומוכנים לברוח”…

אכן כך קרו הדברים, לצבא-הפולני שהשתמש בעגלות וסוסים, ושחילות העילית שלו היו פרשים נושאי חרבות ורמחים, לא היה סיכוי מול הטנקים הגרמנים.

וארשה הופצצה והופגזה כששה שבועות מהאוויר ובארטילריה, ועמדה בכך הודות לאומץ לבו ובעידודו של ראש-העיר סטרז’ינסקי, שנכנס להיסטוריה כגיבור.

כבר ב 1937-9 היתה אווירה עכורה באירופה שנמשכה מאז שעלה היטלר לשלטון, והמתח הלך וגבר ככל שגברו דרישותיו והצלחותיו: כיבוש הסודטים, האיחוד עם אוסטריה, דילוגיו של צ’מברלין למינכן, כל אלה הטילו צל-כבד על אירופה. דרישת גרמניה שפולין תוותר על ה”מסדרון הפולני” שחצה בינה לפרוסיה המזרחית, היתה סימן ברור לבאות. איש לא הטיל ספק שהמצב מוביל למלחמה עם גרמניה.

בכריתת הברית בין פולין צרפת ואנגליה, ניסו הפולנים להרתיע את גרמניה ממלחמה, הם היו בטוחים שבעלי בריתה חזקים כל כך, שהגרמנים לא יעיזו…

אבי שהיה סמל-מילואים גויס, ואחרי שבועיים חזר הביתה. תוהו ובוהו שררו בכל מקום. הצבא לא ידע מה לעשות עם המגויסים, לא היה תכנון ולא ציוד מתאים. הגרמנים הגיעו במהירות לוארשה שהיתה העיר הראשונה שגילתה התנגדות כלשהי לאויב, אך גם היא לא היתה מוכנה. ההתנגדות לא הועילה. וארשה נפלה לידי הגרמנים.

גרנו בדירתנו הגדולה בחלודנה ואצלנו התרכזה המשפחה כשהעיר הופצצה ובערה. הנושא היום יומי שהעסיק אותנו בשיחותינו היה: איזו דירה היא המקלט הכי בטוח, ומהו הצד המסוכן שממנו יפגיזו. לכן שינינו מקום ומדי פעם עברנו מדירה לדירה ממחסה למחסה, משנה מקום משנה מזל… אחרי דיון ממצה הוחלט שדירתה של דודתי היא המקלט הבטוח ביותר, אלא שזו היתה דירה קטנה ובה הצטופפנו כולנו, כשהחיים בה הפכו בלתי נסבלים חזרנו איש איש לדירתו.

לאחר יום הפגזות קשות נהרסה דירת דודתי לחלוטין… מסתבר שחישובינו לא תאמו את מעשי  הגרמנים…

וארשה היתה במצור מספר שבועות, והורגש בה מחסור במים. נותרו מספר משאבות-יד שלידן השתרכו תורים ארוכים, הלכתי להביא מים, דווקא בזמן האזעקות, כשכולם היו במרתפים ובמקלטים.

בהפוגות הלכתי עם דודתי לאצטדיון “פולה-מוקטובסקה” שבעבר שימש למרוצי-סוסים, וכעת גידלו בו ירקות. שם אספנו ראשי כרוב ומכל הבא ליד, ואלה הספיקו לנו כתוספת לשימורים, גריסים ודייסה שחורה שהיו לנו  בבית למספר ארוחות.

הגיטו

אחרי המצור נכנסו הגרמנים לעיר שחסרו בה מזון-ומים. היהודים היו נפחדים מהצפוי להם, אך לא האמינו ברע ביותר: בהשמדה, והתנחמו בכך שבסופו של דבר, יזדקקו לחם ויעסיקו אותם בעבודה, שתסייע למאמץ המלחמה הגרמני… וכך ינצלו.

היהודים, ככול האחרים, ידעו קראו ראו ושמעו  על  'תורת הגזע', על  'מיין-קמפ' של היטלר, על מחנה-דכאו שפעל מזה שנים רבות ונועד לחיסול פיזי של מתנגדי-המשטר. ידעו, שמעו ולא-רצו להאמין שמישהו מתייחס ברצינות לדברים אלה, וביחוד לא מתקבלת על הדעת השמדתם הפיזית של מיליוני-יהודים…

הגרמנים התחילו ברצינות ובאופן שיטתי לגזור גזרות, פרסמו צווים שונים ומשונים לצמצם זכויות היהודים. בתחילה ציוו על ענידת סרט לבן עם מגן-דוד על זרועם.

הצו היה מפורט, כדרך הגרמנים. ופֵרט את גודלו של הסרט ומגן הדוד שבתוכו, את הצבע, איך והיכן לענדו, מי חייב בו, מי פטור מחובה זו, פטורים היו רק ילדים שלא מלאו להם חמש שנים..

ענידת הסרט נחשבה בתחילה על פניה כגזרה לא כל כך חמורה, אך בבת אחת היא ייחדה את היהודים, והפרידה בינם לבין האחרים, מיקדה בהם תשומת-לב, והקלה על כל הפעולות נגדם.

בהתחלה לא היו הגבלות חמורות על התנועה העירה ומחוצה לה. בקיץ 1940 יצאנו חבורת בני-נוער לפיקניק על גדות נהר-הויסלה, בסביבה פולנית, כשסרט השרוול מוסתר. היו מספר יציאות כאלה, ודומות להן שהלכו והתמעטו עם חלוף הזמן.

בתקופה זו קל היה לברוח מוארשה, ורבים עזבו את העיר. היתה לי חברה פולניה שבתקופה זו, עדיין ביקרנו אחת את רעותה, ואפילו הוזמנתי לחגוג את חג-המולד בביתה. היות שבתי-הספר היו סגורים בצו, למדנו במסגרות בלתי-רשמיות בבתים פרטיים. קבלנו שיעורים בנושאים שונים.

הגרמנים המשיכו בשיטתם להוציא צווים, ולאט לאט ובצורה בלתי-מורגשת והדרגתית סגרו אותנו במלקחיים. אף פעם לא העמידו אותנו לפני הצורך להחליט בשאלה האמיתית מה צפוי לנו ; הלחיים או למות… תמיד השאירו איזה שמץ של תקוות שווא כדי שלא נקשה עליהם לבצע בהדרגה בשקט ובסדר גרמני את “הפתרון-הסופי” המתוכנן עבורנו…

הגיטו עדיין לא היה סגור בחומה, אך את היהודים החלו כבר לרכז בתחום מוגדר של העיר. דירתנו היתה כלולה בתחום זה, כך שנשארנו בדירתנו.

בוארשה גרו כ300,000- יהודים, אך אליהם הצטרפו יהודים שהועברו מכל מיני ערים אחרות, עיירות קטנות וגטאות. היתה גם תנועה של יהודים אמידים שחשבו שבוארשה יהיה להם טוב יותר. כך הגיעו אלינו יהודיה העשירים של לודז'. את עניי עירם השאירו בגיטו-לודז מאחוריהם, וכך בשטח קטנטן ומצומצם התרכזו כמיליון וחצי יהודים…

הגרמנים העבירו את כל הצווים והגזרות באמצעות ועד-הקהילה היהודי (יודנראט), שחבריו נאלצו להתמודד עם הבעיות שנוצרו.

חברי היודנראט, הם שהקצו את שטח המחיה לפליטים. הם שהוסיפו לדירות הקימות דיירים פליטים נוספים, והצפיפות בהן גדלה. הם שקבעו את פרטי החיים הקטנים בחיי היום יום.

גם מאתנו נלקחו שלושה חדרים. למזלנו נותרו לנו שלושה חדרים, בהם מרפאת השיניים והמעבדה הטכנית של אבי. פרט לפליטים היה מקובל לארח תלמידי-ישיבה ונערים יתומים ולהתחלק אתם בארוחות הדלות שהזדמנו לנו.

בסוף 1941 החלו בבניית-חומה סביב הרובע-היהודי המיושב בצפיפות, בתואנה שצריך למנוע התפרצות מחלת הטיפוס… הנמקה אופיינית להומור הגרמני: תחילה צמצמו, צופפו ודחסו אותנו בתנאים סניטריים נוראים, ולפתע החלו לדאוג לבריאותנו:  שמא נחלה בטיפוס… ואכן הטיפוס התפשט והפיל חללים רבים.

עוד לפני שהסתיימה בניית-החומה, הבינו רבים את חומרת המצב וכוונות הגרמנים, רבים שחו וחצו את נהר-הבוג לרוסיה. רבים שפנו דרומה לקישינב לא יכלו להמשיך בדרכם, כי גם שם התרכזו אלפי פליטים. היה מחסור במזון ודיור, ואבי שניסה דרך זו חזר במהרה לוארשה למותו…

בינתיים השלימו הגרמנים את בניית-החומה הגבוהה סביב הגיטו היהודי. הותירו מספר-שערים והפקידו עליהם את השמירה בידי ליטאים, אוקראינים והמשטרה היהודית, הכל בפיקוד גרמני.

משנסגר הגיטו הפכו החיים בו לגיהינום. לרבים לא היתה קורת-גג כלשהי וגרו ברחוב, היו נפוחי-רעב, הסתובבו ברחובות שלדים-חיים שכונו מוזלמנים ושלדי-אדם מתים התגלגלו ברחובות. חיכו שיאספו אותם לקבורה…

הצעירים מתו במהירות, בדרך-כלל תוך יום מטיפוס… קרה לי שפגשתי במקרה חבר-נעורים וקבעתי להיפגש איתו למחרת. כשהלכתי לפגישה קראתי מודעת-אבל על פטירתו, תוך יום מת מטיפוס…

היו גם מקרים שמעטים הצליחו להתגבר על טיפוס. המחלה התפשטה בדרכים שונות. גם התחבורה הציבורית תרמה להפצת המחלה: סביב הגיטו סבבה חשמלית שמספרה “0”. תמיד היתה דחוסה. מספר הנוסעים היה רב והצפיפות גדולה, כולם התחככו ונגעו זה בזה, והעבירו כנים מאחד לשני. הכנים היו הגורם העיקרי להתפשטות הטיפוס.

גם קטע רחוב קרמליצקה שקישר ביו הגיטו הצפוני לדרומי ותמיד היה צפוף בהמוני-אדם, תרם לא מעט לתפוצת מגפת-הטיפוס. בדירתנו היה כלל בל יעבור, כל הנכנס לדירה חייב לפלות את הכינים מבגדיו.

גם במצב נואש זה, הצעירים נשארים צעירים, ממשיכים בחייהם ונפגשים, וכל אחד תורם מכשרונו במפגשים אלה. אחד מנגן על מפוחית, שני בכינור, מישהו שורק ואחרים שרים רוקדים ומספרים בדיחות שחורות ואחרות, ומבלים ככל שהתנאים מאפשרים.

עתה כבר לא יכולנו להגיע לפיקניקים על גדות נהר-הויסלה. וכתחליף לגדות-הנהר, עלינו על גגותיו הגבוהים והמשופעים של הגיטו, להשקיף משם, לנשום אוויר ולהישזף… שכבנו על שמיכות פרושות על רעפי-הגג האדומים, וברגלינו נשענו על ארובות תנורי-החימום כדי שלא ניפול למטה, לרחוב. זו היתה הנאה מסוכנת, אך האחת והיחידה שנותרה לנו.

הגרמנים הטילו מכסות של מספר האנשים שהווַעד חייב לספק למשלוחים למחנות-ההשמדה, או לטרנספורטים כפי שקראו להם הגרמנים. הם הסבירו שאלה נוסעים למחנות-עבודה לעזור במאמץ-המלחמה הגרמני, ובנוסף הם רוצים מתוך דאגה לבריאותנו להקטין את הצפיפות בגיטו, על מנת להתגבר על המחלות. לכאורה הסבר סביר ומתקבל על דעתם של אלה שרצו ממילא להשלות עצמם ו”להיאחז בקש”. הפליטים העניים ומחוסרי הדיור היו הראשונים לטרנספורטים. לפעמים פשטו על בית-יתומים או בית-חולים להשלים את המכסה. בגיטו היתה תופעה של ילדים-יתומים נטושים ועזובים, שנהגו לחטט בפחי-האשפה, למצוא משהו, ולהביאו לפיהם במהירות. לא פעם חטפו בהפתעה פרוסת-לחם או אוכל אחר מפיו של עובר אורח, מהרו לנעוץ בו שיניהם. אף אחד לא ניסה להחזיר לעצמו את שנחטף מפיו מחשש להידבק במחלה. גם לארנקים, תרמילים ותיקים היו קופצים. אלה נמכרו תמורת מזון.

לאבי שהיה טכנאי-שיניים, היה מלאי קטן של זהב-מקצועי, הדרוש לעבודתו. זהב זה עזר לקיומה של משפחתנו. אפשר לומר שבזכותו הרווחנו זמן ושרדנו כפי ששרדנו. מדי-פעם צריך היה למכור כמות קטנה ולהמירה במזון. עסקות אלה היו תמיד מסוכנות מאוד. הן נערכו תוך פגישות ברחוב וצריך היה להיזהר מאד כי לפתע נערכה פשיטת משטרה ברחוב, אקציה לאסוף אנשים לטרנספורט, או לעבודת ביצורים, או לחפירות… תמיד יצאתי כסיירת לפני אבי, לבדוק מה קורה בשטח, ולהזהירו מסכנה. בין כל תושבי הגיטו היה שוויון רק בעניין אחד: כולם היו נתונים לגירוש, רדיפה או סכנת-מוות באותה מידה.

בחיי היום יום לא כולם סבלו סבל שווה: היתה חלוקה לקַסְטות כלומר למעמדות: תושבי וארשה הותיקים מהמעמד-הבינוני גרו בדירותיהם המצומצמות, הכירו את השטח, היו להם קשרים עם סביבתם, הכוללת גם פולנים, קשרים ידידותיים חברתיים וגם מקצועיים מצבם היה קשה אך נסבל.

תושבי וארשה העניים, שמצבם אף-פעם לא היה טוב, הורע במידה רבה אך לפחות גם הם היו במקומם, והכירו את הסביבה בה גדלו.

לפליטים העניים והדתיים -והם הרוב הגדול- שהגיעו לוארשה עם מקצת מטלטליהם, היה קשה מאוד, הם היו עניים וזרים גם יחד.

חלוקה זו לקסטות לא היתה קבועה ויציבה. ברגע יכולתָ לאבד את דירתך וחפציך עקב צמצומו העקבי של הגיטו, וליפול לקסטה הנמוכה ביותר… ועד-הקהילה נלחם-כארי במגמת הצמצום של הגיטו. בכופר ושוחד הצליח לפעמים להציל רחוב או שנים, מגזרת צמצום השטח.

בחלוף הזמן נוצרו שני-גטאות סגורים בחומה, שביניהם חיבר גשר-עץ מעל לרחובנו חלודנה. גשר זה עבר ממש ליד דירתנו, שלזמן קצר נכללה בגיטו.

בגטו הסתובב חייל ס.ס. גרמני שתחביבו היה לירות באנשים שפגש ללא כל סיבה. משנראה ברחוב נתנה מיד התראה, והרחוב היה מתרוקן כהרף-עין. היה טיפוס אחר, יהודי מטורף למחצה שכינויו רוטשילד, שסיפר בדיחות וסיפורים וטען שהיות ואין לו כלום, גם לא דאגות, טוב לו מלרוטשילד, יש בזה משהו…

הגרמנים הוציאו צַו שכל אחד חייב לעבוד. בעקבות צו זה צצו בגיטו כל מיני בתי-מלאכה: שוֹפים כל מי שהיתה לו מכונת-תפירה או כלי-עבודה כלשהם היה מאושר. אלה התקבלו מיד לעבודה, ולמכונות התפירה קם ביקוש גדול ושוק-שחור…

השופים ייצרו הכל לצבא-הגרמני: נעלים, מדים, מזכרות וחפצים שונים ומשונים, העיקר היה לקבל נייר המאשר, שאתה דרוש ואז, כך הובטח, אתה ובני ביתך מובטחים מטרנספורטים.

כדי לעזור בשמירת-הסדר ולמילוי המכסות, נעזרו במשטרה-היהודית שעסקה בהשלטת-סדר אך גם בהברחות מהגיטו ואליו. כינויה היה ה'שלוש-עשרה' משום שמפקדתה שכנה ברחוב לשנו 13. משטרה זו הפכה למאפיה שחיסלה כל מי שהפריע לה בעסקי השוק-השחור שעסקה בהם.

ברחוב לשנו היה גוש גדול של בניני בתי-משפט, שדרכם אפשר היה לצאת ולהיכנס לגיטו. בתקופה זו החלו להתארגן מחתרות מגוונים פוליטיים שונים, שהחלו לאגור מזון ונשק ולהעבירו לגיטו דרך בתי-המשפט. פעל שם, סביבם, גם שוק-שחור שוקק שבו תמורת חפצי-ערך, תכשיטים, יהלומים וזהב אפשר היה להשיג מזון ומצרכים. סביב כל אלה שרצו מבריחים פולנים שהתמחו בהעברות לגיטו וממנו.

אחותי ואני המשכנו ללמוד בבתי-הספר המאולתרים. אנו לא עבדנו בשופים, לא הורי ולא אני. כך התנהלו חיינו עד 20 יולי 42. דירתנו הוצאה כבר קודם מתחום הגיטו, ולא יכולנו לגור בה. כך לפתע ירדנו קסטה והפכנו לנוָדים…

הבריחה מהדרך ל”אומשלגפלץ”

יום אחד, הקיפה קבוצת חיילי ס.ס. ליטאים ואוקראינים את הגיטו הקטן, והוציאה את כל יושביו לאומשלגפלץ (נקודת האיסוף והריכוז למשלוח למחנות-המות או לעבודה). כדי שלא יתנגדו, יקימו מהומה או יברחו, סיפרו להם שהם נוסעים לגרמניה לעבודה, והתירו להם לקחת איתם חבילה שמשקלה עשרים ק”ג, חבילה זו הרגיעה אותם והם השתכנעו שזו הוכחה לכך שהם אכן יוצאים לעבודה… הם רצו להשלות את עצמם.

הגרמנים תמיד הקפידו להסתיר קיומם של מחנות-ההשמדה, ותמיד השאירן איזו אי-וודאות כפתח לתקווה…

כשהחלה האקציה, משפחתי -אבי אמי אחותי ואני- ירדנו עם כולם לרחוב. המון האדם צעד כגוש לכיוון האומשלגפלץ מוקף סביבו בשומרים גרמנים, ליטאים ואוקראינים נושאי נשק אוטומטי. לצדי ההולכים נסעו אופנועים, בהם גרמנים נושאי-נשק, ובכל שורה שניה היה שומר מזוין.

אנו לא האמנו בעבודה בגרמניה, ולא לקחנו איתנו כל חבילה. עמדנו שם בבגדינו, וידענו שאיננו יוצאים לעבודה. ידענו שזו עלולה להיות דרכנו האחרונה…

הגוש-האנושי המשיך בדרכו בשורות צפופות ודחוסות. תוך הליכה הצלחנו להתקרב זה לזה, ובלחש סיכמנו שבכל מחיר אנו בורחים מהגוש, לפי אות שיתן אבי, לסמטה צדדית שתזדמן לנו. האות ניתן וכולנו ברחנו מגוש-האדם הממשיך לצעוד למותו…

הבריחה היתה קשה. ברגע האחרון נבהלה אחותי, ואמי החזיקה בה וגררה אותה בכוח אחריה. אתנו ברחו עוד מספר אנשים. השומרים פתחו באש אך לא העיזו לרדוף אחרינו, מחשש שכל הגוש העצום יתפורר ויתפזר לכל עבר…

בבריחה זו נעלם אבי. ידוע לנו שאבי הגיע לאומשלגפלץ ומצא את מותו בטרבלינקה.

הגענו לבית ששערו פתוח,  ירדנו למרתפו. שם חיכינו בשקט ובהסתר עד שכל גוש-האדם יחלוף לו בדרכו למותו. היינו בבגדינו. לא היה לנו כלום, וגם לא מקום לגור בו. כששקט הכל הלכנו למפעל בורסקאות ברחוב ניסקה, בצפון הגיטו, השייך לקרובינו, משפחת איזנר.

במפעל הצטופפו רבים. לחלק מהם היו אישורי עבודה. עם חיסול הגיטו, הנהיגו הגרמנים עוצר מדי יום, פרט לשעות מוגבלות בבוקר ואחרי הצהרים, מי שנתפס בעוצר היה נשלח מיד למחנות-ההשמדה גם אם היה לו רשיון-עבודה. אצלם לא היו מיוחסים…

אמי שהיתה אמיצה מאוד התגנבה לדירתנו, לאחר שכבר חוסל הגיטו הקטן ולא היה בו איש. היא לקחה ממנו את הציוד וכלי מרפאת-השיניים שלה, אתם חזרה למפעל-הבורסקאות, בתקווה שמדי פעם תהיה לה עבודה במקצועה.

גם מפעל הבורסקאות לא היה פטור מפשיטות המשטרה. מדי פעם חיפשו את אלה שלא היו להם אישורי-עבודה. במפעל היה מרתף שפתחו מוסתר ברהיטים. משנערכה פשיטה נכנסנו כולנו למרתף. קרה שישבנו בו שמונה שעות בלי לאכול או להוציא הגה. שמענו מעלינו את חיפושי הגרמנים המתאמצים למלא את מכסת-המשלוחים למחנות-ההשמדה.

מפעל הבורסקאות היה אחד ממפעלים רבים כאלה, שכולם היו בחצר-ענקית שהיתה שייכת לגרמני, ולפני כן לפריץ-פולני שגר בדירת ארמון גדולה ומפוארת שמעל לשער הכניסה לחצר, דירת פאר מרוהטת ברהיטי פאר יקרים. באחד מחדריה גרו כעשרים איש והאחרים בחדרים קטנים יותר. חברתי נינה מצאה גם היא מקלט בחדרי דירה זו. בפגישותינו בארץ, אנו חוזרות ומספרות על מה שעבר עלינו שם, בדירה-המפוארת ההיא באותה תקופה-נוראה.

אוכל כבר לא היה, צריכים היינו להסתפק בסלק וגזר בלתי-מבושלים. בין החוסים שם היתה משפחה שבעבר היה לה מפעל לייצור-ממתקים. זו גילתה כושר אלתור מפליא, ויצרו ממתקים מכל הבא ליד. על מנת להשתיק רעבוני קנתה לי אמי ממתק או שניים.

בהיותנו שם תקפה אותי מחלת-הטיפוס. באחד הימים היתה פשיטה וצריך היה לרדת ולהתחבא במרתף. החוסים האחרים, התנגדו שגם אני ארד אתם למרתף, חששו שאדבר ואצעק מתוך חום גבוה ואסגיר אותם לגרמנים, והם דרשו להשאירני בדירת דודי.

דודי שהיה פעם בעל-המפעל וכעת מנהלו, עמד על כך שארד עם כולם להסתתר במרתף, שם צריך היה לשבת שעות בלי להוציא הגה או להשמיע קול. קרה לי נס והצלחתי להתגבר על מחלתי, כיוון שהמחלה תקפה אותי בצורה קלה, ואפילו שערותיי לא נשרו. אולי ניצלתי בגלל אמי שדאגה לי ונתנה לי קצת יותר לאכול ואולי קרה לי סתם נס…

הגיטו נכנס למשטר קבוע ועקבי של סלקציות למשלוחים, כל עובדי המפעל ו'מלוויהם הבלתי רשמיים', רוכזו בבית אחד ברחוב מילא.

התחלתי לעבוד במטבחו של בית-החולים היחיד בגיטו, שד”ר הלר היתה מנהלו. כרופאת-הילדים שלנו היתה ד”ר הלר מיודדת עם אמי, ובפרוטקציה נכנסתי לעבוד במטבח בית-החולים, מקום עבודה יוקרתי ומבוקש מאוד ואין בכך פלא, שם היה קצת יותר אוכל…

אחותי בת השלוש-עשרה הפכה למנהלת משק-הבית של ד”ר הלר. אמי עבדה בקבוצות שאספו את כל שנשאר בבתי-היהודים שפונו: רהיטים, חפצי-בית, בגדים וכו'. הגרמנים לא זלזלו בשום דבר, אספו הכל, מיינו וריכזו  במחסנים גדולים, לניצול במאמץ המלחמה שלהם. תוך כדי עבודה אספה אמי עץ לחימום ולבישול על תנור-הברזל שהיה במגורינו.

לאמי הייתה מכרה שמצאה דרך לשרוד שם, פרנסה-מקורית גם בתנאי הגיטו, היא אספה את דם-הסוסים שנשחטו בוארשה, אותו הקרישה וחתכה לקוביות קוביות ומכרה אותן, את הקוביות הכניסו למים, ועשו מהן מרק. לפעמים השגנו גם נתחבשר סוס. כך התקיימנו מיום ליום…

חיסול הגיטו

בחורף, ב- ינו' 1943 החליטו הגרמנים לחסל לחלוטין את הגיטו, ואז החלו אקציות מסיביות. הבית בו גרנו היה בית עצום בגודלו שהשתרע על בלוק רבוע, שסביבו ארבעה  רחובות, בנוי מארבעת צדדיו סביב חצר-גדולה כרבים מבתי וארשה.

בשעה 04:00 לפנות בוקר, נקראו כולם לרדת להסתדר בשיָירה ולצאת לעבודה במפעל-הבורסקאות, במפעל-הנעליים המיועדות לצרכי-הצבא ובעבודות אחרות. כולם ראו בעבודתם פוליסת-ביטוח, והשלו עצמם שתרומתם למאמץ המלחמה תצילם גם-הפעם ממחנות-ההשמדה… כעת כבר היו מעטים שכבר עשו דרכם למחנות ההשמדה, והצליחו לחזור משם ולספר עליהם. ידענו כבר הכל על הצפוי לנו. ידענו שהפעם מובילים אותנו למוות וודאי. רצינו לחיות…

שלוש פעמים ירדנו לחצר ודבר לא קרה. בבוקר מסוים שוב קריאה לעבודה, הפעם החלטתי לא לרדת, ונשארתי במטה ובעקבותיי גם אמי ואחותי. היתר ירדו והגיעו בשיירה למפעלים ושם בשערי-הכניסה הוקפו בצבא ומשטרה, כולם נלקחו לאומשלגפלץ ומשם ברכבות למחנות-ההשמדה. אותו יום חוסלו כל המפעלים והשופים על עובדיהם ומנהליהם, ללא יוצא מהכלל. הגרמנים היו נחושים להשמיד את היהודים בכל מחיר, גם אם ייפגע מאמץ המלחמה שלהם.

תקופה זו היתה תקופת תבוסות ומפלות לגרמניה: בנוב' 1942 נחל רומל מפלה באל-עלמיין, בנות-הברית פלשו לצפון אפריקה. בפבר' 1943 נכנעת הארמיה ה6- של פון-פאולוס בסטלינגרד לרוסים. כשלון זה נחשב כתחילת התבוסה הגרמנית במלחמת העולם השניה. ביולי 1943 פלשו בנות הברית לסיציליה.

אין הסבר הגיוני לניגוד שבין מצבה הצבאי הגרוע של גרמניה ובין פגיעתה במודע במאמץ-המלחמתי שלה ע”י הפנית משאבים כה רבים למאמץ ההשמדה. ההסבר הוא שבשאלת-היהודים לא שלט הגיון. משהחלו התבוסות והמפלות שנחלו הגרמנים במלחמה. החל היטלר לטעון שהעם הגרמני אינו ראוי להיות “עם האדונים” כפי שיעד לו גורלו, ואין לו זכות קיום. ובמותו: תמות נפשי עם פלישתים, היהודים יושמדו בכל מקרה ולו גם במחיר המפלה. היטלר היה “מוכן לכרות אפו, כדי לפגוע בפניו  (פתגם אנגלי: nose, to spite his face to cut his

גם בתי-החולים של הגיטו, על רופאיהם וצוותיהם נשלחו למחנות ההשמדה.

לנו קרה נס שנשארנו בדירה. חכינו שעות לסיום האקציה. כשנוכחנו שהאקציה נמשכת ונמשכת ללא-הרף, ירדנו לחצר הבית. ראינו מישהו רץ לכיוון בית השימוש הציבורי שהיה קישוט מצוי בכול בית גדול בוארשה ונעלם בתוכו, רצנו אחריו. התברר שמראש הכינו שם מסתור ומקלט.

באחד התאים היה מושב-מדומה, שדרכו אפשר היה לרדת לבור חפור מתחתיו. כשירדנו לבור, היו בו כמאתיים אנשים נשים וטף. עומדים צפופים ולחוצים זה לזה, נאחזים אחד בשני, רבים תלויים בין שמים וארץ ורגליהם אינן מגיעות לרצפה. הגעתי לגיהינום של דנטה…

האוויר והאווירה היו דחוסים. היה מחנק. למרות שהבור נוקה עם התקנתו, מהתאים הסמוכים חדרו ריחות רעים, צחנה וסרחון עמדו בבור. בגלל הצפיפות הנוראה לא יכולתי להרים ידי ולכסות במטפחת את אפי, כי לא היה מקום לכך. עמדנו שם מבלי להוציא הגה כל היום, חמישה ימים…

האקציה התחילה השכם בכל בוקר ופסקה בערב. בלילה יצאנו בזהירות לשאוף אוויר, לנוח קצת ולחלץ אברינו, לפני עלות-השחר שוב נכנסנו פנימה לבור.

הסרחון הוא שהציל אותנו. הגרמנים וכלביהם לא הצליחו לגלות אותנו. שמענו אותם בחיפושיהם בחצר, ובהתקרבם לבית השימוש. אני חיה, בזכות הסרחון הזה…השהיה בבור היא החוויה הקשה ביותר אותה עברתי, והיא תישאר חרוטה בזיכרוני כל עוד אחיה.

גם ה'משטרה-היהודית' לא נוקתה הפעם. גם בבתים בהם גרו עם משפחותיהם, היו סלקציות. גם להם היו אשליות ותקוות, שאי אפשר בלעדיהם, ומפני שהזדקקו לשרותיהם השונים, לא ייגעו בהם לרע והם ומשפחותיהם יינצלו. הגרמנים כדרכם דאגו לטפח את האשליות האלה. הגיע יום, וצריך היה למלא את המכסות במשלוחים, וזכות היותם אנשי-משטרה ומשתפי-פעולה לא עמדה להם. גם הם הגיעו לשם והושמדו…

ב“צד-הארי”

חלק מהאנשים שהיו בתוך מפעל-הבורסקאות שרדו וחיו גם לאחר האקציות. הם הסתתרו בכל מיני מחבואים ומחסות, ביניהם גם דודתי מנדז'ה איזנר.

בעלה, שהיה מהנדס ומומחה במקצועו, לא הסתתר, כי הוא הרי עבד על-אמת וניהל את המפעל. שום זכות לא עמדה לו, גם הוא נלקח לאומשלגפלץ כמו כולם ונספה שם, רק מעטים ניצלו. הניצולים היו אלה שעברו לצד-הארי.

המעבר דרך בתי-המשפט לצד-הארי היה חסום מזמן. לעבור לצד הארי אפשר היה בלילה עם מתן שוחד לשומרים, או דרך תעלות-הביוב של העיר. היו כאלה שראו את הנולד וכבר קודם הכינו להם ניָרות אריים, והיו כאלה שהכינו להם מקומות מסתור בתשלום בצד הארי. כל אקציה היתה תמריץ לנותרים בחיים, לסדר להם ניירות-אריים או להכין להם דרכי מילוט ומחסה אחרים.

נשארנו באותו בית ברחוב מילה, אך החלפנו את מגורינו בדירה-זמנית אחרת, אמי יצאה לצד-הארי בלי ניירות ושם סידרה לה ניירות אריים כשרים על שם משפחת סובצינסקה. היא רצתה לפלס לנו דרך החוצה, ופנתה לידיד וותיק: רומן אולטובסקי, שהיו לו קשרים עם המחתרת הפולנית.

רומן היה פולני שהתגייר כבר לפני שנים, על מנת להינשא ליהודיה חברתה הטובה של אמי. בגלל טעות מנהלית, הזנחה כזו או אחרת, מצבו האזרחי בניירותיו לא שונה ונשאר פולני-קתולי… תמורת תשלום קיבל מהמחתרת הלאומנית a.k. נייָרות אריים  כשרים  עבור משפחתי. וגם עבור יהודים רבים אחרים שהיו זקוקים להם.

משפחתו של אולטובסקי חיה בבית גדול בכפר. גם בדירה זו, ובדירתו שבעיר הסתתרו יהודים, שתי הדירות היו מסוכנות, כי רבים שהו בהן, ולא ידענו למי הגיעו הכתובות…

רומן פינה את דירותיו כדי שתשמשנה מקלט ליהודים נרדפים, לרוע-המזל מישהו הלשין, הגרמנים פשטו על אחת מהן ותפשו  שם גם את אשתו היהודיה שהסתתרה שם, את עובדת היותה יהודיה שום ניירות-אריים לא יכלו להסתיר, וכך מצאה את מותה.

באקציה-הגדולה שנמשכה 5 ימים והחלה ב- 18 ינו' 1943 ידעו היהודים שנותרו בחיים, והשתכנעו סוף סוף שהגיטו עומד לפני חיסול סופי. מי שיכול ברח לצד-הארי הפולני של העיר. אחרים הכינו לעצמם בונקרים ומקומות מחבוא ומסתור פרטיים. אלה היו בגדלים שונים ולפי הצורך והאפשרויות. הכינו בהם מזון ומים. בנייתם עלתה כסף-רב ומספרם היה גדול למדי. היו גם בונקרים של המחתרת היהודית המיועדים ללוחמים.

אמי החליטה לעבור לצד הארי.  התלבטתי קשה אם להשקיע את חלקי (בכספי המשפחה) בניירות אריים או בבונקר. היו לי חברים ומכרים שלא רציתי להינתק מהם. לבסוף החלטתי לעבור לצד-הארי. לאחר מעשה התברר שהיתה זו ההחלטה הנכונה.

הבונקרים נהרסו ונשרפו תוך כדי דיכוי מרד גיטו וארשה, שפרץ בפסח, אפר' 1943.

כשאמי יצאה להסדיר לנו ניירות ומעבר בטוח, נשארתי עם רות. היה לנו קשר טלפוני מסובך ולא אמין עם אמי באמצעות “שופ-עושי-הסלים קושיקובה' שמשם יכלנו להתקשר. אך הדרך לשם הייתה קשה  מסובכת ומסוכנת, דרך גגות, עליות-גג בתים ומרתפים. דרך זו הייתי עושי-הסלים קושיקובה” שמשם יכולנו להתקשר. אך הדרך להגיע לשם צריכה לעבור, הלוך וחזור, במשך השעתיים בהן לא חל העוצר.

חיכינו להודעה שהכל מוכן, ואנו יכולות לעבור לצד הארי. אמי צריכה היתה להודיע לנו על לוח-הזמנים המדויק וסידורי המעבר. באחד הימים הודיעה לנו אמא שהסדירה את יציאתנו, ושילמה שוחד למבריח שיוציא אותנו מהגיטו.

הניסיון הראשון לעבור התבטל, קבוצת העובדים היהודים לא יצאה לעבודה. בניסיון השני רות נבהלה לפני שער היציאה ולא הסכימה לעבור. הניסיון השלישי הצליח, הצטרפנו לקבוצת העובדים-היהודים שיצאו את שער הגיטו לעבודה, ברגע שעברנו רצה רות למקום המפגש בדירת אולטובסקי. קבלנו ניירות על שם משפחת סובצ'ינסקה, אני נקראתי הלינה (כשמי מלידה), אחותי כריסטינה. את שמה הנוצרי של אמי אינני זוכרת, וודאי לא שמרה על שמה מלידה: אסתר, שהיה מסגיר אותה מיד כיהודיה. אמי הכינה לכולנו עם אחותה מנדז'ה ובתה חנקה חדר-מגורים במרתף, בשכונת פועלים בוארשה. לחנקה היה כבר מקום מובטח במנזר… (היום היא גרה באוסטרליה, בתה ונכדיה בישראל).

לא עבר זמן רב ומישהו חשד שאנו יהודיות, והעביר חשדו לגסטפו. מישהו אחר הזהיר אותנו. ברחנו משם מיד, כל אחד בנפרד למקום אחר. לאחר זמן חזרה אמי לאסוף את החפצים שנשארו שם במרתף. סופר לה שזמן לא רב לאחר שברחנו הגיעה לשם משטרה פולנית וגסטפו שוב שיחק לנו המזל…

אמי ואחותה מצאו לעצמן, דירה קטנה ברחוב שוינטהיירסקה שפעם היה רחוב יהודי. אני חיפשתי עבודה עם לינה כעוזרת או כמטפלת. לינה במקום הייתה תנאי הכרחי להישרדות.

לרות מצאה אמי מקום באמצעות אחת הפציינטיות שלה, וזו דרך מכר שלה שהכריז בגלוי “אני אנטישמי, לא הייתי עוזר ליהודים, אך אני מבין רגשותיה של אם, ואסדר לה מסתור”… רות הגיעה לחווה קטנה, בעל הבית היה 'פולקסדויטשה': פולני ממוצא גרמני, שלא הסכים עם הנאצים ולא הזדהה כגרמני. בכך ויתר ביודעין על כל ההטבות וההנאות הרבות, שהגיעו לו.

היה לו קושי נוסף, הוא היה צריך להסתיר יהדותה של רות גם מאשתו ובתו הפולניות, שהיו אנטישמיות-קיצוניות, ובלי להסס היו מוסרות אותה למשטרה. אני מעריכה מאוד את מעשהו. הוא נטל על עצמו ומשפחתו סיכון של מוות-מיידי ביריה, למרות דעותיו האנטישמיות.

עברתי ממקום מגורים אחד, למקום מגורים אחר. במקום אחד הכירו אותי כיהודיה. במקום שני הלשינו עלי. כל כמה ימים הייתי צריכה להחליף מקום מסיבות שונות. היתה מיַלדת בכפר שהכירה את אמי שנים רבות, והסכימה לקבלני לעבודה. שם היתה בעיה אחרת: בנה היה שיכור שהיה מביא הביתה לכפרו, חבורה עליזה של שתיינים, פחדתי שגם ללא כוונה רעה, יחשפו אותי…

נדדתי והקדמתי את הסכנה. מצאתי לי מחסה בתשלום במכבסה כימית שהורי היו לקוחותיה, שם הייתי זמן רב עם עוד יהודים, עזרנו לייצר נעלים מחבלים, אך גם שם לא יכולתי להיות בלי סוף.

עברתי לגור אצל סנדלר פולני שהיינו לקוחותיו בימים טובים יותר. היו לו בנים, סטודנטים באוניברסיטה, כולנו, ששה ישנו על מזרונים בחדר אחד, היה צפוף מדי והחלפתי מקום.

בזוליבוז' אצל קולצ'ינסקי, היתה דירה ששימשה מקום-מחבוא מוכר ליהודים. גם הוא היה 'פולקסדויטשה' שאימו גרמניה. גם הוא לא הזדהה עם הנאצים, אילו רצה בכך היה נרשם ונהנה מכל הזכויות וההנאות שהיה זכאי להם לפי החוק-הגרמני, הוא היה אלמן וכאשר החליט לתת מקלט ליהודים, עזב את דירתו בבית משותף רב-קומות, ועבר לגור בבית חברתו, שאסור היה לה לדעת שדירתו משמשת מחבוא ומקלט ליהודים, וכך גם לשכניו בבית-המשותף.

קולצ'ינסקי היה אדם מיוחד ויוצא מהכלל, אדם רגיש ובעל מצפון, שכל יום היה מגיע למחבוא, ולפעמים פעמיים, עם משהו לאכול, וכשהגיע אפשר היה להסתובב קצת בדירה ולחלץ עצמות מבלי לעורר חשדות השכנים העלולים להתעורר למשמע צעדים ורעש מדירה האמורה להיות ריקה.

דירתו לא היתה רק מחבוא אלא שמשה גם את אלה שרצו להיפגש ולהחליף מלה עם יהודים נרדפים אחרים. היו כאלה שהיו שם יום יומיים וכאלה שכל הזמן הסתתרו שם. כל זאת ללא תמורה וללא תשלום כלשהו.

בזמן שהגיטו בער ועלה בלהבות, כשהפולנים צהלו, הסתובב קולצ'נסקי לאורך החומות וזרק ככרות לחם מעבר לחומות, לתוך הגיטו והסתכן בחייו, וכאשר חזר לדירה סיפר את שראה, כשעיניו זולגות דמעות, ואנו בכינו איתו. קולצ'ינסקי היה איש בעל-לב, ראוי היה להיות אחד מחסידי אומות העולם.

שמעתי על מקום העוזר ליהודיות למצוא מקום עבודה ולינה, שם מצאו לי מקום ששהייתי בו עד לפרוץ המרד-הפולני. פיתחתי חושים וערנות לסכנה. חושי התחדדו כחיה נרדפת… פיתחתי יכולת לעבור מיידית ממקום למקום, לחיות בבגדי, לא לאכול, לא להתרחץ, לשתוק שעות ולא לזוז, הכל כדי לשרוד, לחיות…

אני חייבת לומר כמה מלים על אותם פולנים מעטים אומנם, שסיכנו חייהם וחיי משפחותיהם במתן מקלט, מחסה ועזרה ליהודים, היו שעשו זאת תמורת כסף, היו כאלה שניצלו את מצב היהודים לסחיטה, היו כאלה שעשו זאת בגלל יחסי ידידות, וגם כאלה שמצפונם אמר להם לנהוג כך. בלי כל אלה, לא ניתן היה לשרוד ולהינצל מגיהינום זה.

מרד גיטו וארשה, והמרד הפולני

כחודש לאחר שיצאנו מהגיטו החל בפסח 43 מרד גיטו-וארשה. עבורנו היתה זו תקופה קשה. ראינו מבחוץ מה קורה שם. את ההפצצות והשרפות ואת החיסול ההדרגתי של הגיטו ולוחמיו. קשה מאוד היה לראות ולשמוע את הפולנים העומדים ליד חומות הגיטו ומצטערים: “חבל שהרכוש היהודי הרב מתכלה באש…” על היהודים הנהרגים שם לא הצטערו. רבים שמחו שמלאכתם, נעשית בידי הגרמנים… תקופת מרד גיטו וארשה הייתה קשה לנו: האריים-המדומים. באותם ימים קל היה לזהות את היהודים האריים בעיניהם הנפחדות והעצובות, בחרדתם ובעצבנותם.

לכולנו היו, מעבר לחומה, משפחה ידידים מכרים וחברים. המעטים שנשארו בחיים אחרי תום המרד, אחרי הריסת ושרפת הגיטו, ברחו החוצה דרך תעלות-הביוב. זו הדרך היחידה שנותרה לצאת משם, אך לאן?

כנופיות של “שמלצובניקים” סחטנים הסתובבו סביב הגיטו. ארבו ליד פתחי הביוב לנמלטים, כשכל עיסוקם לזהות את אלה שניצלו מהגיטו ואת ה'היהודים המתחזים לאריים', לסחוט מהם את המעט שנותר עליהם, ולמסור אותם למשטרה-הפולנית. זה היה עיסוק חביב עליהם. נהנים מכספי היהודים ונפטרים מהם בעת ובעונה אחת…

אמי פגשה את, אם חברתי הטובה ביותר איתה למדתי מגן-הילדים מיד כשעלתה מתעלות-הביוב. היא נראתה כצל איום ונורא של עצמה, בעבר הייתה אשה מטופחת, והקפידה על הופעתה ולבושה. והיא סיפרה לאמי שמשפחתה נספתה בשריפה בבונקר שהכינו לעצמם כמקלט, כולל בתה חברתי מילדות… היא ואמי קבעו להיפגש למחרת. לפגישה זו לא הופיעה, סימן ברור שהכירו בה כיהודיה ומסרו אותה למשטרה.

קבלתי כתובת של מקלט בתשלום, הלכתי לשם למצוא מסתור-זמני למספר ימים. זו היתה וילה גדולה. לי נאמר שרק אחד או שנים מסתתרים שם, כשהגעתי התברר שהיו שם הרבה יותר, וכולם גברים.

מצב הגברים היהודים בפולין, תחת הכיבוש הגרמני, היה בכי-רע. אי אפשר היה למצוא להם מקומות-עבודה כעוזרות, מטפלות או משרתות, כלומר עבודות עם לינה. לעובדות כאלה הייתה דרישה וביקוש גם בעיר וגם בכפר. במקומות עבודה אחרים קל היה לזהות את הגברים לפי מראם החיצוני או כשהפשילו מכנסיהם… לנשים יהודיות היה קל יותר, לפחות מבחינה זו.

מיד לאחר שהגעתי לוילה, הגיעו לשם שבעה אנשי משטרה פולנית בשעת העוצר. להם היו רשיונות לנסוע בעוצר. הם הגיעו כדי לסחוט-כסף וחפצי ערך מהחוסים בווילה. הגברים ניהלו איתם משא-ומתן והבטיחו שלמחרת ישיגו כסף עבורם. רציתי לברוח משם מיד, אך העוצר מנע ממני. חושי אמרו לי לברוח, ולא לסמוך על שבעת אנשי המשטרה הפולנים.

עם אור ראשון הסתלקתי משם. ניסיתי לשכנע מספר גברים לעשות כמוני, ואף נתתי להם מספר-כתובות של מחסות-ומקלטים. ביניהם היתה גם הכתובת של טולצ'ינסקי בה הסתתרה אחות אחד היהודים שבוילה. הוא ידע שאחותו אצל טולצינסקי, אך לא רצה להסגירה, או לסכן אותה, ונשאר בוילה. למחרת, הגיעה לוילה המשטרה-הפולנית והגסטפו. מצאו שם כעשרה גברים. עצרו אותם ואת בעלי הוילה שנתנו להם מחסה, את כולם הוציאו להורג בירייה. רק בת בעלי הוילה ניצלה, כנראה…

נדדתי ממקום למקום. שמרתי על קשר עם רות, באמצעות אם-חברתי. כך עבר עלי הזמן עד פרוץ המרד-הפולני.

זה קרה לפתע בסתיו. היה לי חצי-יום חופשי רציתי לקחת כמה בגדים חמים לקראת החורף שהתקרב. בגדַי היו בדירת-קולצינסקי בזוליבוז. נסעתי רק שתי-תחנות ופתאום שמענו יריות והתפוצצויות. כך החל המרד-הפולני מבחינתי. לא ידענו דבר על המרד, או על ההכנות לקראתו. הדבר נשמר בסוד במחתרת הפולנית הלאומנית-אנטישמית.

הטראם נעצר. התבקשנו לרדת. מצאתי עצמי ליד מפקדת ה- A.k. בקשתי להתגייס. התעודות האריות שבידי והמראה שלי, לא עוררו חשד שבעצם אני יהודיה, התקבלתי לשורותיה, ומיד עברתי קורס קצר כחובשת וקשרית. צרפו אותי לקבוצה ולכיתה שפעלה במרכזה של וארשה, ברחוב מרשלקובסקה, איתה עברתי קרבות מספר.

הועברנו לתצפית במקום אחר. כל הזמן היו אזעקות וצריך היה לאייש את העמדות. בכל וארשה הוקמו מתרסים. העברנו מזון ונשק ממקום למקום דרך מרתפים שחוברו זה לזה ויצרו דרך תת-קרקעית: למעלה בכבישים ובמדרכות היה מסוכן ללכת, צריך היה לעבור בריצה, מפחד הצלפים הגרמנים שירו בכל דבר שזז.

כחובשת פולניה הייתי חייבת לטפל גם בפצועים גרמנים. חיפיתי על רגשותיי בלעתי כעסי וסלידתי. לא יכולתי להראות את מה שאני מרגישה, גם אני הייתי בסכנה. הרי אני מתחזה לפולניה-ארית, את תקופת המרד עברתי במתח מתמיד, שמא אתגלה…

הפולנים ניסו להחזיק מעמד עד שהרוסים, שהיו מעבר הויסלה במבואות הפרבר פרגה, יגיעו וישחררו את וארשה. הרוסים שלא היו מעונינים לחזק את המחתרת הלאומנית הפולנית ולהפכה למושיעתה של פולין, ובכך לסייע לה להחזיק בשלטון, שיקום בעתיד לאחר המלחמה. הרוסים נעצרו וסרבו לכבוש את העיר, עד לאחר שהמחתרת-הפולנית נכנעה לגרמנים. המרד הפולני הסתיים בכישלון.

כשפרץ המרד הפולני, 1 ספט' 1944, הוא מצא את אמי ואחותה מדג'ה גרות יחד כאריות עם ניירות-כשרים, בעיר-העתיקה של וארשה בשקט ובתקווה שכל זה יעבור ויחלוף.

ביום בו החל המרד-פולני חדרו הגרמנים בכוח גדול לעיר-העתיקה ולקחו את כל תושביה ללא הפליה. לא התייחסו כלל לניירות שהיו בידי התושבים, כולם נשלחו למחנות-עבודה ומחנות-ריכוז ברוונסברוק. מדג'ה למחנה-עבודה, ואמא למחנה-ריכוז. המחנות היו סמוכים אך לא היתה אפשרות לעבור מאחד לשני, לא היה ביניהם קשר, אלא באמצעות פתקים שעברו מיד ליד עד שהגיעו ליעדם.

לאחר שהמלחמה הסתיימה כתבה לי מדג'ה דודתי, שבפתק האחרון שקבלה, אמי  מספרת שאחת הפציינטיות הפולניות שלה הכירה אותה במחנה, והיא מנסה לסחוט ממנה את מנת הלחם היומית הדלה… כפי שהכרתי את אמא היא סירבה בתוקף לסחיטה, והפולניה הסוחטת הלשינה עליה בפני הגרמנים, והם כמנהגם הרגו אותה, אני מקווה שלא עונתה לפני מותה, יהי זכרה ברוך.

בשבי

הכניעה לגרמנים הייתה כניעה בכבוד, ולפי אמנת-ג'נבה הוענקו זכויות שבוי לכל מי שהשתתף בהתקוממות. בתואנה זו או אחרת רציתי לצרף אלי את רות, אך למרות הפרוטקציה שהייתה לי לא עלה הדבר בידי. באותו זמן כבר ידעו במפקדה שאני יהודיה. האנטישמיים במחתרת לא רצו לצרף עוד יהודיה ליוצאים לשבי, ובכך להצילה…

הצורך להסתתר ולהסתיר את יהדותי העיק עלי מאוד. לילה אחד בשמירה, כשלא היה יותר על מה לקשקש, התפרקתי ממועקתי והודיתי ביהדותי. הדבר הגיע במהרה למפקדה, וזו החלה בחקירה אם אני פולניה נאמנה, מה עברי, מה עשיתי, מי היא משפחתי. חקירות ארוכות ונמרצות. בינתיים השעו אותי עד שאוכיח את כשרותי הפולנית למזלי באותו רובע גרה משפחה פולנית, שאמי הייתה רופאת השיניים שלה, ובתה הייתה חברתי הטובה, והיא העידה עלי טובות, והרגיעה אותם שאני נאמנה לפולין… מסיבות השמורות איתם לא רצו לעורר ספקות ומחשבות בחברים למחתרת, ובמיוחד לא להכניס לראשם שגם היהודים הפחדנים נלחמים, ושיש עוד יהודיות רבות בקרבם והם שמרו על סוד זהותי הפולנית כך המשכתי להיות ארית…

אחרי טכס הכניעה העבירו אותנו למחנה שבויים, שאת שמו ומיקומו אינני זוכרת. מחננו גבל מחנה לשבויים צרפתים ביניהם קצינים, ולידו מחנה שבויים-רוסים.

יהודים היו פה וגם שם. הם חיפשו את היהודיות שבינינו. הצרפתים העבירו לנו חבילות שקבלו מהצלב-האדום.

לאחר זמן העבירו אותנו למחנה שבויות פולניות, שכונה VIC בגרמניה, ליד הגבול עם הולנד. היו שם אלפים שהשתתפו במרד-וארשה. כאן קיבלנו מעמד של קצינות. היחס שקיבלנו בהתאם לאמנת-ג'נבה, היה נסבל. כל בוקר נערך מסדר ספירה על ידי הגרמנים, שאחריו לא ראינו אותם יותר. המשטר הפנימי היה אוטונומי ובאחריות מפקדת מחתרת ה A.K.  מוארשה, משטר יעיל שדאג להעסיקנו כל היום.

המחתרת השניה הקומוניסטית (הצבא העממי) A.L.  לא הייתה מוכרת על ידי הגרמנים. עם הכניעה אנשיה היו צריכים לצאת בהיחבא את וארשה, להתערבב ולהיטמע בין האוכלוסיה האזרחית. רות ואחרים נשלחו על ידי הגרמנים לקרקוב, וכעבור זמן שוחררו על ידי הרוסים.

הגרמנים סיפקו לנו כל יום רבע ככר לחם וצלחת מרק דליל, מתוכה ניסינו לדוג פלח תפוח אדמה. רעבנו אך הצלחנו להתקיים. אחר כך התקבלו חבילות מהצלב-האדום, מארגנטינה ושוויץ, ואלה שיפרו את תפריטנו ותנאינו בהרבה. בתמורה למצרכים שלא נדרשו לנו השגנו לחם. האוכלוסיה הגרמנית השתוקקה לנס-קפה שוויצרי ואנו ללחם…

חילופים אלה נעשו כשיצאנו לעבודה מחוץ-למחנה, עסקנו רק בעבודות הקשורות בהחזקת המחנה. מעבודות אחרות היינו פטורות לפי אמנת ג'נבה. רצינו במגע עם האוכלוסיה ומפעם לפעם יצאנו לעבודה בהתנדבות. סדר היום שלנו במחנה היה מאורגן, לא חסרו בינינו נשים בעלות רמה אקדמאית ומרצות באוניברסיטה. הן לימדו אותנו נושאים רבים ומגוונים, מדיניים, צבאיים ואחרים. עסקנו גם בהתעמלות. היינו עסוקות מרבית היום.

זכור לי שבמחנה הקודם בו הייתי, גבל אתנו מחנה שבויים רוסים שחיו בתנאים-קשים מאוד. לרובם בגדים קרועים ומרופטים. לחלקם לא היו נעלים והם עטפו רגליהם בעיתונים וסמרטוטים. לרובם לא היו מעילי-חורף והקור היה גדול. פעם טיילתי עם חברה פולניה לאורך הגדר, אחד הרוסים זרק לעברנו חתיכת סבון מצרך נדיר ופתק ברוסית שלא יכולנו לקרוא. חברתי משכה אותי בידי מהמקום כאילו זרק עלינו רימון ולא סבון… הסבון היה יקר-מציאות וערכו במחננו לא יסולא בפז, אך השנאה הנושנה בין הרוסים והפולנים הגיעה לביטוי, והג'סטה האנושית של השבוי הרוסי נדחתה באיבה.

במחנה עצמו הייתי בצריף ארוך מחולק לשני אולמות שלאורכם מיטות בשלוש קומות זו-מעל-זו. היה צפוף אך לא נורא. חיתי בתנאים גרועים מאלה. כאן לפחות, נחו להם חושי הדרוכים והמחודדים, שוב לא הייתי צריכה לברוח…

הניקיון ששמרנו עליו היה סביר. היו לנו תנורי-חימום בעץ עליהם אפשר היה לחמם מים וקפה, אך לרחצה היו לנו רק מים קרים, תענוג קטן בחורף של צפון אירופה.

בתי-השימוש היו זוועה. חיקוי לבית-שימוש-מזרחי, שברצפתו פעורים פתחים ומתחתם צואה וסרחון. מפעם לפעם צריך היה לרוקן את הבור. לצורך זה הגיעה מכונית עם מיכל ומשאבה. לעבודה זו נמצאו תמיד מתנדבות, כי זו היתה הזדמנות טובה לצאת ולהחליף בחוץ מצרכים: סבון קפה ועוד. עבודה זו לא קסמה לי. רק פעם אחת התנדבתי לעשותה, ואחריה לא יכולתי להיפטר מהריח הנורא שדבק בי, ורדף אותי שבועות רבים.

פרט למסדר-הבוקר והספירה הניחו לנו הגרמנים לנפשנו. היו לנו שתי סוהרות גרמניות, האחת קלפטה והשניה אנושית ונחמדה שסיפרה לנו על בעלה שנעלם אי-שם בחזית. היא נאלצה להשאיר את בנה הצעיר אצל קרובים כשקיבלה צו-גיוס. אלה היו סתם נשים, לא נאציות ולא פנאטיות.

בצריפים הסמוכים ובשלנו היו כעשרים יהודיות, שידענו עליהן, בין אלפי הפולניות. השתדלנו לא לחבור יחד, שמא יחשדו בנו בקנוניה יהודית שתעורר רגשות אנטישמיים רדומים, שממילא היו שם. תקרית אנטישמית שקרתה: שמועה הגיעה לאוזני המפקדת וזו כינסה מסדר-מיוחד. זכורים לי היטב דבריה: “ יש בינינו יהודיות. כיום אנו חייבות לשמור חזית מאוחדת כלפי אויבנו המשותף: הגרמנים. את החשבון עם היהודים נעשה לאחר המלחמה…” התבטאות שקוממה אותי.

התיידדתי עם רבות מחברותי לשבי, ובדרך הטבע, רובן ואולי כולן, היו פולניות. גם בגלל זה שהיהודיות לא חיפשו האחת את חברתה בגלל הסכנה שבחשיפתן. התיידדתי עם פולניה שהכרתיה מוארשה עוד לפני הגיטו. היא ידעה שאני יהודיה ועזרה לי לא להיחשף: נתנה לי טיפים איך להתנהג ולהיטמע: מה לומר ואיך להתפלל, באיזו מלים לא להשתמש. למרות שדברתי פולנית רהוטה כשפת-אם טבעית היו מלים, מושגים ואמרות, שכולם נכונים כשלעצמן, אך שלא היו מקובלות בין הפולנים הגויים.

את היהודיות אפשר היה להכיר בהתנהגותן, בסלידה מהשתתפות בתפילה, בכך שלא היו בקיאות בנוהגי התפילה והטכס הדתי-קתולי, חריגות קלות כאלה היו מגלות אותן במוקדם או במאוחר.

כך הצלחתי להמשיך להתקיים ולשרוד. כבר באפריל 1945 ידענו שבנות הברית מתקרבות לגרמניה, שגרמניה הפסידה כבר את המלחמה ושהשטחים שכבשה נשמטים מידה זה אחר זה, והיא הולכת ונסוגה לשטחה שלה.. הערכנו שאלינו בגבול הולנד יגיעו כוחות בריטיים שפלשו לצפון-אירופה ויתקדמו דרך הולנד.

כל הבנות שלמדו אי פעם קצת אנגלית בבית-הספר, כמוני, או שרכשו את השפה בדרכים ובנסיבות אחרות הכינו עצמן למפגש מיוחל זה, כדי שנוכל להידבר איתם ולהסביר להם מי אנחנו…

בוקר אחד התעוררנו וראינו שהגרמנים השומרים עלינו נעלמו בלי לומר שלום, ושערי המחנה פתוחים לרווחה…

נשארנו במקומנו כצבא-מחתרת מסודר, ואף הכנו את הדגלים הבריטים והפולנים לקדם את פני האנגלים המתקרבים. להפתעתנו המוחלטת שמענו שירה פולנית רמה ובעקבותיה הגיעו אלינו חיילים פולנים, טייסים וטכנאים ששרתו בחיל האוויר הבריטי.

נשארנו במחנה והתחלנו להתאמן באופן נמרץ, בכוונה שנמשיך לשרת ולהשתתף במלחמה כצבא-סדיר לכל דבר, אם כי למעשה כבר לא היה בנו צורך, המלחמה הסתיימה בלעדינו… כשחלף הזמן ולא היה בנו צורך, התחיל תהליך התפרקות והתפוררות טבעי.

במקביל, באותו זמן שוחררו מחנות-שבויים רבים, וביניהם גם של גברים פולנים שבויי מרד-וארשה. רבים מאלה הגיעו אלינו ונפגשו עם חברותיהם ונשותיהם, ועזבו יחד את המחנה.

לפלסטינה

אני וחברתי הפולנייה אירקה אוטו עזבנו יחד את המחנה ונסענו לבריסל לברר מה נוכל לעשות. שכרנו חדר בעליית גג, והתחלנו לנסוע הלוך וחזור בטרמפים לגרמניה, לשם הבאנו קפה ובחזרה סיגריות או להיפך… כל נסיעה כזו אפשרה לנו להתקיים חודשיים. בינתיים נרשמתי ללמוד רפואת שיניים באוניברסיטה.

התקשרתי עם הקהילה היהודית ומסרתי שם רשימה גדולה של שמות משפחה, קרובים וידידים. כן חיפשתי ברשימותיהם וגיליתי שדודתי מנדז'ה, וידיד אחד, שלי חיים.

התיידדתי מאוד עם זוג-רופאים יהודים בלגיים שלא היו להם ילדים משלהם, כתבתי לדודתי רוזה פולקביץ בהרצליה בפלסטינה, שכתובתה המדויקת לא היתה לי, וכך גם לא תליתי תקווה רבה בפניה זו.

במקום תשובה למכתבי, מופיע יום אחד בחדרי איזה חייל מהבריגדה. התברר שהוא קרוב משפחה, בן-דוד מדרגה שניה ובפועל בן דוד של אמי. משום מה מצאתי חן בעיניו וגם הוא בעיני. לאחר זמן סיכמנו שנתחתן חתונה פיקטיבית, ואני אגיע ארצה כאשתו. בארץ נתגרש ואיש ילך לדרכו. אך הקשר הזמני הפך לנשואים שעד היום מעל חמישים שנה אני סובלת מהם, אין דבר קבוע מהזמני… התחתנו בטכס אזרחי-נאה בעיריית-בריסל, ב20- מרץ 1946 בנוכחות חברים מעטים. יואל צריך היה לחזור ארצה להשתחרר מהצבא הבריטי.

אני נשארתי במחנה עקורים D.P. באזור מרסיי בדרום צרפת לקבלת ניירות שאיתם הייתי אמורה להפליג באניית הפאר "המלכה מרי" לפלסטינה עם נשות החיילים היהודים באירופה.

חיכיתי וחיכיתי לניירות, המחנה הלך והתרוקן בהדרגה, ממנו עלו הרבה עליות בלתי-לגליות לפלסטינה. נותרתי כמעט לבדי במחנה. כבר לא היתה לי סבלנות לבואה של “המלכה-מרי “ החלטתי לעלות בעליה ב'. אנשי ההגנה, שעסקו בעליה “הבלתי לגלית”, העבירו אותי ממרסיי לנמל-דייגים קטן לא רחוק משם. בלילה עלינו על אניית המעפילים “ביריה”.

“ביריה” הייתה עמוסה לעייפה היו עליה 999 עולים בדיוק. כולם היו חייבים להיות מוסתרים במשך שעות היום מתחת לסיפון, על מנת שלא יזהו את האנייה כאניית-מעפילים. בבטן-האנייה הותקנו מיטות בשלוש קומות. הצפיפות והמחנק היו לבלי נשוא. שכבנו על הדרגשים כסרדינים בקופסא. קיללתי כל רגע  והצטערתי שלא חיכיתי ל” מלכה-מרי”.

מתחת לסיפון היה צפוף. מטלטולי האנייה הקיאו רבים, וריח כבד ומר של קיא עמד באוויר. מיד כשהחשיך עליתי על הסיפון ושם בליתי את הלילות באוויר הצח.

באנייה פגשתי זוג מכרים משפ' סקוברונק שיחד הסתתרנו במסתור משותף בגיטו, ברחוב ניסקה. שמחתי מאוד לראותם ובארץ המשכנו להיפגש וימים רבים החלפנו איתם סיפורים התרשמויות וחוויות מכל מה שעבר עלינו שם בגהינום…

אחד מסיפוריהם הקשים היה סיפור יציאתם מהגיטו דרך צינורות הביוב המלאים כשהמים, הלכלוך והצואה הצפים מגיעים להם עד הכתפיים. באמצעותם הכרנו את משפחת אולדק שעד היום הם ידידינו.

לאחר כשבוע הפלגה ב”ביריה” למדנו ש”ביריה” אינה הגרועה ביותר ויש גרועות ממנה: סמוך לחופי פלסטינה, מחוץ למים הטריטוריאליים שלה אליהם הגענו בסוף יולי הועברנו לספינה קטנטונת, קליפת-אגוז שב"גילגולה הקודם" הובילה פחם וכולה הייתה ספוגת אבק-פחם. לא היו עליה כל תנאים אנושיים כלל, ואף לא מים… ההפלגה בספינה זו הייתה אמורה להמשך שעות מספר בלבד, לכן אין צורך בסידורים כלשהם…

זה היה הנוהג, על ספינות המעפילים היה חבל, כי הן היו מעטות ולכן איתן הגיעו רק עד קרוב לחופי-הארץ לגבול המים הטריטוריאליים שלה. שם עברו העולים בים הגלי לקליפות-האגוז הקטנטנות, שגם אם תתפסנה בידי הצי-הבריטי לאובדנן הייתה חלופה, והנזק שיגרם למבצע העלייה כולו יהיה קטן. האניות הגדולות יותר שגם הן היו בעצם קטנות, היו מתחמקות וחוזרות לסבב נוסף של עולים. את העולים שנתפסו היו עוצרים במחנה עתלית, ומשם למחנות מעצר בקפריסין.

בגלל עודף מעמס עמדנו במקומנו ולא יכולנו לזוז. סירת-הפחם לא היתה מסוגלת לשוט כלל. היתה סכנה שתטבע ואנו אתה. מכיוון שברור היה שנִתָפש בין כה וכה, כי אין לנו סיכוי לשוט, ועוד פחות להגיע לחופי-הארץ, קראנו לעזרה s.o.s. האנגלים הגיעו מהר אך כעונש, לא רצו להעביר אותנו לספינתם, וגם לא לגרור אותנו אחריהם. הם הסתובבו סביבנו מבלי לעשות דבר. במשך שלושה ימים נוראים, היינו מטלטלים על הגלים בלי-מים ובלי תנאים סניטריים בסיסיים, בסופם של דברים הסתפקו בעונש זה וגררו את הסירה לחיפה. אותנו העבירו לאנייתם ומשם לעתלית.

אינני זוכרת איך הגיעה לבעלי הטרי הידיעה שאני עצורה בעתלית, לדבריו: שלאחר טלפון ממני,  הגיע במדים למחנה וניסה לשחרר אותי, כשיואל הגיע נודע לי שאחותי ניצלה וזה סיפור אחר.

במשרד המחנה נראה סיפורי חשוד ותמוה: איזה אדם נורמלי יעדיף את “ביריה” על “המלכה מרי”… הם רצו לבדוק מה אני, שמא פעילת עליה, מרגלת ואולי מבוקשת, הכל אפשרי…

הניירות הדרושים הגיעו כנראה למשרד-המחנה, ואלה העידו שאני אשתו החוקית של יואל. יום אחד נקראתי למשרד המחנה ושוחררתי.

הסוכנות נתנה לי כרטיס להגיע לחיפה, ומשם לתל-אביב, ואף פרוטה נוספת… הגעתי לתחנה-המרכזית, שעשתה עלי רושם מדכא. גם הדרך שעברה לאורך אזורי תעשייה ושכונות עוני אכזבה אותי. ידעתי שתל-אביב היא העיר העברית הגדולה, וציפיתי שהדרך אליה תהיה יפה ומטופחת יותר.

הגעתי לתחנה הסופית בתל-אביב ירדתי מהאוטובוס, ונשארתי ללא פרוטה. בקשתי הדרכה איך להגיע לרחוב הס, שם גר בעלי בדירת הוריו. חשבתי ללכת לשם ברגל, אך מישהו הכניס אותי לאוטובוס, ואחרי הסבר שאני ללא פרוטה הישר ממחנה עתלית, הסיע אותי הנהג ללא תשלום. כך הגעתי לבעלי שקבל אותי בזרועות פתוחות, יתכן ומאוחר יותר הצטער על כך, מה לעשות זהו זה…

סיפורי למעשה הסתיים. כמה מלים על פגישתי המפתיעה עם אחותי רות, שהייתי בטוחה שאיננה בחיים. רות, בת-השש עשרה ברחה לקרקוב וחזרה יחפה לוארשה בתום המלחמה. היא פנתה ל”ועד הקהילה” לקבלת סיוע, ובעיקר השתוקקה לנעלים, כבר יותר משנה, קיץ וחורף, לא נעלה נעלים.. היו לה רק ניירות אריים על שם כריסטינה סובצ'ינסקה. גם היא לא נראתה כיהודיה אופיינית: עיניים כחולות ושער בלונד ג'ינגי, והגרוע מכל לא ידעה מלה אידיש. במקום אידיש, ידעה את כל התפילות והטכסים הקתוליים… כל הסבריה, כל השמות הכתובות שהמציאה לוועד הקהילה לא שכנעו. היא נדחתה משם יחפה כפי שהגיעה. משנדחתה החלה לעבוד בפנוי הריסות וארשה, עבודה שכדי להתקבל אליה, לא צריך פרוטקציה, אלא רק את חפירה… להשיג את האת הגואלת, חזרה לכפר בו עבדה פעם אצל הפולקסדויטשה, ועם האת שקבלה ממנו, החלה לפנות הריסותיה של וארשה.

יהודי אלמוני, שגם אצלו עבדה כמה ימים בפנוי הריסות ביתו, העביר אותה לטיפול בתינוקה שנולדה לאחותו, הנשואה לפולני בדנציג.

בדנציג היו בתים רבים שהגרמנים נטשו בחיפזון, ושם מצאה רות סוף סוף את הנעלים משאת נפשה, שתי זוגות בבת אחת !!!

לדנציג הביא לה מעסיקה האלמוני מוארשה כשביקר את אחותו את מכתב דודתה מנדז'ה איזנר…

כשמיליוני ניצולים ועקורים חיפשו אחד את חברו או שאריו, קבלה רות מכתב קצר מדודתה, שחלתה והייתה בקטוביץ. איך הגיע המכתב לידי אותו אלמוני, איך ידע שהיא הנמענת, האם הכיר את דודתה, האם נפגש אתה, ועוד שאלות רבות נוספות נשארות ללא תשובה סבירה. נס, רצון האל או יד-הגורל, כוונו את המכתב לנמען…

בקטוביץ נפגשה רות עם דודתה. ומכאן ואילך דודתה דאגה לה, וסוף סוף הכניסה אותה לבית-מחסה של הקהילה שפרש עליה חסותו. שם הצטרפה לגרעין שהיה אמור לצאת לישראל. בינתיים כתבה לדודתה רוזה פולקביץ בהרצליה. אניית-המעפילים “ודג'ווד” בה עלתה לפלסטינה, נתפסה גם היא על ידי הבריטים, ונוסעיה הובאו גם הם לעתלית, אך לחלק אחר של המחנה. רק גדר התיל הפרידה ביני לרות. לא ידענו האחת על קיומה של אחותה…

מהרגע שנפרדנו ואני הלכתי לשבי, איבדנו קשר. רות האמינה שמזמן אינני חיה. וגם אני חשבתי כך עליה… לאט לאט מצאו השרידים אלה את אלה, ובמיטב יכולתם, שיקמו חייהם ככל שיכלו במדינת ישראל העצמאית.

כשהגיעה אחותי לעתלית התקשרה עם משפחת פולקביץ וזו ביקשה מיואל להתקשר עם רות. כשהגיע יואל לעתלית העביר לרות פתק קצר בעברית, וסיפר לה שאחותה הלינה בין החיים. הופתעתי כשיואל סיפר לי שרות חיה והיא במחנה סמוך. שמחתי היתה רבה, נתתי בידי יואל מכתב קצר שבדרך כלשהי יעביר לאחותי, כך עשה וכך נוצר וחודש הקשר בינינו.

רות מספרת שכאשר קיבלה את הפתק של יואל, חשבה שנפלה טעות כלשהי היה לה ביטחון מוחלט שאינני בחיים. משתורגם לה מה כתוב בפתק והמתרגם שיבש את השם פולקביץ, הייתה בטוחה שבמחנה יש עוד רות הסקל והפתק מיועד עבורה. היא רצה, חיפשה ושאלה מי היא אותה רות הסקל…

רק אחרי שחברתה הסבירה לה במדויק מה כתוב בו, הבינה שהלינה אחותה בין החיים והיא נמצאת מטרים-ספורים ממנה. רק אז הבינה שאין ספק שזו אחותה, אין זה סביר שיהיו שתי אחיות: הלינה ורות הסקל אחרות, באותו זמן בעתלית…

מהמחנה יצאה עם גרעין-הנוער לקיבוץ עין-השופט, והצטרפה אליו. ממנו יצאה לתל-אביב לפגוש אותי, את יואל, וכן את דודתה רוזה פולקביץ ומשפחתה. גם אני ויואל נסענו אליה לקיבוץ.

הזיכרונות והמראות הנוראים אינם מרפים ואינם מניחים לנו לשכוח ,וודאי שלא לסלוח.

הקדמה

לאחר שנים רבות של שרות בצבא ובחיים האזרחיים, אילצה אותי בריאותי להפוך גמלאי. תחביבי הרבים לא הותירו זמן רב לשעמום. להפך, תמיד חסרו לי מספר שעות ביממה. ידידי שידעו שיש לי מה לספר, ואף שמעו סיפור או שנים, הפצירו בי להעלות את הדברים על הכתב, ברגע של חולשה הבטחתי לעשות כך.

אחר זמן הגעתי למסקנה שבכתיבה יש הרבה יתרונות: לי תהיה תעסוקה ועניין ואולי גם איהנה מהם, אשתי תשתחרר מנוכחותי המתמדת והמנדנדת וצאצאי ילמדו משהוא על חיי  שאף פעם לא טרחו לשאול. נכון ששמעו כמה סיפורים על כורחם, יותר מפעם אחת, אך אלה היו כמובן ‘סיפורי ההצלחות’ בלבד, אף פעם לא סיפרתי על הפשלות הרבות. אני מודה שגם אני  לא שאלתי את הורי, לספר לי מה שעבר עליהם, ועל שורשיהם, וגם הם  לא נידבו לי דבר מיוזמתם, ועל כך אני מצטער ומכה על חטא…

תוך כדי כתיבה התברר לי שהיה להם הרבה לספר, וחבל שלא היה לי עניין לשמוע. נחמתי היא בכך כי זה דרכו של עולם. כל דור מתעניין בעצמו ובעכשווי.

כשהתחלתי לכתוב לא הערכתי נכון את משך הכתיבה, גם לא ידעתי שמחכה לי תקופה ארוכה של טיפולים, ניתוחים, בתי-חולים ושאר מרעין בישין, וכך התארכה העבודה מעל ומעבר לזמן שרציתי להקדיש לה.

אינני יודע אם התוצאה תצדיק את מאמצי, אך דבר אחד וודאי: נהניתי מכל רגע שעסקתי בכתיבה עצמה, ובכל מה שכרוך סביבה. לא היה לי רגע משעמם… כל יום התגלו לי דברים שנשכחו ממני, או שאפילו לא ידעתי על קיומם עד שחקרתי ושאלתי, וכך הכרתי עצמי ושורשי טוב יותר.

הספר מספר על תקופה היסטורית נדירה, שזכיתי לחיות בה, ולהיות חלק זעיר ממנה: עלייתו של היטלר ותבוסתו, מלחמת העולם-השניה. ובארץ: המאבק בשלטון-הבריטי ובערבים, מלחמת-העצמאות והקמת המדינה, תהליך שעדיין לא הסתיים…

אינני יודע איך להגדיר את הספר, קל יותר לקבוע מה איננו: לא רומן או ספר בלשי. לספרי אין יומרות של מחקר-היסטורי או אוטוביוגרפי, כל מה שאני מספר ידוע לי ממקור-ראשון, או שקראתי ושמעתי על האירועים בזמן-אמת כשהתרחשו, או שחוויתי והשתתפתי בהם אישית. כולם אמת וכך התרחשו ונראו לי. רציתי לספר את סיפורי כפי שחייתי אותו, על הטוב והרע שבו, ועל קשיי הדרך הארוכה, המעניינת והמגוונת שעברתי. מה עשיתי ומה עבר עלי במהלכם, וממילא אני מספר על כישלונותיי, ומתהדר בהצלחותיי ועושה לאחר חמישים שנה מה שמקובל היום ומה שאולי הייתי צריך לעשות קודם, לקחת ‘קרדיט’ ולקיים הכלל: “פרסמת ולא עשית, עשית. עשית ולא פרסמת, לא עשית”.

את הספר יש לקרוא עם קצת הומור וגרגר-מלח A grain of salt לא יזיק, למרות האירועים הקשים לפעמים.

אני מקווה שהקוראים יעשו השוואה במצבנו: לפני הקמת המדינה ושנותיה הראשונות ומצבנו היום, ומהשוואה זו יפיקו לקחים, יתעודדו ויאמינו שיהיה טוב.

רציתי שידעו את המחיר הנורא שדורי שילם עבור הקמת-המדינה, ויגיעו למסקנה המתבקשת מאליה, שאם עברנו את תש”ח “נעבור גם את זה…” ובנחישות נתגבר על הכל, דבר לא יעמוד בדרכנו.

יובל ה- 50 למדינה                                                               יואל יאורי

ד’ אייר התשנ”ח                                                                  תל-אביב

פרק א' – ילדות, ראשון-לציון

אחת התמונות שבידי מעידה שדירתנו הראשונה בארץ הייתה ברחוב בלפור ליד מגדל-המים בתל-אביב ואחר-כך עברנו לגור בראשון-לציון, כל שקדם לכך נמחק מזיכרוני כלא היה ונעלם ממני, זיכרונותיי הראשונים הם מראשון-לציון.

לא ידוע לי מתי עברנו לגור בראשון, כנראה לאחר שסבי רכש שם בית בביקורו היחיד בארץ ב- 1925. השנים מגן-הילדים ועד סיום כתה ה' זכורות לי כשנות ילדותי הטובות והמאושרות בחיי. זיכרונותיי מראשון נוסטלגיים. ואני זוכר אותה לטובה כמושבה שקטה וירוקה, מוקפת פרדסים וחולות, שאפשרה לשובבים כמוני מרחב למשחקים ללא הגבלות וגבולות. גרנו בשכונת אביבה בקצה המושבה.

'הבית' שקנה סבי היה מורכב מכמה מבנים, וגובל בפרדסים שהשתרעו דרומה לכיוון נס-ציונה, וכלל מספר מבנים: בית בן שתי-קומות ובו 4 דירות שבאחת מהן גרנו. לא זכורה לי טיבה של דירתנו וגודלה, אך בזיכרוני תקועות המדרגות לקומה העליונה, שניצבו בזוית ישרה ניצבת לבנין, הן היו תלויות כגשר באוויר, כשהן פולשות עמוק לחצר, כלשון יבשה או חצי-אי, חוצות אותה, ומפריעות למשחקנו  בחצר.

למדתי שעדיף שהמדרגות יקבילו לקיר ויעוגנו בתוכו, וכך יתפסו מקום מזערי, והעיקר שלא יפריעו למשחקי-הילדים, ולכדור-רגל במיוחד, לא זכור לי שראיתי מדרגות דומות לאלה, התקועות שם כעצם בגרון.

בחצר היה בית חד-קומתי נוסף ובו שתי דירות, ובחזית צמוד לגדר האקציה הריחנית ולאורכה היה מבנה קטן המיועד לשמש מוסך למכוניות, שבפועל שימש חנות-מכולת, חוסר מכונית בשכונתנו הוא שגרם לכך. לא היו מכוניות רבות בארץ להצדיק קיומו של מוסך. מכאן שמי שבנה את הבית חייב היה להיות 'אמריקאי', הרי רק שם היה שפע מכוניות באותה תקופה, מכונית לכל פועל… וכל 'אמריקאי' ראוי לשמו הרי היה בעל מכונית.

פרט לדירתנו, הכל היה להשכרה, כוונתו של סבי היתה שנוכל להתקיים מדמי-השכירות, אם עסקי אבי חס וחלילה לא יעלו יפה. סבי העריך שאכן כך יקרה, ובכל מקרה אם לא יועיל, גם לא יזיק, והקים תרופה למכה, שיהיה…

שוכר חנות המכולת, לקח סיכון ממשי, הסביבה היתה דלת-תושבים, אך למרבה הפלא היו לו לקוחות רבים ובסופו של דבר, כשנמכר 'הבית' כולו היה הקונה, דווקא בעל חנות-המכולת…אלא מי?

לאחר שעברנו לגור בתל-אביב, שימש ה'מכולתניק' כנאמן לניהול הבית ולגביית שכר הדירות, וכנראה ראה ברכה בעמלו. לשאלה ממה התעשר עד שיכול היה לקנותו, האם מהמכולת או מהנאמנות, ואולי משניהם?  אין לי תשובה מוכחת, ואם מדובר בהשערה, שלכם טובה כשלי.

לא רחוק משם היה בית משפחת וינברג, שילדיהם וילדי קרוביהם, היו חברי ילדותי. הסביבה היתה גן-עדן לילדים. הפרדסים השתרעו כים סביב, ריחות פריחתם של עצי-הדר וגדרות-האקציה הדוקרניות, שהיו אמורות לשמש בסיס לתעשיית בשמים, היה כבד ומשכר, ומילא את חלל האוויר.

לא רחוק מביתנו, היתה מחצבת כורכר מוזנחת, ששימשה זירת-המשחקים שלנו. בדמיוננו הפורה הפכה, לטירה, ארמון, שדה-קרב, תואם למשחק בו שיחקנו אותו רגע. במחצבה היו מצוקים, גבעות, חורים, מערות ומנהרות, שנוצרו על ידי כריית-הכורכר האקראית והבלתי מתוכננת, כריה שנעשתה בטוריה. כל אחד כרה כרצונו ולשיטתו, מחפרים (שופלים) לא היו עדיין בארץ. המחצבה זכורה לי היטב ולא תשכח ממני לעולם, בגלל חוויה שחוויתי שם:

ציפורי השרקרק אימצו לעצמם את המחצבה כביתן, קיננו בחורים שבקירותיה, וחגו מעליה. הצפרים הצבעוניות, משכו תמיד תשומת ליבנו במעופן ובצבען העז: תכלת, ירקרק, וחום. הן היו יפות, קלילות ומרחפות במעופן. ישבנו שם שעות ועקבנו אחרי להטוטיהן, לא גרענו מהן מבט, עד שנעלמו לפתע-פתאום, באחד החורים הרבים שבקירות המחצבה. אחד משעשועינו היה לנחש באיזה חור נבלע השרקרק. כבר אז כנראה חסר לי ולחברי מתח, אהבנו ל'התערב' ולהמר על אוצרותינו: גלעיני-מישמש, גולות, ראסים ובנדורות.

יום אחד נעלם השרקרק שצפיתי בו באחד החורים שבקיר, הייתי בטוח שאני יודע באיזה מהם נבלע, שהרי לא גרעתי מבטי ממנו אף לא לשניה, רציתי ללכוד אותו ויהי מה. לא ברור לאיזה צורך…

אספתי פחים אבנים, ערמתי ערמה, עליתי ובקושי על קצות אצבעותיי, הכנסתי ידי לחור שבקיר, הרגשתי במשהו עגלגל ומחוספס, משכתי ומשכתי ומה ששלפתי משם לא היה שרקרק, אלא נחש שחור… נפלתי ארצה ובבהלה ברחתי משם כל עוד רוחי בי, וודאי ששברתי שיא בריצה למרחקים קצרים…

אותו רגע, לא היתה כל חשיבות לעובדה שהיה זה נחש שחור לא ארסי, שמזונו עכברי-השדה, חבל שידע זה איחר להגיע אלי. מוסר ההשכל שלמדתי הוא, שאין לתחוב ידים בכל חור…

מערבה משם בלב פרדס גדול שהשתרע עד לכביש נס-ציונה, על גבעה במרכזו, היה ביתה של משפחת רפופורט ה'אמריקאית' קרוביהם של הוינברגים, ולידה לא רק מוסך, אלא מגרש טניס… דבר שלא נראה ולא נשמע במקומותינו, טניס לא עלינו…

בפינתו של הפרדס, הגובלת ביקב, היה בית-קירור שסיפק בלוקי-קרח לארגזי הקרח של המושבה, שהיו אבי מולידם של המקררים החשמליים. את הקרח צריך היה להביא הביתה, עגלת-הקרח לא הגיעה עדיין לשכונתנו הדלה בתושבים. המטלה שהוטלה על אחי הבכור אריאל, הגדול ממני בשבע שנים, היתה הבאת בלוקי-הקרח, הוא נעזר באופניו ובמלקחיים שננעצו בבלוק הקרח ולא הרפו עד שנבלע במקרר… לימים היינו מהראשונים לרכוש מקרר-נפט חדיש, וכעת במקום קרח, צריך היה להביא נפט… מטלה קלה יותר.

עגלות הנפט הרתומות לפרד או חמור, הגיעו גם לשכונת אביבה. צליל פעמון הנחושת המטולטל בידי ה'נפטאי' מהדהד בזיכרוני, ועם הישמע צלצולו מרחוק, נכנסנו לכוננות. אספנו את מיכלי-הנפט ויצאנו לפינת הרחוב, לחכות לעגלת-הנפט בתחנתה הקבועה, כולנו מסתדרים בתור, פחינו לרגלינו והמזומנים בידינו, תוך כדי עמידה וצפייה לבואה של עגלת-הנפט, הוחלפו רכילויות, סיפורים וידיעות, תחליף לבתי-הקפה והמועדונים של ימינו.

חשמל לא היה בשכונה, הרשת עדיין לא הגיעה אלינו, ומנורת הנפט, הפתילייה וארגז-הקרח שימשו אותנו, כפי ששימשו את האחרים, שנים רבות. כשמתגעגעים לימים הטובים ההם, שחלפו ללא שוב ותמיד היו טובים יותר, והגעגועים אליהם גוברים, צריך לזכור שאלה היו קשים-יותר, ומי שרוצה בנוסטלגיה שיזיע…

היום נוח לנו, הכל נעשה עבורנו: חשמלית, אלקטרונית, כספומטית, דיגיטלית ואוטומטית, עד שנותר לנו עודף-זמן שבו איננו יודעים מה לעשות עם עצמנו. עודף הזמן הפך לבעיה שטובי המדענים שוברים עליה ראשם, והרי לכם פתרון,  נחזור לתקופת-הקרח או האבן, נקיש אבן באבן עד שתעלה עשן ואש, ושוב לא נסבול מעודף-זמן…

מדי פעם הפסיקו הרוכלים הערבים, עם חמוריהם העמוסים, להגיע, להכריז ולהציע את תוצרתם ומרכולתם, וזה בגלל מאורעות תרפ”ט תרצ”ה ותרצ”ח תרצח ותרצח… מאורעות אלה שראשיתם עוד לפני שחזרנו ארצה 'לארץ ציון וירושלים' נמשכים עד היום, משתכללים 'משתפרים' ומחמירים כל הזמן, וסופם מי יודע. לאחר כל אירוע, או מתח שהיו לנו בשפע, נוצר מחסור בירקות, פירות ובמזון אחר, לעומת זאת תפוזים, סברס, ענבים וחצילים היו תמיד בנמצא.

בחצילים לא נגענו חס-ושלום, לא ירדנו עד כדי כך. אמי זכרה שבפולין, חצילים שימשו מאכל לבהמות… עבר זמן עד שהחצילים עלו על שולחננו. אך אני, עדיין אינני טועם מהם ביודעין, אילנה אשתי חולקת עלי, וטוענת שאני אוכל אותם ואפילו נהנה מהם בלי לדעת…

עד היום אני אוכל את מה שאכלתי בבית-אמי והיא לא היתה 'בשלנית' מי יודע מה. בין ספרי הקריאה הקלאסיים החביבים עליה, לא היו ספרי-בישול. וגם את הידע שלה,  רכשה בפלסטינה על קיבותינו… לפני נישואיה, לא היה לה מושג על ניהול משק-בית ובישול. כשהיתה בפולין לא היתה זקוקה לידע זה. בבית סבי היו משרתות שמשק-הבית היה מוטל עליהן. מה שלמדה במשך השנים בפלסטינה א”י, למדה בדרך הקשה, על קיבתנו בלי שנגרם לנו נזק כלשהו…

שמרנותי באכילה גרמה לי לא מעט מבוכה ובעיות באירועים-חברתיים ובטיולי בעולם הגדול, וזו הזדמנות נאותה להתנצל בפני כל המארחות שניסו להלעיטני ממיטב מאכליהן ללא הצלחה. מאוחר להודות שההפסד כולו שלי… ולפעמים נשארתי רעב. כך היה בביקורנו באי סאדו שביפן, שם הגעתי אל סף-הרעב, כל זמן שהותנו שם. ומה שהוסיף לסבלי היה מראה פניה הזורח של אשתי, שחגגה על שפע ומגוון פרי-הים, וגם למנתי לא הניחה…

אמי כנערה לא עסקה בעניינים פעוטים כאלה, רצתה לתקן את העולם, משק-הבית לא היה בראש דאגותיה, וודאי לא שאיפת חייה. היא התעניינה בספרות, שירה, סוציאליזם, צדק-חברתי, איך 'מתקנים את העולם', בדברי אמנות וענתיקות, וכל יתר הדברים העומדים ברומו של עולם.

לנו הילדים, שלא הכרנו חיים אחרים, היו אלה 'חיים משוגעים'. היינו חופשיים, ערומים ויחפים, היה לנו מרחב ומגוון אפשרויות משחק: מחצבה, פרדסים, דיונות, ואחרון אחרון, בריכת-המים בגן-העיר, שמול היקב. הכל עמד לרשותנו ובהישג ידנו: תפוזים, ענבים, סברס, תאנים ותותים, וגם הפירות שבצבצו מתוך הדיונות, הכול חופשי חופשי, לא חסרנו דבר.

תמונת אמי, כשבידה האחת ספר, וידה השניה בוחשת בקדרה, חרוטה בזיכרוני. לא פעם קרה שהקדיחה את התבשיל כשהספר ריתק אותה…

כל זה לא הזיק לנו, תמיד היינו חסונים, חזקים ובריאים, עוד לא היינו מודעים לסכרת הרדומה המכרסמת בגופנו, שכנראה היתה מחלה תורשתית 'פרידמנית'. משקלו של אחי אריאל כנער היה כ- 100 ק”ג אך זה לא היה  סיבה לדאגה, אלה היו שרירים…

יום אחד ביקר אריאל במועדון 'זיגפריד קליין' בניו-יורק שבכניסה אליו מונחת לה לתפארת, המשקולת ההיסטורית שהאתלט היהודי-קנדי לואיס סיר הרימה בידו האחת, ומשקלה 95 ק”ג… גם אריאל לתדהמת הצופים, הרים אותה…

אחי אהב לאכול, וכאשר החל, בן 17, להתאמן בהרמת משקלות ובפיתוח הגוף, הפכו האוכל והספורט לתחביביו שהתמכר להם, תחביבים שהשלימו זה את זה. לאחר אימונים מפרכים ודבקות במטרה, נסע אחי לארה”ב שרק שם אפשר להפוך אלוף-עולם, ואכן כשהגיע הפתיע.

מלחמת-העולם שפרצה לה 'בזמן לא מתאים' מבחינתו, ומתי הוא הזמן המתאים? שיבשה את תכניותיו והוא חזר ארצה, המשיך להתאמן, כופף ברזלים, קרע שרשראות, דחף, דחס, הדף והרים את המשקלות והזיע, אך החמיץ את הרגע המתאים.

זכור לי 'מחזה' שהוצג במטבחנו לעתים, בעונת התפוזים: אחי יושב על שרפרף-מטבח, מחצית גופו העליונה חשופה, ובין רגליו הפשוקות חצי שק תפוחי-זהב, בצדו השני על הארץ, דלי לקליפות, לצווארו מגבת מטבח לקינוח המיץ הנוטף-מפיו, ובידו סכין מטבח, והוא 'שוחט' ומכלה תפוזים כהרף-עין זה אחר זה בקצב ובלי להתעייף, שהרי חבל לבזבז זמן על קילופם,  ומחסל הרבה קילוגרמים בישיבה אחת…

אבי היה בדרך כלל בנסיעות, גם אמא התלוותה מדי פעם לביקור משפחתי בפולין, גם אנו לא קופחנו. יצר הנסיעות דבק בכולנו, אולי גם זו נטייה גנטית מולדת כמו הסכרת.

במאורעות תרפ”ט, שררה בארץ אווירת מתח וחרדה, הישוב בארץ, מנה כ- 180,000 נפש. כל יום הגיעו ידיעות על פגיעות, קורבנות ומעשי תגובה. ותגובה על תגובה ואין סוף וכך הלאה, אירועים אלה, נשארו חרוטים בזיכרוני מילדות, ובמשך השנים חישלו אותי והגבירו נחישותי ורצוני, לקחת חלק בהגנה ובמלחמה נגד הפורעים.

הגיעה שנת תרפ”ט (1929) ובמושבה היה מתח. תושביה החלו להתארגן להגנתה. ההוראות היו שיש לישון לבושים, ולהיות מוכנים כל רגע, להגיע למרתפי-היקב עם חבילה מוכנה וארוזה, שתכיל את הדרוש למספר ימים. חייבים להגיע לשם ביום או בלילה, מיד עם השמע צלצולו של פעמון המושבה. ומדוע ליקב דווקא?

היקב היה “מבצר”, בנין לבנים שרופות בגוון אדמדם, שפעמים רבות בקרתי במרתפיו, הוא היה ה 'תעשייה' הכבדה והיחידה של המושבה…

ביקור במרתפים העמוקים והגדולים, החביות העצומות, ריח היין ואדיו המשכרים, והאפלולית שבם, השרו אווירה מיסטית על המבקרים, שביניהם גם כמה מערביי הסביבה. רצו להרשים אותם בעוצמתו של המקום המבוצר והנשק הרב שבו, בעיקר היו בו המון קני-תותחים דמויי צינורות-השקאה, ואולי להפך…

וכשהמבקרים חזרו לכפריהם, בהשפעת אדי היין, ואולי גם, אחרי לגימה חטופה ואסורה מהמתוק-המתוק הזה, סיפרו והוסיפו גוזמא על גוזמא כיד הדמיון-המזרחי הפורה, והפכו את היקב למצודה מבוצרת שאין להתגבר עליה, וסיפרו שגם נפוליון המהולל לא כבש אותה, וזו עובדה… צריך להודות שגם לא ניסה, אולי משום שהיקב לא היה קיים,  כשביקר נפוליאון בארץ..

תארו לעצמכם גודלה של המושבה, שפעמונה הצנוע, הספיק להזעקת כל תושביה… אז די היה בו.

כשהפעמון צלצל עשינו כנדרש. אריאל, שהיה בן 14, היה 'מגויס' כקשר על אופניו, כשבחגורתו נעוץ גרזן חד… הוא הסתובב כל הלילה וביצע את השליחויות שהוטלו עליו. אריאל היה רוכב-אופניים מיומן, למד בתל-אביב ב”תחכמוני”, קבל שעורים מפי רבו של בית-הכנסת הגדול, הכל לרצות את סבי מנחם-מנדל קובלסקי, ורכב יום יום הלוך וחזור הביתה לראשון, וכך פיתח את שריריו. כבר אז היה נער חזק ושרירי ורק השפעה חיצונית קלה וממריצה היתה דרושה כדי להפכו למשוגע לפיתוח-הגוף ולהרמת-משקלות. את הדחף לכך, נתן לו אחד ממשתתפי ה'מכביה' הראשונה ב- 1932, שהגיע אלינו ממצרים, והתארח כשנה בביתנו. ההתמסרות לתחומי ספורט אלה, שינתה את מהלך חייו של אריאל.

במאורעות, היתה לנו תחושה קשה, שקוראים לה 'פחד'. אמי ואני נשארנו לבד בבית, שגבל בשטח מכוסה פרדסים צפופים ורצופים שהשתרעו ללא מכשול או חיץ, עד לכפרים הערבים שסבבו את המושבה מכל עבר.

אמי ואני 'הגבר' בן השבע היינו קו-ההגנה החוצץ בין הכפרים הערבים לבין ראשון-לציון. היו לי חזיונות ופחדים, דמיינתי שבחסות החשכה והפרדסים, יתקפו אותנו בביתנו מבלי שנרגיש בכך.

הפרדסים אותם אהבנו ביום הפכו סיוט בלילה: גוש אפל ומאיים, שהכל יכול לקרות בחסותו, תחת צמרות עצי ההדר.

אותו צליל חד-גווני מתמשך לילי של משאבות הפרדסים תק..תק..תק.. שקולו המונוטוני המרגיע הרדים אותנו עד שיישנו שינה עמוקה, הפך בימי מתיחות אלה לקול מרתיע שבחיפויו הכל אפשרי. הדמיון הפרוע והפורה שלי שתמיד התרשם מסיפורים על מלחמות-אבירים, אינדיאנים אדומי-עור פירטים ורבים אחרים, פעל והמציא לו תסריטים, טובים ורעים

אמי מעולם לא הראתה סימני פחד חרדה או פאניקה, והתמודדה בהצלחה ובקור-רוח עם הקשיים, בתנאים שמעולם לא התנסתה בשכמותם. התנהגותה מקרינה עלי מאז. אף פעם לא איבדתי עשתונותיי וקור-רוחי ולא נכנסתי ללחץ ופאניקה, גם כשהייתי נתון בסכנה, אירועים ורגעים כאלה היו רבים בחיי.

באחד הלילות, שמענו קולות שכנים שהתגודדו בקבוצות ברחוב לפני ביתנו. חשנו בתנועה, בקולות העולים ויורדים ובהתרגשות, יצאנו החוצה. השמים בפאתי-דרום היו אדומים ולוהטים כדם, כפי שהינם כשהשמש בערבי הקיץ צוללת הימה… עמדנו והסתכלנו, המראה היה יפה מלא הוד ומפחיד, בקהל פשטו השערות שונות ומשונות, שניסו להסביר את המראה. כשחלף זמן ולא קרה דבר ואיש לא בא להסביר וליידע אותנו, עשתה העייפות את שלה, וכל אחד פנה לביתו. שכבנו בבגדינו כרגיל, כשאוזננו כרויה ומצפה לקולו של פעמון המושבה שנדם, וצפייה זו השביתה את שנתנו. היה זה ליל-שימורים לכולם, איש לא ישן אותו לילה שינה עמוקה.

למחרת בבוקר נודע לנו שהערבים שרפו אותו לילה, את באר-טוביה (1929). דאגתי מה קרה למשפחת כץ, שהיתה שכנתנו בראשון מעבר לגדר המשותפת, ובנם היה חברי. הם עברו לבאר-טוביה, התקדמו והפכו מפועלים לבעלי משק-חקלאי.  לשמחתי שמעתי שלכולם שלום.

לאמי חסר בראשון-לציון העיסוק האינטלקטואלי בבעיות-העולם והחברה, ספרים, ויכוחים על נושאי יום יום, תרבות ואמנות. בפולין היתה פעילה בתנועות מהפכניות-סוציאליסטיות, ובהפגנות נגד משטר הצאר. בפריז נחה קצת והניחה את המלאכה לתיקונו-של-עולם לאחרים, והסתופפה בחוגים אינטלקטואליים: ספרותיים, ואמנותיים של ציירים וסטודנטים, וכאן בראשון, היתה 'תקועה' באי-שם, במושבה קטנה בפלסטינה א”י. אוי אוי אוי, למה ולמה  הגענו? …

במושבה התקיימו לעתים אירועי תרבות. אלה היו כמובן בעברית,, ואמי לא יכלה לקחת בהם חלק, או אף ליהנות מהם. עברית הייתה לה שפה גרונית זרה ומוזרה, במקום ללמוד אותה, למדה יוונית-עתיקה, לטינית ונוסף להן ידעה על בוריין: אידיש, פולנית, רוסית וצרפתית…

כתחליף חלקי לעיסוקיה המשעממים במשק-הבית, החלה נותנת שעורי צרפתית, לכל מי שרצה ללמוד. לא עבר זמן-רב ושמה כמורה רצינית, נפוץ במושבה, וגם מחוצה לה. כי באותם ימים שפת-התרבות, החברה והדיפלומטיה היתה  צרפתית. היה ביקוש רב לכישוריה.

יום אחד הגיעה לביתנו מכונית מפוארת, מראה נדיר אותם ימים בשכונת-אביבה, ואפילו בראשון, ובה אחד מבני ביתו של ה'בק'. אמי הוזמנה ללמד צרפתית את נשותיו ובנותיו, את הרמון-נשותיו. בית ה'בק' היה ממערב לדרך המובילה לנס-ציונה.  ארמונו היה על גבעה מוקף פרדס. הבית עטוף מסתורין, כשכל מיני סיפורים התהלכו עליו, ועל המתרחש בתוכו.

מי היה ה'בק'? מה פירוש התואר 'בק'?, מה מעשיו? אז לא ידעתי  ועד היום אינני יודע. בעיני התואר היה מסתורי ומסקרן, רציתי לבקר ולראותו במו עיני.

לבק היה 'הרמון' ובו מספר נשים כמקובל באסלם. כולנו היינו סקרנים, איך מתנהל הרמון… כשרובנו 'מסתדר' בקושי עם זוגתו האחת… ולעתים גם לא איתה. ולפעמים האחת היקרה הזו, גם היא אחת יותר מדי…

אם תתגברו על הספר, ועל קרבות היום יום הנטושות שבין המינים, תגיעו ליולה בירתה של גונגולה ושם תשכילו משהו בהלכות נשים…  ( פרק ז' ניגריה )

נדנדתי לאמי, חזרתי ונדנדתי שוב, יום אחד ומאמצי עלו יפה. התגברתי על סירובה, והיא לקחה אותי איתה. הבית היה גדול ועשיר בריהוטו, קישוטיו, שטיחיו ווילונותיו. הוכנסנו להרמון. אחת הנשים דיברה צרפתית עילגת עם אימא. משרתים בתלבושת מזרחית תרבושים אדומים לראשם הציעו לנו כיבוד. אמי הייתה עסוקה בשיעוריה, ואני ישבתי וחיכיתי. לצערי לא הציעו לי סיור מודרך בארמון. סקרנותי לא באה על סיפוקה וזה היה ביקורי הראשון והאחרון בבית-הבק. זמן רב לאחר מכן, הייתה מכוניתו המפוארת של ה'בק' עובדת הלוך וחזור על הקו לביתנו…

שעורי הצרפתית אפשרו, לאמי, להכיר רבים מתושבי המושבה, ולקשור אייתם קשרים חברתיים. לאט לאט מצאה לה חברה, ולמדה אפילו עברית 'קשה שפה', והפכה לקוראת עיתונים מושבעת, ודרכם חזרה לזירה, למהפכה ולתיקונו של עולם.

משובות נעורים

לא השבענו את אמא רוב נחת. היה לנו חופש כמעט מוחלט. אבא נעדר מדי פעם לתקופות ארוכות, בהן הועסק על ידי סבי קובלסקי, כמנהל מפעל הלבנים השרופות, בעיירה מילוסנה שליד וארשה, וכשחזר משם פינק אותנו והביא מתנות, ואף פעם לא נזף בנו.

בראשון בקרתי בגן-הילדים ושם גם למדתי בבית-הספר העממי שהיה קרוב לבית הכנסת היפה של המושבה. בית-הכנסת עמד בנקודה הגבוהה במושבה והשקיף על הסביבה, אלא שאז הנוף היה שונה. אז השקיף על פרדסים, כרמים וחולות צחים כשלג, והיום על שיכונים, קניונים, כבישים ובטון.

לא רחוק ממנו היה פעמון המושבה. לא נותרו לי הרבה זיכרונות מלימודי, פרט לחגיגות חג הביכורים, הבציר, טיול למקווה-ישראל ומורי אלוני והסופר טביב.44

את בציר הענבים היו חוגגים כהלכה.  זה היה חגה הגדול של המושבה: העגלות הראשונות עם ביכורי בציר-הענבים לסוגיהן ולצבעיהן: המוסקט הבורדו והענבים הירוקים הגדולים והקטנים. הגיעו לפתח היקב שם נערך טכס דריכת הענבים ברגלים יחפות, מה שהוסיף וודאי טעם וארומה ליין. ה'אורקסטרה' של המושבה השמיעה צליליה, השמחה הייתה רבה. הילדים חטפו אשכולות מהעגלות והמבוגרים שתו יין כאוות נפשם, וחלק מהם וודאי לא מצא את דרכו למיטתו שלו בסיומו של יום…

השתובבתי ככל שיכולתי, ניסיונותיה של אמא, לחנך ולרסן אותי ולהקנות לי נימוסים נאותים 'פולניים' ותרבות כמו בוארשה או בפריז, לא עלו יפה, כפי שהתברר גם לה לבושתה ולמגנת לבה כבר בביקורנו המשפחתי בפולין.

הורי היו וודאי מאוכזבים מאתנו, את חלומם של הורים פולנים תרבותיים מנומסים ועשירים לא הגשמנו, לא לילד הזה ייחלו… היינו קורבן ה'ציונות' של אבי, הפכנו כאן ל'דור המדבר' לצברים מחוספסים שגדלו על תקריות, מאורעות ומלחמות…

לו המשכנו לחיות בוארשה ללא ספק הייתי רופא, עורך-דין סופר או סוחר ככולם, ובכל מקרה מנומס ותרבותי, ועם זאת גם אחד מקורבנות השואה או אולי מניצוליה…

מדי פעם כשצריך היה לשלוח תמונה למשפחה בפולין, היינו עוטים 'בגדי-מלכות'. רק לאחר שכנוע ממושך נעתרנו להפצרותיה של אמא שעבדה עלינו קשה, ולא יכלה לוותר מחשש ששם, בפולין, צילום במכנסים קצרצרים חולצה מופשלת ויחפים, 'לא יתקבל בהבנה' בלשון המעטה. לאחר הפצרות עשינו איתה עסקה… התביישנו להראות בבגדי-שבת כאלה ברחובות המושבה, שמא ילגלגו עלינו כל חברינו היחפנים… הבעיה הייתה למצוא פתרון פשרה שלא יבייש אותנו בפני חברינו במושבה ומצד שני שלא יבייש את אמי בעיני משפחתנו הענפה שנותרה בפולין. הפתרון נמצא: מה שנראה כאן, לא ייראה שם… וכך בבגדינו הרגילים הלכנו לצלם, ואמא נשאה בחבילה את בגדי-השבת שלנו, לצורך הצילום בלבד…

מיד לאחר הצילום, אנו שוב יחפים במכנסי חאקי קצרים ככל האפשר, שכיסיהם הארוכים ככל האפשר, גדושים ומלאים אבנים, פורפרות או גלעיני-מישמש, משתלשלים בכוח הכובד למטה ומבצבצים מתוך המכנס, וחולצתנו המכופתרת בכפתור יתום אחד, מופשלת מעל למכנסים…

גם הניסיון ללמדני נגינה בכינור לא צלח, לא שלא הייתי 'מוסיקלי' הייתי שובב. אמא ליוותה אותי לשיעורים שניתנו בבית-העם על ידי הכנר נרדי, שם הפקידה אותי בידי המורה ומשהפנתה גבה, הסתלקתי משם כחץ מקשת, למחצבה, למרחבים שסביב הבית, לפרדסים או לברכה הקרובה.

בדיעבד אני מצטער על כך, אני אוהב מוסיקה, אהבה שגם אותה ירשתי מאבותיי. אריאל למד לנגן על מנדולינה, והמשיך בתזמורת 'הפועל דרום', גם אריאל לא התמיד בנגינה לאחר שנדבק בקדחת הרמת המשקלות ופיתוח הגוף, מאז כל שאר עיסוקיו נדחקו נזנחו וכחלוף הזמן נשכחו.

היקב הבריכה והחולות

היקב והברכה שלידו, היו קרובים לביתנו, ליד היקב מעבר לרחוב הייתה בריכת השקיה אופיינית לפרדסים: בריכה חצויה לשנים. כיום הפרדס שנועדה להשקותו, נעקר, ובמקומו ניטע גן המושבה, הבריכה נהרסה ואינה קיימת יותר.

בימי ילדותי, סביב לבריכה היו עצים מצלים, שיחים סבוכים, וגדר אקציה שהקיפה אותה. היו שם מספר עצי אקליפטוס ענקיים, שגזעם עבה כל כך שנדרשו מספר ילדים רב, כשידיהם משולבות, כדי לחבוק אותם ולהקיפם. הגזעים שימשו תחליף ללוח מודעות מאולתר לאוהבים להנצחת האהבות הלוהטות והעדכניות במושבה, לידן נותרו גם אלה שהתקררו ופגו בינתיים.

למזלם של האוהבים הצעירים, שלא פעם שינו נשוא אהבתם, ההצהרה המביכה החרוטה על גזע האקליפטוס: ” יוסי אוהב את רינה, לנצח נצחים” שבמסגרתה כנהוג לב מפולח בחץ, והלוהטים שבאוהבים, הוסיפו להמחשה כמה טיפות דם נוטפות… הצהרה זו נעלמה ואיננה כשהגזע השיר את קליפתו ואיתה את ההבטחה. גם הם השירו אהבותיהם ובעייתם היחידה הייתה התזמון הנכון, לשמור על קצב אהבה זהה לקצב השרת קליפת האקליפטוס, תזמון נכון רצוי תמיד, כי מוטב שלא להסתבך בהסברים והתנצלויות מביכות, ומה בקשר לקנאה?

הגדר שסביב הבריכה לא הרתיעה אותנו מלחדור פנימה, נמצאה לנו פרצה, ודרכה חדרנו לגן העדן הקסום שלנו. המקום היה מוצל ותמיד קריר והטבילה במי הבריכה הצוננים ביום קיץ חם, הייתה מהנה ומרעננת. לשמחתנו ימים חמים לא חסרו וככל שהיו חמים התענוג היה גדול יותר. הטבילה בבריכה הייתה חוויה קרירה ונעימה, רבצתי שם ככל שיכולתי שמח לקיים הכלל: “כל המרבה הרי זה משובח…”

כילד לא ידעתי לשחות ובבריכה לא היו מדרגות ולא ריצפה משופעת ומודרגת, עומק הבריכה פי שנים מקומתנו. זו לא הייתה בריכת-שחיה, אלא מאגר מים תכליתי להשקיית הפרדסים. השגנו חבל וכמה פחי-נפט חלודים, שמהם בנינו דוברה מאולתרת. נכנסנו למים כשאנו אוחזים בה, מתיזים מים זה על זה, משתובבים צורחים ונהנים.

יום אחד כשאני משתכשך להנאתי החלה הדוברה להתמלא מים ולשקוע, בפחי-הנפט החלודים נפערו חרירים. חשתי שאני שוקע והתחלתי לחבוט בידי וברגלי, חברי שנבהלו התרוצצו על גדת הבריכה צורחים ואינם יודעים מה לעשות כדי להוציאני מהמים. הצלחתי להגיע לקיר הבריכה ולצאת ממנה כל עוד נפשי בי… האירוע לא הרתיע אותי, להפך אזרתי אומץ ולאט לאט למדתי לשחות, במהלך הזמן הפכתי קשור ועוסק בספורט מסוגים שונים.

החולות שהשתרעו בין המושבה והים במערב היו עבורנו ארץ מסתורית קסומה ובלתי נודעת… ים של חול לבן ודיונות חשופות. פה ושם מבצבצת מהחול צמרת אחד העצים ש”טבע” בים הדיונות ואלה בלעו אותו לתוכן לאט לאט וטרם סיימו מלאכתן. ביניהם היו עצי תאנה, שקמים וגפן שפרותיהם הבשלים התחננו לקוטפם…

הגיעו לאוזנינו סיפורים על מעין קטן המבעבע בחולות: 'עין-הקורא' (עיון קרעה, שמה הערבי של ראשל”צ, כשם המעין) וסביבו עצים עבותים: אואזיס במדבר… החלטנו לצאת למסע הרפתקאות ולגלותו, מסע דומה למסעות גדולי החוקרים והמגלים. הושפענו מסיפורי ההרפתקאות ויצאנו לדרך, שקענו יחפים בחול, סנדלינו על כתפינו והשמש קופחת. אנו מכלים את מעט המים שאתנו ואחרי מסע ארוך הגענו ל' עין הקורא'. נפלנו מעייפות מלוא קומתנו על מצע העלים שנשרו וריפדו את מרגלותיו של האקליפטוס המצל בשכבה עבה ורכה. נפלנו עייפים ומרוצים… נחנו בצל העצים, כשאנו הרוגים ונוטפי זעה ממאמץ ההליכה בחול הרך, על השאיפה להגיע לים וויתרנו הפעם. עד היום אני זוכר את חוויות המסע הזה והמסעות האחרים.

השטח היום בנוי, מחורץ שתי-וערב כבישים, דרכים, מפעלים, קניונים ורבי-קומות מכוערים להפליא וצפופים להחריד, האם לאדריכלי ומהנדסי-העיר אין מה לקבוע בעניין אסטטיקה ושלמותם של פני הרחוב, וחזית כל בנין לעצמה? גם אני יודע שאין אפשרות לשמר את הטבע כפי שנברא על ידי בורא-עולם, ולהקפיא את הקדמה והפיתוח, עם זאת אין הצדקה גם לכער אותו. מוטב לבנות לגובה ולהשאיר יותר שטחים ירוקים סביבם במקום הסגנון הצפוף המקובל היום, שנראה תוך נסיעה, דחוס ומכוער.

נסיעות

הורי ואני הרבינו בנסיעות למקומות שונים בארץ ובחו”ל ולמטרות שונות, הנסיעות היו אז 'ארוכות' יותר, מייגעות יותר וגם יקרות יותר. נסעו בעגלות, ב”אוטומובילים”, ברכבות ואניות. הנסיעות לא היו בהישג ידו של 'עמך'.

ב- 1931 נסענו אמי אחי ואני לבקר את משפחתנו הענפה בפולין. נסענו דרך פריז, שבה התקיימה אותו זמן תערוכה קולוניאלית בין-לאומית. אמי רצתה לחזור ולבקר מכרים וידידים מימי לימודיה שם. מביקורנו נחרטו בזיכרוני שני אירועים:

אריאל ואני יצאנו לבקר ולטייל בעיר. אחי שהיה 'אכלן' טעם מכל מה שראה וכילה את הכסף המיועד לנסיעתנו ב'מטרו' חזרה למלון. היינו בקצה הרחוק של העיר ואריאל הושיב אותי בכניסה לאחת מתחנות ה'מטרו' וחזר להביא כסף. השעות חולפות מתחיל להחשיך והערב הולך וקרב ואני ממשיך לשבת. אני צמוד למושבי כאילו הדביקו אותי אליו וחושש לזוז משם, ולוא גם לשניה להטיל-מימי מחשש שאריאל יחמיץ אותי דווקא באותה שניה. מדי פעם נגשים אלי אנשים טובים ומתעניינים בי, ואני עונה להם. משום מה אינם מבינים עברית ולאחר ייאוש ממשיכים בדרכם.

היום זה לא יקרה: היום אתה יכול לדבר עברית בכל מקום בעולם ולעתים קרובות גם יבינו אותך…

כך ישבתי שעות ולא העזתי לזוז משם והתאפקתי, הלחץ, החשש והפחד גברו, הפכתי חלק מהנוף שסביבי, אנדרטה לילד האבוד… לו הכרתי אז את ה'מנקין פיס' מבריסל הייתי מתחלף אייתו ברצון ובהקלה… חלפו במוחי מחשבות שאריאל טעה ולא מצא את מקומי, התחלתי לחשוב מה לעשות, איך אמצא את אמא. הרעב החל להציק לי.

סוף טוב הכל טוב. אריאל הגיע. ירדנו לרכבת-התחתית וחזרנו למלון. לאחי לא זכורה הרפתקה זו כלל, לו זכורים המטעמים מהם טעם, ואין בכך פלא, עבורי היה זה אירוע טראומתי בלתי נשכח. ‎‎

האירוע השני היה ביקורנו בתערוכה הבין-לאומית הקולוניאלית: ממנו אני זוכר ריקודים אפריקניים, נשים וגברים שחורים כפחם או חומים כשוקולד, שורות שורות ומעגל בתוך מעגל בתלבושות צבעוניות מעורטלות, נוצות צבעוניות, מגינים, כידונים וחרבות בידיהם, והם מניפים אותם באיום לכל העברים וצורחים במלוא גרונם. התלבשות אינן מכסות אלא טפח, הרוקדות מעורטלות במחצית גופן העליון והציצים החשופים רוקדים איתן בקצב התופים. המחזה כולו עשה עלי רושם עז, הייתה זו חשיפה ראשונה לילד טוב ראשון-לציון בן התשע. מהמצעד הארוך של ביקור במוזיאונים וקתדרלות לא זכור לי דבר, וזה נכון גם לגבי ביקורינו אצל מכריה של אמא.

כשהגענו לוארשה, התקבלנו בהתרגשות ובשמחה על ידי כל בני משפחתנו הגדולה 'הפרידמנים' והקטנה 'הקובלסקים'. בשמחה אך בעיקר בסקרנות מרובה על החיים בפלסטינה. הביקורים, המסיבות והפגישות נמשכו זמן רב, ובגלל ריבויים ותכיפותם היטשטשו בזיכרוני והפכו לחגיגה אחת נמשכת. הכל נפל עלי בבת אחת. הכל היה זר לי כל כך עד שאינני זוכר דבר מחגיגה זו. אף פעם לא ידעתי מי הוא מי, מי שייך למי, ומהי קירבתם אלי, ומה לי ולהם… וכילד בן תשע גם לא היה לי איכפת כל כך.

הייתה לי בעיית תקשורת, אידיש לא דברתי, פולנית לא ידעתי פרט לכמה מלים. זו הרי הייתה 'שפת הסוד' שבה דיברו הורי כשלא רצו שנבין אותם, ופרט לכך הצליל השורק והמצייץ של השפה לא מצא חן בעיני. נותרה העברית שרק מעטים מהמשפחה ידעו וגם אלה שידעו דברו בהברה אשכנזית מוזרה, אותה לא הבנתי…

במפגשים אלה נהגו כמנהג פולין, נשיקת-יד חובה שלא הייתה מקובלת עלי, בדחף שאינו נשלט נשכתי קלות ידה של אחת מאחייניותיי. התקרית והמהומה שקמה בעקבותיה סיפקו נושאים לשיחות ולביקורת על 'פלסטינה' ונימוסיה על ה'ציונות' ופרותיה הבאושים וזו הייתה כמובן הצדקה להמשיך לחיות בפולין 'הנאורה' והאנטישמית. כולם חזרו ואמרו: ” אמרתי לך שהם גדלים שם פרא וכי מה כבר אפשר לצפות מאסיאתים…”

המקרה הביך מאוד את הורי ואישר את דעת המשפחה, שהילדים הנחמדים 'לבושי בגדי מלכות' שבתמונות שנשלחנו להם מפלסטינה, הם למעשה פראים מתחזים ל'אירופאים', ילדים מבית-טוב שהפכו שם במדבר לילדים בלתי מחונכים ולא מנומסים. שוב חוזר לו הפזמון: “מה הפלא? הרי אמרנו לכם שכך יהיה”. לאחר אותו אירוע הייתי פטור מנשיקת-יד ומגינונים אחרים. איש לא ציפה ממני לשום כלום ולא רצה להסתכן…

לאחר שהכל נרגע, וההתרגשות הראשונה פגה, חזר כל אחד לעיסוקיו, ואני נשארתי בקשר הדוק לדודי משה-מיצ'יסלב קובלסקי, אחיה של אמי. האחרים התרחקו ממני כמפני מגפה, מפני הסכנה ואולי בגלל חוסר שפה משותפת…

דודי משה היה גרוש בעבר ורווק עליז בהווה, בליין ונער שעשועים ידוע וככזה פרס עלי חסותו. טיילתי אייתו בגן הסכסי, בארמונות המלכים בתי-רוזנים ובמוזיאונים, והרבה יותר בבתי-קפה, ששמו של אחד מהם זכור לי: קפה 'אירופה' שהיהin  באותם ימים. שם פגש בחבריו, פולנים ויהודים והציג אותי בפני כולם כפרא הזקוק לאילוף ולשיפור נימוסיו… הפכתי לאטרקציה. כולם פינקו ופיטמו אותי בגלידה עוגות ושוקולד.

עיסוקו של דודי לא היה מוגדר, תמיד היה לו זמן בלתי מוגבל. הוא הועסק 'כאילו' בעסקיו של סבי כמומחה ותורם פעיל לסעיף ההוצאות, אינני חושב שתרם הרבה להכנסות.

לזכותו ייאמר שלקח אותי תחת חסותו, ונתן לי good time בשפע. שהרי באותו זמן עצמו, היו הורי עסוקים בענייניהם, והניחו לי לנפשי וכך גם לאריאל אחי.

כשעיינתי במסמכים לא מזמן, השתוממתי לגלות, ששמו של דודי הוא משה ו”מיצ'יסלב”, שם שאינו עובר מאב לבנו במשפחתנו… אני משער ואפילו בטוח שמי'ציסלב לא ניתן לו בלידתו וודאי לא על ידי אביו, סבי…

דודי היה איש העולם. תמיד מצוחצח ולבוש לפי צו האופנה האחרונה, מגבעת על ראשו ומקל הליכה מהודר בידו. אלי היה נחמד והשתדל להראות לי הכול, לקחת אותי לכל מקום מעניין, והעיקר קנה לי כל שחשקתי בו.

השם משה לא התאים כנראה לחברה עמה התרועע, וצלצולו היהודי צרם באוזנם. וביחוד שב'מוישלה' השתמשו לגנאי. אני משער שהוא עצמו הוסיף את 'מיצ'יסלב' רשמית לשמו. כשאני חושב על משמעות הדבר הרגשתי לא נעים, צעד קטן ראשון בדרך להתבוללות. סבי לא שבע ממנו רוב נחת, מה עוד שפיזר כספו בלי חשבון… וגרוע מזה נשאר גרוש ללא ילדים… ה”מיציסלב” לא עזר לו בעת צרה והוא כמו כולם נספה בשואה.

ביקורי הראשון בבית סבי קובלסקי, ברחוב פאוויה 3, עשה עלי רושם רב. כשנפתחה הדלת, ראיתי לפני אדם בעל הדרת פנים, זקן מטופח, לבוש חליפה נאה, ועל ראשו כיפה דמוית גליל כמנהג הליטאים ה”מתנגדים”. ביתו היה צנוע, סבי לא רצה לנקר עיני הבריות. להפך, רצה להיטמע ולהעלם ברקע ולא לבלוט ממנו, מחשש עין הרע, ומס-ההכנסה… אין ספק שיכול היה לגור בכל מקום שיבחר בו, בדירה מהודרת  ובאזור נאה יותר ולא בסביבה יהודית עניה ומוזנחת.

נסעתי עם אבי לבקר במפעלו של סבי קובלסקי, מפעל לייצור לבנים שרופות, שהיה במילוסנה הקרובה לוארשה. מילוסנה הייתה מרכז לקרמיקה. חימר וטין הדרושים והמתאימים לתעשייה זו נמצאו במקום וכך התרכזו שם מפעלים קרמים שונים.

מדי פעם בפעם ניהל אבי את המפעל במיוחד כאשר עסקיו בפלסטינה לא פרחו ושגשגו או שרצה לחזור ולטעום מדי פעם טעמה המשכר של הצלחה בחברה, וגם לעשות סבב בחוגי הסופרים… אז היה נוסע לפולין ושוהה שם.

המפעל השתרע על שטח קרקע גדול. שיטת ייצור הלבנים הנהוגה אז חייבה שטח גדול: את תבניות הלבנים היו ממלאים חימר, שנכרה במקום, ומפזרים אותן על פני השטח, לייבוש באוויר ובשמש. לשאלה ומה עשו בגשם? אין לי תשובה. לאחר זמן, אספו אותן בקרוניות והעבירו אותן דרך תנור ארוך וכשיצאו מהתנור בקצהו השני הפכו ללבנים שרופות יפיפיות אדמוניות, שכל אחת מהן שונה בגוונה וכשהן משובצות בקיר הן יוצרות מרקם נאה ומעניין ואין קיר אחד דומה לשני.

אבי ספר לי שלעתים נפגש עם מרשל פילסודסקי גיבורה ונשיאה של פולין ליד גדר אחוזתו וגבול שטח המפעל והחליף איתו מספר מלים וברכת שלום, כשכן עם שכנו…

שטח אחוזתו של המרשל, בסולייובק קרוב לשטח מפעל סבי. אינני יודע אם הסיפור הוא רק סיפור יפה. רציתי לאמת אותו ועיינתי במפה שבה מסומנים שני המקומות, והם באמת קרובים זה לזה. אולי יש בסיפור משהו, על המפה הוא אפשרי…

זכור לי ששלוחה מקו הרכבת הממלכתית, הגיעה לשטח המפעל להובלת הלבנים ליעדיהן הרחוקים, כבר אז חשבו ודיברו על 'פירצול' השטח לבניה בעיירה מילוסנה שבפרברי וארשה.

אינני יודע מה עשה אחי בוארשה באותו ביקור. בן תשע היה כשעלה ארצה, ובן 16 כשבקרנו שם, יש להניח שהיו לו חברי ילדות וגם במשפחה היו רבים בני גילו. אחי דיבר פולנית טובה שעזרה לו מאוד לתקשר עם חבריו מנוער.

קרובתי נטע אוריאלי (לבית פולקביץ'), שהייתה אז בת 19, סיפרה שלקחה את אחי לקולנוע 'אפולו' שם הוצג הסרט: “10 שנים בפאויאק” על מאבקיו של המרשל פילסודסקי לעצמאותה של פולין, זו הייתה הצגת הבכורה. כשעמדו כולם בתור לקניית כרטיסים נדחפו ודחפו האחד את השני, לא ויתר אריאל על מקומו. אחרי חילופי דברים וגידופים החלה האווירה להתחמם, למבוכתה של נטע, והיהודים בקרבתם הרגישו לא בנוח והצליחו בקושי לצנן את הרוחות. אחי רצה להוכיח שאיננו: “יהודי גלותי” אלא “צבר” מזן חדש… הייתה זו הפעם האחרונה שנטע הלכה איתו לקולנוע או לכל מקום ציבורי אחר. ההליכה איתו הייתה בלתי צפויה, ומסוכנת…

בגמר הסרט יצא פילסודסקי ועבר לידם והקהל פולנים ויהודים כאחד, קבלו אותו בקריאות 'הורה' קולניות. מרשל פילסודסקי, ה”פוויאק” ורחוב פאוויה שזורים בסיפורי בהקשרים שונים.

גם להגיע לביתו של סבי, ברחוב פאוויה, צריך לעבור ליד חומותיו הגבוהים של ה'פוויאק', בית-הסוהר הידוע לשמצה לאסירים פוליטיים. שבו 'התארח' שנים רבות, שלא מרצונו, גם מרשל פילסודסקי.

רחוב פאוויה היה חלק מה'גטו' כל האזור נהרס עד היסוד במלחה”ע השניה. כשבנו ושיקמו את וארשה מחדש, נעלם הרחוב כלא היה. זיכרו של הרחוב נשאר מונצח בבית הסוהר, שנשמר כאתר זיכרון לאסירים הפוליטיים שישבו בו.

רחוב פאוויה היה בסביבה יהודית עניה, משפחת קובלסקי גרה רובה ככולה במספר 3, בשלוש דירות נפרדות. פרט למשפחת עזריאל-אדם, אחיה הצעיר של אמא, שגרה ברחוב לשנו.

ב- 1934 יצאנו אמי ואני לנופש בלבנון, בקרנו בסופר, בעלי, בבעל-בק, בביירות, ובדמשק. וכן במקומות נוספים ששמותיהם מוכרים לנו היום בהקשרים אחרים: ממלחמות לבנון. בעל-בק היום היא מרכז החיזבאללה, וגם שמות אחרים מוכרים מפעולות התגמול. כל אלה שלא הרשימו נשכחו מזיכרוני.

נוכחתי שהזמן משמש מסננת יעילה, וכל המראות, הפגישות והאירועים בטיולינו, נשכחים כעבור זמן, ורק המרשימים שבהם נשמרים אי-שם סדורים בזיכרוננו, לכן טוב שזכורים לי רק אלה הראויים להיזכר. כפי שאין לגדוש זיכרונו של מחשב, על אחת כמה וכמה את זיכרוננו הצריך לקלוט ולאחסן כל מה שעבר ויעבור עלינו משך חיינו.

צילומים, תמונות, משמשים הדק trigger וכשאני מעיין בהם, גם לאחר שנים רבות, חוזרים אלי המראות, הזיכרונות וההתרשמויות מאז, ואני נהנה שוב מחוויות אותו טיול וחוזר עליו שנית, אך כעת בנוחיות כשאני יושב לי בנחת בכורסתי.

לבנון הייתה שקטה ופסטורלית. מדי פעם עצרנו, תמורת מספר פרנקים נכנסנו לבוסתן שבמרכזו סוכה מוצלת מכוסת גפנים המשתרכות עליה שאשכולותיהן העסיסיים משתלשלים מטה. המאמץ המרבי שנדרש מהמבקרים היה לשלוח יד ולקטוף אשכול עסיסי. הגבוהים שבנו היו פטורים גם ממאמץ זה, הם יכלו לנגוס מהם הישר לפיהם, והמיץ נופל ונוטף מפיהם לסנטרם…

המים הזורמים בתעלות, חצו והקיפו את הסוכות שמוקמו בפסגות, משם נשקף נוף הרים נהדר, לרגלינו רצף הרים וואדיות מתפתלים סביבם.

הכל ירוק והאוויר צלול. על הכול פרוש שקט ושלווה. מרחוק נראו פסגות שעליהן נותרו שלגים שעוד לא הפשירו. במרחק נראו כפרים ועיירות ציוריים שצריחי-מסגדים ומגדלי-הכנסיות מייחדים אותם, ומגדירים את תושביהם כמוסלמים או נוצרים. לתושבים הדרוזים הרבים דת עלומה ללא סימני הכר בולטים לעין ממרחק. מזמן לזמן נשמעו קריאת המואזין, וצלצולי פעמוני הכנסיות.

מטרת טיולינו הייתה לברוח קצת מהחום, למעשה בסך הכל החליפה אמי את זקופנה או אוטווצק בעלי או סופר. הורי דבקו בהרגליהם שאחד הנעימים שבהם החובה לצאת לנופש שנתי.

יתרונות נוספים לביקור במקומות חדשים, הוא להתרשם ולשכוח לרגע את המתרחש בארץ, תארו לעצמכם שלבנון הייתה אז מפלט שליו, הזמנים משתנים…

היה זה רק רגע של רגיעה, בהיסטוריה העקובה מדם של לבנון לא חסרו עימותים בין עדותיה: המוסלמים, המארונים והדרוזים שאף פעם לא חיו בשלום ביניהם לאורך זמן.

בעל-בק זכורה לי על עמודיה הרומיים הגבוהים והמרשימים, והאבן הענקית שנחצבה חלקית ונשארה במקומה, אבן שמשקלה מאות טונות, אורכה עשרות מטרים רוחבה וגובהה מטרים רבים, מרשימה בעוצמתה. למה נשארה במקומה, מה קרה שכרייתה נפסקה, מה עלה לבנין לו נועדה? אין לי תשובות לכל השאלות, בעלי הדמיון או הידענים, מוזמנים להשלים את החידה. אני מנסה לראות בדמיוני את הארמונות, שחורבות אלה היו חלק מהן, וכשעמדו על תלם, היו וודאי מרשימים ומרהיבים ביופיים ובממדיהם. תמיד סיקרנו אותי הבעיות הטכניות הכרוכות בבניה מונומנטלית כזו: איך חצבו אבנים שמשקלן מאות טונות? איך העבירו אותן ממקום למקום, איך הרימו אותן למקומן, האם חיזקו אותן אחת לאחת? למרבית התהיות יש תשובה: כוח אדם זול ובלתי מוגבל ואיגודי פועלים לא קמו עדיין, וזמן היה בשפע. הבנייה נמשכה שנים רבות, את הטאג’-מאהל באגרה בנו 20,000 עובדים במשך שנים רבות.

בקרנו גם בביירות. חוף הים והטיילת עשו עלי רושם רב, החוף, בתי-הקפה וההמולה היו מרשימים, ולא דמו לתל-אביב הקטנה והצנועה של אז… ביירות הייתה עיר תיירות פורחת, 'פאריז הקטנה' כפי שכונתה, וגם מרכז פיננסי לארצות ערב, עשירי המזרח-התיכון אהבו לעשות בה עסקים, ואותו זמן גם להשתעשע קצת, כרכו יחד business & pleasure, אהבו לבקר בקברטים הצרפתיים, לחזות ברקדניות הבטן ולשמוע את הזמרות המפורסמות, וגם לטעום קצת מפרי-הגפן, הכל רחוק מעינם המאיימת והמגבילה של האיממים והמולות החשוכים במקומותיהם.

ההשפעה והכוח בלבנון הייתה בידי המארונים הנוצרים, שנתמכו על ידי השליטים הצרפתים. אך לא לעולם חוסן, הצרפתים אינם והרוב המוסלמי שולט כעת. גם אנו בחשנו קצת בקדרה זו.

מדמשק אני זוכר שלושה אתרים: מסגד אומיה העצום, שבתוכו קברו של קדוש נוצרי, המסגד הגדול ששורת עמודים מקומרים ומקורים מקיפה אותו סביב סביב, וסוגרת על חצרו הפנימית ששטיחים מרהיבים מכסים רצפתה. עיר שדרכה זורמים נחלים שופעי-מים.

והשווקים האפלוליים המקורים, בהם הסתובבנו הרבה. לאמי הייתה משיכה וחולשה לדברי אמנות, וענתיקות, זכר למעורבותה בחוגי האומנים בפאריז. כל חייה רכשה 'ענתיקות', גם חוסר כסף, ואפילו לא אופיה החסכני' לא עצרו בעדה. נדמה לי שהיא הייתה זו שהמציאה את 'שיטת-התשלומים', הרבה שנים לפני שאומצה על ידי סוחרי תל-אביב.

כלי הנחושת, בבזארים הדמשקאים, השטיחים והרהיטים המשובצים בצדפים, היו יפים זרים ומזרחיים ולא מוכרים לנו. כמה מהם מצאו דרכם לביתנו. אמי שדיברה והתמקחה עם המוכרים בצרפתית רהוטה אף פעם לא הייתה פזרנית לצרכיה האישיים, פרט לקניית חפצי אמנות, אותם רכשה בהתמדה.

נטע אוריאלי, קרובתי מספרת שפעם כנערה בוארשה ענדה סיכת נחש זולה, אמי הסבירה לה שלא חייבים לענוד תכשיטים, אך אם עונדים משהו הוא חייב להיות בעל ערך, שאינו נמדד תמיד במחירו… וכך נהגה גם היא. לאמי היה טעם ועניין ביופי.

גם אני נדבקתי בחיידק הזה ובנוסף לתמונות וחפצי האומנות שירשתי מהורי, בטיולי רכשתי תמונות, פסלים ומסכות לטעמי. ובמיוחד אפריקאניים אותם חיבבתי.

מכל מקום בו בקרתי, הבאתי משהוא מאפיין. לא הסתפקתי בקניות, וכתחביבן גילפתי מסכות, פסלים, ועבודות מוזאיקה ו"הוספתי חטא על פשע", וכשנאלצתי לאחר תאונה להפסיק לעבוד למדתי פיסול במכון 'אבני' והעסקתי עצמי בתחביבי הרבים והמגוונים, שעליהם נוסף כעת הפיסול.

אילו נשארו ברשותי כל החפצים שנרכשו, על ידי הורי ועל ידי, דירה תל-אביבית, כפולה או משולשת בגודלה, לא הייתה מכילה אותם.

למזלנו, גם הורי וגם אני החלפנו דירות לעתים מזומנות, כמי שמחליף גרביים… הורי החליפו כעשר דירות משך שלושים ושלוש שנים, ואני השגתי אולי שיא: 17 דירות משך 48 שנים (מאז ששוחררתי מהצבא הבריטי) הישג הראוי שיירשם כשיא בספר גינס. מספרים שבאמריקה מחליפים מכונית כשהמאפרה מלאה, הגדלנו לעשות והחלפנו דירות, עוד לפני שהגענו לשלב השיפוצים…

הניידות הזו גרמה לכך שבכל העברה מדירה לדירה 'נשרו' חפצים שלא עמדו במבחן הזמן, המקום והטעם. תמיד נשארנו באין ברירה עם תכולה מותאמת לדירתנו החדשה, וכך היה גם לנו  מרחב מחיה. שיפוץ דירה ראשון ומזערי, עשינו בדירתנו בה אנו גרים כיום. וזה מעיד שאנו מתבגרים ומזדקנים והיום אין אנו ניידים כל כך… לאורח חיים כזה, כמו לכל דבר, יש מגרעות ויתרונות. לניידות: גיוון וחידוש והכרויות חדשות, לנייחות: קביעות ושורשים.

תל-אביב הקטנה

לתל-אביב חזרנו ב- 1933 גרנו ברחוב פינסקר 2, בבית סמוך ל”מוגרבי”. שכננו היה הסופר אביגדור המאירי, שאבי כמובן התיידד איתו, עד שהפכו בני-שיח שעניינם סופרים וספרות.

תל-אביב של אז הייתה: “עיר חולות על שפת הים” כדברי פואמה נמלצת שחיבר אבי בשבחה של העיר העברית הראשונה… מרכזה היה ככר-מוגרבי. השעון שבכיכר שימש מפגש לצעירים, ולא מעט רומנים נרקמו סביבו. חוף הים הסמוך היה עד להרבה השתפכויות ווידויים ובכיכר רקדו חלוצים ואחרים הורה סוחפת בכל הזדמנות.

רחוב אלנבי, שחצה את הכיכר לים, היה ה Broadway של תל-אביב, ולא רק של תל-אביב, של כל פלסטינה… רחובות הרצל, רוטשילד, נחלת בנימין ואלנבי כל אחד אופיו ויחודו. תל-אביב השתרעה סביב מוגרבי, הים וגימנסיה 'הרצליה'. הצפון הגיע לבוגרשוב, שפך הירקון היה יעד לטיולים. הנמל ו'רידינג' היו עדיין חלום רחוק. בירקון למדתי לשוט ולחתור, אז אפשר היה גם לשחות בו. עד שיום אחד הפרשתי נוזל אדמדם וחליתי בבילהרציה אחת ממכות מצרים… פואד, מלך מצרים, בא לעזרתי בזריקות הנוראות הנקראות לכבודו על שמו: 'פואדין'…

בשפך הירקון כרו את הזיפזיף שממנו נבנו בתיה של תל-אביב, אני זוכר את שיירות הגמלים הארוכות שעברו ברחובות. והביאו אותו לבתים הנבנים. הזיפזיף האמיתי עם צדפיו אזל מזמן. חול שגרגריו גסים גם הוא נקרא היום זיפזיף, וגם הוא הולך וכלה וכבר מדברים על צורך ביבוא חול מחו”ל, ושמו שמים למה נגיע… הים והחוף היו אז נקיים, הביוב עדיין לא הוזרם הימה, ואולי לא היה אז הביוב בעיה, בגלל מיעוט התושבים, ובתל-אביב הקטנה בטל בשישים… הטיילת ובתי המלון היו רק בחלומות, ואפילו לא על לוחות השרטוט.

בדרום, נראתה צלליתה של יפו, כשבפסגתה הכנסייה והמגדל עם קצהו המחודד. צללית שלא השתנתה הרבה מאז שסבבו את יפו כפרים ערבים: סומיל, יהוד, שייך מוניס ומדרום מערב השתרעה יפו שכולה ערבית.

שפת הים, הבראשיתית של אז עשתה עלי רושם בל ימחה: חול לבן נקי, ללא מבני בטון וטיילת… הים, כאז כן עתה, כחול, ירוק, סוער גלי ומוקצף, או שקט ורוגע.

בקצהו של אלנבי היה ה'קזינו' העברי הראשון מאז מתן תורה, טובל רגליו בים. מרחף מעל הים ומצוי בתוכו כחצי אי של בטון החודר לתוכו, וגלי הים מתנפצים ומכים ברעש על עמודיו כאילו רצו להדפם חזרה לחוף, הקזינו היה מפגש העילית התל-אביבית, כל 'המי-ומי' שהיו להם יומרות להיות in היו חייבים מפעם לפעם, להוכיח שהם קיימים. לשם גם הגיעה הפקידות והקצונה הבריטית הבכירה.

למדתי בבית-הספר 'התיכוני למסחר', שם ארוך מסורבל ויומרני שאינו משקף את מה שלמדתי שם… בפינו נקרא בקיצור 'גאולה', לא זכור לי שלמדתי שם 'מסחר' או משהו הקרוב לכך, ואם כן, הרי שלא השאירו בי רישומם… בשיעורים אלה אולי שכבתי בעצלנות על החול הרך החם והמפנק שעל שפת הים ונהניתי יותר. יתרונו הגדול של בית-הספר הייתה קירבתו לים…

לא תמיד התחשק לי ללכת ללמוד, אך תמיד רציתי, לטבול במים, לשחות לשכב על החול הלבן להתחמם בשמש, כששלווה  סביבי… בימות החול לפני הצהרים. לא רבים באו לחוף, וכולו היה שלי מקצה לקצה ומאופק לאופק.

בבית-הספר לימדו מטובי המורים: הסופר ברש, עם שפמו העבות, שוודאי שימש דגם חיקוי לפחות לאמיר פרץ ואולי גם לסטלין. המורה לאנגלית, העלמה פיה, הייתה קפדנית וחמורת סבר, תמיד לבושה ומכוסה מכף רגל, ועד ראש. מה היא מסתירה, על איזה סוד היא מחפה…? לראשה כובע קש שחור רחב שוליים, שערותיה שהיו משוכות לאחור וקשורות בקפדנות והסתיימו בכדור. יתרו חצוי בשביל ישר כסרגל מגיע למצחה. קשריה, הרומנטיים המרומזים עם ח. נ. ביאליק, אולי אלה היו סודה… למדתי על כך רק  שנים רבות אחר-כך, לאחר שהתפרסמו רמזים באחד ממוספי התרבות שבמקרה נפל לידי. מורה אחר שכינויו בפינו: אדרינוס שחיק עצמות, ואינני זוכר למה… המורה מרשק היה צעיר ונמרץ, לימד מתמטיקה, ולעתים העביר שעורי ספורט.

בבית-הספר הכרתי מספר נערים ונערות, שבמשך השנים הבאות, היוו את 'החבר'ה' שאייתם למדתי וביליתי במסיבות יום שישי. בריקודים סלוניים שהיו אז סמל לבורגנות מושחתת, אנו שלא ידענו על-כך נהנינו מקרבתן של הנערות, והרבינו לחטוא… ריקודים אלה התקיימו בתורנות בבתי החבר'ה, כמובן בתנאי בל-יעבור שההורים לא יהיו בבית…

גם לאחר שעזבתי את בית-הספר, המשכנו להיפגש ולבלות יחד. הקשרים התרופפו כשהתחלנו להתגייס מי לצבא, מי להגנה, מי למחתרות ומי שברח לחו”ל לחפש לו מקלט מפורענות. לבושתנו היו יותר מדי כאלה שהוריהם ברוב דאגתם שלחום לחו”ל למקלט בטוח.

בזנו להם, וכינינו אותם 'משתמטים' את אלה שהיו בהישג ידנו מרחנו בזפת ובנוצות. רובם לא נפגעו מיחס הבוז אליהם, הם ניחונו בעור עבה כעורו של פיל, והמשיכו לחיות ולעשות חיים בחוץ לארץ… באחד מהם פגשתי בארץ לאחר כשלושים שנה…

היינו כבני ארבע עשרה, בחבר’ה היו כבר נערים שהיו בהגנה והם היו מליצי היושר שלי, כשעברתי טכס קבלה השבעה חשוך ומרשים להגנה, טכס דומה למתואר בסרטי מחתרת…

באחד הלילות החשוכים, ליוו אותי שנים מחברי לבנין העומד בבנייתו באחד מרחובותיה הצדדיים של תל-אביב. נכנסו לבנין ששרר בו חושך מוחלט, גיששנו דרכנו לקומה השניה ונכנסנו לחדר חשוך, ופתאום הופנתה עלינו קרן אור חזקה שסנוורה אותי, כל שיכולתי לראות היה שולחן מכוסה שמיכה צבאית כהה שעליה מונח אקדח ותנ”ך. מצדו השני של השולחן ישב אלמוני בלתי נראה. לאחר הסברה קצרה על חובתי, ומספר שאלות על עברי, משפחתי ודעותי, השביע אותי בקול דרמטי, כשאני חוזר אחריו מלה במלה, על פי זיכרוני משהו בנוסח זה:  “אני מוכן למסור נפשי בלי הרהור בשמחה ובששון על מזבח העם והמולדת”.

השבועה העבירה בגופי קצת צמרמורת ועוררה בי הרבה ספקות: ניחא עם 'העם' אני מסתדר, ובאשר 'למולדת' היו לי ספקות, נולדתי בפולין ואינני מוכן למות למענה, מה לי ולפולין? ההסברים הניחו דעתי, וכעת אני מוכן למות למען פלסטינה ולא למען פולין, מאז המשפט “טוב למות בעד ארצנו”  מהדהד במוחי, ואני שואל היום "האם יש משהו שטוב לחיות למענו ? “

הטכס השאיר עלי רושם רב, מרגע זה גם אני במחתרת, היה זה רק מקרה שלא נשבעתי-אמונים לאצ”ל או ללח”י, הם לא היו בסביבתי. בגיל זה לא היו לי עדיין דעות נחרצות ונגררתי אחרי חברי, אולם לפי אופיי ונטיותיי, ה'אקשן' תמיד היה עדיף בעיני על ה'הבלגה'. דעותי בגיל זה לא גובשו, ובאותו זמן לא החלטתי מי גרוע ממי: הערבים או האנגלים או שניהם גם יחד, על הנאצים לא ידעתי עדיין.

האימונים והמפגשים בהגנה לא היו סדירים וגם לא כל כך תכופים. כשאצ”ל ולח”י היו פעילים ועל מעלליהם קראנו בעיתונות ובעלוני הקיר ושמענו בתשוקה ברדיו, נהגה ההגנה בהבלגה. מה לעשות ולבי היה עם העושים, ולא עם המבליגים… נער כמוני לא הבין אז את הסכנות הכרוכות בהתנגדות ומרי גלוי, אך תמיד העדפתי והערכתי 'אקשן'…

ערכו לי טכס בר-מצווה במועדו, תלת-שלבי: בבית-הכנסת, לחברי על גג-הבית ולאורחי הורי ולמשפחה בדירתנו המרווחת שברחוב קלישר. בדירה זו היה 'חידוש' משגע: 'סאונה' בחדר-האורחים. תקרת זכוכית גדולה פרושה מעל חדר האורחים, חידוש לוהט בשמש הקופחת…

רחוב קלישר, קשור בזיכרוני גם עם הבית הפינתי הסמוך, שיום אחד פצתה האדמה פיה ובלעה אותו כולו על קרביו וכרעיו, כאילו לא היה קיים מעולם… בפינת הרחוב הקרובה לביתנו הוקם בית-קומות, שהיה למעשה גמור, וחיכה לכניסת דייריו. בבוקר אחת השבתות אנו שומעים רעם ביום קיץ. השכנים ואנו רצים לרחוב לבושים למחצה מכל הבא ליד, מסתכלים ימינה ושמאלה, חשים שמשהו השתנה בנוף המוכר לנו, עומדים ותוהים, מה השתנה? נדרש לנו רגע להבחין שהבית הפינתי נעלם ואיננו, הדבר היחיד שנשאר ממנו הייתה אנטנת הרדיו דמוית מגדל אייפל שהייתה על גגו… הבית קרס תחתיו והתיישר עם הכביש…רק האנטנה הזדקרה אל על… המהנדס עזב את הארץ בחפזה, ולפי השמועה הצליח מאוד באמריקה שם הוא בונה מגרדי שחקים… ראו הוזהרתם !

סיבת קריסתו של הבית, הייתה חמדנותו של הקבלן, שהחליט לחסוך כסף, את החול הדרוש לבניה כרה בחצרו ליד אחד העמודים הפינתיים ומה פשוט מזה, עד שזה קרס וגרר אחריו את הבית… מזלם הטוב של הדירים עמד להם, ואותה שבת ברכו בכל לבם את ברכת הגומל, על הנס הגדול שהיה להם פה ולא שם… הקבלן שקיים הכלל: “חסכון בכל מחיר… גם אם יעלה ביוקר..” אכן שילם ביוקר.

בן 16 עזבתי את ביה”ס 'גאולה', ועברתי ללמוד ב- 'מכס-פיין' בית-ספר טכני-מקצועי, ובמקביל למדתי שלוש שנים לבגרות בגימנסיית-ערב 'השכלה'. למדתי מבוקר ועד לילה. הייתה זו תקופה קשה ועמוסה מאוד עבורי, שהותירה לי רק את השבת והחגים לבלוי ולשיעורי בית. ימי ההפגנות המחאות והעוצר הרבים עזרו לי להתגבר על לחץ הלימודים. הייתי עסוק-עשוק עד מעל לראשי.

כבר מילדותי הייתה לי נטייה למקצועות טכניים, אהבתי לפרק כל דבר שבהישג ידי, לאסוף ולהשתמש בכלי עבודה, נטיה זו עזרה לי מאוד בעיסוקי הרבים. רציתי להיות מהנדס מכונות והדרך שבחרתי נראתה לי כמוליכה בכיוון הנכון.

שאיפתי לתואר אקדמי לא התגשמה מעולם. מלחמת העולם, מעורבותי באירועים שבין לבין 1946-8 ובמלחמת העצמאות והשרות בצה”ל כעשרים שנה, הסיטו אותי לכוונים אחרים. אינני מצטער על כך, חסרון התואר לא הפריע לי להיות ממונה ומבצע של פרויקטים גדולים… הן כאיש צבא והן כאזרח, ובכל זאת אני מרגיש חסר גושפנקא.

גם כשלמדתי במכס-פיין  ובהשכלה, נשמר הקשר עם 'החבר'ה'. נהגנו להתכנס בימי שישי בדירות ההורים, בילינו וכמובן שהיו ויכוחים סוערים על אירועי השעה, הדעות היו מגוונות. הרגשנו שאנו חלק מהמתרחש וגם מספיק בוגרים שניקח חלק פעיל יותר במאבק, כפי שאמרתי העדפתי יוזמה ופעילות על שב ועל תעשה.

היו גם ערבי שבת, כשיצאנו כחבורה לשפת-הים ולבית הקפה 'סן-רמו', שם אפשר היה לשמוע מוסיקה לרקוד ולהתפרק ממתחים, ובאותו זמן להתרענן מה'בריזה' שנשבה מהים, היו גם פיקניקים על החוף, רחצה לילית בלילות ירח.

שלשה מחברי וגם אני התנדבנו לשרות בצבא הבריטי, אחד התגייס לפלמ”ח, היתר נשארו בהגנה ושנים השתמטו ונמלטו לחו”ל…

כזכר למה שהתרחש בארץ אותו זמן, נותרה קליפתה החלודה המתפוררת של אניית המעפילים 'טייגר-היל' שנתקעה במאי 1939 על החוף בת”א תזכורת מוחשית למאבק הישוב לזכות הניצולים לעלות. ניצלתי אותה כמקפצה לים, מהסיפון ומעל גשר רב-החובל, מגובה רב. לאחר שנים רבות סילקו את שרידיה מהחוף.

טעות היא לחשוב שהיינו נוער שהבילוי הוא כל עיסוקו, רובנו התנדבנו והשתתפנו בפעילות מחתרתית, יצאנו לאימונים ולקורסים שונים. בהפוגות שבין לבין חזרנו להיות נוער הרוצה להתפרק, לחיות ולעשות חיים…

אילנה אשתי  סיפרה שאפילו בגיטו וארשה, המשיך הנוער ללמוד לבלות ולחלום בין 'אקציה' אחת לאחרת. הרצון להמשיך ולחיות גובר על המצוקות.

באחד מערבי שבת הלכה כל החבורה לקפה 'סן-רמו' שעל שפת הים. הטיילת, החוף ובתי-הקפה שלאורכה, היו מרכז הבילויים של תל-אביב, במיוחד בקיץ, כפי שזה גם כיום. 'סן-רמו' שכן ליד בנין הכנסת הראשונה לעתיד לבוא, שהפך לאופרה, ושגלגולו האחרון, הבנין הגדול והמפואר של 'מגדלי האופרה דהיום. חיברנו מספר שולחנות, שתינו בירה ורקדנו.

גם חיילים בריטים בחופשה חיפשו מה לעשות והיכן לבלות, אחדים מהם הגיעו לקפה 'סן-רמו'. ניסו להזמין בנות לריקוד ונידחו פעם אחר פעם, הם לא היו אהודים והבנות השתמטו בתירוצים 'מההפטרה'. היחס הזה חרה להם והעלה את המתח בבית-הקפה. בלתי נמנעת הייתה התגרה שהתפתחה בינינו לחיילים הבריטים, ושסחפה את כל הנוכחים בלי הבדל דת וגזע ואולי מין. הייתה שם מהומת אלוהים free for all. מששמענו את שריקות משרוקיות המשטרה הצבאית הבריטית שהוזעקה, הרגשנו שלמען עתידנו הגיע הזמן לומר לכולם שלום ולא להתראות ולעשות 'ויברח משה' הסתלקנו במהירות כולנו, כולל החיילים הבריטים שפחדו מאוד מ'הכובעים האדומים' שלהם. לא שררה ביניהם חיבה יתרה.

וכך חלף לו הזמן, בית-הספר 'מכס-פיין' עבר מצריפי בית החינוך, בקרבת גן-מאיר, למבנה חדש ברחוב החרושת. השינוי היה מהותי מכמה בחינות, אחת מהן הפסקנו בלית ברירה להשתולל, הפעלולים שעוללנו בגלל עודף זמן ומרץ… בחצר בית החינוך במקומו הראשון היו עצי אקליפטוס גבוהים ששימשו מתלים לאופנינו… לא פעם עם גמר הלימודים, נעלמו אופנינו כלא היו, לאחר חיפוש נשא מישהו עיניו השמימה וראה אותם תלויים אשכולות אשכולות מצמרות האקליפטוסים, זו הייתה התמחותו של חברנו 'צאקו', שלימים התגייס ליחידתו של אורד ווינגייט. ככל שהיה קשה להעלות את האופנים לצמרת, קשה יותר היה להורידן ארצה…

הציוד המקצועי בבית-הספר הקודם היה דל, ולנו היה כל הזמן הדרוש לתחבל תחבולות ליזום מזימות ולעולל קונצים וגימיקים שונים ומשונים… הבנין החדש, של בית-הספר, היה מצויד בכל הדרוש ללימודים, והעיקר לא היו בחצרו- בינתיים- עצים נישאים להסיח דעתנו… כל חיי הפקתי תועלת והנאה בתחביבי ובעבודתי, ממה שלמדתי שם.

סיימתי את לימודי, ב’מכס-פיין' ומיד התחלתי לעבוד כחרט ב'סדן' מפעל למכונות ויציקה, עבדתי שם כ- 7 חדשים עד להתנדבותי לצבא הבריטי.

במקביל ללמודי ב'מכס פיין' המשכתי ללמוד שלוש בערבים עד שקבלתי את תעודת-הבגרות שלי ב-יולי 40. עד לגיוס נותרו לי כעשרה חודשים בהם הייתי פנוי בערבים ויכולתי לעשות-חיים ולהשיג את שהחמצתי: להפגש עם חברי, לחזר אחרי נערות, לבקר בקולנע, לבלות על שפת הים, ואפילו לקרוא ספר ולקרוא בשקיקה והתרגשות את כל עלוני-הקיר המחתרתיים, לאלה היתה השפעה רבה על דעותי ואופיי.

בותם חודשים המשכתי לעבוד ב'סדן' ליד מחרטה מיוחדת לעבודות-גדולות וכבדות,מזלי היה כזה שתמיד נפלו בחלקי בגלל חוסני,העבודות הקשות הכבדות, מעבודתי הצלחתי לחסוך כסף בלי שהתאמצתי ובלי שתהיה לי מטרה מוגדרת כלשהי כיצד לבזבזו, את כל צרכי קבלתי מהורי.

כבר זמן רב לפני פרוץ מלחמת העולם, היו הורי מנותקים מפולין ומהמתרחש בה. לאבי היה קשה הוא לא הסתגל בקלות למצב חדש ובלתי צפוי זה והתקשה בפרנסת המשפחה.

כך עברו חלפו הימים עד שיום אחד, עם כל החברה' שלי, השתתפתי באספת נוער שהתכנסה ב'גומנסיה הרצליה' (מרץ 41). שם הטיף לנו 'ציונות'  זכה וטהורה ובלי מרכאות חייל אלמוני במדי הצבא הבריטי,הטיף על הצורך להתנדב ולהתגייס למלחמה בנאצים ועל הצורך לרכוש ידע ונסיון צבאיים למלחמתנו בארץ, מלחמה בערבים ובאנגלים. על החשיבות הלאומית שבאלה, ועל החובה המוטלת על כל נער להתנדב ולהתגייס, היתה זו הטפה לאוזנים חפצות. המטיף היה טוראי משה ויימן, לימים רב-סרן בבריגדה ובצה"ל, ומאז דרכינו הצטלבו פעמים מספר.

לראשונה  פגשתיו בכנס  כמטיף ותמריץ לגיוסי. פעם שניה פגשתי בו בג'נט (בלגיה) כרב-סרן הממונה על אוסף 'שאריות' היחידות שהתפרקו,חיילים מכל יחידות ה'בריגדה' התקבצו שם לצורך נסיעה ארצה לשחרור. הוא  ראיין אותי וחתם על העברתי ארצה לשחרור

פעם שלישית נפגשנו בארץ כשכולנו חזרנו למלחמתנו הפרטית הקטנה שלנו, להגן על קטעי גבולותיה של תל-אביב הקטנה : שכונת-התקוה, שפירא, עזרה ועוד. זו היתה המלחמה בתקופה ש'בין-לבין' : הכוונה לשנתיים שבין  1946-8 , משחרורנו מהצבא הבריטי ועד פלישת צבאות-ערב ארצה.

פעם רביעית נפגשנו ב22- יוני 48 , לפגישה מפתיעה וקטלנית ממנה יצאתי חי בנס, נפגשנו בצומת בית-דגון ביום 'אלטלנה'. פעם חמישית פגשתיו בנסיבות נעימות יותר כבעל משרד-נסיעות שארגן לי טיול לתורכיה, טיולי הראשון כאזרח. בישראל הקטנה או הגדולה , אי אפשר היה להמנע מפגישה וחיכוך עם אותם מעטים ש'ידם היתה בכל ויד כל  בם'.

בעית הגיוס לצבא-הבריטי עוררה ויכוח ציבורי, וכרגיל היו מחייבים ושוללים,לכל צד היו נימוקים כבדי-משקל התומכים בדעתו. על רקע לבטי הישוב להתגייס או לא, ואם כן לאן ? אז הוקם גם הפל"מח והוסיף על הלבטים. גם לי היו 'לבטים פרטיים' משלי. הייתי על פרשת-דרכים בחיי וצריך הייתי להחליט האם לעשות 'פסק-זמן' בחיי ולהתנדב לצבא הבריטי שמשמעותו: להתנתק ממשפחתי, חברי וארצי, או אולי לשרת בארץ במסגרת 'ההגנה' או הפל"מח שרות שהיה מאפשר לי להשאר בארץ ואף אולי להמשיך בלימודי, ובכל מקרה לא להנתק לגמרי ממשפחתי חברי ולמודי.

מרביתה של משפחתי הייתה בפולין ובעיני היתה זו סיבה מספקת לגיוס לצבא הבריטי. במשפחתי מעולם לא היו אנשי-צבא, אחי ואנכי היינו הראשונים  להתנדבות לצבא כלשהו. אבי שנפצע בברכו בידי פרשים קוזקים שעסקו בפיזור הפגנות בוארשה, היה פטור משרות צבאי, והוא ודאי לא 'מת' על צבא זה או אחר.

הורי לא התנגדו לגיוסנו, הם האמינו שאנו חייבים להלחם על חרותנו בארץ וגם ב'נאצים' שרדפו את עמנו ומשפחתנו בפולין, לאמונה זו ודאי נוספה גם הדאגה הסמויה בלבם, שמעולם לא עלתה  על דל שפתותיהם, שזה אולי הסיכוי היחיד להציל, לפחות, את הבנים מסכנת השמדה המרחפת ומאימת על כל ה'ישוב' בגלל התקדמותו המהירה של רומל למצרים ומשם ארצה, הגרמנים היו כבר בכרתים וליד אל-עלמין.

אבי היה 'ציוני' בהכרתו והשלים עם גיוסנו, לחיזוק-דעתו הוסיפו הידיעות על הצלחותיו המפתיעות של רומל, ואתם ההכנות הנראות-לעין של ההכנות הבריטיות לפנוי מהארץ ומהאזור, וכתוצאה מכך הפקרת הישוב לגורלו, בארץ שררה אוירת-מועקה נכאים וייאוש, הורי  חשבו שבמסגרת הצבא הבריטי יש לנו סיכוי להנצל.

מחשבות אלה לא היו מנת חלקי, ביום-יום היה לי טוב, היו לי ה'חברה' שלי אתם בליתי לא רע, ים וקולנוע, הייתי נער אוהב חיים ומקובל בחברה , יעידו התמונות מאותה תקופה. אחי אריאל היה   כבר מגויס מזה שנה וחצי, ואני נותרתי בבית עם הורי, אבי היה בן חמישים וארבע ובאותו זמן במצב-רוח קשה וגם ללא הכנסה בטוחה וקבועה.

אותה אסיפה בגימנסיה היתה עבורי "הקש ששבר את גב הגמל ", החלטתי להתגייס לצבא הבריטי להלחם במסגרתו בנאצים, וללמוד כל מה שאוכל העשוי להביא תועלת למלחמתנו הבלתי-נמנעת בארץ. התייצבתי בלשכת-הגיוס של הסוכנות היהודית  בתל-אביב, קבלתי כמנהג הימים ההם  פתק 'פרוטקציה' \ 'צטל' לגיוס שלא נזקקתי לו, קבלוני  כפי שהייתי, לא נהרו לשם המונים ואפילו לא היה תור, כעבור יומיים ב- 30 מרץ 41 כבר חויילתי, הייתי כבן 19.

פרק ב' – בצבא הבריטי

לקורא שאינו תותחן יועיל לעיין בנספח בסופו של ספרי: תותחנות על קצה המזלג ( ראה תוכן העניינים).

בהמשך אני מספר על הצבא הבריטי הסדיר הקולוניאלי: הצבא של ימי השלום, שמצא עצמו לא מוכן למלחמה מודרנית, זה הצבא שפגשתי בתחילת הדרך כשהגעתי ל'בריגדה'. אך זה הוא רק חלק קטן ושונה בתכלית מהצבא שלחם ונצח במלחמת העולם.

הצבא והארטילריה

מלחמת העולם פרצה ב- 1.9.1939 וכבר ב- 7 התגייסו המתנדבים הראשונים לצבא הבריטי בארץ. כשנאספו כולם ועמדו במסדר, הקריאו להם את מזער זכויותיהם ובהרחבה את חובותיהם, המתורגמן מבין המתגייסים שידע כמה מלים ב'פינגליש' (אנגלו-פלסטינית), תרגם בבטחון והרבה דמיון את המשפט:

"you will receive 30 mills per day" "עליכם לצעוד 30 מייל (50 קילומטר) ליום…” כששמעו דרישה זו התחוללה מהומה, מה פתאום לצעוד 50 קילומטר ליום, כל יום, לאן ומה בשבתות ובחגים, הגזמתם!!

מוגזם אפילו תמורת שכר נאה. ומיד נשמעה תגובה באידיש “זוג אים, אז איך גיי נישט…” (תגיד לו, שאני לא הולך…) כולם הרי התנדבו מרצונם…

כשירדתי מהמשאית על מגרש המסדרים בצריפין, נפלתי לעולם אחר. חופש הבחירה ניטל ממני ואני נתון למרותו של כל נושא דרגה כל שעות היממה. לא היה לי מושג מה מחכה לי ולא היה ממי לשאול. כשהתנדבתי לצבא הייתי קצת נאיבי, לא שיערתי שאני מתחייב ל'תקופת חירום' לא מוגדרת וכל כך ארוכה ( כחמש וחצי שנים), ציפיתי ל'זבנג' וגמרנו שיארך שנה שנה-וחצי לכל היותר…

לא בחרתי את החייל בו אשרת, לא נשאלתי, וגם לא ידעתי "שפעם תותחן, תמיד תותחן"once a gunner, always a gunner  וכל נסיונותי לעבור מהתותחנים נדונו לכשלון, וגרוע יותר שגם למות בשקט וסופית לא אוכל, יון  old gunners never die, they only fade away  כיון שתותחנים וותיקים אינם מתים, הם רק נעלמים אי-שם בערפל.

היה זה רק מקרה שבאותו זמן נדרשה תגבורת דווקא ליחידות התותחנים הבריטיות שחנו בארץ להגנתה: תחילה ליחידות תותחני-חוף ואחר כך לתותחנים נגד-מטוסים. אלה היו יחידות בריטיות סדירות שחסר להן כח אדם לתגבורן. צורך זה נבע מהסכנה שגדלה והתקרבה לארץ, צילו של רומל נפל על המזרח-התיכון, וכתוצאה מזה התרבו התקפות מפציצים על הארץ, וביחוד על אזור חיפה, הנמל ובתי-הזיקוק. גם תל-אביב לא נשכחה מפעם לפעם.

יחידות מתנדבים אלה הפכו בתחילה למעורבות: בריטים ויהודים, כשהבריטים הם המש"קים והקצינים, ואנו רק סבלים “חוטבי עצים ושואבי מים “. ליחידות הנ.מ. שהתגייסו אחרינו, התמזל מזלם, ובגלל צרכיה הגדלים והולכים של בריטניה להגנה אווירית גם במקומות אחרים, נשלפו המש”קים הבריטיים בהדרגה וכך הפכו אלה תוך זמן קצר ליחידות יהודיות, פרט לקצונה.

קבלת הפנים בצריפין במחנה הטירונים נערכה לנו על ידי רב-הסמל וחבר סמליו, כולם היו אנשי צבא-הקבע הבריטי. חתמנו על ניירות, קבלנו פנקסי חייל, נשבענו אמונים להוד-מלכותו ג'ורג ה6- ירום הודו… ובתמורה קבלנו, עוד לפני שהצלחנו להגיד ז'וז'ו ציוד וזריקות…

במהרה מצאנו עצמנו באפסנאות שם זרקו לנו ערמת בגדים ונעלים, בלי קשר למידותינו, ועלינו הוטלה החובה להתיר את 'הפלונטר' האפסנאי, להחליף בינינו פריטים לא מתאימים, בתקוה שבסופו של דבר הכל יבוא על תיקונו, הרי ידוע ש” לכל סיר יש מכסה…”

החיסון היה המתנה' השניה שקבלנו חינם אותו יום: הזריקות ניתנו ביד נדיבה, התור למרפאה נראה קצת שפוף, שם לא חילקו צ'ופרים, אלא זריקות חיסון לכל ה'חולרות' האפשריות. כרגיל בצבא התחלקנו לשלוש קבוצות: היו אלה שקיבלו סבלו ושתקו, היו שהתעלפו עם קבלת הזריקה, והיו גם כאלה שרק למראיתה מרחוק התעלפו…

חולקנו לצריפי מגורינו, כל אחד ליד מיטתו, והציוד לידו, הסמל הבריטי מדגים סידור מיטה וציוד, כזה ראה וקדש, וכן הסבר ארוך על חובותינו, וקצר מאוד על זכויותינו…

על סדר ומשמעת והעיקר על התנ”ך הצבאי: 'תקנות-המלך'. kings rules k.r  שהפך לנו 'סידור תפילה' יום יומי… ההסבר שניתן לנו היה קצר, ולא כל כך ברור, ההנחה הייתה שנלמד אותו בדרך הקשה, מניסיוננו…

היום הראשון עבר עלי בהלם, יותר מדי דברים קרו לי אותו יום, חיכיתי ללילה כדי לעכל, ללעוס ולהבין מה קרה. דבר אחד היה ברור, אין כל דמיון או קשר לבית הורי, אני במועדון אחר… והיום נפרדתי מילדותי.

ניתן לי המספר PAL 8262 שהוא 'מספר-חזק', שליווה אותי במשך שירותי, כנראה היה זה מספר בר-מזל, ואם במקרה אתם מאמינים בגימטריה, חשבו ותמצאו שסיכומו: 18 שמשמעותם חי, 'וחי בהם', אישית אני מעדיף מזל כזה בפיס, חבל רק שנודע לי כל זה בדיעבד כשאני גימלאי…

את אימוני הטירונות עברתי בצריפין, מחנה עתיק, המוכר לכל החיילים מאז ועד היום… המחנה קיים מאז התקופה העותומנית בארץ לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה ותחילת המנדט הבריטי ב- 1917. ככל דבר קבוע, נבנתה צריפין, כמחנה ארעי… צריפי העץ שלו, עם גגות הפח הלוהטים בקיץ, והמקפיאים בחורף, מעידים על כך. בכסף שעלתה החזקתו מאז, אפשר להקים מחנה מתאים יותר לייעודו ולאקלים הארץ.

אל יאוש, מחנה צריפין 'יעלם', כשיגיע עידן: “וגר זאב עם כבש ולא יעשו עוד מלחמה”… וזה עדיין לא נראה באופק. ואולי לפני כן, כשערך אדמותיו יאמיר לשחקים. אז יהפוך המחנה לפרבר מגורים צפוף של ראשון-לציון, וגן-עדן ליזמים…

צריפין ששימש גם כמחנה מעבר, שהו בו יחידות שונות, מכל החיילות, מאירופה ומרחבי האימפריה, מכל המינים והגזעים: פולנים, צרפתים, הודים, אוסטרלים, דרום-אפריקנים ומכל הצבעים: צהובים לבנים ושחורים, אפריקנים מבאסוטולנד, נפאלים (גורקה) מלוכסני עיניים, שעורם צהוב, נמוכי-קומה, חיילי קומנדו מעולים וגם חיילים יוונים, צ'כים ועוד.

המפגש הראשון שלנו עם הצבא הבריטי, שנציגיו היו מדריכינו: סמלים, רבי-סמלים וקצינים בריטיים, היה בצריפי המגורים ועל מגרש המסדרים. מדריכים אלה היו רובם, חיילי קבע מהצבא-הסדיר ה- regular army, ששרתו בצבא שנים רבות 6-12 שנה ואף יותר, וראו בשרותם בצבא קריירה לכל החיים.

עיקר שרותם במושבות ברחבי האימפריה: הודו, סינגפור, מלאיה, ממושבות באפריקה וסביב העולם בזמן שלום. בגלל שרותם הממושך במושבות הטרופיות כונו על-ידנו 'בננות'… לא היה להם ניסיון קרבי כלשהו, לעומת זאת הייתה להם מומחיות ב,bullshit – מגרש המסדרים היה זירת הקרב שלהם. משרתי קבע אלה התגייסו בעיקר ממעמד הפועלים המובטל, בעלי השכלה ירודה. חלקם כורי-פחם לשעבר, כולם שותי בירה מושבעים, חובבי ספורט, מקועקעים, מצוחצחים ומרוחי ברילנטין. ככאלה ניתנה להם הזדמנות נוחה ומפתה לראות עולם ומלואו כנאמר: התגייס לצבא וראה את העולם  join the army and see the world וכל עוד התקיימה האימפריה זו הייתה האמת. זה היה משרד נסיעות פעיל ויעיל.

משכורתם וצורכיהם מובטחים, ובאותו זמן יכלו להרגיש עליונות על ה'ילידים' הנחותים… מגמר מלחמת העולם הראשונה, עיקר תפקיד הצבא היה להפגין נוכחות מצוחצחת במסדרים ובטכסים, ברחבי האימפריה. לשרותם היו כובסים, טבחים, מלצרים במועדונים למש”קים ולקצינים ומשרתים אישיים לקצינים, שרובם היו “ילידים”.

יחסים אלה השתנו, מיד לאחר מלחמת העולם השניה, כשכוחה של בריטניה נחלש. האימפריה הבריטית, למרות שניצחה במלחמה הפסידה את האימפריה שהחלה להתפורר, ה'ילידים' החלו לדרוש עצמאות, כמונו בפלסטינה א”י.

בשנים 46-50 השתחררו מעולה של בריטניה הגדולה: הודו מצרים, פלסטינה, ועוד, וכך הפכה בריטניה הגדולה, לבריטניה המצומקת.

אנו 'הילידים-הפלסטינאים' היינו 'עוף מוזר' ושונה מאלה שפגשו הבריטים במושבותיהם האחרות. רבים מאתנו בעלי השכלה תיכונית ואקדמאית, והפלא ופלא 'מתנדבים למלחמה'. לחברינו לנשק קשה היה להבין את רצוננו להלחם. הכלל שהיה נר לרגליהם והם חזרו עליו בכל הזדמנות: "אל תתנדב ולעולם אל תסרב”,  " do not refuse and never ever volunteer"

 הייה 'ראש קטן' כפי שאומרים היום בצה”ל.

הרגשות הלאומיים והשנאה כלפי שלטונות המנדט התגברו בנו לא רק בגלל המאורעות בארץ והמאבק המתמשך בשלטונות המנדט. לא היינו מוכנים להיהפך ל”ילידים” ולהשלים עם זה. בנוסף הייתה לנו “דילמה”  או “פיצול אישיות”  בין הרצון להלחם בבריטים ובין החובה להלחם נגד הנאצים לצדם של הבריטים.

סיבה נוספת לחיכוכים בינינו לבריטים המשרתים איתנו ביחידה, היו ה'מוזרויות' הנוספות שלנו בחיי יום יום: מתרחצים, ישנים בפיג'מות על סדינים, קוראים ספר ושומעים מוסיקה, והכי גרוע  אנו לא ספורטאים מי יודע מה, ואפילו לא לוגמי בירה מושבעים… בקיצור יצורים נחותים מהם.

מיד ובלי שהייה התחלנו באימוני הפרט ובחיי-שיגרה. מאחר ומדריכינו היו “חיילי שלום מיומנים”,  טבעי שהדגש באימונים היה על: סדר, משמעת וצחצוח בהם היו בקיאים. הייתה הקפדה על סידור אחיד קבוע ומדויק של הציוד על המיטה, ובחדר המגורים היו המיטות בשורה ישרה כסרגל. שמא, חס ושלום, תחרוג אחת מהן ממקומה ותביא להתמוטטות האימפריה.

בסידור הציוד היו כללים נוקשים, שתורה ומסורת מאחוריהם. איך לקפל את השמיכות. איך להניח את תרמיל הגב חלק ללא קמט על המיטה כשהוא מלא ציוד, כללים דומים, חלו על כל פריטי הציוד שהיו חייבים להיות מוצגים לביקורות היומיות בכל רגע…

הדרישה הזו לתרמיל מלבני ללא קמטים, שלא ניתן לקיימה כשציודנו מצוי בתוכו, גרם לכך שהציוד הוצא מהתרמיל, והוסתר מעיני המדריכים, ואת התרמיל הריק גדשנו בעיתונים, והצגנו לביקורת הסמל והקצין התורן שהיו מרוצים ממה שראו… המהדרים שבינינו הכניסו לתרמיל תיבת עץ לבוד או קרטון קשיח, שהבטיחו שהתרמיל יהיה תמיד ללא קמט וללא ציוד… תיבה מושלמת לתצוגה.

הנעלים הצבאיות השחורות והממוסמרות, היו צריכות להבריק כראי, המסמרים ממורקים אף אחד מהם לא חסר… נדמה לי שהיו 23 במספר. כדי לעמוד בדרישות אלה בכל עת, המוח היהודי 'הממציא לנו פטנטים' מצא פתרון, דהיינו: זוג נעלים נוסף, נעלים שיעודן ושימושן הבלעדי הוא להיות מצוחצח ותמיד תמיד מוכן לביקורת… כמו נרות החנוכה שאסור לנו להשתמש בהן אלא לראותם בלבד…

אתם וודאי חושבים שניקוי נעליים הוא דבר של מה בכך, וכל דרדק יכול לעסוק בו, טעות בידכם, זו תורה שלמה ששמה spit & polish תירק ותבריק… אך כדי להגיע לשלמות כראי ממורק, אתה חייב להשקיע זיעת אפיך, elbow grease  הרי כבר בתנ”ך נאמר: “ובזיעת אפיך תאכל לחם…”

פרט לרוק, צריך גם הרבה זמן, ומגוון סמרטוטים מכל הסוגים: רגילים, שעירים, רכים-רכים, ולברק הסופי הכרחית מטלית קטיפה. כפי שאתם מבינים, הגעתי גם אני למיומנות. היום יש לי הידע והניסיון הדרושים, אלא שמאז איבדתי את החשק…

אשתי מתלוננת ומזכירה לי עד היום, כי כשהכירה אותי הייתי אחר, מצוחצח מבריק ומגוהץ, ומסכמת באנחה קורעת-לב “ותראה איך אתה נראה היום, שלומפר…” לא סמכתי אפילו על ה 'דובי' הכובס ההודי, הוא לא היה מספיק מיומן לדרישותי. כיבסתי וגיהצתי בעצמי, אך אלה היו ימים אחרים, וטוב שלא ישובו עוד…

הכפתורים, אבזמי-החגורה והחגור היו עשויים פליז,  מספיק היה שתשודר התחזית ברדיו: “60-80 אחוזי-לחות בשפלת החוף”  ומיד לאחר סיומה כל אבזמי-הפליז שלנו איבדו את ברקם וכוסו בירוקת, מיד כשסיימנו להבריקם… את חלקי הפליז צריך היה להבריק ב'ברסו' שם שנכנס לבתינו. כל זה היה חלק מתורה סדורה מקיפה ומושלמת, תורת ה-bullshit   שתכליתה הייתה להעסיק את החיילים המשועממים בזמן שלום, כשלא לגמו בירה או חיפשו נערות בנרות…

תורה זו לא הומצאה כהרף-עין, וכמו כל התורות, התפתחה במהלך ההיסטוריה, וכל דור הוסיף עליה משלו והתאימה לזמנו. התלבושות הססגוניות של ימי נפוליון וולינגיטון הוחלפו בחאקי ביום יום, אך עדיין נותרו שרידי תלבושת חגיגית זו באדום שחור ופתילי זהב לקצינים ולאנשי-הקבע הסדירים, תלבושת כמו בסרטים על הודו. כובעי-סירה באדום שחור נראו לעתים גם אצלנו, ואפילו לי הייתה סירה אדומה שחורה כזו… את כפתורי הפליז המבריקים החליפו במלחמה במושחמים, כמו שהחליפו חרבות ברובים, ופרשים בטנקים. אך ה'בולשיט' לעולם נשאר.

במהלך השנים תורת ה'בולשיט' התרחבה והקיפה את כל חיי-הצבא. כל יחידה בריטית בכל רחבי האימפריה תרמה חלקה, וכל אלה כיוונו והשפיעו על חיינו בצריפין ובהמשך השרות הצבאי שלנו. יציאה למסדר שמירה הייתה מבצע כשלעצמו… הזקיף וחבריו היו עסוקים מספר שעות בצחצוח, מירוק והברקה. לאחר סיום מבצע הצחצוח, היו מעבירים את הזקיף הזקוף, מצריפו למגרש המסדרים, כשהוא נישא ומרחף באוויר סנטימטרים ספורים מעל האדמה, ורגליו אינן נוגעות בה…

היו כאלה שעשו דרך זו למגרש המסדרים על קצות אצבעותיהם וכשהגיעו לשם, שלפו מכיסם מטלית לניגוב נעליהם, הסוליות והמסמרים… שלא להזכיר את הרובה.

אם הצלחת והיית המצוחצח מכולם, פטרו אותך משמירה, ותפקידך היה להביא לחבריך תה ואוכל מהמטבח. האנגלים 'מתים' על 'תה-אנגלי', ששתייתו הייתה פולחן-מקודש, והפסקת-תה בעשר, הייתה חובה הדוחה אימונים, או אף מלחמה, שום דבר לא ביטל אותה…

מסופר על קולונל בריטי ויחידתו במדבר-המערבי, שתוך כדי נסיגה מבוהלת בפני רומל, עצר ל'הפסקת-התה' המקודשת, בניגוד לדעתם של קציניו, וזכה יחד עם יחידתו, בהפסקת תה ארוכה, כ3- שנים בשבי-הגרמני,  מקרה שקרה…

לאחר זמן, כשהתקבלנו כ'נסבלים' על הבריטים, האות לכך היה שהתורן הבריטי, ב- 3 לפנות בוקר, העיר אותנו משינה מתוקה, בצעקה:

a cup of tschi come and get it… מחאותינו שאנו מעדיפים לישון, נפלו על אוזניים אטומות… הם התעקשו 'לעשות לנו טוב' ולהשקותנו תה, בין  שנרצה בו או שנסרב לו. עם השנים התרגלתי גם אני, לתה האנגלי, עם החלב הסמיך והמתוק, שתינו אותו בהנאה-אך אף פעם לא העדפתי אותו על שינה…

על כל חריגה משמעתית ואחרת, היה מגוון עונשים לבחירת המש"קים, הם שאבו סמכותם מהתנ”ך  k.rהעבה והגדוש של הצבא הבריטי שהיו בו מבחר עבירות ועונשים, והם בחרו מהם כרצונם. היה זה ספר שהכל מצוי בין דפיו בחזקת “הפוך בו והפוך בו דכולי בו” לכל עבירה היכולה לעלות על הדעת, יש תשובה ועונש מתאימים… ואין דבר שתעשה, או גם שלא תעשה, שאין לו עונש ראוי בkings rules  שלפיו יישק דבר. משך השנים הצטברו רבדים-רבדים של תקנות שאבד עליהם הכלח. ה k.r. -התנ”ך עב-הכרס, שגם פגיעתו הפיזית יכולה לגרום נזק גופני, האיומים שנשמעו כל הימים, מבוקר ועד ערב ממש"קינו:I will throw the book at you   'אזרוק עליך את הספר…' היו איומי-סרק שלא הייתה להם משמעות של פגיעה פיסית. אני מודה שלא שמעתי מעודי על פגיעות וחבלות גופניות שנגרמו מזריקת הספר. לאיום כזה הייתה משמעות 'רוחנית' יותר, כלומר: 'אדפוק אותך בכל הסעיפים שבספר…' ולזה הייתה משמעות קשה הרבה יותר מפגיעתו הפיזית. בספר היו סעיפים לבחירתך… מנזיפה ועד להאשמות שדינן 'תליה בצוארך 'עד צאת נשמתך…'

זה לא היה סתם סעיף שהתיישן ושכחו לבטלו, בארץ היו מקרים רבים שעונש זה אכן בוצע בעולי-הגרדום. עד שאחרי אזהרות, שהבריטים לא התיחסו אליהן ברצינות, וראו בהן רק איום-סרק, נתלו שני סרג'נטים בריטיים בנתניה, כתגמול על תליית לוחמי-מחתרת האצ”ל: אבשלום חביב, מאיר נקש ויעקוב וייס, אירוע שזעזע את העולם ובמיוחד את בריטניה, ושגרם לתהליך שסופו ביטול המנדט הבריטי.

מגרש המסדרים היה 'ראש שמחתנו', עליו בילינו מרבית שעות היום כשאנו צועדים קדימה, אחורה ולצדדים, ושומרים תמיד על שורות ישרות, צעד אחיד, וראש מורם. האימון היה עם או בלי נשק, והנשק: רובה אנגלי ליי-אנפילד 303, שלדברי מדריכינו, משמש גם תחליף ל'אמא'. והם חוזרים ואומרים לנו: the rifle is like a mother to you  (הרובה כאימך…) לדבריהם, אם נדע לשמור עליו, ישמור הוא\היא עלינו כאמא השומרת על גוזליה… לכן עלינו לנקות, לצחצח ולשמן אותו \ אותה,  ומכאן בלבול ובעיה לשונית של תרגום: האם רובה הוא לשון זכר, גם אם הוא תחליף ל'אמא'? הקשר הכפול המסובך הזה, אינו מתיישב עם הקללה הנפוצה והשגורה בפי חברינו לנשק: you son of a gun שמשמעותה משום מה 'בן זונה'… מה לרובה ולזונה? כאן הסתבכתי, לא- כן? והפתרון לבלשנים.

תרגילי הסדר, עם או בלי נשק, היו מחויבי המציאות כדי להחדיר בנו קצת סדר… אני מודה שהסדר לא היה הצד החזק שלנו: היהודים. אך הדגש שהושם עליהם, והזמן שהוקדש להם, היו ללא כל יחס, ותועלתם בלחימה הייתה קרובה לאפס.

מש"קינו הבריטים החליטו לעשות מאיתנו חיילים כמוהם ובדרכם שלהם ויהי מה… מה להם וללקחי-המלחמה, הם לא יתירו שמלחמה זו או אחרת תסתור ותשבש תורתם, כפי שלמדו אותה מקודמיהם, ואלא מקודמיהם מתחילת הדורות… זכורים לי מספר תרגילי סדר, אחד מהם: דגל-שק (נשק) שלא זכיתי להזדקק לו, אפילו פעם אחת משך שרותי, פרט לטירונות כאשר לימדו אותו, תרגיל המיועד למסדר-טכסי, שבו לא זכיתי להשתתף מעולם.

תרגיל שני, ענינו קבלת התשלום החודשי… בתרגיל זה צריך הייתי לדמיין שלפני שולחן שמאחריו יושב קצין-התשלומים, אני מתקרב אליו, מצדיע, פושט ידי האוחזת בפנקס החייל שלי לפנים, ומושיט אותו לקצין התשלומים, ובו בעת בדיוק מצדיע ביד ימין.

קיבלתי את התשלום בתוך פנקס-החייל שלי, אני שוב מצדיע, מסתובב על עקבי המשמש לי ציר, מאה ושמונים מעלות, הכל בתאום מלא ובסינכרוניזציה מושלמת, לא אחת קרה וחייל איבד שווי משקלו בסיבוב נמרץ מדי… הצלחתי ואני צועד נמרצות לעבר פלוגת הטירונים, ונכנס למקומי, ושוב סיבוב נמרץ של מאה שמונים מעלות… הגעתי למקומי בשלום, כשבכיסי משכורתי… תרגיל מסובך, שגזל מאתנו הרבה שעות אימון, והעסיק את דמיוננו, מה פישרו ומה הצורך בריקוד הטכסי המוזר הזה?

בתחילה לא הבנתי, וחשבתי אולי זה פולחן דרוידי (ה-stonehenge  נבנה באנגליה בידי שבט  דרוידי) או פולחן סקוטי עתיק-ימים ומקודש… שאולי יש בו משמעות שנשכחה מאז ימי-הביניים. כמו צאצאיו של אותו זקיף הממשיכים לעמוד ולשמור על שער שנחסם זה מכבר, בטירה עתיקה ונידחת, והבריטים המתים על מסורת, עדיין לא ביטלו את תפקידו…

לאחר הרבה שעות תרגול בשמש הלוהטת שהפרתה את דמיוני, התחלתי להזות ולראות את השולחן, וגם את הקצין שמאחוריו, וביחוד את התשלום שבידי…

אני מקווה שהטכס בוטל מזמן, למרות ה'מסורת' שהבריטים אוהבים לשמר, והיום נכנסת המשכורת לחשבון הבנק ללא טכס כלשהו. זכיתי ולימים הפכתי פקיד-תשלומים יחידתי, את תפקידי מילאתי בלי טכסים מיותרים…

ירינו מספר כדורים במטווח, אך לא יותר מדי. כרגיל הדגש הושם על מהירות הירי וניצול מכסת הכדורים. לפגיעה במטרה הייתה חשיבות משנית. שדאות, הסוואה וירי תוך תנועה ותפיסת מחסה לא נלמדו כלל.

עברתי אימון במקלע 'ברן', שגם הוא מתחלק, כמקובל בכל הצבאות, ובצה”ל, ל3- חלקים עיקריים. שוב הושם הדגש על פירוק והרכבה מהירים ביום ובלילה, ובעיניים עצומות, כשאנו מכירים כל חלק בשמו. נערכו תחרויות בפירוק והרכבה מהירים, המצטיינים קבלו חופשות, פטור משמירה או מתורנות מטבח שהייתה שנואה עלי במיוחד, חישבתי שבשקי תפוחי-האדמה שקלפתי, אפשר להאכיל מספר חטיבות…

המיומנות שלי בנשק הביאה תועלת כשהדרכתי נשק-קל. הכרתי את הנשק לפני ולפנים ככף-ידי, 'חלמתי' עליו בלילות, כמכרים ותיקים, לאחר פרידה של שנים, שמחתי להחזיק בו שוב בתקופה שלאחר שחרורי מהצבא הבריטי, ולפני יסודו של צה”ל, בין לבין, בשנתיים שבין 1946-8.

כך עברה עלינו הטירונות, הפכנו לפרחי-חיילים טירונים, שעשו הכרה עם שיגרת הצבא, עם התנ”ך שלו K.R, המשמעת, והדירוג (ההיררכיה) שבו.

יצאתי לחופשה ראשונה במדי המצוחצחים לעשות רושם על החבר’ה וביחוד על הבנות, ושוב מצאתי עצמתי מסתובב בין מוגרבי לשפת-הים ומבלה כמנהגי.

בתום החופשה חזרתי לצריפין ולשגרה. למחרת נערך לנו מסדר-סיום, בהשתתפות סגל המדריכים והמפקד. שנשא נאום מלא-שבחים כמקובל בפרידות והספדים. אנו הכי טובים, הכי הכי…

עלינו על המשאיות עם ציודנו, ולאחר כשעתיים הגענו לחיפה, לא ידעתי שרובו של שרותי יהיה באזור-חיפה, ושלמעשה רק החלפתי מגורי מתל-אביב לחיפה, והשתתפותי במיגור החיה-הנאצית יהיה מזערי, כשהמלחמה רחוקה, ומתנהלת בהצלחה גם בלעדי…

גדוד הגנת החופים ה- 14

הגענו לחיפה, לסטלה-מאריס 'כוכב-הים', עם ציודנו ונשפכנו מהמשאיות למגרש המסדרים שליד צריפי המגורים המיועדים לנו. כך הצטרפתי לגדוד הגנת החופים ה14-, של חיל-התותחנים המלכותי, ליחידה בריטית קיימת על חייליה מש”קיה וקציניה, כתגבורת של 'סבלי-תחמושת' למילוי התקן החסר לימי מלחמה, וכך הפך הגדוד ליחידה מעורבת ואנו ל"חוטבי-עצים ושואבי-מים" סבלי-תחמושת הנושאים אותה על כתפינו מהמצבור ועד למגש-התותח, וזה לא ענין של מה בכך… משקל כל קליע 40 ק”ג, סגולה בדוקה לשבר…

לאחר זמן, עלינו כיתה ונתנו לנו להתאמן ב-dummy loader   מטען-דמה (או בתרגום לבחירתכם: טען-טמבל, או טמבל-טען…)

מתקן זה הדומה כאילו -בלשון הגששים- לתותח… מטען-הדמה היה מורכב מצנור משופע, ובריח התואם את בריח התותח. המתקן שימש לאימון מהירות: הטענת התותח, נגיחת הקליע בלוע, וסגירת הבריח, וגם לענישת עברינים. כל זה הכנה ותחליף לירי חי. ההעוקץ בתרגול היה שצריך לעשות הכל במהירות מרבית והקליע הקליל לא הקל עלינו כלל, כתמריץ נערכו תחרויות בין מספר צוותים, הגענו ל- 20 קליעים בדקה… כששני טוענים מתחלפים ביניהם לסירוגין…

הטוענים היו צריכים להיות חסונים, ובלי שהתנדבתי לכך, הפך מטען-הדמה לחברי הקבוע… היה זה אימון-גופני למהדרין… לא פעם כעונש, רצנו על מגרש המסדרים, כשקליע על כתפנו… קרה גם שרצו לכבדני במצווה ועם שני קליעים על כתפי עשיתי הקפה. שלא יהיה כיבוד זה קל בעיניכם, לכיבוד זה זכו רק יחידי סגולה, ל”ו  צדיקים…

כל הטרחה הזו נועדה לייעל את הירי ברגע של צורך, בדיעבד התעורר צורך זה רק פעם אחת משך ארבע שנות שירותי שם… ולשם ירי של דקותיים הועסקו מאות איש, במשך שנים… אין ספק שתותחנות-חוף, הוא 'עסק' לא יעיל, לא משתלם ובזבזני המוביל ישירות לפשיטת-רגל…

הגדוד היה ממונה על הגנת חיפה מהים, ולשם כך היו בו שלוש סוללות, האחת בסטלה-מאריס, השניה בבת-גלים, והשלישית ב'חוות-המיכלים' (טנק פארם) שליד קרית-מוצקין, שם גם שכן בית-הספר לתותחנות של המזרח-התיכון.

חלק מהתותחים אותם שרתנו בבת-גלים וסטלה-מאריס היו בעלי עבר היסטורי מפואר: הם היו מוצבים על אניות, והשתתפו בקרב-הימי ביוטלנד בין גרמניה ואנגליה במלחמת העולם-הראשונה. תותחים בעלי קוטר של 6”, וטווח של מעל 20 קילומטר, כשמשקל הקליע כ- 40 קילוגרם. תותחים מיושנים, מכוונים ביד, נתוני-הירי חושבו במרכז בקרה, והועברו בטלפון, שיטה איטית ומיושנת.

כשחיפה עלתה בחשיבותה והוכרזה כ'מבצר-חיפה', התותחים בסטלה-מאריס הוחלפו בתותחים חדישים: 3 תותחי 6” משנת ייצור 42, מכווני ראדאר ישירות ממרכז ניהול-אש. כל שהכוון צריך לעשות, היה לעקוב אחרי חץ הכוונת המופעל מהמרכז ולירות, שיטה מהירה ומדויקת יותר. התותחים היו מהירים וקלים להפניה לכל הכוונים והגבהים, למרות גודלם ומשקלם שהגיע לטונות רבות, לשם כך נעזרו במערכות הידראוליות משוכללות.

את התותחים הישנים שהוחלפו, מכרי מבת-גלים, פגשתי לאחר מבצע “קדש”  בסיני בראס-נצראני כשקניהם מפוצצים. בזמנו נמכרו למצרים ותפקידם היה לחסום את השיט שלנו במיצרי-טיראן ולנתק את אילת. כשכבשנו את סיני, פוצצו אותם המצרים על מנת שלא יפלו בידינו.

לא אשכח את היום בו ירינו מתותחי 6” מסטלה-מאריס, ירי-אימון שיגרתי באש חיה. באחד התותחים נתקע הקליע בקנה, והתותח שמשקלו טונות רבות, ובסיסו מבוטן כולו עמוק עמוק באדמה, פתח בריקוד 'ויטוס הקדוש': רעד והזדעזע כאחוז תזזית, הייתה סכנה שהקנה יתפוצץ והצוות איתו, אלה היו שניות מפחידות. הצוות שלא חיכה לפקודה, עשה ויברח, במהירות הבזק ונטש את התותח. כעבור זמן ירד הלחץ בקנה,  והסכנה להתפוצצותו חלפה, התותח נרגע והתייצב.

בימים שאחר-כך, היו לנו מבקרים רבים, קצינים ומומחים שהיו צריכים לייעץ מה לעשות עם התותח, איך להוציא את הקליע התקוע בקנה. אפילו מפקדנו  הגדול והדגול קולונל 'ביג-בוב' big bob גולית משכמו ומעלה נכח בשטח. אף פעם לא ראינו אותו כל כך הרבה, אלה היו ימים בהם נאלץ המסכן לוותר על השתיה והחברותא של מועדון הקצינים…

לבסוף הוחלט להכניס לקנה מטען מוגבר. לירות, להתפלל לנס ולראות מה יקרה. האפשרויות היו מעטות: 1. הקנה יתפוצץ 2. הקליע יפלט מהקנה ויפול הימה 3. הקליע יפול קצר לרגלי סטלה-מאריס. והגרוע מכל 4. הקליע יפגע בבת-גלים ויתפוצץ, ואז אין לדעת מה יקרה…

נעשו כל ההכנות, הצוות התרחק ניתנה פקודת-אש fire וממרחק משכו בחבל. וכאשר נשמע הבום התותח הזדעזע כולו על יסודות-הבטון הכבדים שלו, הכל התעטף בעשן, שהתפזר לאחר דקות של מתח, הקליע שנפלט מהקנה. נפל הימה ללא פגע…

עבורי היה זה רגע של אכזבה והתפרקות, ההתרוצצויות וההכנות המרובות מתחו אותי בצפייה לשיא דרמטי כלשהו, לפחות קנה מתפוצץ והנה ההר הוליד עכבר… 'התאכזבתי' שהכל עבר בשלום.

התותחים שלנו הוצבו באופן שיוכלו לירות בהם לכל אזימוט, לכל רוחות-השמים. הייתה זו חכמה שלאחר מעשה. לקח שנלמד ויושם לאחר נפילתה של סינגפור בידי היפנים ב- 1942.

בסינגפור מוקמו התותחים הכבדים ביותר שהיו לבריטים, הם הוצבו כך שגזרת-האש שלהם הופנתה הימה, משם חששו לפלישת היפנים… היפנים 'שלא שיחקו לפי כללי המשחק הבריטיים ולא היו ג'נטלמנים כלל ועיקר, כבשו בקלות את מבצר סינגפור, מהכיוון ההפוך, הם פלשו מהיבשה מאחורי התותחים המוצבים בשטח-מת, והתותחים הכבדים שותקו, ולא השתתפו בהגנת העיר… הלקח המר שנלמד שם במחיר כבד, יושם בחיפה.

בכניסה לנמל חיפה היו גם עמדות תותחי 6 ליטראות חדישים, כפולי-קנה שמוקמו בקצה שוברי הגלים של הנמל, תפקידם הגנה בפני צוללות וסירות טורפדו מהירות העלולות לחדור לנמל.

חוליות סיוע שונות היו מפוזרות סביב חיפה: עמדת מד-טווחים הייתה באחוזה על הכרמל ובעכו, מול הכניסה לבית-הסוהר המפורסם.

יחידת זרקורים שתפקידה כפול: עזר לירי אנטי-אווירי ואנטי-ימי, להאיר את המים והשמים בלילות. היו גם בלונים רבים שהקשו על מטוסי-האויב לתקוף בצלילה וליירט מגובה נמוך את מתקני-הדלק, זה היה סוג תקיפה החביב על הגרמנים שהשתמשו בו ביעילות, גם נגד שיירות פליטים ועקורים בדרכי אירופה.

הבריטים לא חסכו באמצעים כדי להגן על חיפה, שהייתה לה חשיבות רבה כחלק ממערכת הספקת הדלק הבריטית, המשתרעת על פני המזרח-התיכון, והחיונית כל כך לאימפריה הבריטית, הן בשלום ובעיקר במלחמה, וגם בגלל חשיבות נמל חיפה עצמו. כל אזור חיפה הוכרז כ'מצודת-חיפה' שחומשה לאט לאט במיטב הנשק והציוד.

מסטלה-מאריס, נשקף נוף נהדר, הים הכחול פרוש מאופק לאופק, הר-הכרמל הירוק סביבנו, מקדש-הבהאים עם כיפתו המוזהבת, המפרץ והעיר חיפה כולם פרושים לרגלינו, ואנו משקיפים עליהם ממבט ציפור. המחנה שלנו היה בתווך, בין המנזר הפרנציסקני שלידנו, ומנזר הנזירות הכרמליתיות ממזרח. בעלי זדון וחורצי לשון-הרע סיפרו שבין שניהם מחברת מנהרה תת-קרקעית. סתם דמיון מופרע.

בקצהו המערבי של הכרמל נמצא מגדלור-חיפה, שבקומותיו התחתונות שכן מטה הגדוד שלנו. לבנין מטה הגדוד היה צמוד מתקן סודי ביותר: ראדאר שהיה 'משהו' חדש וסודי בפנינו ובפני האויב. לנו לא ניתנה דריסת רגל בקרבתו.

סיפר לי חברי י. פורת, שנשלח לעבור קורס מטה בבית-הספר המרכזי לתותחנות, שיום אחד נדרשו שני החניכים היהודים היחידים בקורס להיעדר למחרת מהשעורים. התברר שרק שניהם פטורים מלימוד ה'ראדאר' הסודי. גם ראשי-התיבות ממנו מורכב שמו לא אמרו לנו דבר, ונשמרו בסוד. כמחאה שאין נותנים בהם אמון, פנו החניכים למפקד-הקורס ודרשו לחזור ליחידתם, זה הסביר, התנצל, התפתל ושכנע אותם להישאר, בסופו של דבר, סיימו שניהם כחניכים מצטיינים…

היה זה מחזה לילי מרהיב כשכול קני-התותחים פותחים בירי וקרני-אור הזרקורים הלוכדים את המטוס באלומותיהם המצטלבות בשמים, והעוקבות אחריו ואינן נותנות למטוס להתחמק מהן. אם זוהה כאויב, כל מערכת ההגנה האנטי-אווירית פוצחת בירי מתוזמר, קליעים נותבים צבעוניים, מכל סוגי התותחים. משווים למחזה מראה של חגיגת זיקוקי די-נור, קרנבל עליז. והיחיד שאינו חוגג הוא הטיס.

לפעמים נכנסה לנמל האנייה 'Ball Isle' אניית נ.מ. (נגד-מטוסים) שעליה עשרות תותחי נ.מ. מכל הקטרים, עם ציוד בקרת-אש חדיש. עם כניסתה לנמל הייתה מקבלת את הפיקוד והתיאום על כל יחידות הנ.מ. שבאזור, וכשגם היא הצטרפה ל'קונצרט'. היה מה לשמוע: קונצרט מחריש אוזניים. לעתים נפגע מטוס אויב, והוא מתחיל לצלול כששובל עשן נמשך אחריו. צריחות שמחה שאגות וקללות מהעמדות שמסביב, מלוות את נפילתו. לעתים קרובות הייתה זו רק תרגולת סרק, על מנת לשמור על ערנותה וזריזותה, של מערכת ההגנה נגד-המטוסים.

כשהגרמנים והאיטלקים התקרבו ארצה, למצרים, סוריה יוון וכרתים, הם הפציצו את הארץ לפעמים די קרובות, במפציצי 'הינקל 11'. אך משנגרמו להם אבידות איבדו ענין. גם האיטלקים השתתפו בהפצצות אלה, חיפה ותל-אביב היו המטרות, בתל-אביב נגרמו כ- 130 הרוגים.

בקיץ 42 נפגע בחיפה מטוס באש תותח קל 20 מילימטר שהופעל בידי אפרים ש. אחד משלנו !, משנפגע המטוס החל מאבד גובה ונופל כששובל עשן מאחוריו, מחזה שנראה ונשמע למרחוק, קול שאגות השמחה בקעו, מכל העמדות שמסביב: בהתלהבות 'הוא פגע בממזר ‘he got the bastard’ ’, ברקע כתפאורה דלקו עדיין מיכלי-הדלק שנפגעו בהתקפות הקודמות.

אחרי שנה קבל פרנסקי (פרת) את 'הדרגה הנכספת': un paid lance bombardier, שפירושה: טוראי ראשון ללא-תוספת תשלום… הייתה זו הדרגה הראשונה המוענקת ליהודי בגדוד הגנת-החופים ה- 14 של הארטילריה המלכותית… לכן כונה על ידינו un-paid and un-wanted לא רצוי וללא תשלום. את דרגתו קיבל אחרי שהכניס שיפורים טכניים בתותחים, במכשיר-העזר ובשיטות הירי. אותו פרנסקי, טוראי-ראשון הפך בצה”ל לקצין-חימוש ראשי…

בראס צי'קה שליד טריפולי, בסוריה: הייתה לנו  מעין שלוחה בגדוד הגנת החופים ה- 15 נשלחו לשם כעשרים יהודים. יחידה זו צוידה בתותחי-שדה צרפתיים 75 מ”מ, מצוידים בכוונות פתוחות. היחידה מוקמה ממש על שפת-הים, ונועדה להגן על מיכלי-הדלק ונמל טריפולי. בסערה העזה הראשונה נשטפה הסוללה הימה… המיקום הנעים לא היה מוצלח…

יום אחד, אוק' 1942, כשכולם התרחצו בים, התגלה פריסקופ ושובל צוללת, הסוללה הוזעקה, והרוחצים הרטובים שהופסקו מטבילתם המהנה בים, יצאו בדחיפות בבגדי-הים הרטובים לאייש את התותחים, ולהלחם באויב האכזרי…

חברי י. פורת היה הכוון. את משקפיו השאיר על מיטתו. הכל רוגש וגועש, ניתנה פקודת-אש, ולא היה זמן לחיפושי משקפיים, שבלעדיהם לא ראה הרבה… ביקש מאנשי הצוות לכוונו בערך למטרה, ירה ופגע… הצוללת האיטלקית שנפגעה השאירה אחריה כתם שמן גדול, ואולי גם טבעה. והרי לכם הוכחה ברורה שגם בימינו קורים ניסים, וכבר נאמר ש “אם אלוהים רוצה, גם מטאטא יורה”… ופוגע !

במסדר חגיגי, הלל ושבח אותו המפקד: “תותחנים כאלה דרושים לנו, תותחנים שעינם חדה כעין הנץ…” כפרס הועלה לדרגת בומברדיר (רב-טוראי) במינוי מיוחד ומהיר.

באותה יחידה, שרת קצין בריטי אנטישמי שהתעמר ביהודים, בכול הזדמנות חרף וגדף, לצורך ושלא לצורך. כל התלונות עליו לא נענו, קורבנותיו החליטו להיפרע ממנו ולפגוע בו. כל סוף שבוע נהג לנסוע באופנועו למועדון-הקצינים בטריפולי, 'להרוג ערב' על כמה בקבוקי בירה…לזכור ולהתגעגע לblighty –  (אנגליה) כשחזר בלילה מאוחר שתוי קצת, ארב לו הזקיף במקום בלתי-צפוי, והפתיע אותו בשאגה “עצור מי שם? “ ועוד בטרם התאושש הקצין מהפתעתו והשיב בסיסמת היום, נורה על ידי הזקיף שהחטיא, רק זרועו של הקצין נפגעה קל.

הכל ידעו מי היורה, כולם ידעו מה המניע, אך לא היו הוכחות או עדויות, המפקד ששפט את היורה, התלבט לפי איזה סעיף לדון אותו ולהענישו. המפקד היה משוכנע באשמתו של הזקיף ועיין ב'בייבל' בכובד ראש עד שמצא סעיף מתאים: הוא האשים את הזקיף על שהחטיא…כיוון שזקיף יורה על מנת לפגוע ולהרוג, כלומר הוא נדון על שלא הרג את הקצין, הגיוני, הפוך על הפוך…

לגדוד תותחי החוף ה- 14, ששרתתי בו, עד לבריגדה, כשלוש וחצי שנים, היו מאפיינים אחדים:

חוסר פעילות מבצעית ממשית וכמעט מוחלטת, ולעומת זאת מסדרים תרגולים ואזעקות-שווא בשפע. כל להקת שחפים, כל סירת-דייג, כל חפץ הצף על המים, היו מקפיצים את מערך ההגנה, לעתים קרובות היה גם ירי. אך רק פעם אחת ויחידה (14.11.1942) ירינו על-אמת, הטבענו כנראה, צוללת איטלקית 'שירה' שמה. מי פגע בה באמת נשאר שנוי במחלוקת בין התותחנים, ושולת-המוקשים שפיטרלה כל בוקר במפרץ חיפה, והטילה פצצות עומק אקראיות להרתעה. לטענתה, אחת מהן פגעה בקרבת הצוללת. וכידוע להצלחה אבות רבים…

צוות הצוללת לא לקח חלק בוויכוח זה ולא הכריע במחלוקת. זו הייתה פגיעה קרובה שאילצה את הצוללת לעלות ולצוף על פני המים. כעבור זמן נטתה הצוללת באלכסון, חרטומה במים וירכתיה בשמים והחלה לשקוע. בירכתיים התרכזו מספר ניצולים שנלקחו בשבי. לא עבר זמן רב והצוללת שקעה ונעלמה במצולות, כשבתוכה יתרת גופות הצוות. נדמה לי שכעבור שנים רבות ניסו האיטלקים לחלץ ממנה את הגופות ולקברן באיטליה. הגיעה משלחת הצי-האיטלקי שפיזרה זרי-פרחים מעל מקום טביעתה המשוער.

עסקנו ללא הרף ב-'בולשיט' לפי מיטב המסורת הבריטית הקולוניאלית. השיגרה היום יומית הייתה מלווה בצחצוח, תרגולי סדר, שמירה ותורניות מטבח שנמאסו עלינו. לא התקבל על דעתי שלשם כך התנדבתי לצבא ושזו תרומתי למאמץ המלחמה.

רובו של הזמן לחמנו בגילויי אנטישמיות מצד 'חברינו לנשק' הבריטים, שהתחלקו לשתי קבוצות: קבוצה אחת מצבא-הקבע הסדיר ששרת במושבות בזמן שלום, וזו איננה נמנית על 'חובבי-ציון'. הקבוצה השניה מורכבת ממגויסי-חובה שגויסו עם פרוץ המלחמה, וייצגו את חתך החברה הבריטית הכללית: משכילים יותר, ופחות אנטישמיים. איתם היחסים היו טובים יותר, ובמשך הזמן אפילו יחסי חברות, מספר פעמים יצאנו יחד לעזור לקיבוצי עמק-יזרעאל באיסוף היבול או בקטיף.

קללות עלבונות אישיים ומריבות, מצאו פורקנן ופתרונן ב 'fair fight'. מנהג אנגלי, שרצוי שגם אנו נאמצו, נוהג מומלץ שיקטין מאוד, את העומס על בתי-המשפט  שלנו..

כשאחד החיילים נפגע או נעלב, הוא מזמין את עולבו לקרב אגרופים, לשניהם כפפות אגרוף, סביבם במעגל חבריהם המעודדים, השופט המוסכם במרכז המעגל. היריבים חובטים זה בזה, ומוציאים כעסם עד תום. כשאחד מהם ספג דיו, או שהופל ארצה, הסתיים הקרב. היריבים קמים ולוחצים ידיים. העלבון והכעס כלא היו, עד לפעם הבאה…

בגלל הדימוי הנחות שהיה לנו ה'ילידים' המוזרים, נחשבנו בעיני החיילים הבריטים לחריגים משהו, כמובן שלא היינו אנגלים אך גם לא הודים, משהו מוזר באמצע… ולכך יש להוסיף גם קורטוב של אנטישמיות שהיו נגועים בו. להפתעתם של 'חברינו-לנשק' הבריטים, מצאו עצמם לעתים די קרובות על הארץ… נדרש להם זמן רב לשנות דעתם עלינו…

השרות בחיפה, שהיה לכאורה צ'ופר מבוקש לבריטים לא נראה לי ככזה. על מנת לשבת בארץ לא הייתי צריך להתגייס… התגייסתי כי רציתי להלחם, ובמקום זה ישבתי בסטלה-מאריס, וקפצתי לתל-אביב לבית ההורים ולבילוי עם החבר'ה כאילו אין מלחמה בעולם. הגיחות שלי לתל-אביב לא היו 'חוקיות', אלה היו קפיצות ש'לאחר תפקיד' שמהן חייבים לחזור עד חצות. כדי לחזור מתל-אביב בזמן למסדר-בוקר לפחות, תפסתי 'טרמפ' על משאית שהובילה את העיתונים לחיפה ב- 04:00 לפנות בוקר. לרגלי סטלה-מאריס עליתי בשביל-עזים למעלה למנזר, ומשם התגנבתי לצריף מגורי, הסתדרתי בחיפזון, והתייצבתי למסדר-בוקר, ובמזל הצלחתי להגיע בזמן. יום אחד איחרתי, והסמל התורן הקפדן דינאי, אחד מסמלינו המעטים בגדוד, 'החטיף' לי 7 ימי ריתוק מחנה.

'ריתוק מחנה' לא היה תענוג-מומלץ. סדר היום כלל: השכמה מוקדמת, הבאת תה ואוכל למשמר, לאחר רחצה, גילוח, ניקוי, סידור מיטה, התייצבות למסדר בוקר ב- 07:00, לאחר מכן הצטרפתי לסדר-היום השגרתי של היחידה עד הצהרים.

אחר כך תרגול סדרחמוש כשעור פרטי ל'פושע', כשהסמל התורן ורב-הסמל מפקדים עליך לסירוגין, כדי שלא יתאמצו יתר על המידה, וחס ושלום לא יצטרדו…

כשסיימתי את התרגול אני מתייצב, נקי ומסודר, לשרת את המשמר עד חצות. כשסוף סוף נפלתי על מיטתי כבול-עץ, ישנתי עד להשכמה המוקדמת וכך משך 7 ימים. בהחלט משעמם, קשה ולא מומלץ.

לא הייתה לי טינה לסמל שנהג לפי כללי-המשחק, הוא חייב לעשות את המוטל עליו, וגם אני את שלי, וכשאתפס אשלם את המחיר, לא עבור מה שעשיתי, אלא מפני שנתפסתי…

לימים עברת את שמו לדינאי. אינני יודע אם יש קשר בין קפדנותו “יקוב הדין את ההר”  והשם העברי בו בחר , במרוצת הזמן הפך לאחד מחברי הטובים. הוא  אחד מאותם 12 ה'עובדים-היומיים' הראשונים, שהתגייסו ב- 7 ספטמבר  39 מיד עם פרוץ המלחמה לארטילריה המלכותית, ואחר-כך היה ממייסדי חיל התותחנים בצה”ל, לא מכבר נפטר, יהי זכרו ברוך.

לגדוד תותחני החוף ה- 14 התגייסו צעירים כבני 20-30 וגם בני גיל כפול, וביניהם, גם זקן המתנדבים  נח, שוודאי גויס ב'פרוטקציה' גדולה… סבא טוב בעל נשמה שלא רצה להשתחרר מרצונו… בצה”ל שרת כקשיש ודווקא בגדנ”ע, אולי זכה בילדות שניה… סיפרו עליו שזכה לשרת בצבאו של הצאר ניקולאי…

המבוגרים שבינינו התגייסו על פי מכסות שהסוכנות הטילה על ההתיישבות והקיבוצים, שם נערכו הגרלות וה'זוכים' בהגרלה התגייסו. היו לנו גם עסקנים ושליחים מטעם ההגנה, העליה והרכש, ועוד רבים אחרים, להקניטם תמיד נשאלו: ” חבר,  התנדבת או הוגרלת?” זכינו בתשובה נרגזת.

ביחידה שרתו אנשים שהתפרסמו: יגאל הורביץ שר האוצר המפורסם באמירתו “הגיע הזמן שתרדו מהגג”, השגריר אפרים עברון, ח”כ אריה אליאב, ראשי העיר יוסף וולד, יוסף נבו ומרדכי סורקיס, הסופר צבי שילוח, פרופסור בן-ארי ורבים רבים אחרים ששמם נשמט מזיכרוני ואיתם הסליחה. זו הייתה יחידה 'תרבותית'…

ההגנה דאגה לכך שיהיו לה נציגים, מעין שלד-פיקודי מקביל בכל יחידה. וגם דאגו שימונו ויועלו בדרגה 'אנשי-שלומנו' ולא תמיד אלה הראויים לכך. כך יכלה לדעת מה מתרחש אצלנו ולהשפיע עליו, נשמענו ל'מפקדים' העלומים, הגם שלא מונו על ידי המלך ג'ורג' ה- 5..

אחד היתרונות המעטים של יחידות הגנת-החופים היה שתמיד היינו ליד הים, בשעות הפנאי התרחצנו בבת-גלים, בעכו וליד שובר הגלים בנמל חיפה, שחינו, דגנו דגים, שחקנו כדור-מים, ואני בחוצפתי קפצתי מהמשטח העליון של המקפצה בברכת השחיה בבת-גלים, והוכחה שניוטון צדק, תמיד הגעתי למים…

 “do you know the rules of gravity? all the shit that goes up goes down”  פנינה ממגרש האמונים ותורה מפי מדריכינו.

במחנה היתה שיגרת אימונים, קורסים, שמירה, תרגול וירי. הכל התנהל כמו שעון, הסמלים ורבי-הסמלים שהם חוט השדרה של כל צבא כי קצינים באים והולכים, סמלים ורבי-סמלים מזדקנים ביחידה, והכל מוטל עליהם, השגרה חייבה מסדרים שונים, ובקורת טיב האוכל שהייתה אחת מחובתם של הסמל והקצין התורנים. מדי פעם ביקרו במטבח וטעמו מהאוכל, האוכל לטעמנו היה תפל ולא טעים, לאחר טעימה מסכם הקצין בכובד ראש: 'טעמו כחרה, מבושל היטב'                 “but very well cooked, tastes like shit “

חדר-האוכל היה זירה להרבה חיכוכים עם הבריטים 'חברינו לנשק', הוא היה קטן מלהכיל את כולנו, ארגנו שתי משמרות, הראשונה לבריטים, ולנו המשמרת השניה, נאלצנו לאכול ליד שולחנות מלוכלכים, לכך לא הסכמנו, שבתנו ונאבקנו על זכותנו לשוויון גם בחדר-האוכל, בסופו של דבר נמצא פתרון הוגן: משמרות לסירוגין.

במגרש האימונים פזרו המש”קים 'פנינים ואמרי-שפר' מלוא החופן, ובדרך כלל לא הייתה זו 'חכמתם' האישית, אלא חלק מהמורשת של הצבא הבריטי לדורותיו. הסמל הוותיק ש 30  שנות שרות מאחריו היה מהסה בטון אבהי את פיקודיו החולקים עליו: “בני, כשלבשתי מדים לראשונה, לא היית… אפילו עובר    " I was in uniform, you were still in liquid form when"

או: “הישר מבטך לפנים, מה אתה מחפש על הארץ?  לא תמצא כאן פרוטה שחוקה, יהודים וסקוטים רבים מדי, דרכו כאן לפניך”… 'חוכמות' נוספות מסוג זה, שנכנסו לפולקלור הצבאי והיו מסופרות בשנויים קלים ברחבי האימפריה, ועוברים מפה לאוזן ומדור לדור כתורת משה מסיני…

שרתתי גם בבת-גלים. סוללה 178, שתותחיה היו מדגם מיושן, גם שם התנהלה אותה שיגרה, גם שם תכפו תקריות עם 'חברינו לנשק', הגיעו הדברים לכך שמפקד-הסוללה אסף את האנגלים למסדר מיוחד. כמובן שהיינו סקרנים לדעת במה מדובר. מפקד היחידה פתח ואמר מספר מלים. ואחריו רב-סמל סמסון שהיה 'כמעט' ציוני לאחר אזהרות שאסור לריב ולהתקוטט עם היהודים ויש לקבלם כפי שהם, כי “נגזר עלינו לחיות יחד “ והוסיף: “אחרי הכל היהודים מתנדבים… נכון שהם מוזרים גם בחיי היום יום: כולם ישנים בפיג'מות וסדינים, ומתרחצים לעתים קרובות מדי…”

בחורף היו הבריטים, חברינו לצריף, מחממים מים, ובקערית אחת, או אף בכובע פלדה הפוך  רחצו פניהם וגם התגלחו, אחד אחרי חברו… התקלחו רק בזמן חירום  כש”הגיעו מים עד נפש”… אך הפלא ופלא, תמיד היו מצוחצחים ומגוהצים, ושערם מרוח בברילנטין… עשו רושם רב על אותן נערות שרצו להרשים… בחורף ישנו בבגדיהם. הניקיון האישי לא היה בראש דאגתם ולא הצד החזק שלהם, אך חשוב היה להם שהכל יראה smart מסודר ומצוחצח.

סוללה 178 הייתה פרושה על שפת הים בבת-גלים, עמדת התותחים לידם מגדל התצפית (הקיים גם היום במחנה חיל-הים) ומגורינו בצריפים שלידם. בוקר אחד אני מתעורר ותוך כדי גילוח. שומע את חברי מחליפים רשמים על מה שקרה בלילה. התברר שהייתה אזעקה וירי ואני בצריף הסמוך אפילו לא התעוררתי, ולא ירו שם באקדח קפצונים… המשכתי בשנת הישרים שלי, אינני מבין איך החמצתי את רעש יריות תותחי “6 מחריש האוזניים, רעש המחייב אטמי אוזן לצוות.

הרפואה הצבאית הייתה בסיסית ולענין, לשורשה של שן… לא התעסקו בשטויות: סתימות, טיפולי-שורש וכאלה, הכתרים היחידים נשארו על ראשיהם של מלכי-אנגליה ורוזניה… עקירת שיניים הייתה טיפול רגיל, וההנחה הייתה שטיפול כזה חוסך כאב שינים בעתיד, ולכן הרווח כולו שלך. לרבים מאנשי הצבא הבריטי הסדיר, גם צעירים, לא נותרו שינים רבות, ובמקומן היו להם תותבות, הנוהג של פתיחת פקקי-הפח של בקבוקי הבירה בשיניים לא הוסיף להם- וגם לא לי- שיניים בריאות…

פגישה נוספת עם הרפואה-הצבאית, הייתה לי כשתקפו אותי כיבים תחת בית-השחי, הרופא הצבאי הבריטי בקש ממני להביא לו למחרת חלב-טרי מהחלבן. לא היה לי מושג מה מחכה לי, למה הוא צריך חלב, ביודעי שהבריטים משוגעים לתה בחלב שלהם לא עשיתי מזה עניין ולמחרת התייצבתי עם החלב.

אינני יודע מה עשה עם החלב, לפתע הזריק לי זריקה. לא עבר זמן והתחלתי קודח, והוא בלי להתרגש אומר לי, שכב במטה ותחזור אלי אחרי יומיים.

זחלתי בקושי את שלושים המטרים שהפרידו בין צריפי והמרפאה, נפלתי על מיטתי קודח ומשותק, וכך שכבתי יומיים מבלי יכולת לזוז קודח עם חום גבוה. כעבור יומיים, הרגשתי טוב יותר והחום ירד, נכנסתי למרפאה. הרופא מסתודד עם החובש, פונה אלי ואומר לי להוריד את החולצה ולשבת על הכיסא, ושוב מתלחש עם החובש מאחורי גבי, ובלי הרבה הסברים דורש ממני להרים יד, לפתע תופס החובש בחוזקה בידי המורמת, והרופא ציק צאק חותך את הכיב… עד היום אין לי כיבים, או פצעים פנימיים כלשהם, אינני יודע אם יש קשר בין הדברים. כשניסיתי לברר איזו מין תרופת פלא הוא החלב… רבים לא שמעו על שימוש כזה בחלב, ומי שהוא שיער שהרופא וודאי וטרינר… לדעתו זה טיפול ראוי לסוסים…

נשלחתי, עם מספר חברים, מצרימה לקורס לוחמה זעירה  tough tactics  שפרושו: קורס ללוחמה פנים אל פנים, או קומנדו, שהכשיר אותנו להילחם ולשרוד.

זה היה קורס מפרך, מעבר מכשולים, ריצת קילומטרים, עם הציוד והנשק, הליכה נמרצת בדיונות עם נעלים גבוהות, ולפעמים עם מסכות-הגז על פנינו ומעיל פלסטי המכסה אותנו מכף רגל ועד ראש ומגו על הגוף כולו, בפני גז, אך בחומו המעיק של המדבר במצרים, הופך ל 'סאונה רצה / מהלכת' והחום שתחת המעיל, בתוכו, מגיע לנקודת הרתיחה…

זכורה לי ריצה בדיונות כשנעלי מתמלאות חול, השמש יוקדת, הציוד מעיק על הגב, ואני חושב לעצמי מדוע לא שלחו אותי למשהו יותר 'רוחני' בכיתת לימודים מוצלת… את הקורס סיימתי כל עוד נפשי בי. כל שלמדתי שם עזר לי לצאת בשלום ולהגיע לאזרחות ולשיבה, אך אין לו שימוש חוקי באזרחות…

שנים לאחר מכן בסיני, במבצע “קדש”, ראיתי את אלפי הנעלים הנטושות על פני הדיונות, נזכרתי בקורס הקומנדו והבנתי ללבם של החיילים המצרים, שלא יכלו לברוח מספיק מהר כשנעליהם הצבאיות מלאות החול על רגליהם… הם הסירו וזרקו אותם. גם הנשק והמדים הכבידו עליהם, ואז הופיעו הג'לביות שנשלפו מתרמיליהם, וכולם הפכו כפריים תמימים שהזדמנו לשם במקרה, וכל רצונם הוא להגיע בשלום לביתם…

הקצונה ביחידות תותחני-החוף לא הייתה מעלית הקצונה הבריטית ונחלקה:

קציני קבע, עם שרות ארוך במושבות ברחבי האימפריה (בקולוניות), ניסיון קרבי דל, וזיכרון מטושטש ממה שלמדו לפני שנים רבות בקורס קציני-תותחנים, רבים מהם היו מש”קים, שעם תחילת המלחמה הועלו לדרגת קצונה, לאחר קורס מזורז וקצר.

קצינים מצבא החובה, בעלי השכלה שעברו בית-ספר לקצינים, ותורתם זכורה להם עדיין, לחלקם היה גם ניסיון קרבי.

קצינים 'מעורערים' בנפשם שנאספו מכל מיני יחידות, לאחר הלם קרב, או פגיעות דומות, הוצבו לשרת ביחידות הגנת החופים ברחבי האימפריה ששימשו מקלט לתמהונים.

בסוללה 178 היה קצין שהשתתף בדיכוי מרד ראשיד-עלי אל כילאני בעיראק 1941, שם קיבל הלם והגיע אלינו. לילה אחד שימש קצין-תורן במגדל התצפית בבת-גלים. תוך כדי סריקת הים בלילה, ראה מה שנדמה לו כסירת טורפדו מתקרבת במהירות. בבהלה רצה להזעיק את כל מערך ההגנה של חיפה… הזרקורים כוונו למטרה, הסמל התורן דינאי והאחראי על הזרקורים חזרו ובדקו ושניהם קבעו שזו להקות שחפים, הקצין נרגע ושוכנע רק אחרי שהטיל מימיו בדלי כיבוי האש הסמוך, הדלי מילא את ייעודו והצליח לכבות את האש שבמוחו הקודח… ומערך ההגנה זכה לשנת ישרים.

היה לנו גם קצין צעיר נלהב ושופע מרץ מופרז, מרץ שאותו ניסה להוציא עלינו. לויטננט בולטון אהב לטרטר את היחידה, ביקורות ומסדרי-פתע יומם ולילה היו 'תחביביו', חיפשנו הזדמנות ל'סדר' אותו. יום אחד התקיים תרגיל ירי, ובמגדל התצפית מיודענו לויטננט בולטון מטווח ויורה למטרת-דמה  Hong-Kong target moving right יורה ומפספס, מפספס ויורה. מטרת דמה כזו המכונה: 'הונג-קונג' עשויה מסגרת-עץ ויריעת-יוטה הייתה נגררת בכבל ארוך אחרי ספינה לשם אימוני ירי באש-חיה ופגיעה במטרה. במטרת דמה זו השתמשו לראשונה בהונג-קונג ומשם שמה.

למחרת הירי הופיעה כתובת על קיר מגדל התצפית באותיות קידוש לבנה אדומות:”            lt. boulton first corrections and then inspections.”

 “לט. בולטון, קודם תיקונים ופגיעות ורק אחר-כך מסדרים “ בולטון נאלץ לעבור ליחידה אחרת.

לקצינים הייתה סמכות, 'דברי אלוהים חיים' שאין לערער עליהם. בחורף בגשם סוחף, אנו מתרגלים תרגילי סדר חמוש, הגשם מרטיב אותנו עד לשד עצמותינו. המדריך רב-סמל, שרחמיו גברו עלינו, ועל עצמו, נכנס לחדרו של המפקד, לבקש רשות לתפוס מחסה מהגשם עד יעבור זעם. כעבור רגע הוא נפלט, החוצה ואומר בפקפוק ובהשלמה “המפקד אמר שאין גשם, אז אין גשם… המשיכו, קדימה צעד ! …”

בקצה שוברי הגלים התוחמים את נמל-חיפה היו עמדות מוגנות של תותחי 6 ליטראות כפולי-קנה חדישים.

השרות שם היה נוח 'צ'ופר'. צוות קטן עצמאי בלי טרטורים, מסדרים וסידורי-מיטה לביקורת, בישול עצמי וגם הלבוש לא בדיוק לפי התקן: בגד-ים כל היום. פרט לתורנויות ושמירה, דגנו דגים, שחינו ושחקנו כדור-מים והשתזפנו…

אך אין טוב בלי רע, ומדי פעם תרגלנו ירי על מטרת 'הונג-קונג' שסימלה סירת-טורפדו מהירה. הירי היה ממקלע 'ברן' שהוצמד לקנה התותח, קרה שהחטאנו את המטרה, הסמל המדריך הגיב בהומור: “הוא בקושי קולע בשום כלום, אך בטעינה הוא גאון…”

"he hardly hits anything, but in loading he is a bloody genius"

האידיליה הפסטורלית הזו לא יכלה להמשך עד בלי די, יום אחד נכנסת לנמל מכלית עמוסת דלק-מטוסים, לפני כניסתה לנמל פונה המזח מכל האניות, כל אמצעי הביטחון ננקטו. אחרי שנכנסה האניה ובטרם הספיקו לקשור אותה למזח, התלקחה כאבוקה, ותוך שניות בערה וסיכנה את כל מה שהיה בסביבה. מזל שעוד לא הוצמדה למזח.

בעמדתנו הסמוכה הייתה תחמושת רבה, חום הדליקה הגיע אלינו. החלו טלפונים בהולים, וניתנה פקודה לזרוק לים את התחמושת ולהתפנות משם במהירות, כל החיילים המיותרים פונו מיד, לבסוף פונינו גם אנו, אך לא בדרך הקצרה על שובר הגלים לבת-גלים, אלא בסירות בעיקוף דרך הים, בגלל החום הנורא אי אפשר היה לעבור לאורך המזח.

המכלית בערה שעות רבות, מחזה מדליק בלילה… וכבתה רק משכלה בה הדלק. מספר הנפגעים וסיבת הדליקה לא נודעה לנו.

השיגרה נמשכה, כפפות האגרוף שימשו תחליף ללחימה, ומגרש-המסדרים לשדה-הקרב אך לא השלמנו עם מצבנו, ורצינו בכול מחיר להשתתף במלחמה, פחדנו שנחמיצה ושתיגמר לנו לפני שלקחנו בה חלק.

 כפצוי היו גם חיי תרבות תוססים. בחיפה לא חסרנו דבר: כל שעמד לרשות האוכלוסיה היה גם לרשותנו, בנוסף היה לנו מועדון חיילים בו אפשר היה לפגוש בנות, במועדון התקיימה פעילות תרבותית מסיבות וערבי ריקודים והופיעו אמנים, גם ביחידה היו כשרונות רבים שכתבו וחיברו שירים, ערכו מסיבות ששיקפו את העובר עלינו ואת הרגשתנו, את אחד השירים הקרוי “תותחני החוף בארץ” שמחברו צבי שילוח שרנו בלהט מוגזם בכל הזדמנות:

תותחנים עברים אנחנו

מגיני חופי-הים.

עם המתנדבים הלכנו,

עם המתנדבים בעם.

כי מאש לילות אדמו !

לאורם היינו עם,

שבניו בנשק קמו –

להדליק לפיד נקם!

ים  ! לו סער אך תתנה

ועוזנו יידרש –

אנו כאן על משמרתנו

להשיב מפלד אש.

ולברית-אחים נשבעו !

ברית נקם ולא תופר !

ברית אחים – לא יירגעו

לא ישליו עד רדת צר !

לאחר שנתיים נשבר-לנו לשבת על התחת בחיפה ולא לעשות דבר, לעסוק ב'בולשיט' ללא הרף, התחלנו להמטיר על מפקדינו גשם של בקשות-העברה ולא חשוב לאן, רק לא כאן. בקשותינו היו מעל ומעבר להבנתם של מפקדינו הבריטים שרצו להמשיך ולשרת בחיפה כל עוד המלחמה נמשכת, הדבר האחרון שעלה בדעתם היה להחליף את חיפה בחזית.

מה רע כאן כל עוד מועדון-הקצינים פועל, והבירה מצויה ונזילה… הם הסתכלו עלינו בחשדנות כעל מטורפים המחפשים צרות לעצמם, והשאלה החוזרת על עצמה הייתה: ” ומה רע לכם כאן?” והוסיפו בחינם וללא תמורה את הכלל והעצה הבסיסית של הצבא: “אל תסרב ולעולם אל תתנדב”  אותה שמענו לעתים קרובות.

הגשתי בקשות העברה לכל יחידות הצבא שעל מעלליהן שמעתי: קומנדו, צנחנים, דאונים, סיירת long range desert group  s.a.s, בקשותינו נענו בדחיה מנומסת. הבריטים התיחסו לבקשותינו, באדישות ובקור-רוח. התשובה שקבלנו הייתה תמיד: “אין לנו מקומות פנויים כרגע…” וזו חרתה לנו מאוד, הייתה מתסכלת ומעליבה, כאילו פנינו לקבל משרה בעירייה או בבנק, כשמטרתנו הטבת תנאי שכר , מעמד, או קידום בדרגה.

נשארה ברשותי אחת הבקשות שנידחתה, שלושתנו: אריה אליאב, יהושע ברמן ואני, נסינו הגשנו בקשת העברה ונדחינו. בסופו של דבר הבריגדה היא שגאלה אותנו מחיפה…

כשסוף סוף נשלחו שני תותחנים יהודים, לבית-הספר לתותחנות של המזרח-התיכון, גמרו שניהם כחניכים מצטיינים… בכל הקורסים הצלחנו מאוד, באלה עמד לנו המוח היהודי.

מפקד הגדוד קולונל ווינינג 'בוב-הגדול' שמח כל כך על הצלחת פיקודיו שהצלחתם הקרינה עליו הערכה, כאילו הוא הוא זה שהצטיין והיה כל כך מרוצה שהעניק ברוב נדיבותו, סרט שרוול שני ל- דינאי שהועלה לדרגת רב-טוראי (bombardier), זו הייתה דרגת שיא ליהודי ביחידה… דרגה זו ניתנה לו כתגמול על-כך שידע על מי להמליץ כחניכים לקורס. ולא הוענקה למצטיינים עצמם… הבנתם?, השג זה העלה קרנו של Big Bob מפקדנו, בעיני מפקדיו וחבריו בקצונה הבריטית, אלה חשבו בליבם שרק מפקד מעולה יכול להפיק הצטיינות כזו מ'ילידים' שהקדימו את כל החניכים האחרים: בריטים, אוסטרלים, דרום-אפריקנים ומכל עמי האימפריה…

קצינים אלה ששירותם היה במושבות הכירו שם 'ילידים', וחשבו בינם לבין עצמם, מי כמונו מכיר אותם, ומה כבר אפשר להפיק מהם…

אינני בטוח ש'ביג-בוב' עצמו היה עובר את הקורס. כעבור זמן לאחר ההצלחות שהיו לו, התמנה לממונה על הגנת כל החוף-המזרחי של הים-התיכון, ועלה לדרגת בריגדיר.

במשך השנים התקדמנו ואיישנו מרבית התפקידים הדורשים השכלה וידע, מרבית תפקידי המטה. מחסור בכח-אדם בריטי מתאים במקומות חשובים יותר, אילץ אותם לקדם אותנו, הזמן והאילוצים עשו שלהם ונגד רצונם למדנו משהו.

גם אני התקדמתי מ'סבל' ל'כוון' והגעתי לשיאי כ'מומחה' לעבודת מטה לאחר שעברתי בהצלחה מספר קורסים ותפקידים רבים. אך כל אלה לא זיכו אותי אפילו לסרט אחד על שרוולי, נשארתי טוראי מדופלם  ו'מתוסכל' זמן רב, כארבע שנים…

הייתי טיפוס שלא קיבל בקלות מרות, וכל הזמן היו לי בעיות משמעת, בנוסף ובמיוחד לא סבלתי עלבונות: מjew – bloody, fucking jew לא התעלמתי שמעתי והגבתי ב-  fair fight. מי שמכיר את החיילים הבריטים הסדירים וחי איתם שנים, יודע שאינם יכולים להוציא מפיהם משפט אחד שאין בו קללה זו או אחרת, כך קרה שהייתה לי תעסוקה מלאה וקבועה…

עבר זמן ולמדתי גם להתאגרף. לא פעם הותרתי את יריבי שרוע על הרצפה. הסמלים הסדירים היו הגרועים ביותר, אחד מהם זכור לי במיוחד, סרגנט פיילס, כורה-פחם ומתאגרף-חובב שלא חיבב יהודים… תמיד חרף וגידף, חיפש כל מיני דרכים להתעמר בנו, גידופים לא משו מפיו.

לסרג'נט בצבא הבריטי היה כוח כמעט בלתי-מוגבל לטרטר אותנו, כשספר 'התנ”ך' מגבה אותו במעשיו.

המנהג הזה של  fair fight איפשר לנו  לסלק-חשבונות עם בעלי דרגות, מבלי להסתכן בהרבה שנות מאסר בבית-סוהר צבאי בריטי, שאינו דומה למחנה צופים כלל ועיקר. לחברי ולי היה ה'עונג' להזמינו ל'פייט'. לקח לו זמן רב עד ששוכנע לא ל'התעסק' איתנו, הצלחנו לשנות בעיניו את תדמית ה'יהודי' באופן שהבין.

גם לאחי אריאל הייתה תקרית: כשעמד בתור לקולנוע דחף אותו רב-טוראי מחיל-השריון שאצה לו הדרך לקופה. דחיפה פה ודחיפה שם ומלת הגנאי 'יהודי מלוכלך' שנזרקה לחלל עשו את שלהן, ואחי הזמין אותו ל- fair fight מיד מקיפים אותם במעגל, והרב”ט מתחיל לכרכר סביב אריאל, כמתאגרף מנוסה הבטוח בעצמו ובתוצאות, הוא לא ידע שיש לו בעיה… לאריאל לא היה מושג באגרוף, לעומת זאת היו אחריו חמש  שנים של אימון נמרץ בהרמת-משקלות, מתיחת-קפיצים, כיפוף-ברזלים וכיוצא באלה, אריאל היה חזק מאוד, התאמן מספר שעות ביום כשמטרתו לזכות באליפות. וכך עמד באמצע המעגל כשיריבו מכרכר ועושה הקפות סביבו.

אחי ספג כמה מכות, שהרגיזו אותו יותר, וכשיריבו העז, לאחר הצלחתו, להתקרב אליו יתר על המידה. תפש אותו אריאל בלי גינונים וכרכורים מיותרים, השכיבו על הארץ והטיח ראשו בקרקע, אלא שבטירה איו דיונות אלא  סלעים… הרב”ט הועבר לבית-החולים במצב אנוש, שמועות התהלכו שנפטר. אריאל הועמד למשפט וזוכה…לאחר שהעדים ביניהם אנגלים רבים העידו שהיה זה fair fight לפי הכללים…

ה'פייטים' האלה רדפו אחרי גם מחוץ למחנה, כל הארץ מלאה אנגלים מחרפים ומגדפים…

עוד חברי ואני עומדים בתור בפתח האוטובוס בבת-גלים, נדחף לפני שוטר  בריטי כשלפניו 'חברתו', ומנסה להקדים אותי בכניסה כאילו זו זכותו מלידה. לא יכולתי להתעלם מכך, דחפתי אותו חזרה, חברי משך אותי אחורה "השתגעת זה שוטר בריטי… אתה מחפש לך צרות…” אך מרגע שנדלקתי. קשה לעצור בי, חבטתי בו מספר פעמים לפני שהספיק לעכל 'חוצפתו' של ה'יליד', האוטובוס עזב במהירות… גם הנהג לא חיפש צרות.

מי שלא חיי בארץ בתקופת-המנדט הבריטי ובמיוחד בתקופה שחלו בה ה”תקנות לשעת חירום” שאפשרו לעצור ללא משפט וללא מגבלת זמן, תקנות שהבריטים תקנו נגדנו, ואותם ירשנו מהם עם הקמת המדינה. אלא שאלה רוככו והוגבלו, ומאז עקרו להם כמה שינים והיתר כהו קצת… כל מי שלא חיי בצילם, קשה לו לדמיין את החשש והפחד מהמשטרה הבריטית המנדטורית הכל יכולה, והסמכויות שהיו לה ומה שהוסיפה והעניקה לעצמה, הם היו מלכי-הארץ והתנהגו בהתאם… כולם היו נפילים גבוהים ובראשם כובע מצחייה שמוט על עיניהם, שהוסיף גובה וסמכות לקומתם…

פעם נוספת היה לי נס גדול יותר. חזרתי עם חברי משה, מתל-אביב לחיפה, בעוד האוטובוס מחכה לנוסעים בתחנה, נפרד חברי מאביו, ואני התיישבתי באוטובוס הריק באחד המושבים, שומר מקום לידי לחברי.

נכנס שוטר-צבאי בריטי, ומכל המושבים הריקים, בחר דווקא במושב שלידי, למה?   כובע… הסברתי לו שהמקום שמור לחברי שבחוץ. דברי לא עשו עליו רושם, ובשתי קצות אצבעותיו תפס בכותפתי, ובתנועה של הרמת שרץ-דוחה רמז לי רמז עבה לקום ממושבי…

התפוצצתי מכעס ועלבון, קמתי לפתע והפתעתי אותו לחלוטין, לא חיכה לתגובה כזו מ'יליד'. הרבצתי לו באגרופי כהלכה. קמה מהומה: חברי נכנס הפריד והרגיע את הרוחות. השוטר התיישב בספסל האחורי, רחוק ממני, והאוטובוס התניע וכולנו בדרכנו לחיפה.

תוך נסיעה מתחיל חברי לדאוג: “מה יהיה אם בחיפה יזעיק את חבריו? ” אני משיב בביטחון: “אל תדאג, הוא לא יגיע לחיפה…” ליד טירה עצרתי את האוטובוס, ניגשתי לשוטר הצבאי והצעתי לו לרדת, הצעתי התקבלה מבלי שיפצה פה ויצפצף… נראה שהיה לי כוח שכנוע… הפעם, היה לי מזל יותר משכל. על מעשה כזה הייתי וודאי מבלה שנים רבות בבית-כלא צבאי בריטי שהכול נעשה בו בריצה. ואני ממש אינני אוהב לרוץ…

ירשתי משהו מאופיו של אבי שהיה נוח לכעוס, וחרד מאוד לכבודו… כשאני כועס אינני עושה חשבון… קורס הקומנדו, בכל זאת עזר לי מפעם לפעם במשהו…

יום אחד הפתיעה אותי הזמנה להתייצב בפני קפטן המברוק לראיון ולא למשפט. אחרי שיחה ותחקיר אמר לי שהוא ממליץ עלי כמועמד לבית-הספר לקצינים באנגליהo.c.t.u-officer  cadet training unit  זו הייתה הפתעת חיי… במה זכיתי?  הייתי רק טוראי, והיו לי מספר עבירות גדודיות (לשיפוט בפני מפקד הגדוד) עברות שהיו אמורות לפסול אותי מראש לקצונה. מצד שני, צברתי גם מספר הצלחות בקורסים ובתפקוד היום יומי. ואולי נאלצו לגרד בתחתית הקדרה שם נתקלו בשמי…

קפטן המברוק, שהמליץ עלי לפני שעזבנו את הארץ, היה אחד 'מחסידי האומות' הבריטים. לא הייתה בינינו היכרות ולא שרתתי תחת פיקודו, ועד היום אינני יודע למה המליץ עלי. הוא היה כפילו של גנרל וינגייט, אוהב ובקיא בתנ”ך, מאמין שאנו היהודים ”העם-הנבחר”  שיעודו לרשת את הארץ הנבחרת והמובטחת. לצורך זה אימן אותנו, חיזק רוחנו למלחמת-העצמאות העתידה, הרביץ בנו ציונות, ערך אימונים, מסעות וסיורים ליליים במטרה לחשל אותנו, יזם טיולים בעקבות התנ”ך בהם הראה את בקיאותו. היו גם כאלה בקרב הקצונה הבריטית, אם כי מתי מעט.

שבועיים לאחר ראיון זה יצאנו להצטרף לבריגדה, שום דבר לא השתנה ביום יום, חזרתי לשגרה, עבר זמן וההמלצה נשכחה ממני.

יום אחד, 2 דצמבר 1944, נערך בבת-גלים טכס הפרידה ל- 215 התותחנים מיחידות הגנת-החופים, שצריכים היו להיות חלק מגדוד ארטילרית-השדה של החטיבה היהודית הלוחמת החי”ל, או סתם הבריגדה. לשם כך היינו חייבים לעבור הסבה לתותחנות-שדה.

צעדנו לתחנת הרכבת בחיפה כשבראשנו חברי, נושא את דגלנו, וסמל י. אשל מפקד על הקבוצה. עלינו על הרכבת למצרים, בדרך עצרנו ברחובות, שם ניפרדו מאתנו חיים ויצמן ומשה שרת. רק הודות להתמדתו העקשנית של משה שרת במשך שנים רבות, קמו יחידות עבריות בצבא הבריטי ששיאן הבריגדה. שרת נשא נאום פרידה נרגש, כאילו משאלות לבו התגשמו.

'הבריגדה'

אחר שלושה ימי-שיט שלווים על ים חורפי באניה 'קייפטאון-קסטל' הגענו לדרום איטליה בעיצומו של חורף וירדנו בנמל טרנטו. יחידות התותחנים רוכזו לאימונים, בקרבת העיירות זגרולה ופלסטרינה, דרומה מרומא. כל היחידות מהן הורכבה הבריגדה, חייבות היו לעבור הסבה ואימון מזורז ומפרך. לשם כך רוכזה כל אחת מהן בשדה, בשטח אימון נפרד.

בתחילה קיבלנו אימון תותחן, צוות-תותח, סוללה, גונדה (= 2 סוללות) וגדוד (=  3 גונדות), במקביל התאמנו כל החיילים בתפקידם הצבאי החדש: עבודת-מטה, קשר, אנשי צוות, סיור, תצפית ועוד. לאחר גמר שלב זה החל אימון הפעלת הגדוד כיחידה אחת, וכסיום אימון חטיבה מוגברת.

בחטיבת חיל-רגלים מוגברת כלולות אורגנית כל היחידות הדרושות להפעלתה העצמאית בחזית: תותחנים, הנדסה, קשר, הספקה ותובלה.

כך התחלתי את שרותי בגדוד תותחני שדה היהודי ה- 200,

200 th jewish field regiment of the royal artillery

תקן הגדוד היה: 860 חיילים, מש”קים וקצינים. כוח האדם שמהם הורכב הגדוד היו: כשליש יוצאי יחידות נגד-מטוסים, כשליש יוצאי יחידת הגנת-החופים, כולם יהודים ששרתו באזור חיפה, לכך נוספו שליש בריטים מגדוד השדה ה- 200, שסמל שרוולם 'צלב-מלטה' הוענק להם כאות הצטיינות-יחידתי, ושמספרו 200 הושאל מהם ונקבע כמספרה של יחידתנו.

להשלמת התקן צורפו 25 יהודים ששרתו ביחידות בריטיות במזרח-התיכון, 7 קצינים יהודים-אנגלים, 24 יהודים מיחידות בריטיות בבריטניה, ובהם גם יהודים פולנים, מיחידות פולניות שבגלל יחס-אנטישמי ביחידותיהם רצו להצטרף לבריגדה, למרות המלחמה המשותפת בנאצים, את היהודים אהבו הפולנים פחות…

לאחר כל ה'פריש-מיש' הזה, הגדוד שהורכב מעשה מרכבה טלאי על טלאי היה מעל לתקן. כדי לפצות את הרגישות הלאומית שלנו נקראה יחידתנו בשם המפורש 'הגדוד היהודי' של תותחני השדה ה- 200. לא היה גבול לשמחתנו, זו הפעם הראשונה שיצאנו מהארון, וקבלנו הכרה גלויה בקיומנו ו'בשם המפורש'.

נדמה שאת תחושתנו לא יכולים להבין אלה שהמדינה וצה”ל הם עבורם עובדה קיימת שהוגשה להם 'על מגש של כסף', שלא נאלצו ללחום מלחמה מתשת יום יומית על זכותנו לשאת את סמלנו, דגלנו, שמנו, ולשיר את המנוננו.

מבנה הגדוד לפי התקן המקובל בצבא הבריטי: 3 גונדות ובכל אחת שתי סוללות בנות 4 תותחי-שדה 25 ליטראות בכל אחת, ובסך הכול 24 תותחים. פי שתים מהתקן הצה”לי.

מפקד הגדוד לייטננט-קולונל טומפסון וכ- 40 קצינים בהם מספר יהודים מאנגליה: מיג'ור רוזנברג, קפטין ברקוב, קפטין הנריקס, קפטין עשת, קפטין הופמן, ואחרון חביב מייג'ור אדמונד דה-רוטשילד, הנושא שמו של ה'נדיב הידוע', קרוב 'עני' יחסית…

קפטן הנריקס היה מצאצאי יהדות-ספרד, קפטין עשת (פריץ איזנשטאט) יליד אוסטריה, קצין תותחנים בצבא הקיסר פרנץ-יוזף, היה יועץ במטה “ההננה”  במלחמת-השחרור. ממש קיבוץ גלויות…

התברר במאוחר שלמילוי תקן הקצינים הדרושים, חסרו קצינים יהודים, וכך בחפזה ומאוחר מדי, נשלחו מועמדים יהודים לבתי-ספר לקצינים בצריפין לקורס כללי מזורז וקצר, וקבוצה שניה לקטריק שבאנגליה לבית-הספר לקציני תותחנים, לקורס מקצועי שמשכו שנה, ומי שמסיים אותו מתחייב לשנת שרות נוספת.

יום אחד קורא לי קפטין הופמן, ומבקש לראות את פנקס החייל שלי, הוא מעיין בדף בו נרשם בדיו אדומה: “ ב- 18.11.44  הוגש טופס המלצה לביה”ס לקצינים"

“18 nov 44, officer cadet training unit a.f, b2617 submitted”

 הוא פותח ואומר לי כשקנאתו נראית בפניו:

, you lucky dog, you leave all this shit to us,  and will have a bloody good time in blighty, wish you all the best…”

“כלב בר-מזל שכמוך, אתה משאיר לנו את כל החרה, ותעשה חיים באנגליה, איחולי”… קפטן הופמן כמעט קבל שבץ כשאמרתי לו שאינני מעונין בקורס-הקצינים, והתחיל לשכנע אותי ולהסביר לי בלהט, את גודל ההחמצה, את הכבוד להיות קצין בארטילריה-המלכותית המיוחסת, והדגיש שהוא עצמו מוכן כמובן להחליף אותי ואת החורף והבוץ האיטלקי, בבילוי באנגליה, האמנתי לו.

היום גם לי לא ברור מדוע סירבתי. אולי מפני שהדבר היה כרוך בהתחייבות לשרת שנה נוספת לאחר סיום הקורס, כלומר התחייבות נוספת לשנתיים. הייתי כבר חייל-ותיק ו'מבואס' fed-up  שנמאס לו לאחר שרות סביל ומשעמם של מעל לשלוש וחצי שנים בחיפה, ולא רציתי במנה נוספת.

לא יכולתי לנחש שאחדים מאלה שסיימו את קורס הקצינים הזה, יישלחו למלחמה נגד היפנים במזרח הרחוק…

רק משחזרנו לארץ להמשך מלחמתנו, הייתה חשיבות לכך שלא הוסמכתי כקצין-תותחנים. אלה שחזרו כקצינים, קיבלו כדבר מובן מאליו- כשהוקם חיל התותחנים בצה”ל- תפקידי מטה מרכזיים ואילו האחרים -וגם אני ביניהם- התחלנו מבראשית וגם זה כדבר מובן מאליו, וכך קרה שממקום בו סיימתי בצבא הבריטי, ספק רב-טוראי ספק סמל… התחלתי בצה”ל, וכך לא נותקה רציפות השרשרת…

התוצאה הייתה ששרתתי שרות קרבי בשדה במלחמת-השחרור במקום עיסוק בתפקידי מטה, הדרכה או שרותים, וסוף סוף הייתה לי כל הפעילות האקשן והענין שרציתי בהם מראשית גיוסי.

עם חלוף הזמן, התקדמתי בצה”ל, וסופו של דבר יישרתי קו עם חברי בוגרי קורס הקצינים, ואף הקדמתי כמה מהם, הן בתפקיד והן בדרגה. בסופו של דבר גילו אותי: 'יהלום ' בערימת הפחם…

גדוד השדה ה- 200, שעל שמו נקראנו, היה במקורו שמו של גדוד תותחי-הוביצרים” 3,7 נגררים על ידי ג'יפים, זה היה גדוד עתיר-ניסיון שהשתתף בקרבות בסיציליה ואיטליה. בגלל האבידות הרבות שנגרמו לו, עמד לפני פרוק. חיילי הגדוד הזה, לא ששו להתמזג ליחידה אחת עם פלסטינאים ועוד פחות עם יהודים. הציקה להם הדרישה להחליף את 'צלב-מלטה' שהוענק להם כאות הצטיינות-יחידתי, בסמל השרוול של הבריגדה: מגן-דוד על רקע כחול לבן, ועוד יותר כאב להם לשרת ביחידה ששמה: המפורש גדוד-השדה היהודי ה- 200 של הארטילריה המלכותית.

המלה היהודי הציקה להם ובמיוחד שלא עברו 'גיור-כהלכה' ולא נכנסו ל'בריתו של אברהם אבינו' וגם לא 'זכו' להימנות על העם-הנבחר…

תארו לכם את האנדרלמוסיה, ששררה בהתחלה כשהגענו לשטח האימונים בבריזיגלה, דרומית לרומא, לא היה דבר משותף בין מרכיבי היחידה השונים. לקחו ומהלו: מחד אנגלים ומאידך: יהודים 'פלסטינאים', יהודים-אנגלים ויהודים-פולנים, שאין ביניהם שפה משותפת רהוטה, וגם לא אהבה לוהטת, בקיצור מגדל בבל… הדבר הקשה מאוד על המדריכים הבריטיים שלנו ועל האימונים. כולנו הוכנסנו לכור-היתוך שבלחץ גבוה ובמהירות צריך היה להפיק ממנו מוצר מושלם: יחידה קרבית מגובשת…

גם הנשק אותו הכרנו ועליו התאמנו שנים מספר היה שונה: מרכיב אחד  היו תותחני-חוף: שהפעילו תותחים ימיים היורים לאט לטווחים ארוכים, של 20-30 קילומטר.

המרכיב האחר: תותחני הנ.מ. הפעילו והכירו  תותחי 'בופורס' 40 מ”מ החדישים שירו למטרות מהירות מאוד בכינון ישיר, כגון מטוסים התוקפים מכל הכוונים ומכול הגבהים.

המרכיב השלישי התנסה בהוביצרים "3,7 שנגררו אחרי ג'יפים בשטח הררי, וירו למטרות קרקע נייחות, לבריטים מגדוד תותחי השדה ה- 200, היה תהליך ההסבה והאימון קל מאוד: הם הגיעו מגדוד שדה, שפרט לתותחו השונה במקצת :הוביצר "3,7 לעומת 25 ליטראות. שיטות ההפעלה, הניידות ובקרת האש היו זהות. יתרון גדול נוסף היה להם: הפקודות ניתנו באנגלית ובנוסף היה להם ניסיון-קרבי פעיל וממושך.

לאחד אותנו ולהפכנו ליחידה קרבית אחת, בזמן כל כך קצר היה רעיון 'מטורף', אך למרבה הפלא, לאחר אימונים נמרצים, קצרים בזמן וארוכים בשעות-אימון התגבשה יחידה שפעלה ללא-דופי. כולנו הוסבנו במשותף, לנשק שאיש לא הכיר קודם: תותחי שדה 25 ליטראות, אלה היו תותחי שדה תקניים שהיו 'המלה-האחרונה' במלחמת העולם-השניה, הנשק התקני בארטילרית-השדה הבריטית.

קשיי השפה הביאו למצבים מגוחכים. זכור לי שבאימון סוללה נמרץ שימשתי ככוון-תותח, סמל-הצוות שלנו שקבל דרגת-סמל בזכות היותו מ'עסקנינו', היה מבוגר מאיתנו, נמוך ועגלגל, כושר גופני שואף לאפס, ואינו מבין מלה אנגלית, בקיצור ניחן בכל המעלות הדרושות. תמיד הזכיר לי את השחקן הידוע מרגלית שהופיע ב”חייל האמיץ שוויק”…

היינו צוות יהודי פלסטינאי יחיד, כשיתר שלושת הצוותים וסמליהם היו בריטים מנוסים ו'משופשפים' מאוד. המדריך שלנו פולט פקודות בשטף ועלינו לבצען במהירות. סמלנו מאשר אותן בזריזות ובנמרצות smartly: ומאשר בצעקה 'יאס סיר, יאס סיר' כנדרש, ותוך כדי כך הוא מושך בחולצתי ולוחש באזני “וואס זוגט ער? וואס זוגט ער?”… (מה הוא אומר?). במצב מגוחך זה, חיפינו עליו  ולא מפני שחיבבנו אותו, הגאווה הלאומית 'סחטה מאיתנו את  כל המיץ', לא רצינו להכשיל את ה”עם היהודי”  הרגשנו שאנו נציגיו שם בשדה הבוצי באיטליה. ואנו חייבים להצליח כי גורל העם היהודי תלוי בהצלחתנו…

לאחר האימון, זכיתי סוף סוף לאחר כ- 4 שנים, לדרגת רב-טוראי, קידום של ממש… האימונים היו מפרכים, לינה באוהלי-סיירים, בגשם ובשלג לא הוסיפה לנו בריאות, לפעמים התעוררתי בבוקר, ומצאתי עצמי שוכב בחפירתי במים ובבוץ. אימוני שדה בחורף האיטלקי אינם מומלצים. למי שרוצה ליהנות באמת שיעסוק בסקי, ואם לא סקי מוטב שיבקר שם באביב או בקיץ…

הבריטים כנראה התכוונו הפעם ברצינות לתת לנו את האימון הדרוש. המדריכים עשו את מיטבם, כי הרגישו שאנו רוצים ללמוד יותר משהם רוצים ללמד. נשלחתי להתמחות בנשק-קל, ופעם ראשונה נפגשתי בנשק האנטי-טנקי החדיש והקטלני של אז: 'פיאט' ופצצתו המהפכנית המכילה מטען חלול. נשק קטלני לטנק הנפגע, אך גם מסוכן למפעילו 'ציד הטנקים' החייב להתקרב לטנק קרוב ככל האפשר 50-100 מטר, או פחות אם הדבר אפשרי. זו קרבה מסוכנת לבריאות, העלולה לגרום נזק בלתי-הפיך, שאינו ניתן לרפוי… אם פגעת בטנק שריונו לא יגן עליו… חומר הנפץ בפצצה היה מטען-חלול, חידוש שזו הפעם הראשונה שפגשתי והשתמשתי בו. את התוצאה ומה הוא מסוגל לעשות ראיתי בפועל בשדה.

התאמנו על טנקים שנפגעו ונותרו בשטח, פגענו בהם מכל הזויות. הפצצה חדרה גם את שריון הפלדה הקדמי, שעוביו כ150- מ”מ ויותר… וכל שנראה מבחוץ היה חריר בגודל אסימון… הפצצה הבעירה גם את הדלק המעורבב במים שנותר בטנק מהחורף שחלף. אילו היו בהם צוותים, אני בטוח שאיש מהם לא היה נותר בחיים.

הקושי הגדול בהפעלת ה'פיאט', הייתה דריכתו, לדרוך את הקפיץ החזק צריך היה לשכב על הגב ולדרוך אותו ברגלים. 15 שנים מאוחר יותר הוחלף ה'פיאט' בנשק אנטי-טנקי חדיש יותר ה'בזוקה' שאינו דורש דריכה וסיכון, וטווחו גדל הרבה. אתה יכול לשמור מרחק-בריא מטנק המטרה. השימוש ב'פיאט' מחייב התקרבות לטנק, או הכנת מארב. במרחקים קרובים כאלה אתה חייב לפגוע, אם לא פגעת בטנק, לטנק כל היתרונות. אתה חשוף מול מפלצת פלדה מפחידה.

'ציידי-טנקים' קיבלו אימון מיוחד ונדרשו מהם תכונות נפשיות מתאימות: קור-רוח, חוסן-נפשי, חוסר-פחד וסבלנות, תכונות שלא קל למצוא באדם אחד. ה'פיאט' וה'בזוקה' מאפשרים ללוחמי-גרילה לעמוד בפני טנקים ושריוניות, כפי שקרה במקומות רבים בעולם. גם בבארות-יצחק בתש”ח נעשה שימוש ב'פיאט' לסלק את המצרים מבתים שתפסו, כשכל האמצעים האחרים לא הואילו.

לסיכום אימון התותחנים, נערך תרגיל תנועה ואש, כשחבר שופטים מעניק ציונים והערכות, בתרגיל זה נבדקה יכולת הבריגדה על יחידותיה לפעול בפיקוד אחד, בתיאום וביעילות, לפני שתכנס לחזית שם לכל טעות יש מחיר גבוה…

שלב ההסבה והאימון נמשך כ3- חדשים. עד לכניסת החטיבה לקו החזית במרץ 1945, הבריגדה התפרסה צפונה מרוונה. גדוד תותחני-השדה היהודי ה- 200 הצטרף לבריגדה כשזו נכנסה לקו חזית נהר-הסניו, דרומה מבולוניה.

בסתיו 1944, פרצו בנות-הברית את ה'קו-הגוטי', ובסוף 1944 הגיעו דרומה מבולוניה. שם נעצרו והתחפרו לחורף. ב- 25 למרץ 1945, הועברה הבריגדה עם התותחנים שלה לקו נהר הסניו, כשהיא מחליפה את חטיבת הגורקה הממונעת ה3-.

הגרמנים שמחו מאוד להיפרד מהגורקה שעמדו מולם… שאותם לא חיבבו… 'הגורקה' חיילי קבע מנפאל, סיירים מעולים שהתמחו בחדירות דרך הקווים הגרמנים, ובפגיונות ה'קוקרי' המעוקלים שלהם, היו זורעים פחד ובהלה בחדירותיהם.

כל בוקר לאחר חדירת הגורקה התחוללה מהומה בין הגרמנים כשהתעוררו אלה וראו את חבריהם שוכבים לידם הרוגים. הגורקה היו משספים גרונם של אחד או שנים מקבוצת גרמנים בשנתם…

בבוקר עם קומם משנת הלילה הערבה, הבינו הנותרים שחייהם ניתנו להם במתנה… זו הייתה מלחמה פסיכולוגית זעירה שמטרתה לא הייתה להרוג חייל או שנים, מטרה כזו קל יותר להשיג בהפגזה או הפצצה, מטרת מבצעי הגורקה הייתה לערער את המורל, ולהטיל פחד וחוסר ביטחון בצבא הגרמני.

אחד מעיסוקי הפנאי המשעממים שלהם היה להשחיז את ה'קוקרי' באבן המשחזת שהייתה בנדן פגיונם. סיפרו שאסור להם לשולפו אלא לשם הקזת דם… אם היית סקרן לראותו, הגשת אצבע להקזת-דם קלה ידידותית… הופעתם החיצונית הייתה ניגוד מוחלט למעשיהם: נמוכים, מלוכסני-עינים, צהובי-עור, שקטים ומנומסים בהתנהגותם.

שכני הבריגדה היו קורפוס פולני מימין, ו'קבוצת פריולי' פרטיזנים איטלקית משמאל. האויב הגרמני שמנגד, היה חטיבה 15 מדיביזית הצנחנים ה- 4 על שם 'הרמן-גרינג', שכונתה 'השדים הירוקים'. זו הייתה יחידה מעולה ובעלת ניסיון רב, בהגנה על מונטה-קסינו.

מונטה-קסינו הוא מנזר ידוע דרומה לרומא, שכבושו פתח את הדרך לרומא וצפונה, דם רב הוקז שם, ומספר רב של התקפות נכשלו נוכח הלחימה וההתנגדות הקשיחה של הגרמנים. משנכבש נפתחה לבנות הברית הדרך צפונה.

בחזית ה'סניו' (נהר דרומה מבולוניה) שקו החזית עבר לאורכו, ושהבקעתו חייבה חציתו הייתה פעילות פטרולים נמרצת לתפיסת שבויים, תפיסת עמדות קדמיות, תצפיות ומודיעין.

טווח תותחינו אפשר סיוע גם לגזרות סמוכות. הנוהל בארטילריה הבריטית היה לרכז בשעת צורך, את מירב התותחים שבטווח, בלי להתחשב לאיזו יחידה הם כפופים ואמורים לסייע דרך כלל. מאחר ששני הצדדים היו מחופרים היטב, הנפגעים היו מעטים יחסית. כדי להתגבר על כך החלה הארטילריה שלנו להנחית ירי-פתע קצר ומהיר בו השתתפו כל התותחים שבאזור. אש זו הונחתה לפתע בזמנים בו יצאו החיילים מחוריהם / חפירותיהם לאכול או לשאוף קצת אוויר… מחשבה רבה הושקעה בייעול ההרג…

התנאים הפיסיים היו קשים: חורף, אימונים מתישים, וירי רצוף יומם ולילה. הרגשתי שסוף סוף אני עושה משהו המצדיק את שנות שרותי בצבא… להרגשתי אין קשר או חשיבות לעובדה שהסניו היה רק קטע קטן של חזית בנות-הברית באיטליה, וגם הבריגדה הייתה רק כוח קטן ממנו, לא אגזים אם אומר שבנות-הברית היו מסתדרות גם בלעדינו… אך אנו לא היינו מסתדרים בלעדיהן, להשתתפותנו בקרב היה בעיקר ערך סמלי.

עבור נציגי הישוב הייתה הבריגדה משאת נפש, התגלמות שאיפה וסמליות, אך לא פחות מכך ערך-מוסף חשוב ביותר: ידע וניסיון צבאיים ואחרי המלחמה הצלת שארית-הפליטה והעליה לארץ. היה זה ידע וניסיון שאת פירותיו קטפנו במלחמת-השחרור שלהצלחתה תרמה הבריגדה המון, ואלמלא תרומתה ספק אם היינו מנצחים בתש”ח…

החזית באיטליה הייתה סטטית וקפואה זמן רב. אגפיהם של הגרמנים נשענו על הים התיכון ועל הים האדריאטי, וקו החזית עבר בשטח הררי קל להגנה. הם נסוגו צפונה לאט כשהם לוחמים בקשיחות על כל שעל, ונעצרו לחורף דרומה מבולוניה. אותו זמן גרמניה הלכה ונחלשה ובנות-הברית תיכננו התקפה 'סופית ומכרעת' באביב 1945, התקפה שהייתה אמורה להביס לפחות את הגרמנים באיטליה. ובפועל גרמה התקפה זו לסוף המלחמה באירופה. אפשר לזקוף כניעה זו גם להתאבדותו של היטלר, שהיתה בעתה.

יום ה- “ע” נקבע ל10- אפריל 1945. ערב לפני ההתקפה, נפתחה לפתע הרעשה ארטילרית ממושכת ונמרצת, שנמשכה שעות רבות. השתתפו בה אלפי-תותחים לכל אורך החזית, האדמה זעה קלות. מעלינו טסו מאות מטוסי בנות-הברית: 'מבצרים-מעופפים' ו'לנקסטרים' כשהם מטילים פצצותיהם במרחק קילומטרים ספורים צפונה מעמדותינו, כעת אפשר היה להרגיש-'ממש' את האדמה רועדת.

הסוללה שלי ירתה מ3- תותחים מתוך ה- 4, ומדי פעם התחלפו לסירוגין התותחים הלוהטים. אותם ציננו בסמרטוטים ספוגי מים. קצב האש היה מרבי. זו לא הייתה חוויה, אלא אירוע מרשים ומפחיד, והמחשבה הראשונה שחלפה בראשי, טוב שאני נותן ולא מקבל…זו הייתה טבילת-אש שרק מי שחווה אותה יכול לומר: שסיים בהצלחה, וקבל 'תעודת בגרות'…

טבילת האש שלי המחישה לי הלכה למעשה למה אפשר לצפות בליגה א' של המדיינת המתועשות והעשירות. 'קונצרט-הסיום' הזה, בו ירו כל הכלים רוב הזמן, חיסן אותי מההפגזות וההפצצות במלחמות ישראל. אף פעם לא ירדתי למקלט וגם  ה'סקדים' לא הבריחו אותי מביתי, אינני מתגעגע, זה לא זה וטוב שכך…

מדינות תעשייתיות עשירות יכולות להרשות לעצמן, לבזבז תחמושת בלי לעשות חשבון, משאבים העולים השמימה ב'בומים'… אצלנו תמיד הוקצבה תחמושת במשורה. טוב שאין השוואה בעוצמת וברציפות האש בין זו לשלנו… המלחמות הפכו הרבה יותר יקרות, פעם הספיקה אבן, חרב או כידון.

יומיים לאחר התאבדותו של היטלר ואהובתו אווה בראון בברלין ב- 2 מאי 1945 הותרה הרצועה, ואחרי 22 ימי לחימה, נכנע הצבא הגרמני באיטליה בפיקודו של גנרל פון-ויטנגהוף. כל עוד חי היטלר חששו הגנרלים שלו להיכנע, למרות חוסר התוחלת של מצבם הצבאי. בסופה של המלחמה כשהתבוסה נראתה לעין, התיאש והתאכזב היטלר מהעם הגרמני וצבאו וטען שהגרמנים אינם ראויים לייעודם ההיסטורי להיות 'עם אדונים' השולט בעמים ובגזעים נחותים.

במצב-רוח כזה פחדו ממנו הגנרלים שלו לגורלם האישי יותר משפחדו מהאויב וכך נמשכה והתארכה המלחמה וגרמה לאבידות מיותרות, כשלגרמנים אין שום סיכוי לניצחון. לאחר הצטרפות ארה”ב למלחמה, ומפלת פון-פאולוס ליד סטלינגרד, לא היה לגרמנים כל סיכוי לנצח.

הבריגדה הייתה בחזית רק כחודש וחצי ! בזמן זה היו לנו 15 הרוגים, וכ- 150 פצועים. כמו ביום מלחמה ממוצע אחד של מלחמת תש”ח, בלי להביא בחשבון גודל האוכלוסיה…

סביר היה לצפות שהבריגדה תמשיך במרדף אחרי הגרמנים הנסוגים עד לכניעת הצבא הגרמני באיטליה, ואף תשתתף כהבטחתו של צ'רצ'יל כחיל-כיבוש בגרמניה. אך הבריגדה הוצאה להתארגנות כבר ב- 14 אפריל 1945, התותחנים המשיכו במרדף כסיוע ל'כוח-מאק', שבפיקוד בריגדיר בנג'מין -שהיה מפקדה של הבריגדה- עד כיבוש בולוניה, אליה נכנסנו עם כוחות החלוץ של בנות-הברית.

ב- 8 מאי 1945 נכנע הצבא הגרמני כולו, לפני בנות-הברית, כשבראשו פילדמרשל קסלרינג, האירועים רדפו זה את זה…

כשהתפרקה ה'רפובליקה' של מוסוליני בצפון איטליה, ניסה לברוח עם אהובתו קלרה פאטצ'י לשוויץ ולהגיע משם לגרמניה. שניהם לבשו מדים גרמניים והצטרפו לשיירה. ב- 28 אפר' 1945 נתפסו שניהם בצפון איטליה על ידי פרטיזנים איטלקים, שירו והרגו אותם מיד, ואחר-כך תלו אותם בכיכר במילנו, מגגון תחנת-דלק לראווה כשראשם למטה לאות קלון… כך חולפת לה תהילת עולם…

סוף המלחמה באירופה מצא אותי ואת חברי סופר באיזה כפר איטלקי קטן, נידח ושכוח שם. זכורה לי רק ה'פיאסטה' שנערכה שם. הכל התחיל כשפעמוני הכנסיה התחילו להשמיע קולם, צלצלו ולא פסקו. התושבים התכנסו בכיכר-הכפר, והשמחה החלה. מעט דרוש לאיטלקים לשמוח: יין, מוסיקה וסיבה. יין ומוסיקה לא חסרו להם ובאותו יום הייתה להם סיבה טובה… אותנו קיבלו בשמחה כ'משחררים', הם לא כל כך ידעו מי אנו העיקר שלבשנו מדים בריטיים. הסברנו להם שאנו יהודים. ושבאנו מירושלים, “כן כן, אנו יודעים ירוסולימה, אתם קתולים? …”

החוגגים שתו, שרו ניגנו ורקדו, וכשהגענו לשם צרפו אותנו למעגל. ה- vino נשפך כמים, כמה חביות והרבה בקבוקים שהוצאו ממחבואם והתרוקנו בקצב ללא הפסק והוחלפו במלאים. תרמנו להם את הדבר שחסר להם ביותר: סיגריות שוקולד וסבון. באיטליה הייתי 'עשיר' לא עישנתי, ואת מנת הסיגריות המוקצבת קבלתי ככולם…

האיטלקים סבלו במלחמת העולם מ'פיצול-אישיות', מאופוריה קצרה של ניצחונות בתחילתה, כשמוסוליני הוביל אותם להשגים צבאיים ולתקוות על 'מארה-נוסטרום' 'ים-התיכון שלנו' ועל 'אימפריה-אפריקאית'. ועד לכישלונות, מפלות, בזיונות וחלומות נכזבים.

את איטליה העלובה, העניה, והמובסת פגשנו כבר כשנחתנו בטרנטו. בכל דבר היה מחסור, במיוחד בסיגריות, סבון, שוקולד ודלק. לכסף האיטלקי לא היה ערך כלשהו. הכסף היחיד שעבר לסוחר היה כסף שהוציאו בנות-הברית. מוסוליני ומשטרו שהיו בנסיגה, הקימו רפובליקת-קש בצפון איטליה. כוחו של המלך גבר. הפרטיזנים יצאו ממחבואם להרים, כשהם פועלים נגד המשטר הפשיסטי בסיוע בנות-הברית שהתקדמו לאט צפונה.

הרבה חיילים איטלקים במדים, ערקו מיחידותיהם, הסתובבו בדרכים כשבקבוק 'קיאנטי' או סתם יין אדום, משתלשל להם מכתפם, במקום הרובה שנזרק מזמן לצדי הדרך, כחפץ מכביד שאין בו חפץ. לרבים היו גיטרות.

חיי התושבים היו קשים, ובעיקר מסובכים. קשה היה לדעת מי הוא מי, מי ידיד, ומי אויב ולמי להישמע. הארץ שהייתה עד לא מכבר פשיסטית ובעלת-ברית לגרמנים, הפכה בצפון לנשלטת בידי הגרמנים ובדרום משתפת פעולה עם בנות-הברית. הפרטיזנים שהסתתרו קודם, הפכו פעילים לאור היום. יחידות סדירות השתתפו בלחימה בחזית משולבים בכוחות בנות-הברית.

משפחות נחצו באהדתן ולא היה ברור מי שולט כרגע בשטח. תוהו ובוהו שרר בכל, ברגע שהגרמנים נכנעו הכל התבהר לפתע: אין פשיסטים באיטליה וכאילו גם לא היו. כולם הפכו אנטי-פשיסטים ופרטיזנים, או שהתנדפו לחלל…

למרות מצבם הקשה, דבר אחד שהאיטלקים לא איבדו היא אהבתם לשירה מוסיקה שתיה וגם את אהבתם לאהבה… בינתיים החל לזרום סיוע בנות-הברית, הזמן עשה שלו ולאט לאט, העניינים החלו להתארגן ולהסתדר.

באירופה

מיד לאחר גמר המלחמה באירופה, ציפיתי להשתחרר ולהגיע הביתה מהר, להסיר את המדים ולחזור לעיסוקי מאותו מקום שנפסקו. הייתה זו צפייה הגיונית, שהרי התחייבתי לשרת רק 'למשך זמן החירום'. duration of emergency שהסתיים ב- 8 מאי 1945 ובפועל השתחררתי רק בספטמבר 1946. החזיקו בנו מעל לשנה לאחר תום המלחמה באירופה, בתרוץ שעדיין לא הסתיימה המלחמה עם יפן… מה לי/לנו וליפן… כשהתגייסנו, יפן לא השתתפה כלל במלחמה ואין לנו ולא כלום נגדה…

זה היה תירוץ שקוף והפרה ברורה של ההבנה בין הממשלה הבריטית והסוכנות, שהתנדבנו רק למלחמה נגד גרמניה ה'נאצית'. מספר קצינים בודדים שגמרו את בתי-הספר לקצינים לאחר שפיספסו את המלחמה נשלחו להלחם במזרח הרחוק…

ביוני 1945 ירדנו לבריזיגלה להתארגנות, שכתוצאה ממנה הופרדו היהודים בגדוד תותחני השדה ה- 200, מהבריטים ורוכזו בגונדות שונות, חדלנו להיות גדוד תותחי-שדה. והמלה 'היהודי' נמחקה משם היחידה. הקמנו צעקה ומחינו, היינו רגישים לכל שמץ פגיעה בסמלינו. קבלנו הסבר שהדבר נעשה 'רק לטוברתנו ולביטחוננו'. וגם-לטענתם-לטובת חברינו-לנשק, הבריטים שלא רצו להיחשב 'יהודים' במקרה שייפלו בשבי הגרמני… לכאורה יש בזה משהו, אך הטיעון היה מופרך. בשלב זה לא היה כל סיכון לנפילה בשבי גם אילו התאמצו מאד, זה היה כבר לאחר כניעת הגרמנים…

לא היינו רחוקים מנמל טרנטו והדרך הקצרה וההגיונית הייתה: לפנותנו ארצה.

אך לבריטים היו סיבות טובות לא לנהוג כך, הם לא רצו לתגבר בכח אדם מאומן ומנוסה את כוחו של הישוב במלחמתו בהם ובערבים, עם זאת לא ידעו מה לעשות איתנו, הפכנו בעיה ומטרד. המשיכו להחזיק בנו. במקום ארצה נשלחנו צפונה לפלמה-נובה, אודינה וטרויזיו שבצפון-איטליה, לתפקידי שמירה. עדיין היו לנו תותחים, אך למעשה חדלנו להיות יחידת תותחנים והפכנו לערב-רב של חוליות שמירה מפוזרות על מחסנים ומתקנים שונים.

חוליה אחת הייתה בפלמה-נובה, עיר מבצר אופיינית שנשתמרה מימי-הביניים, מוקפת חומה ושערים מוגנים קרועים בה, צורתה ממבט-על: כוכב מתומן (בן 8 צלעות) מוקף דייק יבש… הכל משומר כשהיה. חוליה אחרת באודינה שנכנסה לפולקלור התותחנים, עקב אירוע שאירע שם:

מספר תותחנים השתכנו בעיר הקטנה לתפקידי משמר, הם החלו לנקות לקרצף ולסייד את מגוריהם, ותוך כדי כך, הרגישו בריח לא נעים. חיפשו ומצאו שמתחת למגורים נמצא בור שופכין ישן… לא חשבו פעמיים, הוריקו לתוכו מיכל דלק והציתו. לא עברה שניה, הכל התפוצץ ו'כול העיר כוסתה צואה' כפי שדווח קצין העיר הבריטי למפקדת הארמיה השמינית :

and the whole town was covered in shit…

פרט לסרחון שנדף מהם וליווה אותם "בלכתך בדרך, בשוכבך ובקומך" לא נגרם להם נזק, אך את העיר צריך היה לקרצף ולסייד מחדש…

לאחר גמר המלחמה פג המתח ואיתו המשמעת. יצר הנדודים והרצון לראות ולטייל גבר עלי, והיות שלא נותרו לי קרובים הזקוקים לעזרתי או סידורים מיוחדים, הייתי חופשי לעשות כרצוני, צפור-דרור.

יום אחד חברי סופר ואני החלטנו לטייל צפונה, לא הייתה לנו מטרה מוגדרת, ארזנו בתרמילינו קצת מזון, סיגריות סבון ושוקולד ובטרמפים צבאיים -לאחר נסיעה ארוכה- מצאנו עצמנו בשיירת דביזיה ניו-זילנדית שנכנסה ראשונה לטריאסט. ירדנו במרכז-העיר והספקנו לראות את מאסף צבא הפרטיזנים של טיטו, מפנה את העיר, כשהוא צועד ברגל נעול מגפיים שחורות, שמיכה מגוללת באלכסון על הכתף והחזה, וכוכב אדום גדול על כובעי ה'סירה' שלהם. אחריהם מזדחלות עגלות אספקה רתומות סוסים. מחזה מעניין ומוזר שהחזיר אותי בדמיוני למלחמות נפוליון.

צבא לא ממונע צועד ברגל ונעזר בסוסים ראיתי בסרטים. במציאות לראשונה פגשתי את צבא-טיטו, הפלא ופלא הפרטיזנים האלה התמודדו בהצלחה נגד הגרמנים בגלל רוחם האיתנה, ויכולתם לנצל את השטח הבלתי עביר לטנקים, שביוגוסלביה.

עוד אנו מסתכלים סביבנו ועוצר-כללי מוכרז בעיר. התושבים נעלמים במהירות מהרחובות, ונבלעים בבתיהם אחרי תריסים מוגפים. התחלנו לשוטט כדי למצוא מקום לינה. הרחובות מתרוקנים ומתחיל להחשיך. נוכחות המשטרה הצבאית מתחילה להיות מורגשת, ולנו עדיין אין מקום לינה…

האפשרות ללון במאהל צבאי לא נראתה לנו. חששנו שיחשדו בנו מסיבה כלשהי. לא הייתה לנו רשות להיות בטריאסט, ולא רצינו להסתבך בחקירות. הרחובות ריקים ואנו בולטים בשטח כקקטוס במדבר מקסיקני.. פתאום הבחינה בנו חולית משטרה צבאית והחלה במרדף אחרינו, לאחר ש'הזמנתה' האדיבה לעצור ולהזדהות לא נענתה…

תוך בריחה ראינו בית-בודד מואר אורות צבעוניים ומוקף גן, רצנו אליו ובעקבותינו ה 'מם-צדיקים'… בלי לדפוק בדלת ובריצה נכנסנו לבית. וילונות קטיפה וריח בושם-מושק-כבד עמדו באוויר, נערות מעורטלות ישבו סביב האולם בצפייה ללקוחות חדשים ונדיבים. המוסד התכונן לחגיגה, לארח את צבאות בנות-הברית המנצחים, והכינו להם קבלת-פנים ראויה והרפיה ממתחים.

וודאי תמהו והתאכזבו לראות את בני-בריתו של אברהם אבינו אורחים פורחים הבורחים… לא הספקנו להתנצל על התפרצותנו הבלתי-מנומסת ונאלצנו לוותר על האירוח. קפצנו מהמרפסת לגן האחורי, ומעל חומתו לרחוב קטן וצר, רודפינו לא המשיכו במרדף, אולי בגלל היסח הדעת הבלתי צפוי שנתקלו בו, ואולי נענו להפצרות המארחות לחגוג אתן..

הגענו לרובע פועלים בו רחובות צרים ועוצר חלקי. אחרי חיפוש מצאנו מקום לינה תמורת סיגריות ושוקולד. דברנו קצת איטלקית, המשא והמתן עם מארחינו התנהל גם בתנועות ידים והמחשה בעזרת סיגריות ושוקולד שפה זו הבינו היטב…

למחרת לאחר טיול זהיר בעיר, חזרנו ה'בנים האובדים' ליחידה. התאכזבנו, העובדה שאיש לא שאל עלינו, ולא הרגיש בחסרוננו, פגעה קשות באגו שלנו… מסתבר שאנו לא כל כך חיוניים ואפשר בלעדינו. המשמעת רפתה והמסדרים היומיים השונים התקיימו לעתים רחוקות והפכו כל כך נדירים שלפעמים התגעגעתי לפגוש את החבר’ה במסדר. בזמננו הפנוי טיילנו בערים, באתרים מפורסמים וברומא פעמים רבות, יש מה לראות באיטליה.

ביחידה התפרסמה הודעה לפיה נדרשים מתנדבים לניסויים בגז חרדל, הצ'ופר היה תשלום נוסף וחופשה, והעיקר יציאה מהמחנה לעיר הסמוכה. הייתי משועמם ומיד התנדבתי. עם מספר חיילים נוספים נשלחנו העירה לניסויים. כל בוקר שמו עלינו תחבושות ספוגות גז חרדל. במרפאה היינו עסוקים כשעתיים, אחר כך היינו חופשיים לנפשנו. כעבור מספר ימים הופיעו פצעים דמוי כויות אצל חלק מ'עכברי הניסוי', משום מה לא קרה לי דבר אולי שמשתי רק כבקרה? אחרי בלוי בעיר ובסביבה, הטלנו עוגן ב'נאפיי' (שק”ם) שם ישבנו ובעזרת מספר בקבוקי בירה הרגנו ערב נוסף כשאנו משוחחים ובוהים בעוברות ושבים.

שוטטנו בסביבה. באחד המחסנים שנוטשו בחיפזון, מצאתי מגפים צהובות יפיפיות, ושני ארגזים קטנים. כשהצצתי לתוכם הופתעתי למצוא שטרות גדולים שצבעם אדמדם וערכן הנקוב 1000 לירטות. השטרות והארגזים היו חדשים כאילו נשלחו זה עתה מהבנק המרכזי ברומא. המגפיים היו קטנות ורק כף-ידי נכנסה לתוכן, לצערי זרקתי אותן. את הארגזים לקחתי אתי, אותו זמן לא היה להם כל ערך עובר לסוחר, יצר האספנות שלי גבר ונתתי להם חסות, שיהיו…

בסוף יולי 45 התארגנה הבריגדה על יחידותיה לנסיעה צפונה בשיירה, דרך אוסטריה גרמניה לטורניי בבלגיה. כל צוות-תותח נסע במכונית גרר תותחים   quad שאחריה נגררים עוקב תחמושת ותותח. זו הייתה מכונית חזקה שנועדה במיוחד לגרירת תותחים בשדה. למכונית הייתה כננת גרירה וכבל פלדה שבעזרתו הייתה מסוגלת לטפס ולעלות במעלה מדרון תלול כשאחריה נגרר התותח ועוקב תחמושת. במכונית היה לצוות התותח מקום מוגבל והציוד שלנו נקשר בכל מקום אפשרי. התעקשתי ולא רציתי להיפרד מ'אוצרי'.

מסענו צפונה ארך 6 ימים, כנאמר “ויסעו ויחנו” בשיירה שאורכה קילומטרים לבלגיה. בעיר טורניי החזרנו את תותחינו, רכבם ועוקבי התחמושת שלהם. כך הפכו הם לגרוטאות, ואנו ל'גאפירים'…

זו הייתה ירידה 'מכאיבה' במעמדנו. הארטילריה המלכותית לפחות לפי מסורת הצבא הבריטי נחשבה חיל מיוחס מאד. והפניה gentlemen of the royal artillery  היתה מעוגנת במסורת, וכך הפכנו גם אנו ה'ילידים' למספר שנים לג'נטלמנים בעל כורחנו. תקוותנו הייתה שזו ירידת מעמד, לצורך עליה קרובה ארצה…

אותו זמן הייתה לבריטים דילמה: מה לעשות עם הבריגדה? ברור שלא רצו אותנו בפלסטינה כתגבורת של אלפי חיילים מאומנים למאבקו של הישוב, שם היו להם מספיק צרות בלעדינו. אך גם לא רצו אותנו באיטליה, שבה הייתה הבריגדה פעילה מדי לטעמם בארגון עליה ורכש נשק. איטליה הייתה מקום מתאים לפעילויות אלה. האיטלקים שיתפו פעולה, לעתים מתוך הזדהות וסימפטיה ולעתים מסיבות אחרות. כלי-שיט מכל הסוגים, נמלים ומזחי טעינה היו מפוזרים לכל אורכם של חופי איטליה הארוכים, וכלי נשק מכל הסוגים אפשר היה להשיג או לרכוש בזיל הזול, לאחר המלחמה הפכו כולם ל'ג'נק' לגרוטאות.

השלטון היה רופף ולא השליט באיטליה 'חוק-וסדר'. ידי הממשל הצבאי היו מלאות עבודה בהחזרת מיליוני חיילים הביתה ובמלחמת סרק בשוק-השחור ששגשג. אירופה חסרה הכל: מזון, קפה, סבון, סיגריות, דלק וכו' וכו'.

לאחר חדשים ספורים של פעילות הבריגדה בהצלה, עליה ורכש, הפכנו כולנו ל'תפוח-אדמה-לוהט' ל'קוץ בתחת' או אולי ל- pain in the neck  ואולי לכולם גם יחד… עיסוקי הבריגדה הטרידו מאוד את הבריטים, שחיפשו איך להפסיק פעילות זו, הפתרון שמצאו: להעביר אותנו לצפון, רחוק מאיטליה ועוד יותר מהארץ. להחזיק אותנו בצבא זמן רב ככל האפשר, וכך לצוד שתי צפרים: למנוע מאיתנו להצטרף ולתגבר את כוחות הישוב הנלחמים בארץ וגם לנטרל את פעילותה של הבריגדה בהצלה, עליה ורכש.

כדי שהעברתנו צפונה לא תראה שרירותית ובלתי חוקית, טענו הבריטים 'שתקופת החירום' אליה התגייסנו לא פגה ושהמלחמה עדיין לא הסתיימה, שהרי יפן עדיין נלחמת… עד היום אינני מבין איך שמירת מחסנים ושבויים וכיוצא באלה בבלגיה והולנד, תורמים למלחמה ביפנים. אתם מבינים? …

מה שהרגיז יותר הייתה העובדה: שכעת לא רק שלא היה לבריטים מחסור בכח אדם, אלא הבעיה שעמדה בפניהם הייתה הפוכה, מה לעשות בעודפי כוח האדם שנותרו פתאום ללא מעש למחרת הניצחון. הבעיה שלהם הייתה כעת איך לשחרר את המיליונים במהירות האפשרית… אנו זכינו ב'יחס מיוחד', את כל החיילים מהאימפריה מהרו לשלוח הביתה, ובנו המשיכו והחזיקו בחזקת 'אחרון אחרון חביב…'

ההבנות שבין הבריטים לסוכנות היו בעל-פה, ואפשר להתעלם מהן או לפרשן 'כרצונך'… גם פתרון זה, של העברה צפונה היה מוטעה מבחינתם, העברתנו לבלגיה הולנד לא פגעה בפעילות הבריגדה ואפילו הגבירה אותן: כעת היינו פרושים מאיטליה ועד הולנד… וכך גדל שטח הפעילות… פעילות זו קיבלה הכוונה ותמיכה מהארץ, שליחים ואזרחים למיניהם לבשו מדים ונטמעו בבריגדה. היו זמנים שכל הבריגדה עסקה בפעילויות אלה, חלקנו כסיוע וחיפוי, וחלק כפעילים ב'משרה מלאה'. פעילות זו כונתה: ט.ט.ג t.t.g.  בבליל ערבית-אידיש: טילחס טיזי גאעשפטן בעברית צחה: עסקי “יישקני מנשיקות פיהו “… ולמהדרין במצוה, פשוט שק לי בתחת…

ט.ט.ג הייתה מלת הקסם שבעזרתה התחכמנו לזקיפים הבריטים שהורגלו בראשי תיבות ושמות קוד, והתביישו להודות שאינם מכירים אותה, וכך היו מאפשרים מעבר שיירות, בניירות מזויפים, כשמלת הקסם הזו טבועה על פקודות התנועה, אישורי חופשה ועוד. ט.ט.ג הפכה למלת קסם 'מנטרה' הפותחת שערים. להצלחה זו תרמה גם אדישות החיילים הבריטים שהיו גם הם 'מבואסים', גם להם נמאס ורצו לחזור לביתם. חיילים, ושליחים מתחזים כחיילים, התפזרו על פני אירופה כולה לחפש משפחותיהם, קרוביהם, ידידיהם וכו'. חוסר מזון ותחבורה אזרחית לא מנע מהם להגיע לפולין, רוסיה, צ'כיה, הונגריה יוגוסלביה ולאן לא?… הבריגדה הפכה לסוכנות נסיעות פעילה ומצליחה…

מי שלא ידע את העובדות לאשורן והתרשם מתגי השרוול שלנו הבולטים והמוכרים, חשב שבאירופה יש לפחות מספר דיביזיות יהודיות ואולי אפילו ארמיה שלמה ולא בריגדה אחת ויחידה… לא היה מקום אליו לא הגיעו אנשי הבריגדה, או כאלה שנשלחו בחסותה…

לאחר שמסרנו את תותחינו בטורניי הגענו לקירברגן, שניהם בבלגיה, שם שמרנו על מחסני אספקה ומזון. השמירה נעזרה בכלבים ואני מוניתי כאחראי לחולית שמירה כזו. המחנה היה עצום בגודלו וזקיפים לא מנעו חדירה וגניבות. האוכלוסייה הייתה רעבה והייתה מוכנה להסתכן ולחדור למחנה. כלב שמירה אחד החליף מספר רב של זקיפים. הכלבים היו מוחזקים במשך היום רעבים, כל כלב טופל על ידי שני מפעיליו, בלילה בחשכה הוצאו לשמירה כשהם רעבים ערניים ורעים. מי שהתקרב הסתכן סכנה ממשית, הגנבות והחדירות כמעט פסקו. מפעם לפעם הטענו משאיות הספקה ומזון שנועדו למחנות הפליטים לילדים ולעולים.

יום אחד קבלתי מכתב מהורי ובו בקשה לחפש קרובת משפחה: הלינה הסקל. שמה לא אמר לי דבר. מעולם לא שמעתי אותו, ולא ידעתי עליה דבר פרט לכתובתה באנטוורפן. התבקשתי למצוא אותה ולעזור לה כמיטב יכולתי. לא ידעתי בת כמה היא אם צעירה או לא וגם לא מהו הקשר המשפחתי שלנו. חששתי מהבלתי ידוע ומהאחריות שהוטלה עלי, וכך דחיתי ודחיתי את ביקורי. מכתב נוסף האיץ בי שוב. עמדנו לפני העברה לברדה הולנד, חשבתי לעצמי אם מחכה לי אי-נוחות או בעיה כלשהי בפגישה עם קרובתי העלומה, אוכל לתרץ את חוסר יכולתי לבוא ולעזור, בכך שעברנו לארץ אחרת ואני מנוע מלהגיע אליה…

יום אחד הגעתי לבריסל, ולאחר חיפוש כתובתה, עליתי במדרגות והגעתי לעליית גג, נקשתי בדלת שנפתחה ונכנסתי ל”מנסרדה” עליית גג אופיינית למגורי סטודנטים באירופה. באמצע החדר שולחן שעליו שאריות ארוחה, ריחו החזק של דג-מלוח מלא את החדר, הלם באפי והדליק בי נורת אזהרה…

גם בבית הורי היו לי 'בעיות' עם דגים מלוחים, את ה'מטיאסים' שאבי ודודי אברהם פולקביץ היו כל כך להוטים אחריהם, לא אהבתי, ריחם דחה אותי. השניים חיפשו ומצאו אותם בשוק הכרמל, בחנותו של ארליך או ברחוב הקישון ומגיחות אלה חזרו כששללם בידם. הידיעה על חבית חדשה שנפתחה זה עתה, הייתה מריצה אותם לשם, בתקוה שהפעם יעלו בחכתם אוצר בטעם גן-עדן. לא טעמתי מ'המלוחים' האלה. כשהוגש אצלנו דג מלוח עזבתי את השולחן. אבי היה חסיד 'מטיאסים' מושבע…

בעליה היו שתי נערות, כבנות עשרים. אנחת רווחה נפלטה מפי, חשבתי שמוטב שתי צעירות מזקנה אחת… פיצוי נאות על הריח. אלמלא כך ריחו של הדג היה מבריח אותי משם כטיל.

לאחת מהן שער כהה ועיניים שחורות יהודיות טיפוסיות, והשניה שערה אדמוני בהיר ועיניה תכלת 'שיקסה' ללא ספק. לא צריך הייתי לנחש מי מהן קרובתי, ידעתי בביטחון. פניתי לשחרחורת ופספסתי… דווקא היא גויה פולניה 'כשרה' למהדרין…

שתיהן דיברו פולנית וצרפתית, הלינה קצת אנגלית. הפולנית שלי, שאפה לאפס, והייתה מוגבלת למה שקלטתי מהשיחות ה'סודיות' בין הורי כשלא רצו שאבין. איך שהוא הסברתי מי אני ולמה באתי. כנראה הקדים אותי מכתב מהארץ, וקרובתי הלינה נחשה מי אני, ולשם מה באתי.

אילנה טוענת ששלחה מכתב לדודתה משפ' פולקביץ בהרצליה, אך כיוון שלא ידעה את הכתובת המדויקת בהרצליה לא ציפתה לתשובה, ופחות מכך לבואי. י’ י’

מקירברגן הועברנו לצפונה של הולנד: לאי וואלחרן במוצא נמל אנטוורפן, שבגלל חשיבותו היה מבוצר וממוקש והיה חלק מה”חומה האטלנטית” שבנו הגרמנים נגד נחיתת בנות-הברית לאירופה. שם היינו אחראים לשמירה על שבויים מחיל ההנדסה הגרמני שעסקו בפירוק המוקשים אותם הניחו קודם לכן…

חוף הים לאורכו היה יעד לפלישת בנות-הברית, ובמיוחד קטע זה בגלל חשיבותו של נמל אנטוורפן שעל הכניסה שלו שלט האי. כל החוף היה חלק מה'חומה-האטלנטית'. שכולה הייתה זרועה בצפיפות עמדות תותחים מבוצרות, מוקשים, גדרות תיל ובונקרים מכל הסוגים, שתפקידם היה להקשות על פלישה מהים.

באי ובסביבה היו מיליוני מוקשים. העבודה הייתה מסוכנת ו'תאונות עבודה' לא חסרו. הפיצוצים היו תכופים למדי והרבה גרמנים נפגעו, למרות שהיו בידם תכניות המיקוש. המוקשים שנשלפו מהשטח נאספו במשאית, לאחר שהנפץ נוטרל מהם, את המשאית שהתמלאה היה הנהג הגרמני מוביל לחיסול ולפעמים התחסל איתה.

לא פעם התפוצצה המשאית על מטענה וה'בום' היה אדיר. כשאחד המוקשים לא נוטרל כראוי, ומטלטולי הדרך התפוצצה המשאית על מטענה, וכך פגש הנהג את בוראו, תאונות עבודה קורות… החיילים הגרמנים עבדו במרץ, הובטח להם שבגמר הפנוי, כל מי שישאר בחיים ישוחרר לביתו…

כחייל וותיק לא ראיתי סיבה למות בשלב מאוחר זה ממוקש גרמני בבלגיה, שמרתי מרחק…

הפתיעה אותי התנהגות החיילים הגרמנים השבויים וקציניהם. הם שמרו בקפדנות על משטר ומשמעת, קיימו מסדרים ובקורות והצדיעו כאילו הם אלה שנצחו במלחמה… הם נשארו 'יקים', חיילים ממושמעים ומסודרים גם בתבוסה. דוגמה לסדר משטר ומשמעת…

אנו מלאנו את תפקידנו כהלכה אך ה'בלאגן' כבר חגג אצלנו, עבורנו הסתיימה כבר המלחמה הזו, ולנו חיכתה המלחמה בארץ.

האי היה מוצף כי באחת ההפצצות נפרץ סכר ומי-הים פרצו וכיסו שטח גדול ממנו, שטח שבעבודת נמלים 'נגזל' ויובש מהים במשך שנים. בלי לאבד רגע החלו ההולנדים לייבש שוב את השטח המוצף. מעניין היה לראות איך הם משקמים את הסכר, בשיטות מסורתיות ואפילו פרימיטיביות ובלי ציוד מכני מסובך. בעבודה זו יש להם ניסיון של דורות וממני לא ציפו לעצות. התאפקתי ושתקתי… כדי להגיע לאי ניתנו לנו מכוניות אמפיביות, שנסעו בקלות על היבשה ובמים. מוזר היה לשוט בים בין שדרות עצים ענפים..

תמיד חשבתי שהתלבושת ההולנדית המוכרת לנו מהגלויות: נעלי עץ, סינור לבן, חצאית ארוכה כהה ומצנפת קונוסית היא תלבושת ל'תיירים' בלבד, אך שם לבשו אותה ברצינות יום יום וגם נעלו נעלי עץ. כעבור זמן מצאנו עצמנו בברדה, הולנד, שם שמרנו על מתקנים, מחסנים ומחסומי ביקורת, בברדה היינו זמן רב יחסית. העיר שוחררה על ידי דביזיה פולנית שהייתה חלק מצבאות בנות-הברית, כמה מאות מחיליה התחתנו עם בנות העיר, והרגישו שם כבעלי הבית, ומכל מקום שהיו בו הגיעו העירה לבלות ולבקר את נשותיהם וחברותיהם.

כשנכנסנו לעיר עם סמלי השרוול שלנו: מגן-דוד על רקע כחול-לבן, אי אפשר היה לטעות בזהותנו. תגובת הפולנים: “הביטו והסתכלו יהודונים…” “פלאי פלאים ה'מוישיקים' שלנו הפכו חיילים”… המתח בינינו ובין הפולנים גבר והלך. תקריות קלות הלכו והחמירו. לפעמים הייתי מעורב או נוכח, הפולנים לא העריכו אותנו כראוי, החלטנו ללמדם לקח. יום אחד חברי סופר ואני, מטיילים להנאתנו ומולנו שני פולנים, וכשהם חולפים לידנו אחד אומר לחברו: “ראה הנה הז'ידים המלוכלכים שלנו” הסתובבנו אחריהם. כשהשגנו אותם אומר חברי שבא מפולין “לא שמעתי. מה אמרת?”. “לא אמרנו כלום, לא התכוונו אליכם…” חברי נותן לי סימן ואנחנו תוקפים חובטים ומכים בהם, הם הופתעו התגוננו והסתלקו במהירות, לא  לזאת ציפו…

חבר סיפר לי שנהג ברכב ומספר פולנים ניסו לעצור אותו ל'טרמפ', הוא נעצר במרחק מה מהם, הם רצים נושפים ונושמים וכשמגיעים בשארית כוחם, הרכב מסתלק להם תחת אפם…

תקריות כאלה ואחרות יום יום, הגבירו את המתח בעיר, הייתה תחושה שמשהו עומד להתרחש, כמו בסרט קאובויים הוליוודי טיפוסי כמו 'בצהרי היום', הצופה 'מרגיש' איך האווירה מתחממת ונעשית דחוסה יותר ויותר, והמתח גובר והולך, וכאשר הוא מגיע לשיא הוא מתפוצץ.

בסוף השבוע הגיעו לבית-הקפה, חיילים יהודים, פולנים ואחרים, בקומה התחתונה שותים ובקומה העליונה רוקדים. בתחילה הכל 'בסדר', אך הייתה תחושה שהגענו לשיא ודרוש רק נפץ…

לאחד הפולנים התחשק לרקוד עם בת זוגו של דוד ה'מצרי' בריון תל-אביבי מוכר. דוד -שגם בתל-אביב לא רצוי להיתקל בו- חובט בו כהלכה, מתחיל קרב חופשי לכל, כולם נגד כולם free for all  מישהו דוחף חייל פולני דרך קיר הזכוכית הגדול (ויטרינה) שנשבר מהלחץ, והוא נופל מהקומה השניה, ועליו שברי הזכוכית, ונשאר שוכב פצוע. מישהו שולף אקדח יורה ופוגע. המשטרה הצבאית הוזעקה, ומיד בורחים כולם לכל עבר למחרת סופר מפה לאוזן שהתוצאה אמש הייתה הרוג ופצוע קשה. השקט המתוח נמשך, והפולנים שמרו הערותיהם לעצמם ונזהרו בנו…

בברדה הייתי מפקד משמר שתפקידו לבדוק את המשאיות הצבאיות העוברות דרך העיר לגרמניה כשחלקן מבריחות מצרכים לשוק השחור הפורח שם. הבריחו כל מה שאפשר, הכל היה סחורה עוברת לסוחר בשוק השחור המשגשג..

בהברחות לקחו חלק כל חיילי בנות-הברית, כולם עסקו בכך בגדול, לנהגים הצבאיים היה יתרון-התחלתי ומכוניות מלאות… המאמצים לעצור אותן נידונו מראש לכישלון.

לקציני היחידה סופקו כמה שקי-פחם לחימום מגוריהם בחורף, לאחד מהם נותרו שני שקים שרצה למכור ופנה אל מי שהיה ידוע כאחד ה'טייקונים' בעסקי השוק השחור ואף פתח משרד בעיר עם שומר-ראש צמוד (מחיילי היחידה)… זה דחה אותו בזלזול “אינני עוסק בשקי פחם בודדים, רק במיכרות…” רק בגדול…

בינתיים בחופשתי בקרתי את הלינה וחברתה, ועזרתי להן ככל שיכולתי. לא עבר זמן רב והתחלתי לדבר פולנית עילגת, פרצו החוצה מלים שהיו טמונות בתת-ההכרה שלי ונשלפו ממנה. מלים בצרפתית ואנגלית, גם מלים שמקורם לטיני עזרו לתקשורת בינינו, ולמה לא אידיש? אני גמגמתי וידעתי קצת אידיש, אבי הקפיד לדבר בבית רק עברית, למרות שכתב מאמרים באידיש ושלט בשפה. הלינה לא ידעה מלה אידיש למרות שנולדה וגדלה בוארשה… איך שהוא הבנו זה את זו. במשך הזמן היה קל יותר לנהל שיחה כמו שאומרים: כשיש רצון תמצא הדרך.. were there is a will, there is a way

הלינה סיפרה לי מה שעבר עליה ועל משפחתה, על החיים בגיטו וארשה, על השתתפותה במרד הפולני בוארשה, וההליכה לשבי הגרמני כחיילת פולניה.

רבים מחיילי הבריגדה התחתנו בנשואים למראית-עין עם נערות ונשים שרצו לעלות ארצה, רובן היו קרובות משפחה, חלק מזוגות אלה הסכימו להתגרש מיד עם הגיעם ארצה. היו גם נשואים תמורת כסף. היו גם 'מקצוענים' שהפכו נישואין אלה ל'עסק מכניס'…

העליה ארצה הייתה מוגבלת בהתאם למדיניות ה”ספר-הלבן”, ו'הסרטיפיקטים' (רשיונות העליה) היו ספורים. זו הייתה אחת הדרכים להתגבר ולעקוף את ההגבלות. הצעתי להלינה להתחתן על מנת להתגרש בארץ, כי זו הייתה הדרך הקלה והנוחה להעלותה ארצה. הצבא הבריטי התחייב להעלות ארצה את בנות-הזוג של החיילים היהודים באנייה נוחה ומפוארת: 'המלכה-מרי'.

הלינה הסכימה, וכעת צריך היה לקבל רשות ממפקדי… מפקד הסוללה שלי אותו זמן היה קפטן הנריקס. למרות שהיה יהודי חשב שכאנגלי, הוא מופקד על קיום מגבלות ה”ספר-הלבן”. אחותו חברת פרלמנט שמרנית ואנטי-ציונית הייתה מקור השראתו. הוא עשה הכל להקשות עלי ככל שיוכל. לא שררה בינינו 'אהבה' גדולה, הוא לא היה אהוד על חיילי היחידה. כולם ידעו שהוא משרת ביחידה בניגוד לרצונו ובעל כורחו והי מעדיף לשרת ביחידה בריטית, לרוע מזלו, לא רק שלא נראה כאנגלי, אלא שהיה לו מראה מזרחי מובהק, כהה עור, אפו נשרי שאינו-סולד.

כשהוא ונהגו הירושלמי שמוצאו מעיראק חלפו על פנינו בג'יפ, תגובת החיילים הייתה: 'בגדאד אקספרס מגיע…'. את תסכוליו הוציא עלי ודחה אותי בלך-ושוב. לא חסך כל מיני חקירות ובדיקות שכוונתן הייתה להרתיע אותי מנשואי: “איך תפרנס משפחה, איזה מקצוע יש לך? “.

במכתבי להורי סיפרתי לתומי, על פגישתי ועזרתי להלינה, ועל כך שהיא תעלה ארצה כאשתי, ושנתגרש בארץ… צפיתי לשבחים מכולם על שאני מוכן אפילו להתחתן, להקריב עצמי על מזבח העליה, והכל על מנת לעזור להלינה כפי שביקשו ממני… בתשובה נשפך עלי דלי-מים-צוננים. אבי נכנס ללחץ והחל להריץ אלי מברקים שבשום פנים לא אעשה זאת. 'גירושין' ולוא גם 'פיקטיביים', עלולים לפסול אותי כחתן לכלות שאבי יעד לי, כולן בנות למשפחות אמידות, שתעזורנה לי ל'הסתדר' כשאשתחרר… התנגדותו של אבי נבעה מדאגתו לעתידי, ואולי גם מזיכרון הדחייה, שנדחה בזמנו על ידי אמה של הלינה… אילו ידע שבינתיים החלטנו להתחתן ל'נצח /for good…' היה מקבל שבץ… כשהדבר הפך עובדה קיימת השלים אבי וקבל את הלינה בחיבה ובהשלמה.

גם ילדי לא בקשו הסכמתי לנישואיהם, ואף הצליחו להפתיע אותי, לא היה לי פתחון פה או סיבה כלשהי להתערב ברצונם, ואינני מצטער על כך.

בינתיים נמשכה השיגרה, מילאתי את תפקידי כמפקד משמר, ציפיתי לנשואי. יום אחד נכנסתי לשירותים שבתחנה הדלק, אני נושא עיני השמימה “מאין יבוא עזרי”  ורואה משהוא מבצבץ מאחרי מיכל ההדחה. שלפתי משם חבילת גולדנים שמנה. זה שהסתירם השתמש במקום כ'תיבת דואר' במסחרו בשוק השחור. אני מודה שגם אילו ידעתי למי הם שייכים ספק אם הייתי מחזירם, אלה הם ה'סיכונים-המקצועיים' במסחר בשוק-השחור, לבטים אלה נחסכו ממני, לא היה למי להחזיר, איש לא טען לבעלות… כסף זה הגיע אלי בדיוק כשהייתי זקוק לו לחתונה ולטיול 'ירח הדבש' שתכננתי. קרה לי נס, אולי מפני שנשאתי עיני למעלה השמימה… מי יודע?  נפלאות ממני דרכי האל…

ביום ראשון נערך מסדר פתע ביחידתי, דבר נדיר מאוד, יום ראשון היה כרגיל 'מקודש' ומוקדש לספורט, שתיה חופשה ונערות לסוגיהן, אף אחד לא יכול היה לשער מה הסיבה למסדר יום הראשון הזה, אולי לפתע אי-שם פרצה מלחמה, או אסון אחר… במסדר, הוקראו שמות הנוכחים, ואני נפקד… מאוחר יותר התברר לי שהכל נעשה לכבודי…

קפיטן הנריקס לא מאבד רגע, הוא בטוח שהפעם תפס אותי 'על חם'… הוא מזעיק את המשטרה הצבאית למצוא את ה'עריק' ונותן להם את כתובתה של הלינה בבריסל המופיעה על בקשתי לנישואין…

כשכל זה מתרחש אני 'מחוץ לתמונה', לא ידעתי דבר על המהומה. אותו זמן הייתי מפקד המשמר בברדה, היה לי 'האליבי' האידיאלי שאין לפצחו, שכל פושע המכבד עצמו מאחל לעצמו… המשטרה הצבאית הגיעה למגוריה של הלינה, חיפשו, שאלו ולא מצאו אותי מסתתר שם בארון, קצת 'קשה' היה לי להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת…

תוצאת ביקור המשטרה הייתה שהלינה נזרקה מחדרה כטיל… בעיני בעלת הבית הפלמית החסודה והסביבה השמרנית, עצם ביקור ה"כובעים האדומים' מספיק להרשיעה…

כששמעתי מה שקרה הגשתי מיד תלונה למפקד הגדוד לייטננט-קולונל תומפסון. כעבור ימים ספורים נקראתי, לברור תלונתי, גם קפיטן הנריקס נוכח, לאחר שספרתי הכל יצאתי את החדר ומיד נשמעו משם שאגותיו של הקולונל, מעבר לדלת אפשר היה לשמוע ולהבחין בעיקרי הדברים: טיפש מטופש, הדיוט מוחלט bloody fool  complete idiot, לא נעדרו. קפיטן הנריקס יצא משם נזוף שפוף וקצת יותר קטן, זה לא הוסיף לאהבה היוקדת שבינינו…

את האישור לחתונה ו7- ימי חופשה בפריז קבלתי די מהר. לאחר שננזף לא יכול היה קפטן הנריקס לעכב את האישור הנדרש. פניתי ללשכת הרישום האזרחית בבית העירייה של בריסל, קבענו תאריך לטכס הנישואין: 20 מרץ 1946 תאריך המסמל סוף החורף ותחילת האביב, בתקוה שאכן כך יהיה…

נישאתי בחליפה אזרחית שתפרתי אותה לדרישת הלינה. הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שלבשתי חליפה זו, וגם אחרות לא הרביתי ללבוש, אלא כשלא הייתה לי ברירה. הטכס בפני שופט לבוש גלימה ופיאה היה יפה ובטעם רב, הכל התנהל באולם מימי הביניים, כולו עץ מגולף. השומרים בתלבושת עתיקות וברמחים, כאילו יצאו כולם מתמונותיו של רמברנדט. בטכס נישאו זוגות אחדים. בית העיריה והבתים לצדו וסביב הכיכר, מפורסמים בחזיתם הטיפוסית לארצות השפלה, בכיכר היפה שלפניו נערך שוק הפרחים המפורסם מלא דוכני פרחים צבעוניים ריחניים, מראה מרהיב וטכס אסתטי.

הניירות הדרושים לנסיעתנו לפריז היו בסדר ללא דופי, אך הנסיעה מפריז למילאנו הייתה סיפור אחר. עבורי השתמשתי ב/מנטרת-הקסם', הפותחת כל דלת: ט.ט.ג. להלינה 'הנפקתי' את הניירת הדרושה שכולה לא הייתה כל כך 'כשרה'.

היות שכל אמצעי התובלה היו צבאיים, החלטנו שהלינה תלבש מדים פולנים, שאז ספק אם הייתה לה זכות ללבשם, היה לה אישור שהייתה חיילת. ואני אסע במדי הבריגדה. זו הייתה תקופת 'השפם והמקטרת' שלי, תקופת החיזור אחרי הלינה, ואולי סתם תקופת 'שוויץ' קצרה בה עישנתי מקטרת ('פייפ') וגידלתי שפם-אנגלי.

הייתה לי מצלמה 'לייקה', מעיל טייסים נהדר עם בטנת פרווה יפה וחמה. שניהם נרכשו תמורת כסף רב: סיגריות… הייתי בחור נאה. כל ההוכחות מצויות בידי. מאז התדרדרתי וכיום כשאני מתגלח אני תוהה מיהו הפרצוף המשתקף אלי בראי, ושואל את עצמי האם כך אני נראה?  והתשובה היא: לא, הרבה יותר גרוע…

לפריז לא היה קושי להגיע. בילינו בעיר מספר ימים בביקורים בכל האתרים המפורסמים, שטנו על הסיינה, טיילנו לאורכה, אכלנו במסעדות, בקיצור בילינו לא רע. הצרפתית של הלינה עזרה מאוד. אני והאנגלית שבפי לא היינו אהודים על הצרפתים.

הגיע היום לעלות על הרכבת המיוחדת' 'מדלוק' שנועדה להחזיר מאות אלפי חיילי בנות-הברית מאיטליה הביתה לאנגליה. קל היה לנסוע לאיטליה, מאשר לחזור משם. כבר בפריז חששתי שהנסיעה תהיה one way ticket בכיוון אחד, אספתי אינפורמציה שלא הייתה משמחת, אך אמרתי לעצמי, דיה לצרה בשעתה…תימצא לנו הדרך חזרה… כדי לעלות על הרכבת פריז-מילנו צריך לאשר את אישורי המסע ה'כשרים' שלנו במשרד ההסעות הצבאי. חשבתי שהגיע רגע המבחן לכוחו של הט.ט.ג. נכנסתי למשרד -'לגוב-האריות'- משקשק קצת, הושטתי את ניירותי, רק תעודת-הנישואין שלי הייתה כשרה למהדרין,  לא היו בעיות והכל הוחתם כנדרש, אולי מפני שהרכבת למילנו הייתה ריקה… הקצו לנו תא-פרטי, כראוי לזוג ב'ירח-הדבש'…

הגענו למילנו והופתעתי לפגוש את 'מכרי' משכבר, השטרות האיטלקים הוורודים הגדולים שערכם 1000 לירטות, אלה שזרקתי כנטל אי-שם בדרך מאיטליה צפונה… הייתי בהלם: השטרות היו בעלי ערך ועוברים לסוחר. התנחמתי שאין להצטער על חלב שגלש, התנחמתי בכך שלמעשה עשיתי עסקת חליפין: נלקחו ממני הלירטות, וניתנו לי הגולדנים… עסקת חליפין לא כל כך רווחית עבורי, אך אדוני נתן ואדוני לקח…

לאחר שהייה קצרה במילנו, יצאנו לאגם לגו-דה-קומו, לא רחוק מהמקום בו הסתתר, נתפש ונהרג מוסוליני עם אהובתו קלרה פטאצ'י על ידי הפרטיזנים-האיטלקים.

הנוף ההררי המיוער והאגם היו מקסימים, המקום מלא מלונות ופנסיונים, אוכל ולינה בשפע, בימי שלום היה זה אחד המקומות המקובלים והמפורסמים לנופש ולבילוי. אחרי מספר ימים הגענו לונציה.

ונציה היא 'משהו' מיוחד במינו, ושלא כרגיל היא יפה ומעניינת הרבה יותר מהגלויות המתארות אותה. התעלות והארמונות שלאורכן, ככרות וגשרים, וכמובן הגונדולות הציוריות, הכל היה כל כך מרהיב חדש ומפתיע. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את העיר המיוחדת הזו, אליה חזרתי פעמים אחדות.

את הלינה תקף בולמוס-קניות ואין להתפלא על כך, שנים אחדות שלא יכלה לקנות דבר, בעדיפות ראשונה עמדה הדאגה לשרוד, וממילא לא היה מה לקנות, או שלא היה כסף, וכאשר היה כסף צריך היה מזון… הלינה בחרה לה: מזוודת עור יקרה גדולה וכבדה, שהייתה מעל למשקל המוארשה לטיסה גם כשהייתה ריקה… וזו חסרה לי כחור בראש. לאחר שנים אחדות שטלטלנו אותה מדירה לדירה, שהרי לא זורקים מתנת חתונה סתם-כך, סוף סוף אזרנו עוז וזרקנו אותה… קנינו גם מערכת קפה מזכוכית 'מורנו' פרחונית ומצועצעת, שאף פעם לא השתמשנו בה ובמשך השנים הלכה כלתה ונעלמה לאט לאט, בתהליך הטבעי של כל כלי-הזכוכית העדינים והשבירים. לפני כשלוש שנים נפל לפתע בר-המשקאות שלנו ב'בום' גדול, ושרידי המערכת האחרונים הפכו לרסיסים. נותר לנו מכסה קנקן הקפה כזכר לחורבן… מעודי לא זכיתי לשתות בו קפה. מתנת נשואי המעשית הייתה שעון-יד להלינה, אותו בחרה לטעמה.

וונציה הייתה חוויה גם בגלל השירה והמוסיקה שבקעה מכל בית-קפה קטן בסמטאות. פעמים אחדות נכנסנו לאכול במסעדה קטנה, שבה אחת המלצריות שרה בקול שלא היה מבייש שום זמרת אופרה… לאחר שיט בתעלות, טיולים קצרים בעיר ובסביבה, נפרדנו בצער מהעיר. הזמן חלף כחלום החלטנו לחזור.

להגיע למילנו לא הייתה בעיה, אך כשהגענו לתחנת הרכבת במילנו הרגשנו שהחזרה לא תהיה קלה, ולפחות נצטרך לוותר על תא-פרטי… כצפוי הרכבת הייתה דחוסה, היא החזירה לאנגליה את צבא בנות-הברית, בעיקר אנגלים, פולנים ואמריקאים, על הרציף הסתובבה משטרה צבאית מכל האומות. אני 'הסתדרתי' בקלות וקבלתי אישור עליה לרכבת, ה'מנטרה' ט.ט.ג. הטילה קסמיה על הפקיד המאשר.

הבעיה הייתה מה לעשות עם הלינה?  היא הייתה 'כאילו' חיילת פולנית שנעדרה מיחידתה, אך למעשה הייתה נעדרת… החיילת הפולנית היחידה בסביבה הייתה הלינה, היא לא העיזה להיכנס למשרד הצבאי הפולני ולהחתים את תעודת-המעבר ה'כשרה' שלה, וכך החלה למשוך עיניהם של השוטרים הצבאיים הפולנים שהסתובבו על הרציף והם הזמינו אותה למשרד לאחר שהציגה בלית ברירה את הניירות ה'מפוקפקים' שלה. השוטרים שמעולם לא ראו ניירות כאלה, נכנסו לחדר מפקדם לברר. והלינה שנשארה לבדה ניצלה את הרגע והסתלקה משם כהרף עין.

אני מחליט שצריך לעשות משהו חריג ומידי. ניגשתי לקרון מלא חיילות אמריקאיות, וספרתי להם מסיפורי 'עלי-בבא'  על שרוצים להפריד בינינו: זוג שזה עתה נישא… סיפור רומנטי נוגע ללב ומזיל דימעה. רומנטיקה במיטבה… מיד אימצו את הלינה הכניסו אותה עמוק לקרון-הדחוס והסתירו אותה. למשטרה הצבאית הפולנית לא הייתה סיבה וסמכות לערוך חיפוש בקרון אמריקאי… המתח שלי גבר והגיע לשיאו, מה יהיה אם במקום להגיע ארצה היא עלולה לשבת בבית-סוהר פולני… לא עבר זמן-רב והבעיה נפתרה מעליה, הרכבת יצאה לדרכה, וכך הגענו לפאריז, מרוצים אממה מתוחים, עייפים וגדושי חוויות מלוא הטנא.

ידעתי שביחידה מחכה לי 'קבלת פנים' חמה, לאחר שנעדרתי כחודש וחצי. התייצבתי ביחידה ושם לא קבלוני בתופים ובמחולות, שום תזמורת לא חיכתה לי, וגם לא קבלת פנים חגיגית. פרט לקפיטן הנריקס שקיבלני כבן אובד, וכצפוי העמידני למשפט. המפקד השופט נתן לי את הברירה, לעמוד למשפט צבאי או לוותר על דרגת סמל. התברר לי שדרגה זו הוענקה לי בהעדרי מבלי שידעתי על כך, כשלמעשה הייתי נעדר/עריק ב 'ירח-הדבש' שלי…

בדיוק בזמן זה פורסם שהועלתי לדרגת סמל… לא היו לי הרבה היסוסים, החלטתי שאין לי מה לעשות עם דרגת סמל בבית. המקום היחיד שאוכל לענדה הוא על הפיג'מה… עשיתי את ה'עיסקה הטובה בעיר', ויתרתי על מה שלא היה לי…  נשארתי רב”ט.

מה שמצער אותי עד היום היא העובדה שאפילו עוד לא הספקתי לתפור את הסרט השלישי על שרוולי ולהצטלם איתו ואין לי שום הוכחה מצולמת להיותי סמל…

כך הפכתי לשלם היחידה, שהייתה מפוזרת ליחידות משנה קטנות ברחבי מדינות השפלה, ו”מעז יצא מתוק”: לא רק שהג'וב הזה שחרר אותי מכל שגרת היחידה אלא שהפך אותי נייד. לצורך התשלום בחוליות המשנה המפוזרות הועמד לצרכיי ג'יפ. ג'יפ וייצר הטיול שלי דווקא 'הולכים' טוב יחד…

בתקופה זו, מרץ 1946, חזרו אלינו סוף סוף הקצינים שנשלחו לאנגליה לבית-הספר לקציני-תותחנים -שגם אני יכולתי להימנות איתם -שהם קצינים 'מוסמכים' גדושים תורה כרמון ומחוסרי ניסיון לחלוטין. שתוך כדי לימודיהם 'נגמרה' להם המלחמה, 'ירוקים..' חזרו אלינו 10 חודשים מאוחר מדי. זלזלנו בהם קצת כראוי לוותיקים ש'טבילת אש' מאחריהם…

לויטננט אילן התלווה אלי כקצין האחראי לתשלום. יצאנו לעמדות ושילמנו לחברינו את שכרם. כשסיימנו התחשק לי לפעמים לטייל קצת, השארתי אותו תקוע בעמדה הנידחת. זה קרה פעמים אחדות ואין שום ספק שהוא לא אהב את זה. לא תיארתי לעצמי שעוד ניפגש כשאני פיקודו. הגלגל מסתובב פעם למעלה ופעם למטה

בגלל השחרורים שהתגברו והלכו, היחידה התפרקה. ומה שנשאר ממנה, סופח ליחידת מעבר, המסגרת היחידתית נמחקה ולמעשה הפכנו לערב רב ללא תפקיד מוגדר, 'המון אדם' המחכה לתורו לשוב ארצה. היינו בג'נט בלגיה, כשב- 8 ליולי 1946 הגיע צו לפירוק הבריגדה. סוף סוף הגיע תורי לנסוע ארצה להשתחרר מצבא הוד מלכותו.

נכנסתי למשרד המפקד בג'נט ולהפתעתי מאחורי השולחן יושב מייג'ור (רב-סרן) משה ויימן, אותו 'מטיף' מגימנסיה הרצליה שבזכותו אני כאן… צריך להודות שהוא הצליח הרבה יותר ממני, יצאנו מאותה נקודת זינוק והוא הגיע לדרגת מייג'ור. ומה שמשותף לנו, ששנינו רבנים, הוא רב-סרן ואני רב-טוראי…

מייג'ור ויימן לא הכיר אותי, ורשם לי בפנקס החייל המלצות כנהוג ומקובל בפיטורין מהעבודה או בהספדים, אך ציין לזכותי שהייתי מומלץ לקצונה… הייתה זו הפעם השניה, ולא האחרונה, שפגשתי במייג'ור ויימן.

הלינה נסעה למרסני, לחכות ולהצטרף לאניה 'המלכה-מרי'. הגעתי להיפרד ממנה ולתאם את הסידורים לפני נסיעתי ארצה…

חזרתי לארץ, התייצבתי ברחובות, וקבלתי חופשת שחרור, וב- 2 ספטמבר 1946 הפכתי רשמית אזרח לאחר 5 שנים ורבע במדים…

פרק ג' – כל-העם צבא

הקדמה

לא עברו שנים רבות לאחר “הצהרת-בלפור” ובריטניה החלה לכרסם בשטח “הבית-הלאומי” שהובטח ליהודים, כך קרעה ממנו את עבר הירדן המזרחי, להקים בו את ממלכת ירדן ולהמליך עליה את עבדאללה, כפצוי גמול או תשלום לערבים. תהליך כרסום אטי ועקבי זה נמשך מאז ועד היום.

בתקופה שבין 1939-48 התרחשו בארץ תמורות משמעותיות, חלקן סמויות וחלקן גלויות לעין כל: המתח גבר בין הערבים והישוב, וגם ההקצנה בין עמדת שלטונות המנדט והישוב, שמאחוריה הסתתרה כוונה להפר שוב את הכרזת בלפור ואת ההבטחה לבית לאומי ליהודים, לא הייתה הכרזה רשמית על כך, אך אפשר היה להבחין במגמה: נסיונות נוספים לחלוקת פלסטינה, גזרות ה”ספר הלבן, איסור העליה והשלכתו החמורה על הצלת היהודים בשואה, הגבלת גודלו של הישוב על מנת שישאר מיעוט נצחי בארץ, ומצד שני הרצון הנלוי של הבריטים להשאר בארץ, בגלל האינטרסים שלהם בנפט שבמזרח-התיכון, בתעלת-סואץ ובעמים הערבים והמוסלמים שבאימפריה ובמזרח-התיכון.

הפרעות והמאורעות הבהירו והוכיחו את הצורך שדרוש לנו צבא-סדיר על מנת להלחם על זכויותנו ולהשיגן, הפרק הזה חורג מסיפורי האישי אך נותן לו רקע כללי שבלעדיו קשה להבין את התקופה.

הפרק עוסק בהתנדבות המופלאה של הישוב הקטן בארץ במלחמת-העולם ולאחר מכן. מתאר את מאמציו להלחם בעת ובעונה אחת בערבים ובבריטים בארץ, להלחם לצד הבריטים בנאצים, וגם להלחם בערבים ובצבאות-ערב הסדירים שפלשו ארצה.

בסופו של דבר הצליח הישוב לעמוד איתן, להביס ולנצח, וכל זה כשמראש לא נראה כל סיכוי סביר שנשרוד ונתגבר. ליריבינו הישירים נוספו גם המדינות התומכות בערבים ובמיוחד שלטונות המנדט שעשו מיטבם כדי לגרום למפלתנו: אפשרו ללגיון הערבי (הירדני) וצבא ההצלה של קאוקג'י לפעול בארץ עוד לפני שפינו את הארץ. כמו כן מסרו לידי הערבים מתקנים מחנות צבא נשק וציוד. רק נחישותו של הישוב לספוג אבידות בלי להתיאש ולהרים ידים והאמונה בניצחוננו ובחוסר הברירה עמדה לנו.

מכל בחינה צבאית-ריאלית לא היה לנו סיכוי. וכך אמר פילדמרשל לורד מונטגומרי (שניצח את רומל באל-עלמיין) ערב פלישת צבאות-ערב הסדירים ארצה: “תוך שבועיים לכל היותר ימוגר הישוב ע”י הערבים”, חד-חלק וברור. לאחר ש'איכזבנו' אותו וודאי טען שדבריו הוצאו מהקשרם…

התנדבות וגיוס

התנדבות

מיד עם פרוץ המלחמה נערך בישוב מפקד לאלה המוכנים להתנדב למלחמה בנאצים. התפקדו 138,000 ברובם גברים. אלה מנו כרבע מהישוב, מספר מדהים…

למיפקד לא היה ישום מעשי. עם זאת הוא ממחיש היטב את נכונותו של הישוב להתגייס למאמץ המלחמתי. הן הסוכנות והן הבריטים נבהלו מממדי ההיענות, כל אחד מנימוקיו. הסוכנות רצתה בידע צבאי, אך לא בהחלשת הישוב ממעט כוח-האדם הכשיר והצעיר שלו. הבריטים מצדם לא רצו לחזק את הישוב בהקנית ידע צבאי, בנשק ובניסיון קרבי.

הם גם לא רצו להתסיס את הערבים שבמרחביהם מצויים האינטרסים החיוניים שלהם: הנפט, תעלת-סואץ, נמל חיפה בתי הזיקוק, המיכלים, ומפעלי התעשייה במפרץ חיפה. כל מה שרצו היה לנצל את כוח האדם המצוי בארץ והתעשייה שלה, כדי למלא את המחסור שנוצר עם פרוץ המלחמה.

גיוס ראשון לתותחנים:

7 ימים אחרי פרוץ המלחמה התייצבו 12 איש בתחנת כבוי-האש בחיפה מיוזמתם האישית, עוד לפני שהוכרז על גיוס כלשהו. אלה הועסקו במעמד של 'עובדים יומיים', אליהם הצטרפו עוד 8 'עובדים יומיים' שנשארו 'יתומים' בארץ לאחר שהיחידה שהעסיקה אותם עזבה בדרכה לחזית בצרפת.

ה- 20 היו המגויסים הראשונים במעמד של 'עובדים יומיים' לצבא-הבריטי בכללו, ולא סתם לצבא, אלא לארטילריה המלכותית, שנחשבה בצבא הבריטי כחיל מיוחס ובעל מסורת. כל זמן שירותי חיפשתי אחרי 'יחוס' זה, ולא נתקלתי בו…

גיוסם לא היה תוצאה של החלטה מדינית בדרג-גבוה. היתה זו יוזמתו של אחד ממפקדי היחידות הבריטיים, שחסרו לו לפתע עם פרוץ המלחמה כמה 'מעמיסי תחמושת'. כעת משפרצה המלחמה יצטרך אולי לירות 'על אמת' והרבה, ומישהו הרי צריך לסחוב את התחמושת הכבדה (40 ק”ג לקליע)… כך התחיל הגיוס לתותחני-החוף. גיוס זה בוצע בעידוד הסוכנות, שרצתה לנצל כל סדק שנפער, על מנת ל'חדור' לצבא-הבריטי, או לפחות להיות בקרבתו ולוא גם 'כעובדים זמניים'.

ידוע שאין קבוע יותר מהזמני. הסוכנות קיוותה שיגיע הזמן בו יגויסו יהודים כחיילים לכל דבר. לא עבר זמן רב ולצבא הבריטי בארץ נדרשו חיילים ממש. הסוכנות עזרה בזאת ביעילות. בינתיים חוקקו הבריטים תקנות מתאימות המאפשרות גיוס חיילים פלסטינאים לצבא הבריטי ולארטילריה בכלל זה, ו”העובדים היומיים” הפכו חיילים לכל דבר.

אחרי גיוסם של הראשונים היו פניות לכח-אדם נוסף ליחידות ארטילרית להגנת-החופים, שוב נדרשו: “חוטבי עצים ושואבי מים” אך כוח האדם שבחרה הסוכנות לשלוח לחיל-התותחנים כלל דווקא תלמידי טכניון, בוגרי גימנסיות ובתי-ספר מקצועיים, מתוך ראיה ארוכת-טווח, שאלה ייטיבו ללמוד מקצוע צבאי שלא ניתן ללומדו במחתרת או בדרך אחרת… היו עוד הרבה מיומנויות צבאיות שרק בדרך זו אפשר היה לרכוש: טיס, שריון ורבות אחרות. שיקוליה ארוכי הטווח של הסוכנות הוכחו כנבונים הרואים את הנולד.

גיוס לכל היחידות

הנהגת הישוב הייתה מעונינת מאוד בידע וניסיון צבאיים, ובמשך שנים ניהלה משא ומתן ממושך ועקשני עם שלטונות המנדט ועם ממשלת בריטניה בענין זה. המשא והמתן התנהל בעיקר על ידי משה שרת והנשיא הראשון חיים ויצמן. זה היה משחק קלפים בו שני הצדדים מודעים ל'אסים' שבידי היריב… הישוב דרש הקמת יחידות עבריות, שישרתו רק בארץ, והתנגד להוצאת כח-אדם לוחם ממנה, כדי שלא להחליש מכוחו של הישוב במאבק נגד הבריטים והערבים שהתגבר לאחר פרסום ה”ספר-הלבן” במאי 1939.

מכלל זה חרג גיוס בודדים ובעלי מקצוע ליחידות שירותים וסיוע, שרובן מעורבות בריטים ויהודים. גיוס כזה נמשך כל הזמן כי בו היו מעונינים הן הסוכנות והן הבריטים.

כדי שלא לחזק את אחד היריבים, יהודים או ערבים, קבעו הבריטים את כלל ה'שוויון', לפי עקרון ה-parity  על כל מתגייס יהודי, יתגייס ערבי ולהיפך כולם ליחידות משמר מעורבות בפיקוד בריטי. יישומו של עקרון זה נתקל בקשיים ובמציאות שבק חיים. הערבים לא ששו להתגייס, ואלה שרצו, לא עמדו למזלנו, בדרישות הצבא הבריטי.

המעטים שבכל זאת הצליחו להתגייס, היו ביחידות מעורבות: יהודים ערבים ולא חיו 'כזוג-יונים'. הצרכים הבריטים לכח אדם, והמציאות גברו על העיקרון שנקבע, וכפו עליהם את המשך גיוס יהודים בלבד. הרצון לשמור על 'שויון' הושפע גם מכך שבריטניה לא רצתה מחד, להגביר עוד יותר את התנגדות הערבים באזור, שבמרחבם נמצאו האינטרסים הבריטים החיוניים, ומאידך לא רצתה להגביר את כוח הישוב במלחמתו בערבים ובהם.

למרות חששם של הבריטים מהתגברות כוחו של הישוב, לבריטים היה חוסר מתמיד בכח אדם מקצועי אינטליגנטי, כי כוח האדם בבריטניה מוצה עד תום.

אמנם באימפריה בכללה, לא היה חוסר כח-אדם במושבות: הודו, אפריקה ועוד, אלא שכח-אדם זה לא היה מקצועי, טכני או ברמה שניתן לנצלו במהירות. בכוח-האדם ה'גולמי' הזה, צריך היה להשקיע הדרכה אימונים ואמצעים רבים עד שיתאים. בעיקר נדרש לכך זמן, זמן יקר שלא עמד לרשות הבריטים. יתרה מזה גם לאחר שיושקעו בו כל האמצעים ה'מוצר-הסופי' לא יהיה כח אדם ברמה הנדרשת: מקצועי, אינטליגנטי ובעל מוטיבציה.

לישוב היה ענין ברכישת ניסיון וידע גם ביחידות שירותים וסיוע: תובלה, אפסנאות, קשר, הנדסה, מדידה ועוד, שכולן חלק בלתי נפרד מצבא סדיר מודרני. היה גם ענין נוסף למצוא תעסוקה לבעלי מקצוע כפתרון לבעיות האבטלה שגדלה לאחר פרוץ המלחמה, כשבאופן פתאומי נותקו קשרי המסחר עם ארצות אחרות, והישוב לא הסתגל עדיין למצב חדש זה.

במשך הזמן החלו הבריטים, לנצל גם את יכולתנו התעשיתית והחקלאית של הישוב. המצב הכלכלי בארץ השתפר ולכך הייתה השפעה גם על הרצון להתגייס.

המסקנה ממצב זה היא שבגיוס היו מעונינים שני הצדדים כאחד, אך מטעמים שונים.

לפני פרוץ המלחמה עיקר הגיוס נועד לעזור לשלטונות המנדט במלחמתם בערבים בארץ, והתבטא בשרות במשטרה במדיה השונים, גיוס שהיה בסמכות ממשלת המנדט.

לאחר פרוץ המלחמה היה הגיוס מופנה ברובו לצבא הבריטי, ליחידות מעורבות: יהודים/אנגלים וליחידות שירותים יהודיות בפיקוד בריטי ולכך היה צורך בחוקים מתאימים. ימים מספר לאחר פרוץ מלחמת העולם הכריז בן-גוריון על עמדתו העקרונית של הישוב: “עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם, כאילו לא היה “ספר לבן”, ועלינו להילחם נגד ה”ספר הלבן” כאילו לא הייתה מלחמה…”

לאחר פרסומו של “הספר הלבן” טבעי היה שהישוב יגביר מלחמתו בבריטים, ואפילו ינצל את חולשתה של אנגליה ב”שעת השפל” שלה, אלא שדרך זו הייתה בלתי קבילה עבורנו כיהודים כל עוד הבריטים נלחמים בנאצים…

כתוצאה מהמצב המורכב הזה, נחלקו הדעות בישוב, אם להתגייס ולהלחם גם בנאצים, או להישאר בארץ להמשיך ולהגביר מלחמתנו בערבים ובבריטים. הפתרון לדילמה זו היה: מלחמה חלקית ומבוקרת, התנגדות על אש קטנה בארץ וגיוס מוגבל לצבא הבריטי למלחמה בנאצים, אך גם לשם רכישת ידע צבאי וניסיון קרבי העשוי להביא תועלת בעתיד הקרוב, עם סיום מלחמת העולם.

הסוכנות דבקה כל הזמן בעקרון השירות בארץ. עמדה זו חיזקה את ידי החוגים הבריטיים 'המתנגדים' להקמת יחידות יהודיות לוחמות שישרתו רק בארץ ובכך רק יחזקו את הישוב ישירות במלחמתו בהם עצמם, בלי שיביאו לבריטים תועלת רבה. עמדת הסוכנות 'שירות רק בארץ', ועמדת הבריטים המתנגדים להקמת יחידות עבריות בכלל, השלימו וחיזקו זו את זו, וכתוצאה יחידות כאלה לא קמו לפני המלחמה ועד קרוב לסיומה.

עם פרוץ המלחמה גבר מחסור הבריטים בכח אדם מתאים, לתגבור יחידות שנועדו להגן על המתקנים החיוניים להם בארץ והדרושים למלחמה. מחסור זה בכח אדם היה גדול ולא היה מקור חילופי לגיוסו. הצורך הבריטי בכח אדם חפף גם את רצונו של הישוב לרכישת ידע וניסיון צבאיים, כך החלו הגיוסים ליחידות התותחנים השונות.

לאזור חיפה הייתה חשיבות רבה למלחמה במזרח-התיכון. התרכזו בו: מיכלי דלק, בתי-הזיקוק, נמל וגם תעשייה חיונית למאמץ המלחמה. לגיוס שנועד להגנת הארץ, לא רק שהישוב לא התנגד, אלא קיבל אותו ברצון, ובמיוחד שבכך הסתמנה אפשרות ללמוד גם 'תותחנות'. מקצוע צבאי מובהק שלא ניתן ללמד אותו במחתרת וגם לא באוניברסיטה.

לא היו אפשרויות אחרות ללמוד אותו ולרכוש ידע וניסיון מעודכן אלא מצבא מודרני. רק הבריטים היו 'בסביבה' וכך, בעל כורחנו, נאלצנו לתפוס עליהם 'טרמפ'…

גיוס ה'חפרים', בדצמבר 1939, ממחיש את המחסור והצורך של הבריטים בכח אדם: למרות התנגדות הסוכנות לגיוס זה מעל ראשה ובלי הסכמתה, גייסו הבריטים ישירות, כ- 1400 איש. בגלל מצבם החמור היו הבריטים מוכנים להיכנס לעימות עם הסוכנות, להפר הסכמות והסדרים ולפגוע בעקרונות שנקבעו על ידי הסוכנות:

אין גיוס אלא בהסכמת הסוכנות.

השרות רק בארץ ובאזור קרוב בהסכמה

גיוס ה'חפרים' בניגוד ברור לדעת הסוכנות, מעיד על מצוקת הבריטים בכח אדם.

נפילת כ- 1000 'חפרים' ( מתוך 1400 ) בשבי הגרמני ביוון וכרתים, הסעירה את הישוב, שהאשים את הבריטים בהפקרתם. אלה היו השבוים היהודים-הפלסטינים הראשונים שנפלו בשבי הגרמני, כיחידה יהודית לוחמת.

לא היה ברור כיצד יתייחסו אליהם ומה יעשו בהם הגרמנים: האם יוציאום להורג, או יחילו עליהם את 'אמנת-ג'נבה' ויחזיקו אותם בשבי. טענת הישוב הייתה שצריך היה לתת ל'חפרים' קדימה בפנוי ולא לסכן חייהם… בסופו של דבר, הגרמנים החילו עליהם את “אמנת ג'נבה”.

התקופה מפרוץ המלחמה ועד ניצחונו של מונטגומרי באל-עלמין, נוב' 1942 הייתה “תקופת השפל” במלחמתה של בריטניה בגרמנים, בה אירעו האירועים:

תבוסתה של בריטניה בצרפת ופנוי דונקירק.

כיבוש יוון וכרתים בידי הגרמנים, המתקרבים לארץ ב2- צירים.

הצטרפות איטליה למלחמה לצידה של גרמניה.

ה'מופתי' הפלסטינאי, לאחר שגורש מהארץ, כרת ברית עם היטלר וגייס דביזיה בוסנית-מוסלמית לעזרת גרמניה.

בעיראק פרץ מרד ראשיד-עלי, מאי 1941, שדוכא על ידי הבריטים.

במצרים התארגנו 'הקצינים-ה צעירים ' ( מרץ 1941), ובראשם גנרל נאג’יב, עבדול-נאצר וסאדאת 'מלאך-השלום' שלנו. החלו בהכנות למרד כסיוע לרומל וחיכו לרגע שבו יגיע רומל, לגבולם. ניצחון אל-עלמין סיכל תכניותיהם.

ביוני 1941, בסוריה שכנתנו, מכין חיל חלוץ גרמני נחיתת צנחנים קרובה, בהסכמתם ושיתופם של שלטונות ווישי.

רגע זה הוא הרגע בו נשארה בריטניה בודדה במערכה. ודווקא באותו זמן התחוללה תסיסה במזרח-התיכון. לערבים לא היו מגבלות מוסריות להיעזר בנאצים, הם ראו בהצלחות מעצמות ה'ציר' (גרמניה, איטליה ויפן) הזדמנות פז להשיג את עצמאותם ושיחרורם מעולה של בריטניה, בתמיכת גרמניה הנאצית. הם ניצלו את קשייה של בריטניה והחלו להתמרד נגדה וכמעט הצליחו… ניצחונו של מונטגומרי, ותבוסתו של רומל בעלמיין הכשילו את הערבים.

הצלחותיו של רומל בצפון אפריקה והתקדמותו המהירה לגבול מצרים (יוני 1942), הייתה גם נקודת 'שפל-וחרדה' לישוב, הייתה סכנה ממשית שהגרמנים יגיעו ארצה, שמשמעותה חיסול הישוב, כפי שנעשה ליהדות אירופה.

בנוסף למדיניות הנאצית הידועה לחסל את היהודים בכל מקום בו השיגה אותם ידה, הכירו הגרמנים תודה מיוחדת ל'מופתי' חאג'-אמין אל-חוסייני, על תמיכתו בגרמניה במלחמתה, והיו 'חייבים' לו כפרס את חיסול הישוב. מעשה זה היה מגייס לטובתם את תמיכתם של כל עמי ערב. הבהלה מהתקדמות רומל אחזה בבריטים, והייתה גדולה כל כך שבקהיר ובירושלים החלו בהכנות מעשיות לפנוי בריטי מהמזרח-התיכון ועסקו כבר בשריפת הניירות הסודיים, ניירות שעשנם היתמר השמימה לעין כל… הבריטים חילקו כבר אישורי עליה לספינות הפינוי, וביחידות תותחנים מעורבות, ניתנו כאלה גם לסמלים יהודים ואף דאגו למשפחותיהם…

גם הישוב החל להתכונן לגרוע ביותר. במאי 1941 הוקם הפלמ”ח (ימים לפני זה התנדבתי לצבא הבריטי י’ י’). תוכננה עמידתו האחרונה של הישוב על הכרמל ב'מצודת-חיפה', בנוסח מצדה ונשמעו האמרות הידועות:  "תמות נפשי עם פלשתים…" ו- "שנית מצדה לא תיפול". למזלנו לא הצטרכנו לנסותה בפועל… האווירה בישוב הייתה קשה והחרדה רבה. הסכנה התקרבה לארץ במהירות. הישוב, חדל אונים לעשות משהו או להלחם בה, פרט לכמה תוכניות דימיוניות שטוב שלא עמדו למבחן. הישוב בארץ, היה תלוי לחלוטין בהצלחת הבריטים, והם שהתכוננו לפנוי מהארץ, היו משענת קנה-רצוץ…

כמנהג בני האדם בכל המלחמות, הישוב בארץ היה רכון על מפות, מסמן עליהן בסיכות צבעוניות לאן הגיעו כבר הגרמנים ומה כבשו, ומעריכים לפי קצב התקדמותם מתי יהיו כאן בארץ… אבו-עגילה (לוב), מרסה-מטרוך, טוברוק ואל-עלמין הפכו שמות מוכרים לכל, כמו גדרה או חדרה היום. היה ברור שאל-עלמין היא המכשול האחרון בפני רומל בדרכו מצרימה, ומשם דרכו סלולה אלינו לארץ ישראל…

אני זוכר איך עקבנו אחרי כל ידיעה על מהלכו של הקרב הזה: ידענו שאריאל משרת בלוב, בטוברוק ובמרסה-מטרוך, שמות שהיו מוכרים היטב בביתנו. מצב הרוח לא היה מעודד. אפילו 'אסטרטגים' כמונו, שניזונו משמועות רדיו ועיתונים, הבינו שהכל תלוי בגורל המערכה באל-עלמין. על רקע זה לא התנגדו הורי לגיוסי.

אלה היו ימים קשים, יותר משאוכל לתאר. היה זה איום שהתקרב אלינו במהירות, איום מוחשי ומידי. הגרמנים התקרבו ארצה בשני צירים בתנועת מלקחיים: הציר האחד, רומל שהתקרב במהירות ארצה דרך צפון אפריקה ולוב. והציר השני דרך הבלקן. הגרמנים כבשו את יוון וכרתים. לסוריה של ווישי הגיע כבר חיל-חלוץ להכנת הצנחת צנחנים גרמנים בסוריה ובפלסטינה. היו שמועות שצנחנים מעטים נתפסו בארץ. כבר נאמר “כי מצפון תפתח הרעה”  והפעם גם מדרום כששתיהן מתואמות. ובאותו זמן עצמו התמרדו הערבים נגד הבריטים במצרים, סוריה ועיראק… הגרמנים הצליחו בכל אשר פנו.

הדביזיה

בתקופה זו שלפני אל-עלמין היתה בריטניה זקוקה לעזרה ותמיכה מכל גורם שהוא. כך הוקמו 'הצבאות החופשיים': היווני, הצרפתי, הצ'כוסלובקי, והפולני. בריטניה נתנה תמיכה לפרטיזנים בארצות השונות בלי להתחשב בנטיותיהם הפוליטיות שהיו ברובן שמאליות וקומוניסטיות, ובלי לבדוק בציציותיהם, כל עוד הם לוחמות בגרמנים.

אין פלא שברגע זה, התקבלה החלטה מפתיעה להקים דביזיה יהודית על דגלו וסמליו: דביזיה יהודית… מכאן שכאשר “חרב חדה מונחת על צווארך…” מתחשבים רק באינטרס המיידי. והחשש מתסיסה ערבית וממלחמתם בבריטים בפלסטינה (חשש הקיים ממילא), נדחו בפני הצורך העכשווי הדחוף.

גם התנגדות שלטונות המנדט להקמת ה'דביזיה' שתגביר כמה מונים את כוחו של הישוב, נדחתה לימים טובים יותר… וכך בפרלמנט הבריטי, אוק' 1940, אושרה תכנית להקמת 'דביזיה יהודית' שווה ל- 3 חטיבות לא פחות…

זה היה ניסיון בריטי לצוד מספר ציפורים ביריה אחת: לזכות כמובן בתוספת כח-אדם לוחם ברמה אישית גבוהה, להוציאו מהארץ כח אדם מתאים למלחמה וכך לדלדל את הישוב, ובאותה עת עצמה גם לזכות באהדת והשפעת יהודי ארה"ב על ממשלתם לסייע לבריטים במלחמתם.

הפלא ופלא ושלא כדרך הבריטים, ההכנות החלו בקצב מהיר. למפקדה התמנה גנרל הייס שהחל מיד במשא-ומתן עם נציגי הסוכנות על הבעיות 'החיוניות-ביותר': סמלים, רבנים, המנון ודגל… זו לא הייתה תכנית עיונית או לדיון, התכנית נתמכה על ידי צ'רצ'יל, פילדמרשל איירונסייד (מפקד הצבא הבריטי) וגנרל וינגייט 'שלנו' ואושרה.

וינגייט היה אחרי הצלחות רבות: בארץ, באתיופיה ובבורמה, והיה בעל השפעה רבה, יועץ ומקורב לצ'רציל. זמן קצר לאחר שהתקבלה ההחלטה להקמת הדביזיה, החלו מתנגדיה לצבור כוח ולתקוע מקלות בגלגליה. יתכן שוינגייט היה מצליח ל'נטרל' ולגבור על ה'מתנגדים', ואילמלא נהרג בתאונת מטוס מסתורית הדביזיה הייתה קמה ב- 1941-2 במקום הדביזיה שקמה בחיפזון ב1945-…

ההחלטה להקמת דביזיה, החרידה מרביצם את ה'מתנגדים': משרד-החוץ הבריטי ושלטונות המנדט בפלסטינה-א”י, לורד מוין הנציב הבריטי במזרח-התיכון, גנרל וויוול המפקד הראשי במזרח-התיכון ולא חסרו רבים נוספים. גנרל ויוול הכריז: “היהודים יעשו כל מאמץ כדי לנצל את המצב לקידום התוכנית אותה הם מטפחים זמן רב, הקמת צבא יהודי בארץ ישראל במסווה מפוקפק של עזרה למאמץ המלחמה הבריטי…”.

לורד מוין 'ידידנו', נציגה של ממשלת אנגליה במזרח-התיכון, חוסל בקהיר, בנוב' 1944, בידי חברי הלח”י: אליהו חכים ואליהו בית-צורי. נוקשותו בביצוע מדיניות ה”ספר-הלבן” וסרובו להרשות כניסתה של האניה 'סטרומה' ועליה פליטים, גרם לטביעת כל נוסעיה, פרט לאחד, ואמרתו "מה אעשה עם מיליון ניצולים יהודים? " תזכר ולא תשכח לעולם, היה לנו חשבון ארוך אתו שהגיעה עת לפרוע אותו.

'המתנגדים' בבריטניה התמידו להתנגד בנחישות לכל מה שעשוי לחזק את הישוב בארץ במאבקו ובמלחמתו הצפויה. לא היה להם כוח מספיק לבטל  החלטה ממשלתית מפורשת, אך היה להם די-כוח לדחותה… בשיטה הבדוקה והמקובלת על כל ממסד, בתחילה לדחותה לחצי-שנה, אחר-כך לעוד חצי-שנה, ואז לקבור אותה באחת המגירות, בתקווה שהזמן יעשה את שלו… ואכן כך היה.

אני מפליג בדמיוני ועוסק בהשערות 'אילו…'

מה היה קורה אילו התקיימה ההחלטה על הקמת דביזיה יהודית ב- 1941-2, במקום בריגדה ב- 1945, מה החמצנו?

דביזיה היא יחידה עצמאית הכוללת 3 חטיבות רגלים, וכל יחידות הסיוע, השירותים הדרושים ליחידה עצמאית המונה בין 10,000-15,000 חייל. אילו הוקמה כמתוכנן לאחר שהתקבלה ההחלטה, הייתה מאורגנת מאומנת ומוכנה להיכנס לחזית בערך כעבור שנה-שנה וחצי, כלומר ב- אוק' 1942 כ- 3 שנים לפני כניסת הבריגדה לחזית…

הדביזיה הייתה זמינה אותו זמן, להשתתף בבלימת הפלישה הנאצית לצפון אפריקה ו/או איטליה, בכל מקרה הייתה צוברת ניסיון קרבי עשיר וממושך במשך כשנתיים וחצי שנותרו עד לסיום המלחמה. תהליך הקמתה עשוי היה להיות רגיל, ולא דומה לתהליך החפוז של הקמת הבריגדה ואימונה, שארך כשלושה חדשים בלבד…

קצינים יהודים היו נשלחים לבתי-הספר לקצינים, והייתה להם אפשרות לרכוש ידע וניסיון-קרבי, לא כמו קציני-התותחנים ואחרים, שהגיעו ליחידותיהם לאחר שהמלחמה הסתיימה… הקצינים הבכירים היו מסיימים בתי-ספר צבאיים-גבוהים וקורסי פיקוד-ומטה, ורוכשים ניסיון קרבי בהפעלת דביזיה בתנאי קרב.

הקצינים יוצאי הבריגדה הגיעו רק לדרגות: קפטן ומייג'ור (סרן ורב-סרן) עם הכשרה וניסיון-קרבי קצר מדי שגם בו אין להקל ראש. שערו לכם שהיו לנו קולונלים, בריגדירים ואולי גנרלים מנוסים…

סביר שאלה היו מכהנים בתפקידים הקובעים בתהליך המעבר שבין 'ההגנה' להקמתו והתארגנות של צה”ל למלחמה. אילו כל זה היה קורה, אין ספק שהיינו מוכנים טוב יותר ב'רגע הקריטי' במלחמת העצמאות…

הויכוחים הממושכים והעקרים על השיטה איך להתכונן כדי לקדם את פני צבאות-ערב הפרוסים לאורך גבולותינו, היו נחסכים מאיתנו. והזמן היה מנוצל להכנות ממשיות ולא מבוזבז לויכוחים עקרוניים ולמאבקים פוליטיים ממושכים. כל זה לא קרה לצערנו, הייתה זו הזדמנות שנגוזה, ולא התבצעה בפועל. ההבטחה להקמת דיביזיה, שהיתה לה תמיכה כל כך גדולה וכבדת משקל של צ'רציל איירונסיד ווינגייט, בפרלמנט ורבים אחרים, נמוגה.

אך ברגע קצר זה של חסד לישוב בארץ, השתנה מהלך המלחמה לחלוטין. ניצחונו של מונטגומרי באל-עלמין, נוב' 1942 כ- 100 קילומטר מאלכסנדריה, היה מפנה גורלי במהלך המלחמה כולה. את חשיבותו של רגע זה תימצת צ'רצ'יל: “עד אל-עלמין הובסנו בכל קרב, אחריה לא הפסדנו שום קרב…”

אל-עלמין הייתה נקודת השפל והגיאות the turn of the tide לבנות-הברית, לישוב, לבריטים ולעולם החופשי.

ניצחון הבריטים באל-עלמין היה רגע של התפרקות-מתח שמחה וששון בישוב, הייתה תחושה שניצלנו בנס, ושרגע כזה שוב לא יחזור… לערבים כמובן נגרמה אכזבה, ברגע האחרון נשמטה מידם תקוותם לחסל את הישוב היהודי… מיד לאחר הניצחון באל-עלמין השתפר מצבה של בריטניה ואחת התוצאות הייתה שבוטלה ההחלטה על הקמת הדביזיה. נקודת השפל חלפה ויד ה'מתנגדים' גברה, כי שוב הרי לא זקוקים ליהודי פלסטינה…

ניצחון זה חייב שינוי במדיניות הגיוס המסורתית של הסוכנות: אחרי אל-עלמין חלפה והתרחקה הסכנה המיידית לארץ. היה הכרח לשנות את העקרון של שרות אך ורק בארץ, ולמצוא נימוקים אחרים וטובים יותר כדי לדרוש גיוס יהודים ליחידות-קרביות בצבא הבריטי. הצורך שלנו בניסיון ובידע צבאי לא השתנה ונשאר כשהיה.

הבריטים היו עדיין מעונינים בכח-אדם מקצועי, אך לא בהקמת יחידות-קרביות והקנית ניסיון וידע צבאי לישוב. היה צורך לגבור על ה'מתנגדים' ולכפות עליהם את הגיוס בכל דרך, אלא שעתה ה'קלפים' שבידנו היו נחותים הרבה משהיו, לפני אל-עלמין. ל'מתנגדים' לגיוסנו נוסף נימוק חזק שהגביר התנגדותם להקמת יחידות יהודיות: אסור לנו (לבריטים) לתת פיתחון-פה ולאשר את התעמולה הגרמנית שחזרה מדי יום על ה'פזמון' שזו “מלחמה-יהודית”…

תעמולה גרמנית זו חיזקה ידיהם של ה'בדלנים' בארה"ב שרבים ממושכי החוטים בהם היו ממוצא גרמני והתנגדו לסייע לבריטים בציוד, ועוד יותר להלחם אתם שכם אל שכם נגדגרמניה. מיד לאחר שעברו הבריטים את נקודת השפל, הם לא רצו 'להיראות ברחוב שלובי זרוע עם היהודים… '

למזלו של כל העולם החופשי הדמוקרטי, בדצמ' 1942, תקפו היפנים את נמל-הפנינים וארה"ב נכנסה למלחמה, באיחור של שנתיים, ובנות-הברית התחזקו מאוד.

אמנם  יהודים רבים השתתפו, כאזרחי-מדינותיהם, במלחמה. אך הכרה רשמית בעם-היהודי על ידי הקמת יחידה-יהודית על דגלה וסמליה, הוא סיפור אחר… ובכל זאת גם בישוב שוב לא התלהבו מהגיוס. ההגנה עדין התנגדה לדילול כוח האדם בארץ.

רק ב1942- אומר בן-גוריון: “שני הגיוסים (לצבא הבריטי ולפלמ”ח) אינם סותרים זה את זה… לא יתכן שהצלת שארית הפליטה תעשה רק על ידי צבא בריטי אמריקאי ופולני. לא יתכן שבין המצילים יעדרו שליחי הצבא היהודי בארץ… אנחנו מוכרחים לחלק (לפצל) כוחותינו".

אמירה זו מעידה על שנוי גישה, הדגש כעת הוא על 'הצלת שארית הפליטה' ובמלחמה נגד הנאצים, מעתה דרישת הישוב הייתה לשיתוף יהודים, ביחידות יהודיות ותחת דגלם ‘במלחמה נגד הנאצים וניתנה הסכמה לשרות בחוץ לארץ.

ללמדך עד כמה הרחיקה המלחמה: לאחר אל-עלמין לא נזקקו הבריטים לתותחני-החוף בחיפה, ורצו לשחרר אותנו הביתה. התותחנים נגד מטוסים קיבלו נשק חדיש והועברו לשרת בקפריסין, כי שוב לא סיכנו מטוסי האויב את הארץ, הסכנה התרחקה… הגלגל התהפך והסוכנות כעת, הייתה צריכה לחזר לשכנע ולהשתדל בכל דרך, שלא ישלחו אותנו (תותחני-החוף) הביתה. עשו לנו טובה ורק ב'פרוטקציה'  ובשתדלנות נשארנו בצבא…

מצב רוחנו, שגם קודם לא המריא שחקים, משתקף בשירו של צבי שילוח:

בבת-גלים יש חוף נהדר

ים שקט וקזינו.

יש תותחים ויש גם תותחן

ושם התותחן בנימינו.

בין כך וביו כך לא ירה התותח

אנחנו כאן רק לתפארת.

אך אל נתייאש ונריע בסך

כי פעם יהיה עוד אחרת.

מעכשיו הופנו דרישות הסוכנות יותר לדרג הפוליטי לממשלה בלונדון, ובעיקר לדעת הקהל באנגליה ובאמריקה. הדרישות קיבלו אופי שונה, לא עוד עזרה בכח אדם, אלא פיצוי סמלי-מוסרי לעם שסבל מהנאצים ו'זכאי' וגם חייב להלחם בהם כעם…

היות שתוך כדי המלחמה ולפניה לא נעשה דבר להצלת יהודים גם כשהדבר היה אפשרי, וגם לא ניתן מקלט לפליטים ולנרדפים שהצליחו להיחלץ מהתופת באירופה, ופרשת לורד מוין ו'סטרומה' מהווה דוגמה טרגית, מחדל זה ודומיהם העיק על מצפונם של הבריטים והאמריקאים, וסייע בסופו של דבר לקבלת ההחלטה: להקים 'חטיבה-יהודית-לוחמת'. היתה זו 'הצתה מאוחרת מאוד' שנמשכה 3 שנים… ושכמעט פיספסה והחטיאה את סוף המלחמה…

הבריגדה

בסוף ספט' 1944 מכריז צ'רצ'יל על הקמת הבריגדה. הוא אומר: “נראה לי כיאות בהחלט, כי יחידה מיוחדת מאותו גזע שסבל סבל שאין לתארו מה”נאצים” תיוצג כפורמציה (יחידה) מובהקת בין אלה שנאספו להנחיל להם (לגרמנים) את תבוסתם הסופית, אין ספק בלבי שלא זו בלבד כי (היהודים) ייקחו חלק פעיל במאבק אלא גם בכיבוש שיבוא בעקבותיו…”

ראינו איך מהלכי המלחמה, הכשלונות וההצלחות, השפיעו והכריעו בין הצדדים החלוקים בעניין הגיוס. אפילו החלטות הממשלה הבריטית נידחו או בוטלו בעקבות שנוי במהלך-המלחמה. רק לעתים נדירות הסכימו שני הצדדים: ממשלת בריטניה ושלטונות המנדט על ביצוע, ובמקרה כזה לא רק שההחלטות בוצעו, אלא שהביצוע היה נמרץ.

למרבית הפלא גם 'התנגדות' שלטונות המנדט להקמת הבריגדה פגה כעת ונעלמה כלא הייתה. כולם ניגשו במרץ ובנחישות לביצוע: להקמת חטיבה יהודית מוגברת.

מתבקשת שאלה אפיקורסית וקצת צינית: “מה השתנה כעת שגרם לממשלת בריטניה ובעיקר לשלטונות המנדט להסכים להקמת הבריגדה[ ולגשת בנחרצות לביצוע, מה בוער להם כעת?…” ברור לכל שבשלב זה יכלו בנות-הברית להסתדר' בלי גם 'הבריגדה' בחזית איטליה…

להקמת הבריגדה היו שתי סיבות, הראשונה מעשית:

כעת, כשסוף המלחמה נראה באופק, ראו בחיוב גם שלטונות-המנדט, המנתנגדים המושבעים, ןאת הקמת הבריגדה… למה? כי  היה זה 'הכשר' נדיר שנפל לידיהם, להוציא בהסכמת-הסוכנות אנשי-צבא יהודים מהארץ, וכך להחליש את הישוב במאבקו בפלסטינה, לרתק תחת שליטתם כח אדם רב מאומן ומנוסה במסגרות צבאיות באירופה, שאותן יחזיקו זמן ממושך, ככל שיוכלו.

והסיבה השניה המוסרית:

הצורך המוסרי לתת פצוי כלשהו לעם היהודי על סבלו, כפי שצ'רצ'יל נתן לו ביטוי בהחלטה על הקמת הבריגדה.

הסיבה לחיפזון וקוצר הזמן להגשמת החלטה זו, נובעת מהצלחות בנות-הברית בכל החזיתות, והחשש שמא תיגמר המלחמה לפני שתוקם הבריגדה ותחמיץ את יום הניצחון…

האירועים שהתרחשו בזמן קבלת ההחלטה היו:

הרוסים היו ברומניה, הונגריה (בודפשט), יוגוסלביה וליד וארשה. הבריטים והאמריקאים בצרפת וצפון איטליה. התסיסה בעולם הערבי שקטה ולא היוותה איום, ולעומת זאת, בארץ-ישראל גבר המאבק בבריטים. סוף המלחמה נראה קרוב, גרמניה היתה למעשה מובסת, צריך היה רק להעניק לה את 'מכת-החסד'. זו נקבעה ל- 10 אפריל 1945, יום ה-'ע' להתקפה המכרעת של בנות-הברית באיטליה.

מקבלת ההחלטה על הקמת הבריגדה והכרזתו של צ'רצ'יל על כך, ועד יום ה-'ע' להתקפת בנות-הברית באיטליה נותרו רק 7 חדשים-קצרים, בהם צריך לתכנן, לקבוע מנין יילקח כוח האדם, לרכזו, להסיעו לאיטליה, לאמנו ולהכניסו לחזית… 7 חדשים הם זמן קצר, קצר-מדי על מנת להקים חטיבה מוגברת ומאומנת, מהמסד ועד לטפחות בצורה יסודית, על-מנת שתהיה מסוגלת להיכנס ולהחזיק בקו-חזית.

פרט לגורם הזמן, היה גורם נוסף, שהשפיע על כך, שאת הבריגדה הקימו מיחידות ומסגרות קיימות, בגלל המתיחות שהלכה והתגברה בארץ ב43-, לא הסכימה הסוכנות לגיוס  כח-אדם טרי נוסף לצבא והוצאתו מהארץ. סייעה בענין זה גם הרחקתם מהארץ של 3 גדודי החי"ר משמר מהארץ, שהורחקו ללוב, בגלל מעורבותם ב בהברחת וגנבת-נשק, ושם בלוב התמרדו כשהתברר שהיותם בלוב, כל תכליתה להרחיקם מהארץ. נשקם פורק והוטח עליהם מעצר מחנה, כפצוי החלו לאמנם ברציניות, כגדודי חיל-רגלים לכל דבר, והם גרעין  חי"ר בבריגדה.

הוחלט לכן שיקימו אותה בחיפזון מיחידות שונות קיימות שיעברו אימון חפוז, את גדוד-השדה של התותחנים יתפרו טלאים טלאים מכל מיני יחידות: תותחנים נגד-מטוסים, תותחני-חוף ויחידת-שדה בריטית, את כולן יערבבו ויעשו מהן סלט-מעורב, והכל במהירות נגד מרוץ מחוגי השעון.

הבריגדה מוכרחה להתייצב בזמן למתקפה-המכרעת בחזית איטליה וגם להשתתף בה ולו גם סמלית אחרת לעולם יאשימו את בריטניה שמנעו גם את הפיצוי המעט הזה: השתתפות סמלית של יהודים ב/מלחמתם' נגד הנאצים. השתתפות זו נועדה להיות הפיצוי המוסרי המזערי ליהודים, כמו שאומר צ'רצ'יל “מאותו גזע שסבל סבל שאין לתארו מהנאצים…” אולם אסור בשום אופן שהבריגדה תחמיץ השתתפות בקרב, וודאי לא את טכס הניצחון אליו נשואות עיני העולם. הבריגדה חייבת להיות קיימת ולהיות מוזכרת לפחות במכתבי התודה של המפקדים והמנהיגים השונים, כפי שאכן קרה בפועל:

ממכתבו של גנרל מרק קלארק ב18- אפר' 1946 למפקד המחנה ה8-: “הנני מברך אותך ואת כל הדרגים אשר בפיקודך, על הישגי המחנה ה8- בשבעת הימים האחרונים. חילות בריטים ניו-זילנדים הודים פולנים יהודים ואיטלקים אשר בפיקודך חצו את נהרות סניו סנטורנו וסילארו שהיו בידי צבא גרמני מובחר. הפקדתי בידי המחנה ה8- את פתיחתה של מתקפת האביב, התחלתה המזהירה שבוצעה על ידי כוחותיך מבטיחה את הצלחתה”.

ועוד קטע: ממכתבו של צ'רצ'יל 29 אפר' 1946 למפקד זירת הים התיכון פילדמרשל אלכסנדר: “מעולם לא תימרנו והתקדמו בקו מנצח אחד אומות כה רבות: בריטים, אמריקאים, ניו-זילנדים, דרום-אפריקנים, הודים, פולנים, יהודים וברזילאים וכן כוחות ניכרים של איטלקים משוחררים. כולם צעדו יחד בחברות עילאית ואחדות של מי שנלחם למען החופש ולשחרור האנושות….” כל זה על מנת לזכות במשפט קצר: גם יהודים השתתפו במיגור החיה-הנאצית

לאחר המלחמה

מיד עם גמר המלחמה נוצר עודף כח אדם צבאי עצום באירופה, לא היה מה לעשות איתו. והבריטים מיהרו לשלוח את חייליהם לאנגליה, לשחררם במהירות כדי לשקם את ארצם ומשקם. באותו זמן עצמו, במקום לשלוח את הבריגדה דרומה לנמל טרנטו הקרוב וממנו ארצה, כפי שהתחייב, עקב סיום 'שעת-החירום'  duration of emergency   שהיה התנאי לגיוסנו, העבירו אותנו לצפון-אירופה, להולנד ובלגיה… לתפקידי שמירה ובטלה.

אני משוכנע שלו ישבה הבריגדה ב'שקט' באירופה, לאחר שהועברה לשם, ועושה בדיוק רק את שדרשו הבריטים, היינו משתחררים אולי רק עם צאת הבריטים מהארץ ב- 15 מאי 1948. למעשה היינו בני-ערובה בידיהם… אך פעילות הבריגדה בהצלה, עליה, נקמה ורכישת נשק הפכה אותה למטרד שיש לסלקו מאירופה בחיפזון…

כך פסחו על שני הסעיפים: להחזירנו ארצה או להמשיך ולהחזיק בנו ככל האפשר ורצוי רחוק מהארץ… השיקול הבריטי מה לעשות עם הבריגדה הצטמצם להכרעה בין שתי האפשרויות הגרועות: איפה תגרום הבריגדה נזק גדול יותר (לבריטים) באירופה או בפלסטינה?.

כוונתו של צ'רצ'יל שהבריגדה תהיה חלק מחיל הכיבוש בגרמניה נשכחה זה מכבר. לאחר מעשי נקמה, מעטים מדי, שעשו חיילי הבריגדה ב'נאצים' חששו הבריטים מהמפגש בין הנאצים וקורבנותיהם, שרבים מהם שרתו בבריגדה ורצו בנקמה. בסופו של דבר התחילו לשחרר אותנו החל מיוני 1946, שנה לאחר תום המלחמה.

הגיוס במספרים ושלבים

את ההתנדבות לגיוס, ברובו לצבא הבריטי, אפשר לסכם מספרית:

בשנים 1939-40 התגייסו כ- 2,000 איש.

בשנים 1940-42 התגייסו 30,000 הכוללים גם מתנדבים לצבא צרפת החופשית והצבא הצ'כי.

עד סוף המלחמה, התנדבו סה”כ כ- 35,000 מגויסים לצבא, מהם כ- 4,000 נשים. סך הכל 5-6% מהישוב היהודי הקטן בפלסטינה. צריך לזכור שפרט לאלה היו בארץ מגויסים נוספים: להגנה, לפלמ”ח, לאצ”ל, ללח”י, למשטרה, למשטרה המוספת, למשטרת-הישובים ועוד.

אילו גייסו האמריקאים אחוז דומה מהאוכלוסיה שלהם היה צבאם מונה מעל 12 מיליון חיילים… בפועל היה להם כשליש.

לישוב יש סיבה והצדקה להתגאות בתרומתו האדירה למאמץ המלחמה, ועוד יותר, בכך שזו הייתה מתוך התנדבות ולא בכפיה. נכון שהיו סיבות רבות נוספות לגיוס פרט להתנדבות, והרצון להלחם בנאצים כמו עבודה ואבטלה, קשיי קליטה, בעיות אישיות שונות ואחרות, אך אלה ודומות להן קיימות בכל גיוס, בכל מקום, ובכל זמן, הסיסמה “כל העם צבא”  לא הייתה ריקה מתוכן, היה לה כסוי טוב מאד בשטח…

שלבי הגיוס, לפי הצרכים המשתנים של הבריטים:

כבר לפני מלחמת העולם, התגייס הישוב למשטרה לגווניה ולמדיה השונים: משטרה, משטרה מוספת, משטרת הישובים, לפלוגות הלילה המיוחדות S.N.S למלחמה במרד הערבי 1936-39, ובנוסף כל הזמן הועסקו בעלי מקצוע בשרות המנדט ובצבא: פקידים, נהגים ואפילו בבולשת…

גיוס לתגבור יחידות בריטיות המגינות על הארץ (תותחנים ועוד), מיד עם פרוץ המלחמה ב- 1939 בגלל חוסר כח-אדם בריטי במזרח-התיכון, והצורך לתגבר תקני היחידות שלהם בארץ.

גיוס החפרים ב-דצמבר 1939. כשחוסר בכח אדם בריטי, גבר על התנגדות הסוכנות, ונעשה מעל לראשה ובלי הסכמתה.

גיוס ל' באפס' buffs  יחידת רגלים/משמר בריטית. והחלטה להקים דביזיה יהודית ב- ספט' 1940 כשבריטניה, לאחר תבוסתה בדונקירק, משוועת לכח אדם וסיוע מכול מקור אפשרי. החלטה שבוטלה אחרי הניצחון בעלמיין.

הגיוס הגדול 1940-42, בסיוע והמרצת הסוכנות, ליחידות שונות, גיוס בצל איום רומל, והתסיסה הערבית במזרח-התיכון.

אוג' 1942 גיוס ליחידות שונות, הקמת ה'רגימנט הארץ-ישראלי' ויחידות שירותים, שוב בגלל חוסר כח אדם בריטי מתאים ומקצועי במזרח-התיכון.

אוג' 1944 הקמת הבריגדה כרצון לפצות את העם היהודי על סיבלו מ”הנאצים”, ובעת ובעונה אחת, הרצון להחליש את הישוב, על ידי החזקת אלפי חייליו באירופה.

 

מההגנה לצה”ל

כבר עם תחילת ההתיישבות בארץ נאלץ הישוב להגן על עצמו, צורך זה לא פחת עם חלוף הזמן. אופי הסכסוך השתנה והחריף עם השנים, ובעקבותיו גם שיטות ההגנה והתגובה.

תחת שלטון טורקיה, ההתנכלות הערבית נשאה אופי של גניבות חקלאיות ואחרות ומקרי רצח אקראיים, כתשובה לאלה הוקם ה”שומר”.

כשהערבים, תחת שלטון-המנדט, הפעילו כנופיות שמטרתן הייתה פגיעה בישוב הגדל ומתפתח, בתקווה שהטרור הזה ירתיע עליה, וההפחדה והייאוש יגבירו ירידה. ותקוותם שכך למעשה תבוטל “הצהרת-בלפור” מאליה, ואתה התקווה ל “בית-לאומי” או למדינה יהודית עצמאית בארץ. לפעילות זו נגד כנופיות, חוליות ובודדים ניתנה תשובה:

ההגנה הוקמה (1920) כארגון מתנדבים ארצי שהופעל על ידי מנגנון קטן של פעילים שזה היה עיסוקם. המטה היה מורכב מנציגי המפלגות, ההתיישבות והקיבוצים. הוא היה למעשה גוף פוליטי, ששיקף באופן מעוות את יחסי הכוחות בישוב, ושמשום מה אף פעם לא הותאם למציאות הפוליטית של אותו רגע.

שיטת פעולתה של ה'הגנה', השתנתה והתאימה עצמה ליריב הערבי ולשלטון הבריטי בארץ. ההגנה פעלה במקום ובזמן שבו לא עשה שלטון המנדט את המוטל עליו. המדיניות שנקטה השתנתה לפי הנסיבות: לרוב לא ראו שלטונות המנדט בעין יפה פעולות ההגנה ומשתתפיהן נאסרו. לפעמים התעלמו מהן ואפשרו להגנה לפעול. היו גם מקרים מספר שנעזרו ב'הגנה'.

בתקופות של חוסר הסכמה עם הבריטים הסתפקה ההגנה בהגנה סבילה על הישובים. נעשה שימוש בעיקר בנשק קל שניתן להסתירו בקלות ב'סליקים' ותחת החולצה. הפעילות בוצעה ביחידות קטנות: יחידים, חוליה, כתה ומחלקה, פעילות כזו אפשר לעשות בהסתר גם ללא הסכמת השלטונות, ואפילו בניגוד לרצונם, זו למעשה הייתה פעולת גרילה..

בתקופה של שיתוף פעולה נגד ה”מרד הערבי” 1936-39, נעזרו השלטונות הבריטים בישוב כיוון שחסר להם כח-אדם. בפעולות אלה הייתה זהות אינטרסים קצרה-וזמנית בין הישוב לשלטונות. כך הוקמה המשטרה המוספת, משטרת הישובים, ופלוגות הלילה  S.N.S שבראשן עמד אורד וינגייט.

הישוב מצידו היה תמיד מעונין בשיתוף פעולה עם הבריטים, שיתוף שהעניק לו יתרונות: נשק רשמי שהחזקתו מותרת, ובצילו אפשר להחזיק גם נשק נוסף. וכן אימון יחידות בגלוי שהפעלתן במבצעים הוסיפה ידע וניסיון לחברי ההגנה.

בפעולות לילה למדנו הפעלת יחידה הנעזרת במודיעין, קשר, חבלה. תיאום בין כוחות משנה, ניצול גורם היוזמה וההפתעה. האימרה: “כי בתחבולות תעשה לך מלחמה”  הפכה לכלל ולנוהג מקובלים. עם התגברות פעילות הכנופיות בגודלן ובנשקן, החלה ההגנה 'לצאת מהגדר' ולא להסתפק רק בהגנה סבילה, אלא ליטול יוזמה ולפגוע בבסיסי הכנופיות, פעולות כאלה חייבו יחידות גדולות ומאומנות יותר, וגם שימוש בנשק נוסף: מרגמות, חבלה ועוד.

התפתחות זו חייבה הדרכה, ידע וניסיון של צבא מנוסה. זה הרקע למשא ומתן הממושך שניהל הישוב עם הבריטים שתכליתו הקמת יחידות קרביות יהודיות.

בתקופה שקדמה למלחמת העולם השניה, הסתפקו הבריטים בגיוס כח אדם מקצועי או ליחידות משמר ועזר, בעוד שהישוב ניהל משא ומתן ארוך ומייגע להקמת יחידות לוחמות. גם כשפרצה מלחמת-העולם מצבנו לא השתפר מהותית, שלטונות המנדט עדיין סרבו להקים יחידות עבריות לוחמות. הם ידעו שבכול מקרה הישוב יסייע להם, הן במלחמה במרד הערבי, והן במלחמה נגד הנאצים ללא תמורה והתניה…

ההתנגדות לכך שנרכוש ידע וניסיון בצבא-הבריטי, התרכזה בעיקר בשלטונות המנדט, ואין בכך פלא, הם התנגדו בתוקף לתגבר ולשפר כוחו של הישוב הנלחם נגדם ונגד הגזרות שהם מטילים מפעם לפעם.

השינויים העיקריים בשיטות הפעולה של ההגנה היו:

לחימה גם מחוץ לגדרות הישובים והבטחת התנועה בדרכים. שעיקרן נקיטת יוזמה.

הקמת חיל-שדה, שבנובמבר 1947 הוצא ממערך ההגנה המרותק לישובים והפך עתודה.

הקמת הפלמ”ח מאי 1941 כעתודה ארצית קבועה וזמינה: שהמטה הארצי יכול להפעילה לפי הצורך. ושבגלל קביעותה אפשר לתת לה אימון טוב וממושך. אך גם כעת, לאחר השינויים, מבנה ההגנה נתן רק תשובה למלחמה-זעירה נגד כנופיות ערביות במתכונת “המרד הערבי” 1936-39: לחימה בחוליות, כתות ומחלקות. תמיד היה קושי לרכז ולהוציא אנשים מהקיבוצים והישובים, שלא להגנתם. וקשה יותר היה ל'שאול' מהם נשק כדי להשתמש בו (ובתחמושת המצומצמת שהייתה) מחוץ לישוב… לכך הייתה דרושה הסכמת אספת החברים והתנועה ונציגיהם במטה הארצי… דרך מסורבלת לניהול מלחמה בכנופיות, ובלתי-אפשרית לחלוטין לניהול מלחמה נגד צבאות סדירים.

אחת המגרעות המולדות של ההגנה הייתה, שבמטה הארצי שלה ישבו נציגי מפלגות ותנועות, כשלתנועות הקיבוציות השפעה מכרעת, וכל החלטה שהתקבלה הייתה פשרה פוליטית.

כל עוד פעלה ההגנה להגנת הישובים מתוכם, על ידי חבריהם ובנשקם, לא היה בכך אסון. מבנה כזה אפשרי כל עוד ההגנה מתנדבת ומצומצמת במספרה והאויב שמולה הם כנופיות, מטה כזה אינו מאפשר הפעלת צבא חובה המוני שיעודו נהול מלחמה נגד צבאות סדירים.

בדצמ' 1947 בוועדה מדינית של הקונגרס הציוני הכ”ב, אומר בן-גוריון: ”עד הזמן האחרון הייתה רק השאלה כיצד להתגונן בפני ערביי א”י, אולם עכשיו אנו עומדים בפני מצב חדש לגמרי…התקפת ערביי א”י אינה מסכנת את הישוב העברי אולם יש סכנה שהמדינות הערביות השכנות ישלחו את צבאן לתקוף את הישוב להשמידו, ועלינו להתכונן מיד במכסימום יכולתנו הטכניים והכספיים, זוהי לדעתי המשימה הראשית של הציונות בשעה זו…” בקונגרס זה הוטל תיק הביטחון על בן-גוריון.

כשקיבל בן-גוריון את תיק הביטחון בסוכנות, בתחילת 1947, החל ללמוד את בעיות הביטחון הצפויות עם פנוי הארץ על ידי הבריטים. לשם כך התייעץ עם כל מי שעסק בנושא, ביקר ושמע על בעיות הביטחון כפי שהן בשטח. לתהליך זה קרא “סמינריון”, בסופו גיבש דעתו: “כל מה שהוכשר הוכשר לדברים שזמנם עבר… צריך להתחיל הכל מחדש”… כלומר: מלחמה בפורעים וכנופיות עבר זמנה, יש להתכונן למלחמה בצבאות סדירים. בקיץ 1947 הטילו הבריטים פצצה כשהודיעו על כוונתם הנחושה לפנות את הארץ בהקדם, תוך שנה. לכוונה זו קדמו שני אירועים: תלית 3 לוחמי-האצ"ל ב- 29 יולי 47,וכתגובה תליית שני-סרג'נטים בריטיים בידי האצ"ל, והשני: החלטת ועדת גראנאדוס לשים קץ למנדט-הבריטי.

ידיעה זו הפתיעה את הנהגת הישוב, ואת בן-גוריון במיוחד שהעריך שעומדות לרשותו שנתיים לפחות עד לפנוי הבריטי. שנתיים שינוצלו לתהליך המעבר מההגנה לצבא-סדיר. לאחר הודעת הבריטים נותר זמן קצר מדי להקמת צבא היכול להתמודד עם צבאות-סדירים.

בן-גוריון הגיע למסקנה שיש להתכונן למלחמה כוללת נגד צבאות-ערב הסדירים. קביעה זו עוררה ספקנות, והתנגדות במטה הארצי. דעתה של מפקדת ההגנה היתה שונה, וגרסה שיש אמנם צורך בשנויים ושיפורים 'קלים' בלבד, שצריך לעשותם לאט ובזהירות, שמא תוך כדי תהליך 'ההתארגנות מחדש' ייפגע כוחה של ההגנה, וחולשה זו תעורר את ה'מאורעות'.

הערבים לא חיכו ל'החלשת ההגנה' תוך כדי שהיא מתארגנת-מחדש. והמאורעות נמשכו, פרצו וגברו ממילא. מיד עם פרסום החלטת החלוקה (29.11.47), שאותה דחתה  הליגה-הערבית בתוקף, והודיעה שתלחם בה, ומייד החלה בהכנות מוחשיות למלחמה כזו.

בספט' 1947, 7 חדשים לפני הפינוי הבריטי, אומר ישראל גלילי:” אינני רוצה להיגרר להערכה “מוגזמת ולהיסטריה” בדבר תוקפה ועצמתה של ההתערבות הזאת (של צבאות-ערב י’ י’)… התערבות כוחות-סדירים (ערביים י’ י’) בחטיבות שלמות ובגלוי. מהאיומים האלה ועד למציאות, הדרך רחוקה…”

זה היה מחדל חמור מפיו של ראש המטה הארצי של ההגנה (מקביל לתפקיד רמטכ”ל בימינו). כל מי שעסק בתורת המלחמה יודע שבהערכת מצב צבאית, יש הכרח להתכונן לאפשרות הגרועה ביותר, ולא להפחית מחומרתה או להתעלם ממנה…

דעתו של גלילי לא שיקפה דעת כולם. אלוף משה כרמל, באחת מישיבות המטה, מפקפק אם נוכל לעמוד אפילו נגד גדוד אנגלי סדיר אחד… ולדעה זו הצטרף גם אלוף יוסף אבידר. הערכתם הייתה נכונה כאילו ניתנה להם הנבואה, ותוכיח מלחמתנו בתש”ח נגד הלגיון ערבי שרק פיקודו וציודו היו בריטיים, מלחמה שבה היו לנו הרבה קרבות קשים: גוש-עציון, לטרון… למזלנו הלגיון לא היה גדול במספרו, וחלקו היה מרותק לתפקידי ביטחון פנים בירדן, ולגבולות האחרים שלה.

בו-גוריון רצה לבטל, לצמצם או לעקוף את השפעת המפקדה הארצית. מרגע שקיבל את תיק הביטחון, רצה להתחיל בהנהגת ההתארגנות מחדש, אך נתקל בהתנגדות חברי המטה הארצי שהיו גם יריביו הפוליטיים. נקודות המחלוקת העיקריות היו:

בן-גוריון דרש שהצבא יהיה צבא ממלכתי כפוף רק לממשלה הנבחרת. דרישה זו הייתה למורת רוחם כנציגים פוליטיים. כביטוי למורת-רוחם דרשו את פיטוריו, או לפחות הפרדה בין תפקידו כראש הממשלה, ובין אחריותו לתיק הביטחון.

היו חילוקי דעות בקביעת מהות האויב: כנופיות ומתנדבים או צבאות סדירים, ו/או שילוב של שניהם. לכל החלטה בעניין זה יש השלכה על תורת המלחמה, מבנה הצבא וציודו, כי כל אלה באים להשיב על השאלה החשובה: נגד מי לוחמים ואיך מתארגנים לצורך זה?, וכמובן: למי ולאן להקצות את המשאבים המצומצמים הקיימים. חוסר ההחלטה בשאלות אלה היה גורלי עבורנו, רק ניסים האירו לנו פניהם… גלילי זלזל בגלוי באפשרות שנעמוד בפני צבאות-ערב הסדירים. לדעתו, לכל היותר יגיעו 'מתנדבים', ואילו בן-גוריון דרש להקים צבא סדיר שיוכל להתמודד עם צבאות-ערב.

היחסים האישיים בין בן-גוריון לראשי-ההגנה היו עכורים.

השפעתם במטה הארצי של ישראל גלילי, משה סנה ויצחק שדה, שייצגו מיעוט בישוב, הייתה מכרעת.

באוק' 1947 נאלץ המטה הארצי לשנות דעתו, כשצבאות מצרים סוריה לבנון התפרסו בפועל לאורך גבולות הארץ. ו'צבא-ההצלה' בפיקודו של קאוקג' שמנה כ- 6,000 מתנדבים והוקם על ידי ה”ליגה הערבית” חדר כבר לצפון הארץ. גם הלגיון הירדני היה ממילא בארץ, ולקח כבר חלק בלחימה: כיבוש העיר העתיקה, גוש עציון, ובלי לאבד רגע מיד עם הכרזת המדינה תפש את לטרון, וחסם את הדרך לירושלים.

למרות האיום הזה, שהפך מוחשי המטה הארצי המשיך בשלו, והתנגד לשנויים שבן-גוריון דרש על מנת להקים את צה”ל. חילוקי הדעות נמשכו גם תוך כדי ניהול הלחימה.

הקטע דלהלן משקף את חילוקי הדעות בקשר לתפקוד צה”ל כצבא ממלכתי:

יעקב חזן, ממנהיגי מפ”ם, אומר (אוק' 1948) מספר חודשים אחרי הקמת צה”ל: "אנו מטילים על כל חברינו בהגנה לשמור בקפדנות על עמדות המפלגה… על יד כל מפקד יש פוליטרוק ומרכז המפלגה (מרכז מפ”ם י' י') יכול להיות פוליטרוק מכובד לכל דבר…'

בצבא-האדום הפוליטרוקים נעלמו  לפני שנים רבות, אך הידיעה הזו אולי לא הגיעה עדיין לאוזניו… לצורך זה הקימה מפ”ם וועדת ביטחון מפלגתית שנועדה להיות: “ קומיסר פוליטי של הצבא… על אנשינו לפני הליכתם לבוא אלינו לוועדה”…

הדברים חמורים ומעידים כיצד התנהלו ענייני הביטחון בתקופה גורלית זו, התעלמו מכך שמה שקדם להקמת המדינה ולא היה תקין חייב להשתנות משהוקמה מדינה, בה צבא אחד הכפוף להחלטותיה. כך היו פני הדברים שנה לפני פרוץ מלחמת תש”ח ואפילו 5 חדשים לאחר הקמת המדינה, בעיצומה של המלחמה…

לבן-גוריון הייתה גישה ממלכתית שגרסה הקמת צבא-סדיר ממלכתי. הוא רצה לנצל את הידע הצבאי של יוצאי הצבא-הבריטי, בקבלת החלטות על בנין צה”ל, שהרי לשם כך נשלחו אלה לשרת בצבא-הבריטי…

המטה הארצי התנגד לכך בטענות שונות: דוגמת הצבא הבריטי לא מתאימה לנו, המשמעת שלו לא מקובלת עלינו, הטכסים הצחצוח והגינונים לא בשבילנו, נמצאו תירוצים מלוא החופן, שרק לחלק קטן מהם היה שמץ הצדקה. איש לא חשב שצריך לקבל את ה'תורה' הבריטית כמכלול, בבחינת “כזה ראה וקדש”  לצרכינו. ברור שיש להתאימה ולערוך בה שנויים המתאימים לנו וגם לגודלנו.

אין תשובה מספקת לשאלה מדוע לא אומצה תורת המלחמה הבריטית וארגון צבאה, והתעלמו מהעובדה שהצבא הבריטי לחם שנים לבדו והוכיח עצמו בפועל במלחמת העולם נגד הגרמנים.

הסיבה האמיתית להתנגדות הייתה שאם תתקבל ה'תורה' הבריטית, יהיה צורך להחליף את 'אנשי שלומנו' העסקנים והפוליטרוקים, ביוצאי הצבא-בריטי המכירים ובקיאים בתורה זו.

לא היה להם עניין להקטין מכוחם, ולא רצו שאנשיהם יוותרו על עמדותיהם והשפעתם, זהו טבע האדם, וכי מי שש לוותר על כסאו, השפעה ועמדות כח? ובמיוחד שדעותיהם הפוליטיות של יוצאי הצבא-הבריטי לא בהכרח זהות או דומות לדעותיהם שלהם…

כך נגרמו כמה מחדלים חמורים:

יוצאי הצבא הבריטי, שנשלחו לרכוש ידע וניסיון, ככלל לא נוצלו כהלכה, כשהשתחררו וחזרו הביתה.

במקום להתכונן לקראת מלחמה בצבאות-סדירים, "ההגנה" היתה מאורגנת ומוכנה להלחם רק בכנופיות, בבחינת “מה שהיה הוא שיהיה”…מוכנים למלחמה שעברה.

שנתיים גורליות מיוני 46 – מאי 48 בוזבזו בדיוני-סרק, כי אם אין צורך להתארגן לקראת מלחמה בצבא-סדיר, לאיזה צורך דרושים יוצאי הצבא הבריטי?  שיתכבדו וישבו בביתם..

כשהוחלט במטה הכללי להקים 4 חזיתות, דרש בן-גוריון ששנים מארבעת מפקדי החזיתות יהיו יוצאי הצבא הבריטי: מרדכי מקלף ושלמה שמיר. מיד הוכרז נגדו 'מרד' ולחץ מפלגתי, והדבר לא עלה בידו. ההכרעות שוב היו מפלגתיות ולא ענייניות.

ההכרזות על כוונות פלישת צבאות-ערב “לא הזיזו לאיש דבר” כל זמן שנשארו בגדר איום ערטילאי, עובדת פריסתם בקרבת הגבול, כפתה על כולם שנוי בהול בארגון היחידות, דבר שנעשה בחיפזון, תוך כדי לחימה ובלית ברירה. כך קרה וזו הסיבה שרק מעטים מיוצאי הצבא-הבריטי חדרו למטה ותרמו מהידע שרכשו במשך 5-6 שנות שרותם… וגם אלה לא יכלו להשפיע הרבה, כי תורת לחימה כלשהיא מחייבת ציוד, נשק והדרכה מוקדמת ליישומה ואלה לא היו.

אף אחד מקצינים אלה לא קודם ל'צמרת' ולכן כפיקודים, היו זקוקים תמיד לאישור הממונים עליהם, שבדרך כלל היו עסקני מפלגה או הגנה ללא ניסיון וידע צבאי סדיר ומעודכן. לא פלא שלא הייתה הסכמה והבנה בין מפקדים יוצאי הצבא-הבריטי לבין מטה ההגנה, הם לא ראו עין בעין, כל אחד מהם דן בבעיה מאספקט אחר, העסקנים מנקודת ראות תנועתית פוליטית, ואנשי הצבא מנקודת ראות צבאית. האירוניה הייתה שרוב יוצאי הצבא היו אף הם חברי 'ההגנה' שנשלחו לצבא במטרה לרכוש ידע צבאי, כדי ליישמו בארץ…

מייג'ור חיים לסקוב, רכש ידע וניסיון במלחמת העולם כמפקד פלוגה בחזית, התמנה כראש מחלקת ההדרכה, ולא הצליח לשנות הרבה בגלל התנגדות הממונה עליו שלא הייתה לו השכלה ו/או ניסיון צבאי, וזה לא היה מקרה בודד.

למרות רצונו של בן-גוריון לנצל את הידע שנרכש בצבא הבריטי להקמת צה”ל הצליח בכך רק במידה מעטה, במאוחר ובמאמץ גדול. רובו של ידע וניסיון זה לא נוצל, ובעיקר לא זה של הקצינים שיכלו לשרת במטה ההגנה בתפקידים מרכזיים: במבצעים, תכנון, הדרכה רכש ועוד.

כשהתפרסו צבאות-ערב סביב גבולות הארץ, פקחו גם העיוורים עיניים, וראו במו עיניהם, בעין בלתי-מזוינת שהאויב החונה מנגד הם אכן צבאות סדירים… אז החלה פעילות חפוזה. אז גם נעשה מאמץ דחוף לרכישת הנשק הדרוש, ובגלל לחץ הזמן, מכל מקור שהוא, מכל הבא ביד ומכל סוג שהוא. כך קנינו בבהילות גם תותחי 'קוקורצ'ות' במכסיקו תותחים שהוצאו בחפזה 'מסרטיו' של פנצ'ו וילה, ולאחר מספר תאונות, לא השתמשנו בהם כלל.

כך קרה שנשקנו העיקרי של חיל-התותחנים בתחילת המלחמה היו תותחי הרים צרפתיים 65 מ”מ 'נפוליאונציקים' מגוחכים מהמאה ה19- שהיו נחותים בטווח ובמשקל הפגז מהנשק התקני של צבאות-ערב: תותחי-שדה 25 הליטראות הכבדים יותר. כל הנשק הבריטי התקני של מלחמת העולם היה בידי צבאות-ערב ובידינו היו  גרוטאות-נשק בעל ערך היסטורי…

אילו התקבלה החלטה בזמן, שאויבנו העתידי הוא צבא סדיר, היה זמן מספיק להתארגן לכך, לרכוש או ל'השיג' נשק מתאים, בארופה שלאחר המלחמה (1945) נותרו בה עשרות מצבורי-נשק שלאיש לא היה חפץ בהם, אלא כגרוטאות. אלה לא חיכו לנו שנרכוש אותם. על סף מלחמת השחרור, הם הותכו כבר כגרוטאות…

לא את כל הרכש אפשר היה להעביר ארצה לפני צאת הבריטים, אך בעבר הוכחנו שגם על כך התגברנו לא אחת. כתחליף להעברת הנשק כולו או חלקו ארצה, אפשר היה לרכשו ולאחסנו באירופה, כדי שיהיה מוכן למשלוח מידי ברגע שהבריטים יצאו. גם בזמן שהבריטים היו בארץ אפשר היה לנצל את השנתיים באופן יעיל, להקים צבא צללים:

(א.) רישום יוצאי הצבא הבריטי וצבאות אחרים, מיונם לפי כישוריהם ליחידות לפי הכשרתם ונסיונם, חלוקתם ליחידות, מינוי מפקדים ומש”קים שייצרו קשר קבוע והיכרות אישית עם פיקודיהם האזרחים. שמות אלה ששרתו בצבא הבריטי היה ידוע וקל לאיתור, חלק מהם אפשר היה לארגן ולאמן ביחידות דמה /שלד אלה.

אפשר היה לקיים פגישות היכרות, הרצאות לימוד, השתלמות מחומר כתוב ואפילו אימון, כשנעזרים בכל מיני עזרי הדמיה: רכב כרכב, טרקטורים כטנקים, מטוסים קלים כמטוסי קרב וכו' וכו'.

(ב.)   לכל אלה המנידים ראש ומגכחים תחת שפמם, אגלה סוד גלוי שהדבר לא רק אפשרי אלא שנעשה כבר בעבר: בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה כשנאסר עליה להקים צבא. 'צבא-הצללים' שהקימה במחתרת, הפך ל”ווהרמאכט” של מלחמת העולם השניה. אילו העריכה ההגנה במועד שנעמוד בפני צבא סדיר, והייתה מתכוננת לכך ברצינות, היינו ערוכים ומוכנים טוב יותר למלחמת תש”ח, זהו מחדלו-הגדול של מטה-ההגנה שלא חזה את המלחמה הבאה, ושהתכונן לאפשרות הטובה והנוחה עבורו, ולא לזו הגרועה ביותר, או במלים אחרות: למלחמה שעברה ולא לזו שתבוא, אילו עשינו זאת יכולנו ללחום במלחמת-עצמאות לא בנחיתות מוחלטת.

אפשר היה לשפר: אימון כוח האדם, ארגון היחידות והנשק, וגם אני יכולתי לפחות להכיר ולקרוא בשמות פיקודי, והם בשמי… ללא ספק היינו חוסכים רבים רבים מ- 6,000 חללי מלחמת השחרור.

(ג.) הקמת תשתית לתעשייה לייצור נשק חיוני. כבד מ'סטנים' ורימונים וכו'. קשירת קשרים והיכרות עם סוחרי נשק בין-לאומיים, שברשותם עודפי נשק צבאי, או גרוטאות נשק שאפשר לשקמם בשיטת ה'קניבליזציה' (שיקום ציוד, בעזרת חלקי חילוף מציוד זהה שנפסל). ובתחבולות נוספות.

אפשר היה לעשות ולא עשו, כתנאי ראשון  לעשייה, דרושה  החלטה והחלטה כלשהי לא התקבלה, אלא נכפתה עלינו על-ידי המציאות: פלישת צבאות-ערב הסדירים ארצה…

יסוד חיל התותחנים בצה”ל

ב'הגנה' לא היו למזלנו יחידות זהות לחיל-האוויר, תותחנים, שריון, הנדסה, הובלה, אספקה. ולכן גם לא היו 'ידענים שהתיימרו ל'הבין' בנושאים אלה. עובדה זו גרמה לכך, שיוצאי הצבא-הבריטי מילאו באופן טבעי תפקידים בכירים רבים ושונים בחיילות אלה, וכך יכלו לישם במהירות את הידע שלמדו בצבא-הבריטי (או האחר) במשך שנים רבות, חיל-האוויר וחיל התותחנים הם דוגמאות טובות.

לפחות בחילות אלה  נוצל מקצת הניסיון והידע שנרכשו בצבא הבריטי, באופן מידי וללא אימון מוקדם, וכך קרה לנו 'נס' ב'רגע-הקריטי' של פלישת צבאות-ערב ארצה, ובמשך 29 הימים שאחריהם, כי מערך ההדרכה קם רק חודשים אחרי ה'רגע הקריטי' ולא הייתה לו (למערך הדרכה) השפעה כלשהי על הלחימה.

אומר בן-גוריון “מתברר לצערי כי ה'הגנה' לא הצליחה לנצל הניסיון של הגדודים היהודים בצבא הבריטי”… ומתנדבים אלה יחד עם יוצאי הגדודים בצבא-הבריטי במלחמת העולם השניה וביחוד גדוד התותחנים והבריגדה, נתנו לנו הכוחות המאומנים ובעלי הניסיון של צבאות-סדירים…” (ההדגשה י’ י’)

מכנס קרית-מאיר ( הגיוס הראשון לגרעין חיל התותחנים ב29.4.1948-) ועד להפעלת תותחי-שדה בלטרון עבר רק חודש אחד שהוא לכל הדעות זמן-אפסי להקים חיל-תותחנים ולהתארגן למלחמה, ואפילו זמן זה הוכתב על ידי קצב-הגעת התותחים ארצה ונקויים מגריז… אילו הגיעו קודם, לא היתה בעיה להפעילם מיד…

ומכאן ברור שרק הניסיון ומה שלמדנו בצבא-הבריטי הוא שעמד לנו ברגעים קריטיים אלה…

“צור מחצבתנו…”

מעט על הצבא-הבריטי שבו רכשנו את הניסיון הידע והיכולת, זהו צבא שאיננו מוסד חינוכי או קייטנה, סדר היום מוכתב על ידי מש”קים מצבא הקבע הבריטי, שרובם אמנם אנטישמים, שונאי זרים ובורים, אך את תפקידם הם יודעים: אימון, השלטת סדר, משטר ומשמעת.

הטירונים מתאמנים ולומדים מרצון או בלי רצון, השינון והתרגול החוזרים ונישנים לבלי סוף יום יום, הופכים אותך לחייל היודע את תפקידו על בוריו. ההבדל בין החיילים מסתכם בכך שהאחד מתפקד מרצון והאחר מאונס. ובכל מקרה גם חיילים ברמה נמוכה, או כאלה שלא 'מתחשק' להם מתפקדים היטב.

בענין זה מצבנו היה שונה, הרקע לגיוסנו היה שונה: מחד הזדהינו כמובן עם מאבק הישוב בארץ נגד הבריטים, ומאידך לחמנו עם אותם בריטים בנאצים, היינו מתנדבים בצבא זר. לא היתה השלמה בין הדברים. היינו חצויים, ולא פעם תהינו מה להעדיף, מלחמה איתם או נגדם?  לבטים אלה ליוו אותנו משך שירותנו, ובכל זאת לא הפריעו לנו ללמוד את כל שלימדו אותנו, ואף דרשנו עוד. האנגלים לא רצו בכך ותמיד חששו שמא נדע יותר מדי, ידע שיעזור לנו בעתיד במאבקנו נגדם.

בטירונות למדנו את נוהלי המסגרת והשגרה הצבאית, את ה'בולשיט', המשטר וסמכותה של הדרגה, החוק-הצבאי, מה מותר ומה אסור, וכמובן תותחנות, תרגילי סדר, נשק-קל וספורט. זה הספיק לדעתם לשרות בתוחני-החוף בחיפה. משיצאנו לבריגדה עברנו אימון נמרץ וקשה להסבה כתותחני-שדה בחזית, והפעם לא עסקנו בטירונות, 'בולשיט' ותרגילי סדר…

'כילדים טובים היינו זקוקים לקצת סדר ומשמעת והקפדה על הופעה נאה, כל זה לא הזיק לאיש וגם לא לנו. ביחידת תותחני-החוף, אליה הועברנו עם גמר הטירונות, התחלנו באימון ובלימוד מקצוע ה'תותחנות'. כאן הייתה לנו אכזבה רבה: הבריטים עצרו את קידומנו ככל שיכלו, וכך הועסקנו בתחילה כמעמיסי-תחמושת וכאנשי-צוות. רק אחרי חודשים ושנים פרצנו את המחסום הזה, עברנו קורסים מקצועיים בהם נלמדה תורת ה”תותחנות”. היהודים הפלסטינאים קודמו בצבא הבריטי לאט לאט. רק כעבור 3 שנים היו לנו סמלים יהודים… לא עזרה לנו ההצלחה וההצטיינות בקורסים. אין להתפלא על הצלחה זו שהרי רובנו היינו בוגרי גימנסיות ותלמידי טכניון.. קידומנו היה מותנה בחוסר כח-אדם בריטי מתאים. רק כשהועברו מש"קים ומומחים בריטיים לחזיתות בהם נדרשו-יותר, היה לנו סכוי למלא מקומם.

לסיכום: הפכנו חיילים, למדנו יסודית תותחנות-חוף, ולמרות שהיא יחודית לעצמה, יש לה דברים רבים משותפים עם תותחנות-שדה ותותחנות בכלל, שאותה בעצם רצינו ללמוד. תותחנות-חוף לא הייתה דרושה לנו בתש”ח, וגם לא היום.

השרות בבריגדה היה סיפור שונה, אליה הגענו כבר כחיילים וותיקים, כאן לא עסקנו ב'בולשיט' שהיה עיסוקנו העיקרי עד כה בחיפה.

היות ובבריגדה היה חוסר זמן קיצוני בתקופת הכנתנו למלחמה, התרכז הכל סביב האימון עצמו: תותחנות-שדה. כעת נפתחו בפנינו הדלתות לכל הקורסים המקצועיים הדרושים, לכולם נשלחו חניכים מתאימים. המדריכים שלנו באיטליה היו מצבא החובה הבריטי בעלי השכלה, חתך של החברה הבריטית, בעלי ניסיון שלקחי המלחמה העדקניים מוכרים להם. הם לימדו אותנו ברצון וללא הסתייגות, והיות שגם אנו הראינו רצון, יכולת והתלהבות ללמוד, היתה בינינו 'הפריה הדדית'.

'התורה' שרכשנו, בעל-פה ובכתב היתה אחר כך הבסיס לתורת-התותחנות של צה”ל, ועזרה להקמתו והפעלתו המיידית של חיל-התותחנים בצה”ל. התאמנו אימון מאומץ בשדה, יום-ולילה, בפריסות ופריסות-פתע, בירי-פתע תוך תנועה, וגם מעמדות קבועות וחפורות, טיווח וריכוזי אש ועוד.

בחזית עמדנו בכל הנדרש מיחידות ארטילריה זהות בצבאות בנות-הברית,  שהיו שכנינו בחזית, לא עשו לנו 'הנחות' בגלל ה'ניתוח הקיסרי' החפוז: קוצר הזמן שבו קמה הבריגדה, וגם לא בגלל שאנו יהודים שסבלו…

כנראה שהאימון היה יעיל. עמדנו בחזית בכבוד מול יחידה גרמנית מעולה ובעלת ניסיון-קרבי עשיר, ובכול המשימות שהוטלו עלינו. נכון שלחימתנו הייתה קצרה מדי, אך האשמה לא בנו, אלא בגרמנים שנכנעו, וגם בבריטים שאיחרו להסכים לשתפנו במלחמה…

אין להפחית מערך קשיי ההסתגלות לחיים בשדה בחורף הצפון-איטלקי בתנאי מזג אוויר קשים. עצם השהיה בחזית כשיורים, מפגיזים ומפציצים, היא חלק מהאימון. 'טבילת-אש' כזו מחסנת ואתה יודע למה לצפות ודבר לא יפתיע אותך יותר.

בקצרה זה היה ה'נכס' אותו הבאנו איתנו למלחמת-העצמאות. באנו מוכנים לפעול מידית ב”רגע הקריטי”  וזו תרומת חיל-התותחנים וחילות אחרים-דומים, להצלחותינו בתש”ח ול'נס' שקרה לנו…

יציאתי שלי ושל  רבים אחרים למלחמה, היתה יציאה חפוזה ובלתי-מאורגנת, (כפי שאספר בפרק הבא) והיתה נמנעת לו התקבלו ההחלטות ונעשו ההכנות שאותן הזכרתי, יצאנו כפי שיצאנו ועשינו כמיטב יכולתנו, ויכולת זו נרכשה בצבא הבריטי. חיל התותחנים של צה”ל לא יכול היה להתארגן בשום פנים, תוך כדי לחימה, אלמלא היו מאחריו מאות חיילים עם 6-5 שנות שרות בצבא-הבריטי ובצבאות אחרים…

מאחר וקבלנו אימון טוב, הכרנו אחד את רעהו, נחסכו מהחיל כל אותן בעיות אישיות שהיו נחלת המטה הכללי וחילות אחרים, עקב זאת היו התותחנים מסוגלים להפעיל תותחי-שדה מיד עם גיוסם, ואפילו לפני שהיו להם תותחים… בגלל שרות משותף והיכרות אישית מהצבא הבריטי, חיל-התותחנים היה מיד עם הקמתו יעיל, מסודר וממושמע, ואני מקווה שמשהו מרוח זו עדיין שורה עליו.

הצרה היתה שהנשק שנרכש: התותחים הגיעו מאוחר, היו מעטים בכמות ונחותים באיכות, בהשוואה לזה שהיה מצוי בידי צבאות-ערב אויבינו. התותח שאיתו יצאנו למלחמה היה ה'נפוליאונציק' מוצג מוזיאוני מהמאה ה19- תותח 65 מ”מ בעל טווח של כ5- ק”מ בהשוואה לתותח 25 ליטראות -שנגדו התמודדנו -שטווחו 12 ק”מ, פי שנים ויותר…

יוצא שעוד לפני שאתה מצליח להתקרב לאויב לטווח תותחיך, אתה חוטף הפגזה  מבלי שתוכל להשיב… למרות נחיתות 'טכנית' זו, שהיא מהותית, הצלחנו להתמודד…

חיל-התותחנים שהוקם תחילה רשמית כ'שרות התותחנים', הוקם בפועל באותו כנס במחנה הקלט ב'קרית-מאיר' (12.3.48). כשמפקדו אריה גינזבורג, אחד מחברינו בבריגדה, איש מנגנון-ההגנה, שגמר קורס קצינים כללי מקוצר בצריפין. חסרה לו הסמכות, התקיפות והנחישות, וגם הידע והניסיון המעשיים בתורת התותחנות. לאחר זמן קצר מאוד הוחלף בשמואל אדמון שסיים קורס קציני-תותחנים באנגליה והיה אדם תקיף וסמכותי, שכיהן עד גמר המלחמה כמפקד חיל-התותחנים.

תוך כדי המלחמה התארגן חיל-התותחנים במהירות, הקים מערכת הדרכה ואימונים, וכבר בספטמבר 1948 קטפנו פירותיה הראשונים: לסוללה כ' בפיקודי, ימים ספורים לאחר מחזור א', אחד ממסיימי מחזור זה הוצב לסוללה כ', ובצע תפקידיו כהלכה.

איו ספק שהחיל היום אינו דומה למה שהיה וטוב שזה כך, היום יש בידיו כל התנאים, הזמן והכלים להתעלות ולהגיע לשיא. לו קוימה האימרה: "תנו לנו הכלים ונעשה המלאכה" היה מהלכה של מלחמת-העצמאות שונה, וודאי גם מצבנו היום.

שלבים במלחמת העצמאות – תש”ח

את מלחמת העצמאות, מהכרזת האו”ם על חלוקת הארץ בנובמבר 1947 ועד חתימת הסכם שביתת-הנשק האחרון עם סוריה ב- יולי 1949 מקובל לחלק לשלבים.

שלב א' המלחמה על הדרכים

מנוב' 1947 ועד אפר' 1948.

לאחר החלטת האומות המאוחדות מ- 29 נוב' 1947 על חלוקת הארץ, חלוקה שנדחתה מיד על ידי ה”ליגה הערבית” וערביי פלסטינה, פתחו ערביי פלסטינה ומתנדבים מארצות אחרות במלחמה נגד הישוב. לא היה בזה כל חידוש, פרעות ותקריות סתם נמשכו מאז תחילת ההתיישבות בארץ. השוני הוא שכעת היו אלה מאורגנות על ידי ה”ליגה הערבית”  בהשתתפות מתנדבים מארצות ערב. וצבא סדיר הלגיון-הערבי  (הירדני) בפיקוד, אימון וחימוש בריטיים. את תחושת החשש והחרדה בישוב, ואת נחישותו ועוז רוחו יספרו טוב ממני כמה אירועים, ולא כולם:

11 דצמ' 1947    10 הרוגים בשיירה לגוש-עציון.

14 דצמ' 1947    14 הרוגים בשיירה לבן-שמן.

30 דצמ' 1947    41 הרוגים בבתי הזיקוק.

15 ינו'   1948     35 הרוגים בתגבורת הל”ה לגוש-עציון.

30 מרץ 1948      17 הרוגים בשיירה לחולדה.

27 מרץ 1948      8 הרוגים בשיירה לנבי-דניאל.

28 מרץ 1948      47 הרוגים בשיירה ליחיעם.

18 אפר 1948      76 הרוגים בשיירה להר-הצופים.

בלחימה על דרכי התחבורה היה לערבים יתרון טבעי: הכפרים היו מפוזרים ופרוסים בכל הארץ בקרבת הדרכים, רוב האוכלוסייה הערבית הייתה כפרית, בעוד שרובו של הישוב היהודי ישב בערים ובמושבות שבשפלת-החוף.

יתרון נוסף, הערבים לא היו צריכים לחסום את הדרכים כל הזמן. מספיק היה להעמיד צופה, רועה-צאן או פלח העובד בשדהו, המזעיק את כפרו וכפרי הסביבה ל'פזעאה' (התקפה, התנפלות) כששיירה מתקרבת ואלה על נשותיהם, עם כלי-נשק מכל הבא ליד היו נזעקים מכל האזור ומתנפלים בהמוניהם על השיירה ומגינה הספורים. הנשק בשיירה היה דל, מפורק ומוסתר כל עוד היו הבריטים בארץ. יחסי הכוחות מלכתחילה היו לרעתנו כפי שמוכיחה  רשימת הרוגינו בשיירות.

את השייָרות קל היה לחסום על ידי כמה אבנים, או על ידי פגיעה במכונית המובילה. לאחר שזו נפגעה הפכה למחסום-יעיל לשיירה המשתרכת מאחוריה…

בדרך כלל התקפת שיירה לא הייתה יוזמה 'פרטית ספונטנית', לרוב היתה היוזמת כנופיה מקומית / אזורית כזו או אחרת שארגנה אותה.

המלחמה על הדרכים ומעבר השיירות הייתה מלחמה חד-צדדית שהסיכוי לנצח בה קטן. היה הכרח לשנות את שיטת לווי השיירות.

בשלב זה שארך כ5- חדשים, נפלו כ- 1200 חללים שמחציתם אזרחים.

שלב ב' שנוי שיטת הלחימה, ריכוז כוח למבצעים

אפר' 1948 ועד פלישת צבאות-ערב 15.5.48.

המבצע המציין את תחילת המעבר מההגנה לצה”ל הוא מבצע “נחשון”  שנערך בין 15-3 אפריל 1948. הכוח שמפקדו שמעון אבידן, מנה 3 גדודים, כ- 1500 חייל (בגדוד בריטי כ 1,000 חיילים, בחטיבה מוגברת 6,000). את המבצע הזה מייחד ריכוז כח-האדם הגדול ביותר שפעל בו-זמנית במשימה אחת ותחת פיקוד אחד. מגרעתו של כוח זה שלא הווה יחידה מאומנת ומגובשת, אלא אוסף וצרוף מקרי וזמני של אנשים ונשק.

למבצע היתה הצלחה. הכוח פתח את הדרך לירושלים למעבר שיָרות, כשהוא כובש ומחזיק זמנית שטחים לצידה של הדרך, וזו הפכה לשיטה חדשה. בשיטה הקודמת פרצו להן השיירות את הדרך בעזרת הכח הקטן המלווה אותן, העבירו את השיירה ליעדה, ולאחר שעברה השיירה, מיד נחסמה הדרך מאחריה, וחוזר חלילה עד למעבר שיירה נוספת…

צבאות-ערב עדיין לא פלשו. הלחימה בשלב זה הייתה נגד הכנופיות והמתנדבים הערביים. באותו זמן לחמנו גם לטיהור הערים המעורבות.

עם סיומו המוצלח של מבצע “נחשון”, הוחזרו החיילים ליחידותיהם. לא היה כח-אדם זמין ומאורגן, להחזיק בשטח שנכבש. 5 ימים אחר-כך שוב נחסמה הדרך לירושלים. הבריטים למרבית הפלא לא התערבו. היה זה שבועיים לפני הפנוי ולא רצו ל'הסתבך'…

אותו זמן תקף 'חיל-ההצלה' בפיקוד קאוקג'י את משמר-העמק ורמת-יוחנן.

ב- 9 באפריל, אצ”ל ולח”י ערכו הרג בדיר-יאסין, וב- 14 לאפריל תוקפים הערבים את שיירת “הדסה”  להר-הצופים, הצבא הבריטי סרב לבוא לעזרה.

להרג בדיר-יאסין הייתה השפעה רבה על רצון הלחימה והעמידה של הערבים בכל-הארץ ומיד נראו הניצנים הראשונים של התופעה: נטישת הערבים את כפריהם מפחד. איש לא חשב על הפן הזה, שוודאי לא היה מתוכנן מראש, אך בסופו של דבר הקל עלינו מאוד במלחמתנו.

המלחמה הפסיכולוגית והטרור הם נשק בעל השפעה על יכולת העמידה והמורל של היריב, ובכול מלחמה נעשה בו שימוש, כפי שנעשה גם כיום בארץ, אלא שהפעם נשק זה מופנה נגדנו בהצלחה.

כיבוש וטיהור הערים המעורבות, בסיוע ה'נשק הארטילרי הכבד והיחיד' ה'דוידקות':

טבריה 18 אפר' 1948

חיפה   24 אפר'    “

צפת     10 מאי    “

יפו      13  מאי    “

הצלחות אלה היו פעולות מנע לפני פלישת צבאות-ערב, כדי שתושבי הערים הערבים לא יוכלו לסייע או להסתייע הדדית בצבאות-ערב.

האמיר עבדאללה הכריז שכוונתו להשתלט בתמיכה בריטית על השטח שהוקצה למדינה-הערבית לפי החלטת החלוקה של האומות-המאוחדות. הכרזה זו לא מצאה חן בעיני סוריה לבנון ומצרים, וגרמה לחוסר שיתוף פעולה ותאום בין הצבאות הערביים הפולשים וגרעה מכוחם. כל הניסיונות להשיג תאום בין הצבאות הערביים התוקפים נכשלו, כך עמדו לפנינו למזלנו- צבאות בודדים, שמול כל אחד מהם יכולנו לרכז כוח עדיף, ובמקום שנצטרך לפצל כוחנו מול התקפות מתואמות בו-זמניות בצפון ובדרום. היה לנו היתרון של מלחמה ב'קווים פנימים' קצרים, המאפשר ריכוז כח ועדיפות בחזית אחת ביוזמתנו והעברתה לחזית אחרת לפי בחירתנו.

בריטניה מסייעת בגלוי לערבים, מפסיקה הספקת הדלק לארץ, מוציאה אותנו מגוש השטרלינג, מפעילה לחצים כלכליים, ומצור-ימי על חופינו, אינה מאפשרת שימוש בנמל תל-אביב, כפי שהתחייבה החל מפברואר 48, מחזיקה את אזור חיפה ונמלה אחרי  15 מאי 48. ובקיצור עושה הכל על מנת שנובס, ובאותו זמן עצמו היו גבולות פלסטינה היבשתיים פתוחים ופרוצים בפני עמי-ערב וצבאותיהם, שקבלו דרכם תגבורות ונשק ללא הגבלה ופקוח.

הבריטים עשו כמיטב יכולתם לעזור לערבים ואף מסרו לידם מתקנים, מחנות, שדות תעופה, על מנת לחזק אותם. קיננה בהם עדיין תקווה שעוד יתבקשו, לחזור ולשלוט בארץ החיונית להם כל כך…

עד להפוגה הראשונה הופצצה תל-אביב פעמים רבות על ידי מטוסים מצריים ללא מענה יעיל, לא היו בידינו מטוסים.

בשלב זה, כחודש וחצי, היו לנו 1253 הרוגים, מהם 500 אזרחים.

שלב ג'  ה”רגע הקריטי”

מהקמת המדינה 15.5.1948 עד להפוגה הראשונה 13.6.1948, 29 יום.

את שלבים א' וב' אפשר לראות כמלחמת-אזרחים בהשתתפות מתנדבים ולעתים הלגיון-הערבי. מכאן ואילך זו הופכת למלחמה בין צה”ל, הנמצא בתהליך הקמה חפוז, לבין צבאות-ערב הסדירים.

למחרת הכרזתו הנועזת של בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, פלשו צבאות-ערב סדירים ארצה: המצרי, הסורי, הלבנוני והעירקי. בארץ היו כבר הלגיון הירדני ו'צבא ההצלה' של קאוקג'י.

'רגע- קריטי' זה נמשך 29 ימים, שחרצו את גורל המדינה לשבט או לחסד.

בתחילת שלב זה היו לנו פחות מ- 20,000 מגויסים מכל הגילים, מהם כ- 2,000 בפלמ”ח, 4,000 אצ”ל ולח”י, היתר בהגנה ובישובים השונים.

מצאי הנשק: כ- 10,000 רובים, 1,000 מקלעים לסוגיהם מהם כ150- מקלעים בינוניים,  500 תת-מקלעים (סטנים בעיקר) 80 מרגמות “3, וכמה מטוסים אזרחיים קלים. תותחים או טנקים לא היו לנו כלל.

אחת הבעיות שהקשו מאוד: הנשק המועט שהיה, היה מסוגים שונים והספקת התחמושת הייתה בעיה לוגיסטית מורכבת מאד, סיוטו של כל אפסנאי. פרט לכך רוב רובו של נשק זה היה מרותק להגנת הישובים עצמם.

היינו נחותים ב:

מספרית ובכוחות סדירים מאורגנים ביחידות מאומנות.

נחיתות מוחלטת במטוסי-קרב, טנקים, שריוניות, תותחים. ונחיתות יחסית בכל סוגי הנשק הקלים.

היינו צבא בהתארגנות שעדין לא גיבש לו תורת לחימה מבנה וארגון.

היזמה הייתה בידי צבאות-ערב. יתרון נוסף של הערבים: הלגיון הירדני וצבא קאוקג'י נמצאו כבר בארץ.

התמיכה החד-צדדית של שלטונות המנדט בערבים.

עמידתם העיקשת של הישובים הפתיעה את הצבאות הערביים הפולשים, והאטה את התקדמותם. באותו זמן כוחות קלים ממונעים זינבו בהם. וכך זכינו בזמן יקר שאפשר התארגנות צה”ל תוך כדי לחימה. צה”ל הוקם רשמית רק ב- 26.5.48, שבועיים אחרי הפלישה… גם הכרזה רשמית זו עדיין לא הפכה במטה קסם והבל-פה, ערב-רב לצבא לוחם.

5 תותחי ה65- מ”מ הראשונים הגיעו ארצה ב- 13 מאי 1948, והוחשו לאחר ניקוי מגריז… להצלת דגניה, ואחר-כך ללטרון ול'בארות-יצחק'.

נשאלת שאלת השאלות, שאלת מיליון הדולר, איך ולמה בכול זאת הבסנו את הצבאות הסדירים הערביים?  התשובה אני מקווה תובן מאליה (בהמשך פרק ה') ניתן לקבוע שעוז-רוח, נחישות, הקרבה, גמישות-מחשבה, אלתור ויוזמה משקלם רב ביחסי הכוחות.

גם להכרה שאתה נלחם על חייך וחיי  היקרים לך, ושתבוסה משמעותה השמדה פיזית, גם היא מוסיפה כוח. בנוסף לכך קרה לנו 'נס' גדול  במחיר אדיר.. בשלב זה, 29 יום, היו לנו 1176 הרוגים, 600 מהם אזרחים.

שלב ד' צה”ל לומד ומתארגן

ההפוגה הראשונה מ 11.6.1948 ועד 9.7.1948, 29 ימים.

עם תחילת ההפוגה השתנו הדברים. בהפתעה מוחלטת מפציץ חיל-האוויר של צה”ל את רבת-עמון ודמשק ומפיל 2 מטוסים מצריים ליד תל-אביב. מאז לא חזרו המצרים על ניסיונם להפציץ את תל-אביב.

בהפוגה הראשונה הגיע ארצה נשק שנרכש ואוחסן בחו”ל וחיכה להזדמנות להביאו בסתר ארצה, למרות האמברגו שהוטל על חופינו, ושהבריטים שמרו שלא יופר.

89 מטוסי מסרשמידט נרכשו בצ'כוסלובקיה, ובמבצע סודי נועז ומורכב הגיעו ארצה טיפין טיפין. צה”ל מנצל את ההפוגה לארגון ואימון.

שלב ה' בין 2 ההפוגות

מ- 9 ועד 19 יולי 1948, 10 ימים.

עם תום ההפוגה הראשונה נוטל צה”ל את היזמה לידיו, בצפון ובמזרח בקרבות “עשרת הימים”  ובו זמנית בולם את הצבא המצרי בדרום ובמזרח ליד ירושלים (ליד רמת רחל) ובמבצע “דקל”  בצפון שנמשך 10 ימים בו נכבשו נצרת, ציפורי, שפרעם וטוהר הגליל המערבי.

במבצע “דני “ במרכז שנערך במקביל ל”דקל” נכבשו לוד ורמלה והוסר איום הלגיון-הערבי על תל-אביב, נכבשו גם ראש-העין, יהודיה, וילהלמה, שדה התעופה לוד ששמו כיום “בן-גוריון”, מחנה תל-השומר ועוד.

 

שלב ו ' גירוש הפולשים

עד חתימת הסכם שביתת-נשק אחרון, עם סוריה יולי 1949.

מתחילת ההפוגה השניה 19 יולי 1948 ועד חתימת הסכמי “הפסקת האש”. שלב שנמשך כשנה. למרות ההפוגה נמשכו הקרבות, היות והמצרים לא כיבדו את ההסכם כשסרבו לאפשר לשיירה לרדת לנגב.

צה”ל התעצם מאוד והוא מונה כבר 120,000 איש, כ20%- מתושבי המדינה, צבא גדול ב”כמה מספרים “ על מדינונת שתושביה כ- 650,000.

לצה”ל 60,000 רובים, 220 תותחים, 7,000 כלי-רכב, מטוסים, צי ועוד.

בשלב זה יוזם צה”ל 4 מבצעים גדולים:

בצפון מבצע 'חירם' 4 חטיבות בפיקודו של אלוף כרמל, תוך 60 שעות מגורש קאוקג'י ו'צבא-ההצלה' מגבולות הארץ בבושת פנים.

בדרום במבצע 'יואב' (אוק' 1948 ) הוסר המצור על הנגב, נכבשה באר-שבע, חטיבה מצרית נלכדה והוקפה ב'כיס-פלוגה' (בה שרת ג'מאל עבד אל נאצר) אניית- הכתר המצרית 'המלך פארוק' טובעה.

בסיני במבצע 'חורב', 5 חטיבות בפיקוד יגאל אלון, הביסו את הצבא המצרי. צה”ל חודר לסיני, כובש את ניצנה ואבו-עגילה ומאיים על קיומו של הצבא המצרי.

אנגליה וארצות-הברית מתערבות ומגישות אולטימטום למדינת-ישראל, לפנוי סיני ורפיח. 5 מטוסים בריטיים הטסים מעל כוחותינו מופלים על ידי חיל-האוויר.

במבצע 'עובדה' מטוהר הנגב עד אילת, והירדנים מפנים את הנגב מזרחה עד לגבול הבין-לאומי.

לאחר משא ומתן נחתמו הסכמי 'שביתת-הנשק' עם מצרים, ירדן וסוריה. עם עיראק לא נחתם הסכם עד היום.

מתוך כ- 650,000 תושבי מדינת ישראל נהרגו כ- 6000, אחוז אחד מהאוכלוסיה,, אזרחים וחיילים. כשני-שליש נהרגו ב- 4 חודשים. מאז ועד

היום, משך יובל, נוספו אליהם 12000 חללים. זה המחיר האמיתי לחרותנו

התמזל מזלנו שאז  נהגנו לקיים טכסי קבורה ואבלות בצניעות, ולא כמקובל היום בפומבי ובתקשורת, למרות שהנופלים היו יקרים לנו לא פחות וכך נותר לנו זמן גם לעשות וגם להלחם.

לסיכום עלינו לזכור:  

מדינת ישראל לא הוקמה בהחלטת האומות המאוחדות, ולא בהכרזת המדינה וגם לא הוגשה לנו על “מגש כסף”. היא הוקמה בשדה הקרב במלחמה. וה”הרגע הקריטי” לקיומה של המדינה הם אותם 29 הימים הראשונים לקיומה.

רק במלחמה קשה ואכזרית ובמחיר של קורבנות רבים קמה  מדינת ישראל. מלחמת-העצמאות לא הסתיימה עדיין, יידרש לנו עוד זמן רב, וקורבנות נוספים עד שנשב לבטח בארצנו.

אם רוצים אנו להתקיים כאן, אנו חייבים לנקוט בכלל: "הרוצה שלום יכון למלחמה”,  עוד לא הגענו למנוחה ולנחלה והלוואי שמלחמותינו לא תארכנה 50 שנה נוספות…

פרק ד' – בין לבין 1946-8

מהצבא הבריטי לצה"ל, חזרתי הביתה

הגעתי הביתה, לדירת הורי בתל-אביב ברחוב הס בקומה הרביעית ללא מעלית. הדירה נשארה, שום דבר לא השתנה ומנתה 3 חדרים ושירותים. תכנונה היה גרוע והכניסה הייתה מחדר-לחדר. ומעלתה היחידה היה מיקומה המרכזי וקיר ארוך המתאים למזנון הגדול והכבד של הורי…

למעשה הורי היו שבויים בדירה זו, בגלל רהיטי חדר האורחים: ההרן-צימר הכבד והיפה. אלה היו רהיטים מעץ-אלון מלא, רהיטים אירופיים כבדים ויקרים, שכמה מהם היו יפים ומרשימים. היום איו רואים ואין עושים כמותם.

אמי, שלא ידעה על מועד בואי, הייתה בבית ושמחה לראות אותי שלם, קומפלט וביחידה-אחת, וללא פגם חיצוני. התרגשתי מאוד לראות נצנוץ דמעה בעיניה, תופעה נדירה וראויה לציון. התחבקנו והתנשקנו, בלי להגזים כמובן…

אמי אף פעם לא גילתה רגשנות מוגזמת. באפיה הייתה מופנמת, שאינה מחצינה רגשותיה. הייתה ההפך ממה שמקובל עלינו כטיפוס האמא הפולניה. אינני זוכר שרצה אחרי בילדותי עם הבננה בידה, מחכה להזדמנות שאפתח פי, על מנת לתחוב לתוכו, חצי או שליש ממנה, ואף לא רצה אחרי ולא כפתה עלי לאכול, לדעתה תפקידה הסתיים בכך שהאוכל היה על השולחן, והיתר מוטל עלי 'ירצה יאכל'… כל זה לא הזיק לי, נולדתי עם תאבון בריא ואף פעם לא סבלתי מחוסר-תזונה, חוסר-משקל ו/או גלויי רגשות מופרזים… כדי לזכות בחיבוק ונשיקה ממנה צריך הייתי להעדר שנים מהארץ, ולהשתתף במלחמת-עולם…

לא התראינו כשנתיים וחצי, בהן עברתי הרבה, והיה על מה לספר ולשוחח. לדבריה הפכתי לגבר-חסון נאה  ובוגר. והיא הוסיפה שהשרות בצבא כנראה לא הזיק לי, ואני הסכמתי אתה. אינני יודע אם להצטער על כך, שבאופיי אני דומה יותר לאמי, מאשר לאבי.

גם על הורי, כמו על הישוב בארץ, עברו ימים לא קלים, בעיקר כשנודע להם גורל המשפחה בפולין. שוחחנו על שירותי בבריגדה באיטליה, על הפליטים והעקורים באירופה, ומשום מה פחות על משפחתנו שנספתה. מהא-לדא הגענו גם לנושאים העומדים על הפרק: נשואי, מגורים, לימודים, עבודה.

אמי לא הכירה את הלינה אשתי, ואולי אף לא את אמה. היא רצתה לדעת עליה הכל, איך היא נראית, ומה תוכניותינו לעתיד. הוצאתי את תמונות חתונתי מבריסל, ואלה כנראה הניחו דעתה ואת חושיה האסתטיים הרגישים ליופי. אמי לא התנגדה לנשואי עם הלינה, היא לא חשבה שאני חייב להתחתן בנשואי נוחות בהתאם לבחירתו של אבי. בעניינים אלה וגם בקשר לדת ולאמונה, היו לה דעות מתקדמות.

אמא תדרכה והכינה אותי לפגישתי הבעייתית עם אבי, איך למצוא את הרגע המתאים ובשום פנים לא לפני האוכל…כי ידוע שחולי סכרת רגזנים לפני הארוחות, כשהם רעבים, ואבי במיוחד. שגם בזמנים אחרים, ובלי כל קשר לרעבונו, היה נוח לכעוס אך לזכותו גם נוח להתפייס. הייתי זקוק לעצתה איך לקדם את הסערה הצפויה… כן ישבנו ושוחחנו גם על אחי שהקדים להשתחרר ב- 1943 בגלל נישואיו, וכעת הוא מצפה להולדת בנו-בכורו. כרגע הוא מתגורר בדירה שכורה  צפופה, ובעייתו היא דירה משלו.

הזמן חלף לו במהירות, מעולם לא הייתה לי שיחה ארוכה כל כך עם אמא, אך מעולם גם לא התראינו זמן רב כל- כך…

הפגישה עם אבי הייתה רגשנית מדי לטעמי, אבי אדם סנטימנטלי, איש של שיאים, מצבי-רוח קיצוניים ומעבר מהיר כהרף-עין מנשיקות לרוגז. עמדנו מחובקים כנצח, כשאבי מרעיף עלי נשיקות ודמעות זולגות מעיניו… פגישה כזו לא יכולה להמשך עד בלי סוף, ולאחר שנרגענו ישבנו ליד שולחן האוכל.

לאחר זריקת האינסולין, ובאותם הימים היה זה מין תהליך מתמשך, הגיע הזמן לאכול אך קדם לו טכס קצר: הורי הקפידו על שקילת המזון הבא לפיהם, וזה נעשה על משקל צורפים רגיש מאוד, אותו קנתה אמי בהזדמנות, באחת מחנויות הענתיקות, בהן ביקרה מפעם לפעם.

במשך הזמן רכש אבי מיומנות מרשימה, ופרוסת הלחם שאכלו, הייתה דקה וכמעט שקופה… טכס זה לא מנע מהם להנות ולחטוא מדי פעם בעוגה עם קצפת, או מעדן אחר, כאילו אין קשר בין  הדברים.

אחרי הארוחה דיברנו על כל נושא שברומו-של-עולם, ובסופה הגענו לתכלית: למה התחתנתי, ואיך נפלתי בפח?  חזרתי על סיפורי פעם נוספת, לאחר שהצגתי לפניו את תמונת אילנה, התרשם אבי מספורי וממראה פניה ונתן לנו בדיעבד הסכמתו וברכתו לנישואינו. נשארו הנושאים 'הקלים והפחות חשובים': באיזה מקצוע אבחר, מה סיכויי לעבודה והיכן אגור?. ברגע זה עוד לא היו לי תכניות כלשהן. מה שהיה ברור הוא שאני חייב למצוא עבודה, את המשך לימודי אני חייב לדחות לזמנים טובים יותר,  ואני צריך להתחיל לחיות את חיי, ולעזוב את הקן-המשפחתי של הורי.

כשחזרתי הביתה היה אבי כבן שישים, ואמא צעירה ממנו בשנתיים, האירועים אותם חוו השאירו עליהם רישומם: מתח המלחמה בארץ, סכנת רומל, היעדרות שנינו בשרותנו הצבאי בחוץ-לארץ, ושוב חזרנו לדבר בקצרה על השואה, נושא שאין להתעלם ממנו. כל אלה השאירו אותותיהם עליהם, גם הגיל והסכרת לא היטיבו עמם.

אותו זמן עסק אבי בביטוח, והקים קודם לכן את ארגון סוכני הביטוח שעמד בראשו, ואף ראה הצלחה בעסקיו. כן היה פעיל כתמיד, בעסקנות ציבורית שממנה שאב לעתים, נחת וכבוד…

הורי הקצו לי חדר בדירתם הצפופה. אשר לעבודה הבטיח אבי לדבר עם מכריו המרובים, אל לי לדאוג יימצא לי משהו, ובינתיים הרי ממילא אני עדין בחופשה, והמלך ג'ורג' עדיין דואג לי…

בארץ הייתה אבטלה שנגרמה עקב חזרתם של אלפי חיילים משוחררים בבת-אחת. הבריטים צמצמו את מצבת בעלי-המקצוע שגייסו לצבא, ושחררו רבים מהם, וגם הקטינו את הזמנותיהם למפעלי התעשייה ולבתי המלאכה בארץ. כל אלה קרו בעת ובעונה אחת, וכך הביאו להאטה וחוסר תעסוקה.

גם באנגליה המלחמה הסתיימה, והיו בה מאות-אלפי חיילים משוחררים ותעשייה שצריך לשקמה, גם הם נהגו לפי כללם של חז”לינו: עניי עירך קודמים…

הישוב היה קטן מספרית ודל בתשתית התעשייתית שלו ולא היה מסוגל לקלוט את כל זרם המשתחררים בבת-אחת. הצורך לספק עבודה היו גדולים עליו בכמה מספרים… עבודה הייתה בעיית קיום. כבעל משפחה, החלטתי לעבוד בכל עבודה שתזדמן.

התייחסתי ברצינות לאמירות “פשוט נבלה בשוק ואל תזדקק לבריות”  ול”כל עבודה מכבדת בעליה”  ברצינות יתרה, שהיום אינה מקובלת כלל, ענף-הבנין היום, הוא דוגמה לכך, מחד אבטלה וחוסר עבודה ומאידך רבע מיליון עובדים זרים, מי פישל כאן?

הלינה והורי

הימים חולפים, ואני מצפה רגוע לבואה של ה"מלכה-מרי" עליה מפליגה ארצה זוגתי שתחיה בנוחות ונחת, כשהיא שרועה ודאי על כסא-נוח ומשתזפת בשמש, נחה מכול תלאותיה. יום אחד אני מקבל טלפון מפתיע. המטלפנת  הלינה אשתי, היא מטלפנת ממחנה-העולים בעתלית… לא הבנתי מה היא עושה שם, ואיך הגיעה לעתלית, הרי נפרדנו במרסי, שם הייתה אמורה לחכות ל"המלכה-מרי"…

הלינה שנדדה ממקום למקום וממסתור למסתור במשך שנים, רצתה כבר להגיע אל המנוחה והנחלה לאחר כל התלאות שעברו עליה, ואולי אפילו התגעגעה אלי… וכך הקדימה ועלתה בספינת המעפילים “ביריה” כשבידה סרטיפיקט-סוכנותי, שאילו הוכר על ידי שלטונות-המנדט, היינו מוצפים עולים ומזמן מונים כאן מיליונים רבים…

בתחילת יוני 1946, הגיעה “ ביריה ” ועוליה הועברו למחנה-המעצר בעתלית. הוסבר להלינה שישחררו אותה לאחר שאגיע ואוכל להוכיח כי היא אשתי החוקית, וכי שרתתי בצבאו של הוד-מלכותו ג'ורג' החמישי. נסעתי לעתלית במדים  לעבוד עליהם ולעשות רושם, כדי לשחרר אותה משם מהר ככל האפשר. הייתי עדיין בחופשת השחרור וזכאי ללבוש מדים. הייתי תמים וחשבתי שבעצם נוכחותי ומדי, ישחררו את הלינה…

סיפורה לא נראה סביר בעיני הבריטים. וכי מיהו השפוי בדעתו שיעדיף ויחליף את "המלכה-מרי" ב"ביריה"?  גם העתוי לא היה כשר בעיניהם: המאבק בבריטים גבר, והיא הגיעה מספר ימים לאחר  השבת-השחורה. הבריטים רצו לבדוק אם הלינה אינה מופיעה אצלם באחת הרשימות השחורות של מבוקשים מסוכנים מסוגים שונים. ואמנם כעבור ימים מספר שוחררה הלינה כשהבריטים שוכנעו שאיננה מסכנת אותם.

הלינה התדפקה על דלת ביתנו ואמי פתחה לה. אני יצאתי מחדרי שמח ומתוח בעת ובעונה אחת: מרגע שנכנסה לבית הורי חשבתי לעצמי איך יעבור המפגש הראשון הקובע בינה לבין הורי, וביחוד עם אבי, באיזה מצב-רוח נתפוש אותו…

אותו יום קרה לנו נס ואבי היה במיטבו, הצליח בנאומו, בעסקיו ואולי חלקו לו כבוד… כולנו עברנו לחדר האורחים שם ישבו הורי, אמי קבלה אותה יפה, וכן גם אבי. אלא שאצלו הורגשה נימה של השלמה כ” מקבל עליו את הדין ” בלית ברירה… שמחנו להיפגש שוב והפעם כנראהfor good  הלינה סיפרה לנו כל שעבר עליה, על החלטתה לוותר על הפלגה נוחה, ורצונה להיות אתנו ולהתחיל בחיינו החדשים. סיפרה על רצונה להיפגש עם דודתה רוזה פולקביץ ומשפחתה שאותם זכרה והכירה היטב בפולין, ולהכיר את כל המשפחה בארץ עליהם שמעה.

והעיקר לשכוח ולמחוק מזיכרונה את שעבר עליה לתמיד. הלינה הניחה את תרמילה הדל בחדרנו. כל שהיה לה בעולם, נכנס לתרמיל זה. התקלחה, הסתדרה והצטרפה לשולחן ולמשפחתנו…

צריך היה להסדיר ניירת להלינה: תעודת זהות, אזרחות ועוד. המצב בארץ אחרי השבת-השחורה כפה אותנו לכך. אי-אפשר היה לזוז בלי תעודת זהות. המחסומים היו בכל מקום, ועוצר היה מוכרז לפתע. כל חסר תעודה הפך חשוד, ומצא עצמו בקלבוש  (בית-סוהר) עד שיתבררו דברים.

שמה של אשתי : הלינה נראה לי פולני-מדי, עמלתי הרבה שתעברת אותו לשם עברי: אילנה, לבסוף הצלחתי. היום אני מצטער וגם לה יש טענות אלי, מספיק היה לשנות את הכתיב ל-עלינא, ולהשאיר אותו צליל-פונטי, דבר שלא עלה על דעתי אז, ואילנה זוכרת לי את זה לחובתי עד היום… בתעודות הרשמיות מופיע שמה כ : אילנה-הלינה.

אנקדוטה בענין מהגרים ושמות: שמעתם אולי על מפעל-הטרקטורים העצום בארצות-הברית פרגוסון, ובכן מעשה שהיה כך היה: משהגיע המהגר לייבוש לשולחנו של פקיד ההגירה באליס-אילנד נשאל לשמו, לייבוש שלא הבין דבר מלמל שלא לענין: “איך אוב פרגעסען ” (שכחתי) והפקיד אומר בשמחה: סוף סוף שם אנגלי נורמלי, מחייך לעצמו וכותב: שם המשפחה פרגוסון…

לגבי שם משפחתה הסקל הייתה בעיה אחרת, תהיתי מה מקורו ומובנו ואיך לאיית אותו. אין ספק שבמקורו הוא שם-עברי שהשתבש משך הדורות ואפשר לכתוב אותו כ- הסקל, גסקל, חסקל שמקורם אולי בהשכל. ואולי יחזקאל, משלא יכולנו להכריע בעניין זה, נשאר השם: “הסקל”. כפי שקבע איזה פקיד אלמוני, סתם כך…

דיור

בעיה נוספת שהעיקה על אבי, הייתה מגורי אחי. שעד אז גר בדירה מושכרת קטנה, ותשלומי שכר-הדירה תפחו בגלל מיעוט דירות וביקוש גדול, דירות לא ניבנו משך המלחמה, ועקב שובם של אלפי משוחררי צבא בבת-אחת שנזקקו למגורים.

מצב זה הוליד את 'חוק הגנת הדייר' המפורסם שהיה טוב לזמנו ולמטרתו, וככל דבר זמני שהפך קבע, גרם גם הוא לבעיות רבות הן עקרוניות והן מעשיות של יצירת שכונות עוני סלאמס במרוצת הזמן, כיוון שלבעלי-הבית יש תמריץ שלילי, לא רק שאין להם ענין לשפץ את בתיהם, אלא להיפך יש להם ענין להניח לרכושם שיתפורר ויעלם… רכושם למעשה הופקע מבעלותם. וכך התעוות מעשה שכוונתו טובה וזמנית.

אינני זוכר מי יזם את בניית הדירות ביד-אליהו לחיילים ששרתו בצבא-הבריטי, שלטונות הצבא או עירית תל-אביב ואולי שניהם יחד. לאחי חסרו נקודות-זיכוי לקבל דירה בשיכון זה, מאחר ושרתתי יותר זמן בצבא, היו לי יותר נקודות זכאות.

העמידו לפנינו את הברירה לחכות עד שיגיע תורנו לשיכון אם יגיע אי-פעם או שאחד מאתנו יוַותר על זכותו לטובת אחיו. כך יובטח שלפחות אחד מאתנו יזכה בדירה משלו.

כשאבי הסביר לי את הבעיה, לא היססתי-רגע ויתרתי על זכויותיי לטובת אחי, וכמובן שללא תמורה כלשהי. גם לי לא הייתה דירה, אך הייתי בטוח בעצמי שאסתדר. אינני יודע מדוע תמיד היה לי ביטחון עצמי מופרז, ללא סיבה נראית לעין… כשקיבל אחי את דירתו החדשה, עברנו לגור בדירתו השכורה ברחוב רבינוביץ.

יום אחד גילתה לי אילנה שהיא בהריון… הופתעתי ושמחתי כאחד. אך כשהייתי ביני לביני, עשיתי חושבים, והבנתי שעיתוי זה ישנה תכניותי ומהלך חיי: זה עתה התחלתי לעבוד עבודה קשה וארעית, שרציתי להחליפה מהר ככל האפשר, וכעת שוב לא אוכל להסתכן בכך.

כמו כן לא רצוי שאילנה תלד בדירת הורי הצפופה: בכיו של תינוק וחיתוליו לא ישפרו יחסינו עם הורי החולים. שמחתי לעבור ולגור בדירה שהזדמנה לי.

"מטלום"

יום אחד מבשר לי אבי שהשיג לי עבודה במטלום שבבעלותו של מר אפשטין, שכננו משכבר, מרחוב קלישר, רחוב שאותו לא אשכח בגלל הבית שקרס תחתיו, והאדמה בלעה אותו כולו, מאורע שנתקע בזיכרוני לתמיד.

מפעל מטלום היה במרחק הליכה מביתנו, בקרבת-הים וכמה מטרים מרחוב הירקון, המפעל תפש צריף גדול מאוד, חשוך ונוטה על צדו. עמדו בו מספר מכונות לעיבוד-מתכת, שעיקרן מחרטות-לחצנות. לאפשטיין היה מפעל דומה בפולין, וכשעלה ארצה העביר את ציודו ארצה, והמשיך בעיסוקו הקודם. אני מצהיר בזאת שאין ולא היה, כל דמיון בינו למפעלי-האלקטרוניקה וההיי-טק של ימינו..

בכל מקרה הייתי מאושר שנמצאה לי עבודה, כל עבודה… הרשיתי לעצמי רגע של תקוה והתרוממות-רוח: בקרוב תוולד לנו בת, בעיית-העבודה נפתרה, יש לנו דירה, והדברים הולכים ומסתדרים.

מטלום ייצר כלי-אוכל סכו”ם, וכלי-אלומיניום למטבח: סירים, מחבתות, קומקומים ועוד. כלי האלומיניום הנ”ל יוצרו מדיסקיות אלומיניום עגולות ושטוחות, בעבודת כפיים קשה ומלוכלכת… כשהגעתי לעבודה לא ידעתי מה מחכה לי.

למרות שאבי הרוויח יפה לפרנסתו, היה לי ברור שמכאן ואילך אני חייב לעשות, הכל כדי לעמוד ברשות עצמי ומהר. שמחתי שיש לי עבודה. עול הקמת ופרנסת משפחתי רבץ עלי מיד.

היה זה  מעבר מהיר מדי בין היותי ציפור-דרור במדים שאין לו אלא ליהנות ככל שיוכל, בצבא לא צריך הייתי לדאוג לעצמי, זאת הרי עושה בשבילי המלך ג'ורג'… מעמדי החדש כראש משפחה הבהיר לי מיד שלא אוכל לחשוב על המשך לימודים.

אחרי חמש שנים וחצי בצבא, לא היו לי דרישות כלשהן, לא פניתי לאיש ולא קבלתי דבר. רציתי לפלס את דרכי בעצמי, לא עלה על דעתי שעוד לפני שאספיק להסתדר קצת, אמצא עצמי שוב מתנדב ולוחם, מספר חדשים לאחר שפשטתי מדי הצבא הבריטי, ואלחם בתקופה שלפני מלחמת העצמאות ובמלחמת העצמאות, ויעברו עוד הרבה שנים נוספות עד שאהיה אזרח..

בימי הראשונים במטלום, הכניסו אותי לעבודה. תאור-והגדרה- נכונים- יותר לכך: רתמו אותי מיד למחרטת-לחצנות בחגורת-עור עבה ורחבה. לא עבר זמן-רב והתחלתי לעבוד ולייצר, מן הקל אל הכבד, בהתחלה סירי- אלומיניום קטנים, וכאשר השתלמתי, עברתי למוצרים גדולים יותר.

למקצוע הלחצנות, היו כל המגרעות האפשריות: עבודה חד-גונית, מסוכנת, והעיקר מלוכלכת-מאוד. החֵלב fat grease)) שנמרח על דיסקיות האלומיניום המסתובבת במהירות של מאות-סיבובים לדקה,  התערבב  בחלקיקי-האלומיניום המזעריים, שכורסמו מהדיסקית תוך כדי לחיצה, ויצרו יחד עיסה שחורה, דביקה ושמנה, שהתיזה לכל עבר, ובמיוחד על הלחצן עצמו. העיסה השחורה עפה בכוח צנטריפוגלי וחדרה לנקבוביות-העור ומרחה אותי מכף-רגל ועד ראש. היא הפכה אותי עם בגדי לצללית שחורה לקוחה מהקומיקס, אלא ששם הייתה מצחיקה יותר.

כל מה שלא היה מכוסה בבגד ובמשקפי-מגן, הפך שחור. בגמר העבודה נדרשו שעות של קרצוף, לפני שאפשר יהיה להחליף-בגדים, וכל זאת רק כדי שאפשר יהיה להגיע הביתה במצב-סביר, ושם להתרחץ שוב ושוב. הציפורניים נשארו תמיד שחורות…

מעלה נוספת ללחצנות, היא, שככל שהמוצר גדול-יותר אתה צריך להשקיע ביצורו כוח-פיסי רב יותר. הכוח הנדרש מהעובד עולה ומכפיל עצמו בטור גיאומטרי: ככל שהמוצר גדול יותר, הדיסקית עבה וקשיחה יותר ואז כיפופה ועיבודה קשה יותר. כדי להגביר כוחו של הלחצן, רותמים אותו למחרטה, כדי שלא יפול אחורה, ואולי גם כדי שלא יברח…

דיסקית האלומיניום המסתובבת במהירות של מאות סיבובים לדקה.  נשמטת בכוח סיבוביה ממקומה, ובמעופה מסכנת כל מי שימצא בדרכה. תאונות קרו לעתים.

עם מוט-פלדה ארוך תחת בית-השחי, רתום למחרטה אני לוחץ ומכופף את הדיסקית המסתובבות, ומקנה לה לאט לאט את צורת התבנית עליה היא סובבת, וכדי להקטין את השחיקה החיכוך ואת הכוח שאני צריך להפעיל עליה אני מורח  את הדיסקית, מדי-פעם בחלב, וככל שאני מוסיף ומורח את הדיסקית, אני הולך ומשחיר..

יום עבודה כזה אינו עיסוק- מומלץ, תמיד חסרו עובדים לעבודה זו למרות האבטלה, ולמרות השכר-הקבלני הגבוה שאפשר להשתכר בה.. הבנתי, בדרך הקשה, מדוע אין קופצים רבים על עבודה זו, ומדוע קל היה למצוא לי עבודה… עבדתי במטלום למרות דעתם של רבים, וגם דעתי שלי, המשכתי בה רק מסיבה אחת משכנעת: לא הייתה לי עבודה טובה יותר.

אחרי חודשים מספר השתכנעתי שהלחצנות איננה ייעודי וחלומי בחיים, והתחלתי לחפש משהו קל יותר, ומלוכלך פחות… לשמחתי, מקצוע זה עבר ובטל מהעולם ואיתו הלחצנים, את מקומם תפשו מכבשים העושים את העבודה בקלות ובמהירות ואינם חייבים להתרחץ…

דירתנו הראשונה

סיפרנו להורי שאנו מצפים ללידה. שמחתם לא הסתירה דאגתם איך נחיה כולנו בדירה הצפופה כשתינוק צרחני משמיע קולו יום ולילה? מתסריט צפוי כזה חששנו גם אנו. אבי התחיל להשתמש בקשריו, כדי שאחי יקבל את דירתו בהקדם, והצליח בכך. קשרים ופרוטקציה אף פעם לא הזיקו לאיש…

מיד כשהתפנתה דירת אחי  ועוד לפני שהתקררה, עשינו את השיפוצים ההכרחיים: צביעת רצפת-העץ, סיוד ותיקונים קלים. הדירה נמצאה מטרים ספורים משוק-הכרמל הידוע, שניחוחותיו הזכירו תמיד את קיומו, והמולתו לא פסקה אלא בשבתות ובשעות הקטנטנות של הלילה, הדירה פנתה לים. הים מלווה אותי תמיד, ואינו רחוק ממני אף פעם. שכונת מנשיה החוצצת בינינו כמעט שהסתירה מאתנו את הים, אך בכל זאת נהנינו מהבריזה הקלה הנושבת ממנו. בנוף בלט  צריחו הנישא של מסגד חסן-בק השולט על כל הסביבה, ועל כל הנמצא בטווח-ירי ממנו.

הדירה הייתה מרווחת עבורנו, שני חדרים שרותים משותפים, מטבח ומרפסת כניסה גדולה ורצפת-עץ. זו לא הייתה דירת חלומותי, וגם מיקומה לא היה מי יודע מה, אך הייתה לה מעלת הראשוניות: זו הייתה דירתנו הראשונה מאז היו רבות רבות וטובות ממנה, מכל הסוגים: סתם דירות, דירות-גג, ווילות, כ- 18 במספר אם זכורות לי כולן… אך מעלת הראשוניות הייתה רק לה. חרף ליקויֶה שמחנו בה. היינו לבדנו וציפינו ללידת בתנו.

הורי, מצלמת הלייקה שלי על אביזריה, חלק מאוסף הבולים ויתרת-כספי, עזרו לנו לרהט אותה ב'ריהוט-לכל' צנוע מאוד, ובציוד הדרוש למשק-הבית.

הלידה הקרובה הטילה דאגה נוספת על אבי: נישואיי האזרחיים בבריסל העיקו עליו. למרות היותו חילוני, מוצאו וחנוכו מבית דתי אדוק ובבחרותו היה בחור-ישיבה, ואפילו מוסמך לרבנות, ועדיין חשובה לו המסורת. בן אחיו הרב פנחס פרידמן, חבר בית הדין הרבני בתל-אביב, שאבי הצליח להעלותו ארצה בעוד מועד, הוסיף לדאגותיו של אבי. הוא לא הפסיק לדבר על ליבו של אבא ולהפציר בו: "היתכן  שבמשפחתנו ייעשה כדבר הזה?"…

שניהם החלו לעבוד עלי שנערוך טכס-דתי לפני שייולד לנו ילד. למרות שגם אני וגם אילנה לא הרגשנו שום צורך בחתונה נוספת בינינו… הסכמנו לעשות מחווה לאבי, אמי לא יחסה חשיבות כלשהי לחתונה כזו או אחרת. אשת הרב ניסתה לשכנע את אילנה שציפתה ללידה, לעבור ולגור בנפרד ממני עד לחתונה, תרגיל למראית עין להסיח-דעתו וכעסו של בורא-עולם מאתנו ומחטאנו. וכן לטבול במקוה, שמימיה דלוחים, וללמדה “איך מתרבות הנמלים והדבורים” דרישות מגוחכות, בדיעבד ובימינו במיוחד, לכך לא הסכימה אילנה. כעבור ימים מספר, נערך טכס דתי, נכתבה כתובה כדת וכדין, וכך הפכו נישואינו הכפולים כשרים ומובטחים מכל הפגעים…

נורית נולדה ב- 19.8.1947, תינוקת יפיפייה, נכדתו האהובה של אבי, שלמזלו, לא סבל מבכיה, וטוב שכך. יום אחד החזיק אותה אבי על ידיו, השתעשע והשתטה איתה, כמנהג הסבים, ולפתע צרור-יריות חודר ופוגע במשקוף ובקיר שלידם. אבי נבהל ומיהר להכניס את נורית למיטתה, ישב חיוור ולאט לאט נרגע. הוא נשבע שתוך ימים ימצא לנו דירה אחרת… מוסתרת מעמדות הצלפים הערבים. ואכן כעבור ימים מצא לנו אבי דירת-חדר וחצי קטנה, בבית חדש ברחוב מרכז מסחרי, בסביבה שקטה ומוגנת.

האירועים לא פסקו לרדוף אחרינו גם לתוך הבית, עד היום אינני ידוע אם הייתה זו פגיעה מקרית, או אולי ירי צלף מכוון, שיתכן והבחין בתנועה או דמויות בקרבת החלון. הצלפים הערבים ניצלו את כל ההזדמנויות, ואת כל הדתות ללא הבדל, כדי לפגוע בנו: מהמסגד בחסן-בק ירו למרכז העיר ולשפת-הים, מהכנסייה באבו-כביר צלפו לאורך רחובות העלייה הרצל ודרום תל-אביב, קליעים חדרו גם לבתים גבוהי קומה ולדירות. ומפעם לפעם הצליחו לפגוע לפצוע ולהרוג…

הבנין

אביו של חברי משה היה קבלן בנין בעיר, מכרו ולקוחו של אבי. הוא הסכים לקבל אותי לעבודה. כך הפכתי לפועל-בנין, מקצוע שהיו לו בעיני כל המעלות: עבודה באוויר החופשי, עבודה קלה ונקיה יחסית ללחצנות, יצירתית ואף מעניינת. שיש בה גם סיפוק וגם סיכוי. אתה רואה מעשי ידיך צומחים ומתרוממים לנגד עיניך. הרגשתי שבית-הספר המקצועי והבגרות שסיימתי, נתנו לי כישורים שיקלו עלי להתקדם בעתיד…

הקורא, וודאי חושב לעצמו היואל הזה 'משוגע על כל הראש' מי פגש בימינו פועל בנין יהודי חי, הזן הזה חלף-עבר מן-העולם ומוצג כזה לא תמצא אפילו במוזיאון… היום זו עבודה ראויה רק לערבים, רומנים וסינים… עובדה היא שאז היו רק עובדים יהודים בבנין, ואלה היו גאים שהם עובדים ומרוויחים לא רע, ועם זאת מגשימים את החלום הציוני וחלומם הפרטי כדברי השיר: “אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה…” תמימות שחלפה מזמן…

את הפועלים היהודים אפשר להחזיר לבנין אם ינהיגו: שיטות בניה עדכניות שיקטינו את הצורך בעובדים פשוטים רבים, ואז יידרשו עובדים מקצועיים ברמה ובשכר-גבוה. זה לא חלום, כך עובדים באירופה בארצות הברית ויפן. להשיג מטרה זו, צריך להכניס ארצה שיטות-בניה חדישות, כמו אלה שעסקתי בהן, אחרי שחרורי מצה”ל, עליהן עוד אספר.

עבדתי בבנין, התקדמתי ואפילו יצרתי לי יריבים: לא ידעתי חכמות עבדתי במרץ. בסופו של יום הספקי היה כמעט כפול מזה של חברי-לעבודה: חמש תבניות עמודים במקום שלוש… דבר שלא מצא כמובן חן בעיניהם… חששו שגם הם יידרשו לנורמה כזו. תפוקה זו לא נבעה רק מחריצותי היתרה, אלא גם ממנהגי הפולקלור המקובלים בבנין: כשעבדנו בקומות גבוהות היו העובדים עושים הפסקות, לעתים חולטים תה או קפה, יושבים ומדסקסים פוליטיקה, סיפורים, תורמים עצות ועוד. כדי שלא ייתפסו בקלקלתם הציבו שומר ליד המדרגות, שתפקידו היה להזהיר על התקרבותו של מנהל-העבודה או בעל-הבית, הקריאה זקס הייתה מפעילה קול הלמות-פטישים מוגבר… כל הפעילות חזרה לקדמותה כאילו לא נפסקה כלל…

בינתיים התקדמתי והפכתי למנהל-עבודה. הכרתי את כל השטיקים. יכולתי לקרוא ולהביו תכנית, לחשב כמויות, ולדמיין תכנית בנין בתלת-ממדית, ידעתי להשתמש בכלים וחומרים ואפילו לקרוא ספרות מקצועית ולדבר אנגלית… כל אלה עזרו לי מאוד, חשבתי שאני בדרך הנכונה ושבבוא היום אצליח להתקדם. בינתיים הרוַוחתי לא רע, היה לי סיפוק ממה שאני עושה, ולא היו לי טענות לאיש.

טמבל, שב בשקט

האירועים, התקריות והפיגועים גברו. והערבים החלו לשים מצור על דרכי-התחבורה, ועל הערים. מהכפרים-הערביים שסביב תל-אביב התנפלו על השכונות המקיפות אותה. אבו-כביר חסמה את היציאה מהעיר דרום מזרחה, ומצריחי-הכנסייה ומגדל-המסגד שבו וצלפו על כל מה שנע. פגיעות אלה לא הצטמצמו לאזור תל-אביב. הם פשטו בארץ כולה, הלחץ על הישוב הלך וגבר, התחבורה הייתה פגיעה במיוחד וחיפשו דרכים עקיפות כדי להגיע מישוב לישוב. הבריטים שכבר החליטו על פינוי, נמנעו מלהתערב ולהשליט סדר אלא אם חשו לעזרת הערבים הניגפים.

במרבית התקריות אהדתם הייתה נתונה לערבים, ואפילו יזמו בעצמם פגיעה בישוב-היהודי, אחת הדוגמאות שלא תשכחנה: החדרת מכונית תופת שפוצצו עריקים בריטים ברחוב בן-יהודה בירושלים, שכתוצאה ממנה נהרגו 60 ונפצעו מאות…

זה לא היה מקרה נדיר. היו לכך סיבות אחדות: הצורך הבריטי החיוני בנפט, ובתעלת-סואץ המצויים במרחב הערבי. תקוותם שיקל להם להישאר בפלסטינה אם יד הערבים תגבר. הסיבות האלה השפיעו בעיקר על אהדתם של השלטונות. על החיילים הפשוטים והמשטרה הבריטית השפיעה יותר האנטישמיות עליה גדלו, שמסיבה בלתי מובנת לא פגעה בערבים, שגם הם שמיים. גם בבריטניה לא היו היהודים חביבי הקהל.

לכל אלה נוספה חיבה וכמיהה רומנטית לאיש המדבר האציל, המסתפק במועט, ולו מעלה נוספת שניתן לשלוט בו בקלות-יחסית. סיפורו של לורנס איש ערב הגביר אהדתם. גם העובדה שהיהודים לא היו ילידים נוחים כרצוי להם, ילידים שלא נפלו מהם בתרבותם, השכלתם ויכולתם. כל אלה יחד גרמו להעדפת ולאהדה לערבים.

הישוב העברי שלא נפל ברמתו מהבריטים השולטים עליו, לחם בעקשנות על עצמאותו, ואף לא נרתע מפגיעה מדי-פעם בבריטים, והפגיעה שזעזעה אותם במיוחד הייתה תליית שלשת הסרג'נטים הבריטיים בנתניה, לאחר שהבריטים תלו לוחמי אצ”ל ולח”י.

כשכל זה קורה סביבי יום יום, וכש”מסביב יהום הסער”… הרגשתי שלא אוכל לעמוד מנגד ולהמשיך בחיי-הפרטיים, גם אם אוכל להרגיע את מצפוני שכבר תרמתי חמש וחצי שנים, בהתנדבות לשרת בצבא-הבריטי, ובכך מלאתי ידי חובתי… וכך מצאתי עצמי שוב מתנדב ומגויס להגנה, אליה נשבעתי-אמונים בנעורי. ושלא בהכרה הפכתי לחולה במחלה נדירה ומסוכנת: מתנדב כרוני כפייתי.

בתחילה עוד המשכתי בעבודתי כרגיל, ורק פעמים-שלוש בשבוע, בערבים ובלילות יצאתי לשמירה בשכונות-הגבול של תל-אביב, או שהדרכתי נשק קל, או שמלאתי פצצות בחומר-נפץ במרתפה של "תנובה" או כל פעילות אחרת שנדרשתי לה.

זכור לי מקרה משעשע כדיעבד, שרק במקרה הסתיים בהפי-אנד: רק בגלל טעותו של האפסנאי, נשארתי בחיים: ניתן לי רובה-איטלקי רגיל, כשניסיתי לטעון אותו, התברר שהתחמושת שניתנה לי הייתה תחמושת שאינה מתאימה לרובה שבידי… בגלל טעות זו אני חי. לפתע עלה עלי סיור בריטי במשוריין מצויד בתותח 2 ליטראות. ידעתי שרק מקל בידי, לא ניסיתי להתנגד. מה עוד שקבלתי הוראה מפורשת לא להתנגד, ולא להרגיז את הבריטים, שמא ישנו דעתם וישארו בארץ…

בזכות ידיעת אנגלית ושירותי בצבא-הבריטי יצאתי מההיתקלות בכמה מכות ומינוס המקל/הרובה שבידי. אני משער שהוא מצא דרכו לאחת הכנופיות הערביות, ואני בטוח שלא הייתה להם תועלת מרובה מהרובה.

זו הייתה אחת הדרכים בהם עזרו הבריטים לערבים: הנשק שהוחרם אצלנו מצא דרכו אליהם. לא היינו אהודים עליהם, הם לא מתו עלינו. וגם אנו לא מתנו עליהם ולא חבבנו אותם, וביחוד אני שחייתי שנים רבות במחיצתם.

טעותו הקלה של האפסנאי מדגימה את אחת הבעיות שעמדה לפנינו במעבר ממחתרת לצבא, מההגנה לצה"ל, ריבוי סוגי הנשק והתחמושת שרכשה ההגנה מכל הבא ליד.

תקופה זו של בין לבין הייתה קשה לכול הלוחמים הזוטרים כמוני בחוסר הוודאות שלה, בחוסר הוראות ברורות וחדות, איך עליך לנהוג בבריטים?   הם עדיין בארץ, מתערבים רק כשהם רוצים, ובדרך כלל נגדנו, ואנו מעניקים להם חסינות מפגיעה בכל מקרה. מצב קשה ובלתי אפשרי ללוחם הנתקל בהם והופך בעל כרחו למפקד  החייב להחליט כיצד להגיב, במקום לבצע פקודות. זו החלטה מדינית שחייבת להתקבל בדרג-גבוה, ואין להטילה על הלוחם הבודד. הרבה יותר קל לך כשאתה יודע מיהו האויב שלפניך, ומי אחריך, ואתה ממלא פקודות ברורות, או חופשי לפעול כהבנתך.

לאחר יום עבודה בבנין, יצאתי לשמירה על שכונת-התקוה  ועל שכונות שפירא ועזרה. חרה לי לראות צעירים יושבי בתי-קפה שותים ומשחקים שש-בש או קלפים, כאילו דבר לא קורה מאה מטר מביתם או מבית-הקפה בו הם יושבים… מדוע אין הם מגינים על ביתם ושכונתם?  אינני יודע אם כעסי מוצדק, אולי היו אלה עובדי משמרת-לילה ואולי חברי מחתרת? אולי…

כשהגעתי לקטע השמירה בפעם הראשונה פגשתי כמה מכרים מהבריגדה: (קפטין) דני קמחי ש”פספס” את המלחמה, הצטרף לבריגדה ועסק ב-ט.ט.ג. ושוב את (מייג'ור) משה ויימן בפעם השלישית… שניהם היו בעלי תפקיד והשתייכו למנגנון ההגנה.

כשיצאתי לשמירה לפרדסים שהשתרעו בין השכונה ועד לכפר הערבי יהודיה, קבלתי משרוקית… כשנדהמתי ושאלתי: לאיזה צורך?  הסבירו לי: אם תשמע רחשים בפרדס, צפצף ונגיע מיד עם נשק… לאחר שרות בחזית במלחמת-העולם הרגשתי חוסר-אונים, אני חוזר לשחק בצופים הקשישים… לצפצף אני יודע וכעת אקבל מקל ואלמד קפ"פ ( קרב פנים אל פנים  )…

למדתי שכאן גם משרוקית היא נשק… הרגשתי ערום, ולא כל כך נוח ללא נשק-אישי כלשהו, מאז הבאתי אתי את סכין הקומנדו שליוותה אותי שנים רבות מגמר קורס לוחמה זעירה במצרים.

כעת כבר נאלצתי להפסיק את עבודתי בבנין, ורוב עיסוקי היה צבאי., לפרנסתי הייתי כאילו איש-צוות בהקמת תחנת-הכח רידינג, שם בקרתי פעמים מספר, כדי שאהיה מוכר, לפחות לצורך קבלת משכורת…

"נחשונים"

אותו זמן ארגנה ההגנה יחידה מיוצאי הצבא-הבריטי בשם 'נחשונים'. מפקדה, מכרי מכבר, שוב אותו משה ויימן. הנחשונים השתייכו למפקדת- דרום תל-אביב. בגדוד היו שלוש פלוגות. הייתי בפלוגתו של (קפטין) דני קמחי. יזמו מבצע ראשון, מבצע גדול במתכונת צבאית.

הוחלט לכבוש את אבו-כביר, שהציקה לתחבורה, וגרמה לנפגעים רבים, ובדרך כלל הייתה קוץ-בתחת של תל-אביב. כהכנה, התחילו במטה לתכנן את הפעולה, לאסוף מידע, לצפות על שכונת אבו-כביר מכל עבר, ובמיוחד מצפונה, בגזרה ממנה היינו אמורים לתקוף, הכל כפי שכתוב בספר. הכל כפי שלמדנו בצבא-הבריטי, חבל רק שגדר התיל ושכונת-הפחים נעלמו מהמתכננים כלא היתה, ולא הביאו אותה בחשבון…

התצפיות היו מבית-יואל (לא על שמי וחבל שלא שלי), מבית הפעמון ומכל מקום שניתן לצפות ממנו על השכונה. נעזרו גם בצלומי-אוויר. רצו לאתר מראש את עמדות-האויב, בניסיון להשיג הפתעה. מבחינת עבודת מטה ומודיעין היה זה כל שניתן לדרוש.

ברוק פיקודי, הכין אפילו תרשים ברור ומפורט של גיבוב-הסמטאות הנקרא אבו-כביר, וסביבתו הקרובה, שהיה מפורט, ברור וראוי לשמש תוכנית לחטיבה ו/או דביזיה בהתקפתן…

לי הוענק תואר 'אד-הוק' לצורך-המבצע, תואר ארוך ומרשים: מ.מ.מ.מ, שצלילו געית פרה ופירושו: ממלא מקום מפקד מחלקה… לא ייחסתי לתואר זה חשיבות יתרה, זה היה כל כך בלתי משמעותי שנשכח ממני. ורק עדותם של מפקד-הפלוגה   דני קמחי, ופיקודי יוסף ברוק מאשרות שכך אכן היה.. ומי אני שאתכחש לעדויות כאלה…

המינוי הזה לא תועד במינוי כתוב,  סימן דרגה, או סימן היכר אחר כלשהו, הוא מצא ביטוי מעשי בכך שבהתקפה הייתי במקום מכובד, בראש כתת החוד התוקפת, במקום להיות  מאחור… מספיק היה להגיד לך:  מ' מ' מ' מ'  ומיד התפקיד והאחריות עליך. לא היה צורך, ולא זמן לניירת ולמינויים רשמיים בכתב, ואפילו לא לפרסום בפקודות יום, שלא היו קיימות עדיין, מאחר וצ"הל יוקם רק  בעוד 5 חדשים…

לא ציפיתי לשום תמורה, לא 'תוספת סיכון' ולא עליה ב'שכר' ולא הטבות אחרות כלשהן. היינו מפגרים, ומושגים אלה לא היו קיימים, אז עדיין היינו משוכנעים ש “שכר מצווה, מצווה”… בתקופת-בראשית זו של המעבר מההגנה לצה”ל זה קרה מדי יום ביומו. רק אחר כך כאשר הייתי בתותחנים, קבלתי סרט-שרוול כחול שהעיד על כך שאני משהו ספק מש”ק ספק קצין, אך העיד על תפקיד כלשהו… רק כשהוקם צה”ל הונהגו בו סימני-דרגות  ותגי-כובע המעידים על השייכות החיילית.

הנהגת סימני דרגה ותגים מסמנת את שלב המעבר ממחתרת לצבא-המוני מגויס. חוסר סימני דרגה ותגי-זיהוי, מספיקים לארגונים מחתרתיים שחבריהם מתנדבים המוכנים מרצונם, לקבל פקודות, והמכירים אלה את אלה, וגם את מפקדיהם ומקבלים מרותם מרצון. חייבת להיות היכרות טובה בין הלוחמים במחתרות, דבר זה מגביל אותן בגודלן. צבא-עם מגויס גדול אינו יכול לתפקד בלי סימנים חיצוניים אלה.

הנשק שברשותנו היה דל למדי. כמפקד החוד בפלוגתי, ניתן לי תת-מקלע טומי-גן, כלי נשק שכיכב בכל סרטי הגנגסטרים של הוליווד, ומי לא ראה את אל-קפונה בפעולה… סכין הקומנדו הפרטית שלי הייתה צמודה לרגלי…

הפעם התכוננו לכיבושה ולטיהורה של אבו-כביר שחסמה את דרכי היציאה והכניסה מהעיר ואליה. זה היה מבצע בעייתי כשהבריטים בארץ… צריך היה להביא בחשבון שיתערבו לטובת הערבים. על מנת שיצליח צריך המבצע להיות מפתיע ומהיר: גירוש הלוחמים הערבים, פיצוץ מספר עמדות ויעדים שולטים… והתקפלות מהירה.

המועד שנקבע היה 12-13 פברואר 1948. אותו זמן 'קריָתי' ו'גבעתי' היו צריכים לתקוף את אבו-כביר ויאזור, הכל בתאום ובמטרה להסיח את תשומת-לבם של הערבים, לפצל כוחותיהם ולמנוע שיגור תגבורות. זה היה מבצע נועז וגדול לצבא שעדיין לא הוקם… במבצע זה השתמשו לראשונה במרגמות הדווידקות בפעולה-מבצעית. עמדנו לחשוף את נשקנו הסודי פצצת האטום היהודית… הדווידקות היו “הארטילריה הכבדה והיחידה” שלנו, כי פשוט לא הייתה אחרת. תפקידה היה לרכך את האויב בעיקר ע”י הקמת רעש והלם. ובחסות אלה לאפשר חדירה בהפתעה מקומית לתוך מערכו המבוצר.

ביום ה-'ע' בערב, יצאנו מגימנסיה 'הרצליה' למפעל 'הפעמון'. שם התפצלה פלוגתנו: א' ומחלקתו פנו לבית-הירוק. אני בראש כיתת החוד כשיתרת מחלקתי מאחור, מחכים לנצל את הפתעת ירי-הדווידקות לחדירה מהירה לתוך הסמטא שמולנו ומשם ללב השכונה.

מאחור היה מפקד הפלוגה. ומחלקה נוספת, שימשה עתודה והמתינה ליד בית-יואל. המרחקים בינינו לאויב, היו קצרים ונמדדו במטרים ספורים. מרחק יריקה האופייני ללחימה בשטח בנוי. ביני לבין האויב הפריד מה שנקרא היום רחוב קיבוץ-גלויות. הנקודה דרכה היינו צריכים לפרוץ הייתה סמטא שנמצאה מטרים בודדים מפנת רחובות הרצל וקיבוץ-גלויות, מרחק של כעשרה מטר…

כל הכוחות נעו למקומם בשקט מוחלט. את הכח-שלנו הוביל קמחי המכונה עוואר ( עוואר- קצר-רואי) מרכיב משקפיים שעובי עדשותיהם אצבע, וגם דרכן לא ראה כל כך טוב ביום, ופחות מכך בליל חשוך זה… הפלוגה הסתבכה בגדרות-תיל אליהן מחוברים פחים, ואלה הקימו רעש מחריש אוזניים, וכדי לוודא ולהבטיח שהאויב יתעורר ויחכה לנו, פלט קמחי כדור מאקדחו מטרים ספורים מהאויב.

השקט הלילי היחסי הופר… והערבים פתחו באש רובים ומקלעים בלתי- מכוונת, שפגעה בפחים ורעשם התגבר והתעצם. שניהם יחד התמזגו לקרשנדו מחריש אוזנים. הכדורים הזוהרים הוסיפו להילולה זיקוקים.

היינו בשטח-בנוי שנתן לנו מחסה ומסתור. שמרנו על שקט מוחלט. האש דעכה לאט לאט והכל נרגע. אולי הגיעו הערבים למסקנה שאיזו פרה או חמור הסתבכו בגדרות-התיל, והמהומה על לא מאומה…

כשעמדנו שם בשקט מוחלט, שמענו קולות פקודה בשפה סלבית כלשהי. פולנית ורוסית שמעתי בבית והייתי מודע לצלילן, אני בטוח שהיו אלה מתנדבים מוסלמים מבוסניה, שבאו לעזור לאחיהם להלחם ביהודים. ה'מופתי' הירושלמי-לשעבר, גייס שם חיילים והקים דביזיה בוסנית-מוסלמית שלחמה שכם אחד עם הצבא-הגרמני. מספר קטן של משוחרריה, הגיע כנראה ארצה, כמתנדבים ולוחמים מנוסים.

תוך שאנו שומרים על שקט, החלה לפתע הפצצת הדוידקות, ירי סאלבו מ 4- קנים בבת אחת. הרעש היה מחריש אוזניים. הערבים שתמיד האמינו שיש לנו  פצצת אטום החלו לנטוש עמדותיהם. נורה מטח שני.

אנו שעמדנו דרוכים מעבר לרחוב, חכינו לרגע זה. ניצלנו את הרעש, האש וההפתעה המקומית, וכתת החוד פורצת בעקבותי לסמטה. לפתע מעמדה שלא ידענו על קיומה -שאולי אוישה לאחר פליטת- כדורו של קמחי, והרעש שהקימו הפחים והגדרות, עמדה זו ירקה עלינו אש-תופת משפנדאו גרמני מעולה, ממרחק אפס. נתתי פקודה להיצמד לקירות ולשתקה ברימונים. ורימון נופל לפתע קרוב מאוד לרגלי ומתפוצץ…

עד היום לא ברור לי אם היה זה רימון אויב, או רימון אוהב: רימון שלנו שנזרק חזרה על ידי הערבים במקום משלוח מנות. ואולי החליק אלי מגג-רעפים משופע… בעצם אין לכך חשיבות, רימון הוא רימון הוא רימון.

לדברי קמחי צעקתי: 'הביצים הביצים'…הסליחה אתכם אם ברגע זה, לא היתה דעתי נתונה לעברית כהלכה, והמלה 'אשכים' נשכחה ממני. דני הרגיע אותי, שלוא נפגעתי שם, לא הייתי מסוגל לצעוק, אלא לשיר סופרנו… רוססתי מהברך ועד הבטן. יודעי דבר שחשו רמון מתפוצץ, ואלה שרק ראו כזה, אומרים שהרסיסים מתפזרים בצורת משפך הפוך, או מניפה ודעתם שעדיף וטוב יותר לבריאות, להיות קרוב לרימון כזה מאשר להיות רחוק ממנו… אני אינני קונה את זה.

הטיעון הזה אינו מקובל עלי, לדעתי הכי-בריא להיות במקום רחוק משם. לא אנסה להכריע בחילוקי הדעות האלה הלכה למעשה, ובפעם הבאה אעדיף להיות בטיול מעבר לים…  ב1960- התברר שנפצעתי גם גבוה בירך, ולא ידעתי. גם ברוק שעמד מאחורי נפצע מרסיסים בחזהו. הוא נלקח משם, נחבש ופונה.

רגע לאחר מכן אני מוצא עצמי לבדי בשטח. הייתה לי הרגשה מחורבנת: ננטשתי בשטח, במרחק 5-10 מטר מעמדת-אויב… לא ידעתי אם  הערבים נטשו את עמדתם בגלל הלם פצצות הדוידקה והתקפתנו. קשה היה לי להֵרגע ולסמוך על כך שאכן נטשו את עמדתם.

דמיוני הפורה החל לעבוד שעות נוספות, וכל סיפורי הזוָעה המסמררים על מנהגם של הערבים -עליהם שמעתי וקראתי מילדותי- שהתעללו באלה שנפלו לידם ‘עברו במוחי. החלטתי לא לחכות. לא לערבים ולא לחובש. ובכוחי התחלתי לזחול על ברכי, כשאני נתמך בטומיגן שלי כבמשענת ומקל- הליכה. הזחילה בשטח הפתוח דרך ככר גבעת-עליה הייתה קשה ומפחידה. מפעם לפעם התפוצצו בכיכר פצצות-מרגמה ותאורה, מחזה סוריאליסטי שכדאי להשתתף בו רק כצופה…

המרחק היה כ- 60 מטר בלבד. עברתי אותו זוחל כצב. לא יכולתי להגביר את קצב זחילתי. אינני יודע מי ירה על הכיכר, אולי הבריטים?  אני משוכנע שלא הייתה להם טינה אישית כלפי, ולא ניסו לפגוע בי, ובכל זאת הירי הזה לא היה כל כך נעים, ולפעמים אפילו מסוכן…

הגעתי בזחילה לבנין  I.C.Iשם הייתה המפקדה. טיפלו בי והעבירו אותי ל”הדסה” בלפור. תוך כדי טיפול מישהו רצה להקל עלי, ושיחרר את סכין הקומנדו המרשימה מרגלי, ומאז לא ראיתיה. אולי היא תלויה היום, אי-שם בסלון על קיר ביתו של אלמוני, והוא מספר סיפורי מעלליו… ומצביע עליה כראיה.

מיד לאחר שפגענו בעמדת הערבים, הצליחה המחלקה שלי להמשיך ולחדור לאבו-כביר, קמחי סיפר לי שניסו להתחבר עם הפלוגה של פיל', זו שתקפה ממערב, ולא הצליחה לבצע את שהוטל עליה: לפוצץ את בית-הספר, המשמש היום כמכון אוניברסיטאי. במקביל הצליחה מחלקתו של אבני לפוצץ את הבית-הירוק, אך כשנסוגו, הוא חטף צרור בישבנו. לא נעים…

הירי האיטי של הדוידקות במתחים (סאלבו), וההפסקות-הארוכות שבין מתח- למתח, אפשרו לבריטים להתערב, כרגיל להצלת הערבים. הם הופיעו עם משורייני סטגהאונד חמושים בתותחי 2 ליטראות, והצליחו להכנס לשכונה בהפוגה שבין המטח השני לשלישי…

קמחי קיבל הוראה בקשר, להפסיק מיד את הפעולה. חשבתי לעצמי מה יכולנו לעולל למשוריינים הבריטים בשטח צפוף כזה עם פיאט קטן אחד ומוטב שנים…

קמחי המשיך וסיפר לי שבתחקיר הפעולה, הוסכם שיתכן ששגו כשלא קבלו את המלצתו לירי מודרג, קנה אחר קנה. בשיטה זו לא הייתה נוצרת הפסקה באש בין מתח למתח, אלא רצף אש, ויתכן שהבריטים לא היו מסתכנים, נכנסים ומתערבים בענין לא להם, יתכן…

לאחר פעולת אבו-כביר אבני וברוק הוכרו כנכי צה”ל, לא פניתי, הזנחתי ענייני הפרטיים, פעם מחוסר-ידיעה ופעם מחוסר-רצון להתעמת עם הממסד, בתירוץ שאחרי הכל הפגיעה קלה… והדברים יסתדרו מעליהם ובעתיד יהיה טוב.

 במרץ 1962 קבלתי תזכורת מאבו-כביר, לפתע נוצר זיהום בירך ימין שנגרם מאחד מרסיסי הרימון שנותר בגופי, וגרם לזיהום שטפח מיום ליום בקצב מהיר, אז גם אובחנה אצלי סכרת. כידוע, בשורות טובות מגיעות בצמדים…

כן נשארו תקועים בברכי ובמפשעתי רסיסים, שהרופאים לא רצו להוציאם, בברך נקרעו רצועות הברך ומדי חורף קבלתי תזכורת על קיומו של הרסיס, יתר הרסיסים נפלטו במרוצת השנים מאליהם.

יום אחרי המבצע קרא אריה גינזבורג שהיה חבר מנגנון ההגנה, לכמה תותחנים ממשוחררי הצבא הבריטי לעזור לו להקים את שרות התותחנים.

ה”דוידקה”

לאחר שהחלמתי, חברתי לקבוצת האנשים שעסקה בדוידקות ניסוין והפעלתן. התגלגלתי לשם כנראה בגלל עברי כתותחן, אך אני יכול להעיד בשבועה שבין הדוידקה לתותח, הדמיון מקרי לחלוטין. המשותף להם: שניהם עשויים פלדה, יורקים אש, מרעישים, מעלים עשן וריח אבק שריפה, ופגיעתם רעה…

הייתה זו התקופה שלפני פינוי-הארץ מהבריטים. להבריח ארצה תותחים היה קשה, אך לא בלתי אפשרי אם חושבים על הנפוליונצ’יקים הקטנים והמתפרקים, ולא על ברטה-השמנה תותח-רכבת גדול קוטר ששימש את הגרמנים במצור על פריז, במלחמת-העולם הראשונה. ההגנה שיצרה בארץ נשק ותחמושת עשתה מאמץ לייצר נשק סודי מרתיע ומפתיע, וכך פותח רעיונו של דויד ליבובי. בעזרת בתי-מלאכה שונים, שכל אחד מהם ייצר חלק נבנתה מרגמת-על נייחת שמשקלה כ- 800 קילוגרם.

הפצצה הייתה דמוית בקבוק הפוך שקוטר צווארו 65 מ”מ, ומשקלה 44 קילוגרם  הפצצה נכנסה חלקית לקנה המרגמה, ועיקר משקל הפצצה הכבדה היה תלוי מחוץ לקנה. עם פצצה במשקל כל כך גדול, הכרח היה לבנות מרגמה כבדה שתהיה יציבה במקומה ולא תצא בריקוד rock & roll אחרי כל ירי, משקלה הוסיף לה יציבות אך לא מנע לגמרי את כרכוריה אחרי כל ירי, קצב האש היה איטי. הטווח ביו 2-4 ק"מ

לאחר ניסויים ושימוש התברר:

פצצות ה”דוידקה” התפוצצו ברעש מחריד באש ובתמרות עשן, ואלה הטילו אימים על הערבים שכנו אותה 'פצצת אטום היהודית'. בפועל ההרס והאבידות שגרמה היו קטנים. בפסיכולוגיה עשתה נפלאות במלחמה על טיהור-הערים המעורבות: ירושלים, חיפה, צפת ועוד, בסופו של חשבון הרי התוצאות הן שקובעות…

המרגמה הייתה מסוכנת גם לצוות שנאלץ להפעילה בחבל ומאחורי מחסה. הפצצה, שמרבית משקלה תלוי מחוץ לקנה, נטתה ליפול קצר, לפעמים לא קיבלה תאוצה מספקת ונפלה קרוב מדי לעמדת הירי.

להמחשה לא יזיק סיפור קטן: כח הראל שהיה בדרכו במאי 1948 לכבוש את בית-החולים 'אוגוסטה-ויקטוריה' ואת א-טור בירושלים כדי לנתק את הדרך היחידה ליריחו ומשם לעבר-הירדן, נכשל במשימתו, מרגמת דוידקה שנישאה עם הכח כסיוע להתקפה, התפוצצה בדרך וגרמה לאבידות בכח, שנאלץ לחזור.

לא תמיד מלאכת-יד עדיפה על עבודת מכונה. את הפצצות מלאנו חומר-נפץ בידינו וכל אחד דחס אותו לפי מצב רוחו ויכולתו, הפצצות היו כל אחת שונה במשקלה מחברתה…

עד היום אני זוכר את הלילות שביליתי במרתף 'תנובה' ברחוב וולפסון בת”א, ואת הטעם המר שנותר בפי, לאחר מלוי חומר-נפץ ודחיסתו בתוך הפצצות במקל-עץ ללא מסכת-מגן, כשמטפחתי מכסה פי. הטעם המר חדר לגרוני וקלקל לי את התאבון למספר ימים. לא, זו לא הייתה תעשיית נשק מתוחכמת.

קצב האש איטי מאוד פצצה לדקה, טווח קצר, לא מדויק ובלתי ניתן  לחיזוי.

סטיה קלה הממחישה את חיי היום יום בתקופה שלפני הפנוי הבריטי. ומדוע דווקא כאן? א. כי לא מצאתי מקום טוב יותר ו-ב. כי הוא קשור לדוד-ליבוביץ בונה וממציא הדוידקה ולחנוך בן-דודי.

שניהם היו בשמירה בשכונת מנשיה -שעל גבולה של יפו- הנטושה מתושביה הערבים, הנשק שברשותם היה האקדח הפרטי שהביא אתו דודי מיכאל מפולין. כבר אז ידע ללא אשליות, לאן הגיע ומה מצפה לו בפלסטינה.

תוך כדי סיור נתקלו לפתע מעבר לפינה בשוטר בריטי ובגפיר ערבי המכוונים אליהם רובים. חנוך ללא היסוס הרים רגליים יעשה ויברח והם אחריו. הוא רץ ונעצר רק כשלדוד היה זמן ומרחק להסתלק. השוטרים עצרו אותו וערכו חיפוש בכליו ולא מצאו דבר. שאלו בתמיהה “מדוע ברחת? ” משיב חנוך: “יצאתי להשתין, ראיתי אתכם ונבהלתי…” מה לא עושים בשביל אקדח אחד קטן…

ב- 12-13 מרץ 1948 במסגרת מבצע “מרכז”  הפגזנו בדוידקות את אבו-כביר ובית-החרושת לקרח בדרך ליפו. כל עוד היו הבריטים בארץ ונתנו חסות ועזרה לערבים המשיכה אבו-כביר להיות קוץ בישבנה של תל-אביב… מפקד שרות-התותחנים א' גינזבורג בא לבקר אותנו בפעולה. היינו באחת החצרות המוסתרות משם ירינו. כהרגלו הופיע מצוחצח ומטופח. עוד לפני שפתחנו בירי נעלם מעבר לבית. גם אליו הגיעה השמועה שהדוידקה מסוכנת גם לצוות… חרה לי שהתעלם מאיתנו כאילו היינו רוחות רפאים.. שנים שרתנו יחד בצבא הבריטי.

כינויו בבריגדה היה קילומטר משקל קילו וגובהו מטר, והוא לא אהב את זה. כשהוקם צה”ל, זומן לישיבת מטה ברמת-גן, כולם הכירו את כולם וישבו סביב השולחן בציפייה לפתיחת הדיון, ובפתח עומד לו בחור צעיר שלא מתמזג עם הנוף: מצוחצח ומגוהץ, חריג בשטח, פונים אליו בשאלה: “בחורצ'יק מה אתה מחפש כאן, מי אתה?  “

“אני ה-d.a" משתררת תמיהה וסימני-שאלה “מה זה  “?d.a   עונה לו ג' ביהירות: “אני ה-… director of artillery” מפקד חיל-התותחנים….

בצבא הבריטי d.a. חולש ומפקד על אלפי תותחים, הנוכחים פרצו בצחוק, כולם מגחכים ומצחקקים, התואר גדול עליו ועל החיל שעדין לא קם… לא היו תותחים וגם לא תותחנים… לא עבר זמן רב, במקומו מונה שמואל אדמון, שהיה רב-סמל ביחידת נ.מ. סיים בית-ספר לקציני תותחנים בקטריק אנגליה, ומג”ד בחי”ש. מפקד סמכותי כנדרש.

לאחר ימים נפוצה השמועה מפה לאוזן שב- 29 אפר' 1948 יתקיים, מפגש רעים, כנס-תותחנים במחנה קרית-מאיר בתל-אביב, חשבתי לעצמי צריך לקפוץ לשם לפגוש חברים לנשק, לטפוח על כתפיים ללחוץ ידיים, לספר לשמוע ולהזכיר סיפורים, ששמעתי לא פעם ולא פעמיים, בקיצור ככל כנס מחזור אחר… אלא שלכנס זה הייתה כוונה סמויה : לתפוס ולגייס את אותם ה600- התותחנים המשתמטים כמוני,  יוצאי הצבא-הבריטי… לאחר שיהיה לנו סמל, שם ותותחנים, יחסרו רק התותחים…

מי שנכנס לקרית-מאיר, לא יצא משם… אלא לאחר שמסר פרטיו, נרשם וגויס…

הדבר פגע בי וברבים וטובים: הרי לא ישבנו בבתינו וחיכינו לגיוס, מזה שנה ויותר אני משתתף מרצוני בלחימה, אפילו הספקתי להיפצע מבלי לחכות לגיוסי הרשמי בקרית-מאיר… כפיצוי נקבע שתאריך גיוסי לצה”ל, הוכר בדיעבד מתאריך פציעתי באבו-כביר ב- 12 פבר' 1948 שלושה וחצי חודשים לפני הקמת צה”ל לפני הקמת “חיל התותחנים”  ולפני כנס קרית-מאיר… מצחיק, מכאן יוצא ששרתתי ונפצעתי בצבא פנטום שלא היה קיים… לאחר הכנס מצאתי עצמי מחויל במחנה “נדב”  פרדס-כץ.

פרק ה’ – מלחמת העצמאות
כל ההתחלות קשות

 מחנה “נדב”, בסיס חיל התותחנים
ב10- מאי 48 הגעתי למחנה ‘נדב’ בפרדס-כץ, להשתתף בהשתלמות שמטרתה להפוך אותנו ב’צ’יק’ למפקדים ולקציני-תותחנים שיוכלו להפעיל ‘אתמול’ ארטילריה-בקרב, והדגש היה על מהר. זמן לא היה, אך גם לא תותחים…

היינו תותחנים ומש”קים בצבא הבריטי, אך מעולם לא שימשנו בתפקידי קצינים, כל שידענו היה מהאימון והניסיון שרכשנו בחזית ומספר קורסים קצרים שסיימנו משך שנות שירותנו הרבות. אף פעם לא קבלנו הכשרה וידע עיוני מסודר ושיטתי ככל צוער המסיים קורס קצינים סדיר בכל צבא. בגלל חוסר זמן גם השתלמות זו הייתה קצרה וחפוזה אלא שלא היה פתרון אחר. חלק מצבאות-ערב: הלגיון וצבא-ההצלה היו כבר בארץ, וחלקם האחר התפרס וחנה על גבולותינו מוכנים לפלוש מיד לאחר הכרזת הקמתה של “מדינת ישראל”. סביר להניח שגם אלה וגם האחרים לא היו נענים לבקשתנו להתכבד לחזור ולשבת בביתם, עד שנהיה מוכנים לקדם פניהם…

לערבים היו כבר אז תותחים בארץ: צבא ההצלה של קאוקג’י -שפלש ארצה חמישה חודשים קודם לכן- הפעיל תותחים בצפון במשמר-העמק. הלגיון הערבי שחלקו היה מוצב דרך קבע בארץ, כחלק מחיל-המצב הבריטי בפלסטינה, היה מצויד בתותחי 25 ליטראות. גם הוא לא חיכה להכרזת המדינה השתתף ועזר בלחימה נגדנו, כולל מפקדו האנגלי גלאב פשה, כששלטונות- המנדט מתעלמים מפעולות אלה. הצבאות: המצרי, הסורי הלבנוני והעיראקי, שפלשו ארצה ב15- למאי 1948, היו מצוידים בארטילריה תקנית וביחידות סדירות מאומנות ומצוידות.

כל אלה יחד וכל אחד לחוד היו סיבה ‘טובה ומשכנעת’ לדחיפות שאחזה ב’הגנה’ להקים, בינתיים רק על הניר, “שרות תותחנים” (ב- 12.3.48) ומיד אחריו חיל- תותחנים, האשליה העצמית  wishfull thinking שאויבינו יהיו ‘מתנדבים’ וכנופיות התבדו כבועת סבון. את הימים הספורים שנותרו עד לפלישה, שבועיים בלבד, יש לנצל בבהילות להקמת ארטילריה… הקמת ארטילריה כהרף עין הוא ‘פטנט’ ישראלי בלעדי.

(לויטננט) מאיר אילן מונה כקצין-מבצעים ב’שרות-התותחנים’, מינוי מוצלח כי פרט לכך שסיים בית-הספר לקציני-תותחנים באנגליה, היה בחור ישיבה מפולפל בנעוריו… קפטן פורת ידידי דהיום, היה מפקד מחנה ‘נדב’ בפרדס-כץ, וסגנו היה דינאי (זה שהחטיף לי 7 ימי ריתוק ב’סטלה-מאריס’).

למאיר אילן היה עדיין חשבון פתוח איתי… וכעת הגיע זמנו להיפרע ממני. הוא היה אותו קצין-תשלומים ירוק ש’התעללתי’ בו קצת, כחיל-וותיק בקצין-טרי שזה עתה הגיע מבית-הספר לקצינים… הוא זכר לי את הימים שנטשתי אותו בעמדה מרוחקת בבלגיה והולנד כשנעלמתי עם הג’יפ לטיול של יום יומיים…

לא היה קושי רב לעשות מאיתנו  ‘מפקדים’, לקורסים נבחרו כאלה שתוך שרותם הראו מידה של סמכות ופיקוד ולא חשוב אם היו סמלים, או אפילו ‘רב-טוראי’ כמוני, שהיה סמל סמלי לימים ספורים בלבד… היה לנו רקע צבאי של שרות בצבא סדיר, וגם ידע בסיסי וניסיון מעשי בתותחנות. נוסף לכך קבלנו אימון טוב ונמרץ בבריגדה, ורבים מאיתנו עברו קורסים מקצועיים נוספים וצברו ניסיון בחזית.

חשוב לא פחות: היתה לנו מודעות למה שעלול לקרות אם ניכשל במלחמתנו. השואה הטביעה רישומה על כולנו. כולנו ראינו את קורבנותיה וצילה רחף מעלינו. הידע האישי על אבדן משפחותינו שהושמדו, לפעמים גם ההתנסות האישית של אלה שהצליחו לצאת משם, מראות עינינו באירופה לאחר המלחמה, המחנות והפליטים, כל אלה היו מראות שלא יימחו ומחשבות ושלא יישכחו.

כדי להפעיל פלגה ( 2 תותחים ) או סוללה ( 4 תותחים ) צריכים היינו רק להכיר את התותח ויכולתו הטכנית, ולחדש את מה שנשכח מאתנו. השתלמויות אלה נעשו בחיפזון, כי האירועים דחקו, ולא אפשרו דחייה ואיבוד זמן. משך קורס כזה ימים ספורים, קורס קצינים באנגליה כמו זה שיכולתי לעבור, ושחברי סיימו אותו הוא שנה. נוסף על טירונות ואימון חיילי ביחידה..

ב18- מאי 48 נכבשה צמח על ידי הסורים, ב20-  הותקפה דגניה. 2 תותחי 65 מ”מ הראשונים שהופעלו היו ה’נפוליאוציקים’, שזה עתה פורקו מהאניה, נוקו בדחיפות מגריז, והופעלו בדגניה כסיוע-ארטילרי בפעם הראשונה בידי תותחנים של מדינת-היהודים, והצליחו לעצור את הסורים. הלגיון-הערבי כבש קודם את גוש-עציון וב- 4 למאי נכנס ללטרון.

בינתיים עשיתי היכרות עם הנפוליונציק. כשראיתיו בפעם הראשונה הרגשתי נפילה ואכזבה. לא האמנתי למראה עיני, צעצוע קטנצ’יק שכזה שאינו גדול מאופנוע…

אלה היו תותחי הרים צרפתיים ‘עתיקים’ מהמאה שעברה או תחילת מאה זו, ושנישאו על פרדות. הצרפתים נעזרו בהם, בלית-ברירה, במלחמת הכיבוש שלהם בהרים שבצפון אפריקה נגד לוחמים, כנופיות וגרילה במקום שאין דריסת-רגל לרכב מכל סוג שהוא.

התותחים האלה לא דמו לאף תותח שראיתי מעודי, פרט לאלה שבמוזיאונים בהם בקרתי שנים רבות לאחר מכן. הם היו קטנים ומתפרקים, צריך היה לדרוך אותם לירייה ראשונה כמו אקדח… למזלנו היה לחיל-התותחנים מדריך מנוסה לתותחים אלה.

קפטין קופמן ששרת בתותחנים בצבא הצרפתי היה טיפוס מעניין ובעל עבר קרבי עשיר, מגוון והרפתקני. במלחמת העולם לחם בגרמנים, נפל בשבי, ברח דרך שוודיה והגיע לסוריה הווישאית, ושם לחם נגד הבריטים. ומשם הגיע אלינו, עם ניסיון ‘נפוליאוציקאי’ עשיר והכיר אותם על בוריים.

אשר לי, הוטל עלי להיות גם מעין סמל-תורן ומנהלן-הקורס בנוסף להיותי חניך, זו כנראה ‘טביעת אצבעו’ של מאיר אילן… כך החמצתי מספר שיעורים וביניהם גם כיצד דורכים ומפעילים ‘נפוליונצ’יק’. הזמן הלך ואזל, אחרי מספר ימים, הודיעו לי שאני יוצא למלחמה.

 קשה לי להגיד שהפכתי מומחה, או שרזי התותחנות נפרשו בפני, מה אפשר כבר לצפות מלימוד של ימים ספורים. סרט רחב כחול נכרח סביב זרועי, והכריז לכל המעונין שאני ק.מ, לפחות כך כתוב בתעודה שניתנה לי במחנה ‘נדב’ ועד היום אינני יורע מה עשה קצין-מחלקה בתותחנים, גם היום אינני בטוח במשמעותו, על כל פנים: מפקד… תפקידי היה קע”ת (קצין עמדת-תותחים) אחראי לעמדה ולירי התותחים.

באיחור של 50 שנה למדתי מההיסטוריון א.פורת שאז קראו ל’סוללה’ מחלקה ואני הייתי קצין ממש, קצין עמדת תותחים. הוא יודע טוב ממני מה עשיתי ואיפה הייתי… מכל מלמדי השכלתי.

נותרה לי בעיה ‘קטנה’, עד כה לא עשיתי היכרות ולא פגשתי את אלה שהיו אמורים להיות פיקודי… בכך אין פלא, השין-גימלים עוד לא ‘צדו’ אותם.. אני משער שכך קרה לא רק לי, ויעיד סיפורו של (לויטננט) ישעיהו לחובר מפקדו של גדוד 1 שדה, סיפור אופייני לחבלי הלידה ולהתארגנותו הבהולה של צה”ל למלחמה…

לחובר מספר: “באפריל התייצבתי לפני שמואל אדמון שהודיע לי שמרגע זה חדלתי להיות מפקד בניידת חולון, והפכתי תותחן… עלי לעבור קורס קצר בפרדס-כץ, שמטרתו להזכיר לי את שלמדתי בבית-הספר לקציני תותחנים באנגליה. בבוקר יום ג’ התייצבתי בפרדס-כץ (מחנה ‘נדב’), הצטרפתי לקורס, שמדריכו (לויטננט) ג’ו רוטקופף. לא עברה שעה עוד לא הספקתי ל’החכים’ ומאיר אילן מופיע ומודיע לי: “מרגע זה, אתה מפקד גדוד 1 שדה..”

וכך התנהל דו-השיח בינינו:
שאלתי: ” אפוא הגדוד?”
אילן:” אל תדאג, תכף יהיה גדוד… קח 10 ש.ג.-ים עשה שרשרת במחנה, וכל מי שתתפוס יהיה בגדוד…”
שאלתי: ” ומאיפוא יבואו קצינים?”
אילן “ קח מההשתלמות”
ש’ “ ומה עם תותחים?”
אילן “ יגיעו הלילה…”
דו-שיח זה, שאילמלא היה אמיתי ומשקף את המציאות של אותם ימים, היה מצחיק…

“גדוד 1 שדה”, שהיה רק מסגרת-מנהלית לסוללות, עלה ותפח ולפני פירוקו מנה 12 סוללות שצוינו באותיות האלף-בית (על ז’ פסחו מחמת הצניעות) מפוזרות בכל הארץ… כך הפך לסיוט מנהלי, בלון שהלך והתנפח עד שהתפוצץ והתפרק ל- 3 גדודי-שדה: 402 403 ו- 404.

אותו יום לפנות ערב, קבלנו אנשים ו2- תותחים. את ה’נפוליאונציקים’ העמסנו על משאיות שעליהן נראו קטנים ועלובים עוד יותר, והותירו הרבה מקום ריק על ארגז המשאית. אלה היו שני תותחים מתוך השלושים שהיו בארץ. אותו רגע פקדתי על חלק נכבד של ארטילרית-השדה של מדינת ישראל… כשסיימנו להתארגן יצאנו למלחמה, ללטרון, לפתוח את הדרך לירושלים הנצורה…

מלטרון לגזר
היו לי חששות רבים: נכון שנלחמתי ועברתי טבילת-אש באיטליה, אך אף פעם לא הייתי אחראי לתפקודם וגורלם של אוסף אזרחים אלמונים, האמורים לתפקד כחיילים בתנאי קרב…

את שם המבצע למדתי רק כעבור שנים כשהתחלתי להתעניין ולחקור. הוברר לי שזה היה מבצע ‘בן-נון ב”“ ( 26 מאי 1948). לא הייתי בסוד הדברים ולא הגיעו אלי פקודות-מבצע, ואף פעם לא ידעתי שמו של המבצע בו אני משתתף, אני מניח ואינני בטוח שמפקדי קיבלו פקודת מבצע כאלה, שתוכנם לא חלחל אלי. רק בדיעבד לאחר שנים למדתי מהם שמות המבצעים בהם השתתפתי…

הייתה זו ההתקפה השלישית לפתיחת הדרך לירושלים… לאחר שהשניה שנערכה שבוע קודם, נכשלה. בן-גוריון היה תקיף בדעתו לפתוח את הדרך לירושלים בכל מחיר, ולא לתת לסגר שהטילו הערבים על העיר שיכניע אותה ברעב, חוסר- נשק או תגבורת. אלא שכאן למזלנו-הרע עמדנו בפני הלגיון-הערבי שהיה מחופר, מאומן ומצויד לפי התקן הבריטי, קציניו ומפקדו היו בריטים, צבא עם מורל גבוה וגאוות יחידה, ובסיוע תותחי 25 ליטראות ושריון.

לנו עדיין לא היו מסגרות קבועות ומגובשות: סוללות, גדודים וחטיבות המתאמנות יחד כיחידה אורגנית, והנוהג היה שלצורך מבצע מסוים היו מקבצים אנשים ונשק מכל מקום אפשרי מקיבוצים, מושבים וסליקים והופכים אותם ליחידה ב’מטה קסם’ כהרף עין וחושבים שמספיק למנות לה מפקד, לתת לה ‘שם-מפורש’ וגם סמל, ויש לך יחידה צבאית והכל ‘בעזרת-השם’……

להוציא ולרכז אנשים ונשק ממקום שהיה מצוי: קיבוצים ומושבים, לא היה ענין של מה בכך: קל יותר היה לעקור שן מלקבל ‘ברן’ (מקלע קל)…

 מבצעים אלה השתתפו גם עולים שזה עתה הגיעו ארצה ולא הספיקו לעבור הכשרה צבאית, לא ידעו מילה עברית ועדין לא הזדהו עם מלחמתנו. מה שעבר עליהם שם בתופת הספיק להם די והותר. במקום להגיע למנוחה ולנחלה הגיעו למלחמה, לשדות-לטרון הלוהטים, שורצי הברחש… בשלב זה היינו ערב-רב.

חמשת התקפותינו על לטרון לא פתחו את הדרך לירושלים… הייתה לי ‘יראת-כבוד’ ללגיון-הערבי, שהתחזקה אחר-כך בירושלים. אין ספק שזה היה הצבא הטוב מכל צבאות-ערב שהשתתפו במלחמת העצמאות.

במבצע ‘מכבי’ שנערך שבועיים קודם ל’בן-נון א” הצליחו כוחותינו לטהר את דיר-איוב ולטרון מכנופיות שהחזיק בו. אך לא המשכנו להחזיק בלטרון כי לא היו כוחות מספיקים לכך באותו רגע. כך חזר, תפס והחזיק הלגיון בלטרון, שגורלה של ירושלים היה תלוי במי שמחזיק בה… במשך הזמן תגבר שם הלגיון את כוחו בגדוד נוסף עם הסיוע הדרוש, התחפר והמשיך להחזיק בשטח עד מלחמת ששת-הימים 1967, כעשרים שנה…

ושוב לסיפורי : לצורך יציאה ללטרון אספנו מכוניות מכל הסוגים על נהגיהן, מכל הבא ליד, לא עשינו אפליות ולא העדפנו זה על זה, גייסנו אותן וכל ‘מה שבא-בא’, רובן הוחרמו מהכביש כשעליהן שלטי הפרסום הצבעוניים של ‘עלית’ ‘שמן’ ו’אוסם’ וגם אחרים לא קופחו…’ניתנה’ לי קבוצת אנשים מעורבת, רווקים ונשואים, בגילים שונים, בבגדים / מדים מגוונים, שבחוסר רצון בולט ‘הועלו’ על הרכב, ואילמלא השמירה מסביב היו ‘מתנדפים’ לביתם.

משהגענו לאזור לטרון התחלנו להתפרס בעמדה ולהציב כל תותח בעמדתו. כניסת הרכב לעמדה ויציאתו ממנה לאחר הורדת התותחים- בעזרת כבשים (רלסים)- ממשטחי המשאיות הגבוהים. הורדת ציוד נוסף ותחמושת, כל הפעילות הזו נעשתה תוך השמעת פקודות קולניות, צעקות, גערות, גידופים, איומים והסברים. כל האמצעים- שאין להימנע מהם עם “חיילים” בלתי מאומנים, שלא ידעו מה רוצים מהם- ולעתים גם לא הבינו עברית… אותו זמן, פגזים וכדורים נותבים וזוהרים חלפו מעל העמדה, ואנשי שבחייהם ראו רק זיקוקי די-נור ממרחק ובחגיגות, ושמעולם לא השתתפו במחזה מלחמתי ‘על אמת’ נבהלו וכמה מהם החלו לברוח לכל עבר. לא יכולתי אפילו לקרוא להם בשמם, על מנת להחזירם.

לא הכרתי אותם בשמותיהם והם לא הכירו אותי. ידעתי שאני חייב לעצור בעדם, אך איך עושים זאת?   שניה הייתי המום מהמחזה הזה שלא חוויתי מאודי, גם לא בחזית באיטליה, התאוששתי, דרכתי נשקי ויריתי מעל ראשיהם מספר יריות וצעקתי ‘סטופ עצור’. גם רב-הסמל ט’ הצטרף אלי והם ‘שוכנעו’ לעצור ולחזור…

אין לי תשובה על השאלה ‘מה היית עושה אילו המשיכו לברוח? ואילו זה היה קורה היום?

לאחר שנרגעו, הסברתי להם שאין לפחד מכדורים נותבים החולפים מעל, כי אלה וודאי לא יזיקו… לא כל כדור פוגע… לכל כדור יש כתובת… ועוד ‘זיבולי-ראש’ דומים שלמדתי מרבותי הבריטים. לא הייתה זו אשמת ה’אנשים’, ואני קורא להם כך כי עדיין לא היו ‘חיילים’, מעולם לא התאמנו ולא ידעו איך להגיב ומה לעשות. חלף זמן ומערב-רב זה של פלגה ב’, יצאו רבי-סמלים מעולים חוט השדרה של חיל התותחנים…

מבצע ‘בן-נון א” שקדם בשבוע  לזה בו השתתפתי, החל ב- 04:00 24 מאי 48 בהפגזת ריכוך מקדימה על לטרון, מ2- ה’נפוליאונציקים’… הפגזה דלה וקלה שלא הייתה לה כל השפעה על האויב, וכל שעשתה היה לתת ללגיון התראה מקדימה שיתכונן לקבל פנינו כי הגענו לביקור… התקפת החי”ר התעכבה לשעות הבוקר המוקדמות ונכשלה. ניתנה פקודה ל’נתק-מגע’. אם נדייק צריך לומר ל’נסיגה’ ואפילו מבוהלת. כ- 200 הרוגים ופצועים נשארו בשטח, ביניהם היו גם  עולים חדשים.

למבצע “בן-נון ב’“ 30 מאי 48 תוגברה הארטילריה ומנתה כבר 4 תותחי 65 מ”מ, ו-2 מרגמות 120 מ”מ ואנו היינו חלק מתגבורת זו. היום היה שרבי ולוהט. השטח כולו מכוסה חיטה-בשלה. זבובוני ה’ברחש’ בהמוניהם רוחשים ומזמזמים בשדה, חודרים לכל חור אפשרי בגוף, ובעיקר לאזניים, גם הם מחפשים צל… פלישתם מטריפה את החיילים. מספר חיילים חיפשו מחסה במעביר-מים שמתחת לכביש. ונדחסו בתוכו כסרדינים בניסיון נואל לנתק  מגע…

בהתקפה זו השריון השיג הצלחה זמנית. השריון בפיקודו של לסקוב תקף את הכפר והמנזר שבלטרון והצליח לחדור ולכבוש את המשטרה המבוצרת. אבל היחידה שהייתה צריכה לבוא בעקבותיהם ולהחזיק בה לא הגיעה, היות  והחבלנים של כוח זה ספגו אבידות בדרך. הכוח המשוריין נאלץ לסגת. שוב לא נוצלה ההצלחה… הנסוגים עברו דרך עמדתנו, השקינו אותם מים ועזרנו להם כיכולתנו. היו בהם גם עולים חדשים וזו הייתה קבלת פנים ‘חמה’ מדי עבורם.

תוך כדי קריאה הופתעתי ללמוד שכסיוע לכוחותינו ב’בן-נון ב” הוקצו גם 6 ‘דווידקות’ שלא הופעלו כלל, לא נמצא מי שידע להפעילם… מראש אפשר היה להעריך ש- 4 תותחי 65 מ”מ- ו2- מרגמות 120 מ”מ לא יעשו רושם על הלגיון המאומן והמחופר כשלרשותו גונדת תותחי 25 ליטראות, 8 במספר..

אם היה סיכוי כלשהו לעשות רושם על הלגיון, היו אלה דווקא ה’דווידקות’ ‘פצצת האטום היהודית’… שאותן לא הכיר ובהם לא פגש עד כה, השמועות והסיפורים שהגיעו לאוזניהם וודאי שלשו והאדירו את יכולתם… התפוצצות פצצותיהן הרעשנית, הייתה עשויה אולי להפתיע ולהפחיד. ‘בבלגן’ ששרר לא פנו אלי, הרי הייתי מומחה ל’דווידקות’.

בענין ה’לגיון-הערבי’ קרו לנו שני ניסים: האחד שצבאות-ערב האחרים לא היו ברמתו. והשני: שהלגיון היה קטן מספרית, ורק חלק ממנו הופעל בארץ. היו לו תפקידי ביטחון פנים בירדן ובגבולותיה האחרים.

משהסתיימה הפעולה הגיע בליכר ( גונן ) לעמדתנו ונתן הוראה להתמקם בחולדה, שמא ייצא הלגיון מלטרון למרדף וניצול ההצלחה, ויתקוף את כוחותינו ועמדתנו החשופה.

‘התקפלנו’ במהירות ולרגע לא הצטערנו לנטוש את שדות ה’ברחש’. התמקמנו בחולדה הערבית בין החושות הנטושות, והתחלנו להתאמן ולהתארגן. לאט לאט הכרתי את חיילי בשמותיהם וגם הם אותי.

מעלינו טסו במעגלים מטוסי ספיטפייר מצריים כנצים השוחרים לטרף. האם חיפשו אותנו?, ואולי את מפקדת המבצע בקיבוץ חולדה?  בינינו לקיבוץ הייתה באר ממנה בלט צינור השקיה עבה, גדל קוטר. שאולי נראה להם מלמעלה כתותח, הם הפציצו וירטו את הסביבה ולא פגעו בנו.

אחד הנהגים שלנו נתקף בהלה מהמטוסים החגים מעלינו, ותקע את משאיתו בסמטא צרה בין החושות, לא לבלוע ולא להקיא, הסימטא נחסמה ואחריה יתר המכוניות תקועות בטור…

חייבים היינו להזיז את הרכב במהירות. טור רכב תקוע כזה הוא טרף-קל ליירוט ממטוסים, מטרה מועדפת… צריך ל’שלוף’ את הנהג ההיסטרי בכוח ובמהירות. רב-הסמל הצליח להתגבר ולהשקיט את כולם וגם לחלץ את פקק המשאית מהבקבוק.. הצלחנו לצאת משם ולהחליף מקום.

רצינו להתרחק מהמפקדה שמשכה אליה תשומת-לב לא רצויה, קירבה שלא מצאה חן בעיני… זה היה רמז שהגיע הזמן ל’מוחרם’ להחלפת מגורים, זו היתה שכנות מסוכנת וכבר נאמר: “רחק משכן רע”.

לחולדה הביאו לנו יום אחד במשאית ההספקה, שתי שקיות עור מלאות נסורת ובתוכן הכוונות המקוריות של התותח… אלא שחלוקת מעגל האזימוט שלהן לא הייתה מוכרת לי, הורגלתי שמעגל מחולק ל- 360 מעלות, ובאלה החלוקה הייתה ל- 400, לך תסמוך על הצרפתים…

עד שהגיעו הכוונות השתמשנו במצפן ובכוָנות של מקלע ‘בזה’ שהותקנו על התותחים על ידי הישראלים אלופי-העולם באילתורים.. היו לנו תקלות שונות ומשונות, פעם ירינו והפגז נפל לא רחוק מאתנו. התברר שלא נעלנו כהלכה את היצול ותוך ירי ‘התקפל התותח’, אבד את זוית הגובה והפגז נפל לרגלינו. הזמן עשה את שלו והתגברנו על מחלות הילדות בעשיה ורכישת ניסיון כתחליף להדרכה מסודרת. וכי הייתה דרך אחרת?

זווית ההגבהה הדרושה נמדדה במד-זווית אנכי ‘קלינומטר’. הכל היה איטי ‘מאולתר’ ולא מדויק, עתיק ומיושן כמו התותחים עצמם…התגברנו גם על הדריכה, שפסקה להיות ‘קוריוז’, וחדלה להיות בעיה, וגם על הכוונות…

לא זכור לי אם ‘התמניתי’ למפקד-הפלגה ואולי סוללה או למת”ץ (מפקד תצפית), אך אני ואילנה זוכרים היטב, שיום אחד קבלתי-כרכב צמוד: אופנוע חדש וגדול B.S.A שלא ידעתי לרכב עליו, למדתי מהר בדרך הקשה לאחורי… איתו עליתי לתצפית בסביבת לטרון, כשהקשר שלי רוכב מאחורי ומכשיר הקשר הגדול על גבו…

עוד סיפור זכור לי בענין זה: באחד הימים קפצתי הביתה להשוויץ בפני אילנה ב’מרצדס הצמוד’, באופנוע שלי… שכנוע רב היה דרוש עד שאילנה היתה מוכנה לסיבוב, כשהתיישבה פתחתי בטעות, גז מלא מחוסר מיומנות, והשארתי אותה על הכביש מאחורי… קשה יותר היה להעלותה מלהורידה, זה היה ניסיונה הראשון והאחרון לרכב על אופנוע.

תל אבו-שושה או תל-גזר מתנשא מעל קיבוץ-גזר ומשם רואים את הקיבוץ וסביבתו ממבט- הציפור, כולו פרוש על כף-היד. הכל היה שקט מסביב ועל התל נמצאו חיילים מיחידות שונות, וגם אנו הגענו לשם. קבלתי פקודה להגיע עם היחידה ולהתמקם, כאן פגשתי את מפקדי דני בפעם הראשונה מאז יצאתי ללטרון, וליתר דיוק מאז ששרתנו יחד בצבא הבריטי.

בבוקר 10 יוני ערב ההפוגה הראשונה, עשה הלגיון ‘מחטף’ ותקף לפתע את קיבוץ ‘גזר’. כל מה שהתרחש תחתנו נראה כהצגה או תרגיל המתנהל ‘לפי הספר’ כפי שאומרים הבריטים:’by the book’  ואנו הקהל שהוזמן לשבת ביציע, לראות ולהתפעל.

חיל-הרגלים של הלגיון, ומספר משוריינים, עם תותחי “2 בצריח, ותותחים נגד טנקים “6 נגררים, הקיפו את הקיבוץ כשמאחוריהם המאסף המורכב כרגיל מאספסוף ערבי כפרי על נשותיו, שנאסף לבוז בז מצוידים בשקים לאיסוף השלל. המשוריינים פיצחו בקלות את העמדות, שבלטו מעל לקרקע ושלא היו עמידות בפני ירי-תותחים מכל סוג שהוא, היו אלה עמדות שתוכננו למלחמה ש’עברה’ מלחמת- הגנה בפני כנופיות…

למרות יתרונו המוחלט של הלגיון לוחמי הקיבוץ הפגינו רוח-לחימה. כל המתרחש לרגלינו נראה כסרט שאני צופה בו, פניתי למפקדי והפצרתי בו להפעיל את תותחינו ולירות, הירי היה קל לביצוע ולא דרש הכנות רבות, ואפילו לא פריסה וכניסה לעמדות, זה היה ירי בכינון ישיר כשהכיוון רואה את המטרה…

יתכן שהלגיון היה מופתע מהתערבות בלתי-צפויה של התותחנים, והיה מניח לקיבוץ. אינני יודע אם מפקדי פנה לקבל רשות לפעול, וזו נדחתה, או שהחליט על דעת עצמו, בכל אופן לא עשינו דבר והמשכנו לצפות. הקרב התנהל מספר שעות ובסופו של דבר פרץ הלגיון לחצר הקיבוץ, ואחריו האספסוף. כפי שקראתי, לקיבוץ היו כ- 28 הרוגים ומספר שבויים, מספר חברים הצליחו לברוח ולהתחבר עם כוחותינו.

“אלטלנה”
‘פרשת אלטלנה’ -יוני -1948 היתה נושא מסעיר וטראומתי, העולה וצף מדי פעם בפעם ומוזכר בפולמוס הפוליטי, ועד היום זהו נושא טעון חומר-נפץ… עוד לפני שהגיעה האניה, פרחו שמועות על אנית-הנשק המסתורית שארגן האצ”ל, שהפליגה ארצה ותגיע בקרוב מאוד עם נשק. הנשק שעליה היה חיוני, הרגשנו מחסור בנשק, כל נשק..

ב- 21 יוני יצאתי עם משוריין ו- 3 אנשי צוות דרומה, הייתי צריך לתגבר את צוות- התותחנים המסייע לחטיבת-הנגב בדרום, אמורים היינו להצטרף לשיירה המתארגנת לחדור אותו-לילה ולהגיע דרך הקו-המצרי לרוחמה. הגעתי בניחותא  להריסות, בית הקרן-הקיימת’ ההרוס,  שלפני צומת בית-דגן, ולפני טור מכוניות ארוך ומתמשך שנעצר לימין הדרך, ומנגד אפס תנועה, כאילו מחסום לפנינו.

נדלק בי אור אדום, לא הצטרפתי לזנב- הטור ולא חיכיתי לתורי, הייתי חייב להגיע במועד ולהתחבר לשיירה היוצאת לנגב. עקפתי את כולם והגעתי לצומת. שם להפתעתי שוב פגשתי את רב-סרן מ’ ויימן מיודעי ועוד מספר קצינים המוכרים לי מ’הבריגדה’, מאבו-כביר ומקומות נוספים. ירדתי מהמשוריין.

שמחת הפגישה הייתה הדדית אך מסיבות שונות.. אני רציתי לומר ‘שלום ומה שלומך’?  ולהמשיך בדרכי. הם רצו שאשמש להם עם משוריין הסנדביץ הקטן שאתי  מחסום שיעצור את הטור הרוצה לצאת לעזרתה של ‘אלטלנה’    העוגנת בחופה של תל-אביב… ידידי הגזימו בכוחי ויכולתי.

מעבר לצומת בכוון לראשון-לציון אני רואה, טור ארוך שבראשו זחל”ם ואחריו משאיות עמוסות חיילים, פני הטור לעבר תל-אביב. עדיין לא קלטתי מה מתרחש, בסופו של דבר שיירות צבאיות לא היו דבר נדיר כל כך, ולא הייתי מודע לקשר שבין הטור הזה  ל’אלטלנה’, מה עוד שידעתי שהיא בחוף כפר-ויתקין…

חברי- הקצינים לא מאבדים רגע. הם מכוונים את נהגי לרוחב הכביש, והוא מציית להם לאחר שראה שאנחנו ‘ידידים’ וכך הפך ה’סנדביץ’ ( מתוצרת תע”ש ) המשוריין הקטן שלי למחסום שצריך לבלום גדוד אצ”ל פגוע, כעוס, מתלהט וגועש… בלי הסברים מיותרים נעלמים ‘ידידי’ ונבלעים במשטרת בית-דגון… עדיין אינני יודע מי הוא מי, מי ‘הטובים ומי הרעים’ ולאיזה צד אני, מי הם אלה שמעבר לכביש, מה רצונם, ועוד שאלות רבות שלא הייתה לי תשובה עליהם. לפתע מתקדמת לעברנו קבוצת אנשים כשבראשם כנראה המפקד חבוש כומתה שחורה עם סמל האצ”ל.

תוך כדי שהם מקיפים את הכיכר ומתקרבים, נורות מספר יריות ממשטרת בית-דגן. הטור כולו מתחיל לנוע ולעקוף את העיגול שבמרכז הצומת. אני חש שמשהו מתרחש סביבי -שאני מעורב בו- ללא הסכמתי, וגרוע יותר ללא ידיעתי. אני נכנס למשוריין עד יעבור זעם ונועל אחרי את הדלת, מה שבטוח בטוח… ומקווה שהכול יחלוף לו…

פתאום אני שומע קולות: “הם יורים מהמשוריין… הביאו ‘מולוטוב’… עשרות ידיים החלו לנער ולטלטל את המשוריין. גם ללא ‘הערכת-מצב’ מסודרת, הרגשתי שאלה עלולים רגעי-האחרונים, ידעתי שאני ואנשי חייבים לצאת מיד מהמשוריין ויהי מה, ולהמר על מה שיקרה לנו בחוץ, מכות או אף גרוע מכך… עדיף לקחת סיכון כזה מאשר להישאר במשוריין דולק ולהפוך לצלי ואפר, לז”לים…

בקושי פתחנו את הדלת ויצאנו החוצה, לא ניתנה לנו הזדמנות להסביר שפוס, אנחנו לא משחקים ולא אנו ירינו… לך תסביר להם שאין לך אחות… ספגנו מכות, גידופים, חרפות וקללות, נשקנו נחטף מאיתנו. תוקפינו היו רבים, חמומי-מוח  כועסים ונרגזים בגלל האש שנורתה לעברם, ובגלל המתרחש בחופי תל-אביב סביב ‘אלטלנה’. נחלצנו משם ‘לא באשמתנו’. כמה מכות, אבדן נשק וחוויה מפחידה. מלחמת אזרחים -ראה ספרד- היא חוויה שאסור לתת לה להתרחש אף פעם, ובבית-דגון היינו על הסף.

לפי דו”ח מודיעין שראיתי, הכוח שהגיע לצומת בית-דגן היה גדוד 45, מורכב מחברי אצ”ל שהתחיילו לצה”ל, בפיקוד ירחמיאל סגל,  ואלה מנו כ- 400-600 חיילים מזוינים.

נדמה לי שצפיתם של ‘חברי’ היתה קצת מוגזמת, אם העריכו שאנו והמשוריין שאיתנו, נחסום את הטור בדרכו… אותו יום היה גדוש אירועים: יחידות נטשו עמדותיהם, פלוגה מגדוד 57 על משורייניה פרצה מצריפין לבאר-יעקוב. נפרצו מחסומים, נורו יריות אזהרה וירי על צמיגים, וגם ירי ‘על אמת’… היה זה יום לוהט, יום של התפרצות כעסים ויצרים, שתוצאותיו היו הרוג מחברי אצ”ל, ו2- פצועים מכל צד.

לאחר מכן נודע לי: ‘אלטלנה’ אמנם הגיעה לחופי תל-אביב, אחרי מה שהתרחש בחוף כפר-ויתקין, כשעליה מר בגין ורבים אחרים ואיתם נשק רב שהיה דרוש לנו כאוויר לנשימה. משהו השתבש במשא-ומתן העקיף בטלפון השבור בין בגין לבן-גוריון, ומכאן ואילך החשדנות, ואי ההבנה עשו שלהן.

לבליכר ( גונן ) ניתנה הוראה לפקד על הירי בתותח 65 מ”מ ה’נפוליונצ’יק’ שיכונה בעתיד התותח-הקדוש’- פתח באש על ‘אלטלנה’, פגז טווח ראשון פגע בתחמושת שעליה, והאניה שנפגעה החלה לעלות באש על האנשים והנשק שבה, היו שם  הרוגים ופצועים.

כשקראתי מה שנכתב על הפרשה, נראה שזו הייתה ‘טרגדיה של טעויות’ משני הצדדים. איש אינו נקי. בגין דרש שהנשק או חלקו יתגבר את כוחות-האצ”ל בירושלים. בן-גוריון חשש מכוח מזוין של אצ”ל, שאינו חלק מצה”ל שזה עתה הוקם.

ב.ג. האמין, וחזר על הדברים לא אחת, שבמדינת ישראל יהיה רק צבא אחד הכפוף לממשלה החוקית הנבחרת, ולא יהיו בה צבאות ‘פרטיים’ ‘מפלגתיים’ או אחרים. את נחישותו הוכיח ללא משוא פנים בפירוק הפלמ”ח. שני ימים אלה היו נקודת הרתיחה שהגיעה לשיא ורק כפשע היה בינינו לבין מלחמת-אזרחים עקובת-דם, עוד לפני שהמדינה קמה על רגליה…

בגלל התקרית הזו, היה כבר מאוחר מדי כדי להגיע ולהצטרף לשיירה שלא חיכתה לנו ויצאה לדרכה. חזרנו למחנה, דווחתי על האירוע למפקדי, וחזרתי לתפקידים הזמניים שהוטלו עלי, עם זאת צריך הייתי להיות מוכן עם צוותי לרדת לנגב והפעם בטיסה. הדרך לנגב נחסמה בינתיים על ידי המצרים.

המערכה על “בארות-יצחק”
סוף סוף הגעתי
ביולי 48 הוטסנו סוף סוף לנגב. הגעתי לרוחמה למפקדת חטיבת הנגב. פגשתי את פרדי בלום (שלום-עירון) מפקד התותחנים בנגב, ולהפתעתי את בליכר חברי ואת ‘סאלו’ שפרלינג איתם שרתתי בצבא-הבריטי ובבריגדה. הסתבר לי, שבליכר נשלח לנגב עד יעבור זעם “רחוק מהעין רחוק מהלב”, לאחר שפקד על ‘התותח-הקדוש’.

ב15- יולי 1948 שעה 10:00 לערך, קורא פרדי לבליכר ולי, ושואל מי מאתנו רוצה לצאת עם פלגת תותחי 65 מ”מ ‘נפוליונצ’יקים’ (2 תותחים), להצטרף כסיוע לטור- משוריין, מגדוד 9, המתארגן ויוצא לעזרת קיבוץ בארות-יצחק המותקף משעות הבוקר המוקדמות על ידי כוח מצרי גדול. המצרים הפעם אינם מסתפקים בהפגזה והפצצה מרחוק, כמימים ימימה, אלא כוונתם לכבוש פיזית את הקיבוץ, ולמחותו מעל פני האדמה.

כל ‘ארטילרית השדה’ שבנגב כל-כולה מנתה  ארבעה, כן 4  תותחים, ‘נפוליאונצ’יקים’… אי אפשר היה להקצות יותר משני תותחים לפעולה אחת, שמא נותקף בעת ובעונה אחת גם בגזרה אחרת. מי כמוני יודע מהם 2 ‘נפוליאונצ’יקים’ ומה כוחם: עקיצת יתוש, או ‘ברחש’ מכאיבה יותר… בנגב היו גם 4 תותחים קלים 20 מ”מ לירי נגד מטוסים ומשוריינים, שבכל צבא המכבד-עצמו, הם נחשבים כמקלעים כבדים.

גם אם אינכם תותחנים, חזיתם וודאי בסרטי מלחמה ותעודה, כדי להבין שבין הארטילריה האנגלית, האמריקאית הרוסית ואחרות, לבין זו שלנו באותם ימים אין ולא כלום, וכל דמיון הוא מקרי ואינו דומה למקור… בצבאות אלה נמדדת עוצמת הארטילריה לפי מספר הקנים לקילומטר של קו החזית. ואצלנו עשרות/מאות קילומטרים לקנה…

יחס (פרופורציה) שונה. אלה היו צירי הלידה של צה”ל וחיל-התותחנים, מאז השתנו דברים והיום אין להשוות בין מה שהיה לבין מה שקיים.

שנינו, בליכר ואני, רצינו להשתתף בקצת ‘אקשן’, הרי לשם כך נשלחתי לנגב. בבארות-יצחק ידענו שלא יהיה ל’זוכה’ רגע משעמם. עם זאת ידענו שזו לא יציאה ל’פיקניק’. את המטוסים המצרים החגים מעלינו מפציצים ומיירטים ראינו ושמענו. רוחמה היתה מטרה מבוקשת שהופצצה מפעם לפעם. פרדי יידע אותנו שהקיבוץ מוקף בכוח המונה גדוד רגלים מתוגבר בשריון ומסתייע בתותחי 25 ליטראות ,ואף כבדים מהם, ולרשותם מטוסי-ספיטפייר, ושליטה מוחלטת בשמי-הנגב. מטוסים שמנחת זרועם טעמנו בחולדה וגם כאן.. באותו יום עצמו הופצצה ויורטה רוחמה.

אחרי ויכוח מי יעלה לתורה’ ויצא לפעולה, הטלנו מטבע. הורהה הורהה !!! זכיתי…

את דעתי המזלזלת על יכולתם הנחותה של ה’נפוליאונציקים’ קבעתי מיד כשראיתי אותם לראשונה בפרדס-כץ ‘מחנה-נדב’, וזו רק התחזקה לאחר מבצע ‘בן-נון ב” בלטרון, שם לא הצלחנו אפילו ל’הזיז’ ללגיון-הערבי. חשבתי בלב כבד מה כבר נוכל לעשות כאן, שלא עשינו שם? נחיתות התותחים שבידינו הייתה מוחלטת ומתסכלת.

בנגב הייתי רק יומיים. לא הכרתי את השטח, וגם לא את החיילים עליהם אני מפקד, ואיתם אני יוצא לקרב ‘הכל חוזר חביבי’. מה שעברתי שם בלטרון יעבור עלי שנית גם כאן. אלה היו חבלי הלידה וסימני הדרך בתהליך הקמתו של צה”ל: לא היה זמן להכיר את חייליך, לא היה זמן לאמן אותם, לא היה זמן אפילו לסיור. לא היה זמן.

עם רב-סמל ‘סאלו’ ששימש קצין-עמדת תותחים (קע”ת) בפלגה שלי, שירתתי בצבא הבריטי. את פיקודי האחרים לא הכרתי. סאלו הכיר אותם קצת יותר ממני, כי הקדים לרדת לנגב בשנים-שלושה ימים. ידעתי שאוכל לסמוך עליו. חייל וותיק מנוסה ונוקשה. כוחה של כל יחידה גובר עשרת-מונים ככל שהמפקד מיטיב להכיר את פיקודיו היכרות אישית ואלה אותו. זו הסיבה ששמחתי שהוא יוצא אתי, אותו הכרתי שנים, ידעתי שלפחות עליו אוכל לסמוך… שאלתי את פרדי האם אני יכול לסייר בשטח להכירו, למצוא עמדת תותחים מתאימה ונקודת תצפית. לכל שאלותי משיב פרדי: אין זמן צריך להציל את הקיבוץ, אל תדאג תצטרף לטור המשוריין שמפקדו בפועל שמחה שילוני (מ”חיות-הנגב”) והוא יעזור לך למצוא עמדת תותחים ותצפית.

הקרב על הקיבוץ
קיבוץ בארות-יצחק עלה על הקרקע בינואר 1943 כישוב חקלאי לכל דבר. משק  שבו רפת לול וענפי שדה, הוא הוקם במטרה ליישב את דרום-מערב הארץ. מתישביו הראשונים הגיעו למקום ארבע שנים לפני שהונח קו-המים לנגב ועוד לפני עליית 11 הישובים בנגב  ב- 47. במהלך מלחמת-השחרור הפך גם הוא מאחז מבוצר.

אנקדוטה על החקלאות בנגב באותם ימים: לוי אשכול מבקר באחד הקיבוצים בנגב, המזכיר מקדם פניו, מתפאר בהישגי-הקיבוץ ומראה לו עגבניה אדמונית, יפיפייה ועסיסית “הבט איזה יופי של עגבניה גדלה אצלנו!!”  אומר לו אשכול: “קינדערלך, שבו ואל תעשו דבר, שחקו שח, דמקה. אני אדאג למחייתכם, אל תגדלו לנו עגבניות בנגב…זה יקר מדי “

מה קרה בבארות-יצחק אותו בוקר?  כשהחלה ההתקפה על הקיבוץ הייתי ברוחמה. ואת מה שהתרחש שם אני מספר על סמך, תחקירים, סיפורים אישיים וחוברת “בשערי-עזה” המספרת על המערכה בבארות-יצחק, וכמובן מביאה את הסיפור מנקודת ראותם של חברי הקיבוץ אותו זמן.

לאחר הקרב הוענקה חוברת “בשערי-עזה” ע”י הקיבוץ לשמואל אדמון, מפקד חיל- תותחנים עם ההקדשה ל’זכר המערכה המשותפת’ והוא העבירה אלי אישית עם הקדשתו: ‘למציל בארות-יצחק יאורי יואל כהכרה לפעולתך זו ‘, שממנה אני מצטט מדי-פעם.

הקיבוץ מנה כ50- גברים וכ30- נשים, לאחר שיתר הנשים, הילדים ובלתי דרושים פונו. אותו יום שהו בקיבוץ באקראי, מספר חבר’ה נוספים שהיו צריכים להישלח לקורס מקלע- ‘בזה’ ועוד שני פלמ”חניקים. כמובן שגם הם השתתפו בקרב וכך עלה מספר הלוחמים ל- 63 גברים, היות שאלה לא היו רתוקים ומוקצים לעמדה זו או אחרת, הופיעו בכל מקום שהיה בו צורך בתגבורת.

הנשק שהיה בקיבוץ כלל מקלע ר.ק.ם. פולני היורה רק אופקית, לואיס-גן עם מחסנת עגולה ותקלות רבות, כתגבורת הגיע מקלע ‘שפנדאו’ ומרגמה “3 עם מפעיל שלא הכיר אותה כראוי…

מספר שמעון המ”אז של הקיבוץ ( מפקד אזור):
“שאלנו ‘ברן’ מחיל-האוויר, התחמקנו מלהחזירו. יום אחד נוחת מטוס-קל וטיס צעיר מחפש אותי, ואני מסתתר מפניו, אני יודע לשם מה הגיע ומה הוא מבקש… משה מפקד המרחב נזף בי ודורש שנחזיר מיד את ה’ברן’ שבלעדיו לא יוכל “חיל-האוויר” לפעול.. ובמקומו ייתן לנו ‘לואיס-גן’… הטיס הצעיר היה עזר ויצמן…

עוד לפני כן משהחלו ההפגזות פנינו בדרישה לפנות את הנשים, הילדים ואלה שאינם לוחמים. בתחילה היתה התחמקות מתשובה ברורה, אחר כן קבלנו הסבר ‘סובייטי’ כך עדיף, תלחמו בנחישות בהקרבה על ביתכם ומשפחתכם, כשגבכם אל הקיר. לבסוף פונו על מנת שלא להוסיף נפגעים ולא לסכן חיים ללא צורך, וגם להקל על קשיי האספקה וחוסר המים.

החל ב- 14 מאי 1948 עמד הקיבוץ בהפגזה יום יומית כשקצב, כמות ועוצמת האש השתנו. האש נורתה מתותחי המצרים בעזה מ- 25 ליט’ ועד 100 ליט’ (שווה ערך ל- “6). גם מטוסי ה”ספיטפייר” לא שכחו לפקוד את האזור והקיבוץ. שמי הנגב היו בשליטה מוחלטת של מטוסי המצרים, לא היה לנו חיל-אוויר שיוכל להרתיע או להתמודד איתם. תותחי-המצרים שבעזה אפילו אינם צריכים לטרוח ולפלוש ארצה, ממילא מעמדותיהם הקבועות והמוגנות ברצועת-עזה חלשו התותחים על כל הזירה בטווח נוח מאוד של 5-6 ק”מ בעוד שטווח התותחים המרבי שלהם מגיע ל- 12 ק”מ ומאפשר להם ירי מיד-מרדכי בצפון, ועד בארי ודרומה משם.

תל עלי-אל מונטר והגבעות סביב הקיבוץ, אשר היה במכתש, אפשרו למצרים תצפית מצוינת על הקיבוץ, ואילו היו מעונינים ברכילות, יכלו לעקוב אחרי החברים ולדעת מתי יוצא יאיר לשירותים, ומתי מרים נפגשת עם יוסי… הנגב כולו היה חשוף לחלוטין. פה ושם היו עצים בודדים, בעיקר סביב הקיבוצים והכפרים הערבים. כל מי שנע בשטח ביום הפך מטרה קלה למטוסים. רובו של השטח אידיאלי לתמרון והפעלת שריון.

כקילומטר ממערב לבארות-יצחק היה פרדס ובתוכו מספר מבנים. הבאר ממנה קיבל הקיבוץ מים הייתה מבודדת ומרוחקת כקילומטר מערבה מהקיבוץ לכיוון עזה. היא הייתה נקודת תורפה בהגנת הקיבוץ. ב30- למאי פוצצו אותה המצרים ומאז היו לקיבוץ מים במשורה שהובאו במשאיות בהסתר בלילות. מגדל-המים בחצר, שאגר את מלאי המים לצריכה, בלט בשטח והיה פגיע לירי ישיר של תותחים. למיקומו הגיאוגרפי של הקיבוץ, באר-המים ומגדל-המים, הייתה חשיבות בלחימה.

משנמשכו ההפגזות חודשיים רצופים, הפכו החיים ביום לבלתי נסבלים, והחברים הפכו ל”חפרפרות”. סדר-היום הפך ל”סדר חיי-הלילה”. ביום יושבים בחפירות, נחים וישנים במקלטים, ובלילה עובדים בהתבצרות, התחפרות, בניה ותיקון עמדות ומקלטים, אכילה ורחצה. הטרנצ’ר היחיד (טרקטור לחפירת תעלות) של סולל-בונה, לא הספיק לעשות הרבה בהכנת חפירות ועמדות מקוצר זמן, הוא צריך היה לבצר את כל הישובים בנגב…

בינתיים חברי הקיבוץ התארגנו לחיים בהפגזות. העמידו צופים שיצעקו: אפשוס (ירי) כשהבחינו בהבהק ירי, וכולם קפצו מיד לחפירות. היו גם הפוגות מתואמות בין המצרים והצבא הבריטי שהשתמשו בדרכים ליד עזה לפינוי ציוד מהמחנות האחרונים שנותרו בדרום הארץ.

הפוגות אלה הקלו במשהו. אפשר היה לשאוף אוויר, לצפות בשיירות ובנוף ולעשות את הצרכים ההכרחיים. כך התנהלו החיים עד שהמצרים החליטו לכבוש פיזית את הקיבוץ. מיקומו על הדרך לבאר-שבע וקירבתו לכביש רפיח-עזה-אשדוד, סיכנו את צירי התקדמותם צפונה ואת אגפיהם. ובכלל נמאס למצרים לראותו כאיום- קבוע ותקוע באגפם.

כחודשיים הפגיזו והפציצו אותו המצרים, וקיוו שיצליחו בדרך זו לחסלו או לעקרו ממקומו. אך היות ש’הרמז העבה’ שלהם לא הובן כראוי, והקיבוץ נשאר במקומו, לא נותרה למצרים ברירה, אלא לטפל בו ולכבוש אותו פיזית…

בהפוגה הראשונה, שנמשכה 28 יום, הגיע לקיבוץ קצת נשק, שופרו העמדות והועמקו החפירות, החברים חזרו לשגרה יומית והצליחו גם לנוח. המצרים שהתכוננו להתקפה החלו לסייר- בשטח, לצפות ולאסוף מודיעין. לקרבת הקיבוץ הגיע טנדר עם קצינים ‘סקרניים’ שצפו במשקפותיהם על המשק, ונראו מתווכחים ודנים בעזרת ידיהם על תכנית הפעולה הנבחרת. כשחזרו עלו על מוקש והתרסקו, גם הגרר שנשלח להוציאם עלה על מוקש. המצרים הסיקו שהטיולים בשטח מסוכנים, והשטח ממוקש בצפיפות…

סיפר אריה: לא היו לנו שדות מוקשים, ובגלל מיעוט המוקשים התנהל דיון על מיקומו של כל אחד ואחד מהמוקשים. היה זה “מקרה מוצלח” שזימן והפגיש את הקצינים והגרר עם המוקשים לפגישה קטלנית והוכיח להם שהשטח מכוסה שדה-מוקשים צפוף…

‘ההתקפה הגדולה – 15.17.48 ח’ תמוז תש”ח – התחילה עם שחר. ב- 05:30 החלה תנועת שריון מצרי בשטח סביב לקיבוץ. כבר בבוקר אותו יום נקלטה תשדורת בין מפקד הכוח המצרי למפקד השריון, הפוקד עליו להתקדם, וזה מסרב בטענה שהוא חושש ממוקשים, ואז צורח עליו מפקדו: “כלב בן כלב, לזוז !!” התשובה “לא נזוז”, בסופו של דבר זזו לאחר שנשלחו מגלי-מוקשים ופילסו להם דרך…

המצרים פיצלו כוחותיהם ל2- צירים, כשהמאמץ העיקרי מצפון. למאמץ המערבי היה תפקיד נוסף: לחסום דרכה של תגבורת אם תגיע. הכוח המצרי שפעל מנה גדוד חיל רגלים מתוגבר, כ- 800-1,000 חייל, 8 טנקים, 15 משוריינים, 30 נושאי ברן, בסיוע תותחי 25 ו- 100 ליט’ מעזה ומטוסי ספיטפייר.

מפקדת הכוח המצרי, וכח נוסף, התמקמו בפרדס ממערב לקיבוץ. הפרדס היה השטח המוסתר והמוצל היחיד באזור החשוף שמסביב  שטח מכוסה עצים ומאפשר מחסה מתצפית.

התקפת המאמץ-העיקרי היתה מצפון, והחלה ב- 09:00. אחרי הרעשה והפצצה מהאוויר, בקצב של פצצה לדקה משך חצי-שעה, והפגזת-תותחים כבדה שנועדו לריכוך המגינים כדי להורידם למקלטים, הכל לפי הספר… ריכוך זה נפסק ברגע שחיל-הרגלים והשריון המצרי התקדמו והתקרבו בחסותו לעבר הקיבוץ.

כשאלה התקרבו והמרחק בין היריבים קטן, פסקה אש-התותחים והמטוסים המצרים,  כדי לא לפגוע בכוחותיהם, מאחר והייתה סכנה ממשית שגם המצרים ייפגעו מאש זו. אש המטוסים והארטילריה פסקה והוחלפה בסיוע-קרוב : ירי ישיר של תותחי-טנקים, מקלעי המשוריינים, מרגמות, מקלעים ורובים. התזמורת על כליה פצחה בירי.

במערב הצליחה פלוגה-מצרית אחת בעזרת טנק שפרץ את הגדר, לחדור ולהגיע לגדר הפנימית, אך משעלו שם על מוקש נעצרו.

מגדל-המים נפגע כבר ב- 09:00, מירי- ישיר של תותח אנטי-טנקי שנקב בו חורים ככברה. המים שבתוכו פרצו בזרם חזק והציפו-תוך דקות- את התעלות והעמדות שלרגליו. המים והבוץ חדרו לכלי-הנשק והוציאו אותם מכלל שימוש. חפירות, מקלטים ועמדות מלאו מים. זה היה רגע חמור וגורלי לקבוץ, המצרים פרצו למשק בזמן שחלק מהנשק רטוב ואינו פועל, וחלק ניכר מהחפירות והעמדות מוצף, ואי  אפשרי לאיוש, בגלל הבוץ והמים שבתוכם…

מכה נוספת ניחתה על הקיבוץ, כשפצצת תבערה פגעה במצבור תחמושת שבתוך אחת העמדות -הפונה אל ציר התקפת האויב העיקרית- וזו התפוצצה התמוטטה והרגה את ארבעת מגיניה הגברים וחברה אחת. ביניהם היו שני חברי הפלמ”ח שהזדמנו לקיבוץ, במקרה אותו יום. לרוע המזל היתה זו העמדה בצפון, הפונה לעזה. המצרים שתקפו בגזרה זו ניצלו את האסון, ופרצו לחצר-המשק דרך פשפש-בגדר ושביל פנוי ממוקשים המוליך אליו, שדרכו נהגו החברים לצאת לשדות, בימים טובים יותר.

ארבעה חברים אחרים שהיו בחפירה, ליד אותה עמדה, לא נפגעו מהתפוצצות-העמדה והמשיכו להלחם. כולם נהרגו בקרב פנים אל פנים עם המצרים הפורצים לחצר-הקיבוץ. לאחר הקרב נמצאו בחפירה גופות מצרים וחברי-משק שלובים ומסובכים אלה באלה…

מה שהתרחש בעמדה זו ולידה, נודע למפקדת-הקיבוץ באיחור-רב. קווי הטלפון שהוצפו לא פעלו. הקשר הטלפוני הפנימי ניתק. רץ ביש-מזל שנשלח לברר מה קורה, שם בעמדה המערבית, נהרג בדרכו חזרה. גם העמדות הסמוכות לא ידעו דבר על שהתרחש בעמדה זו. בינתיים חדרו המצרים לחצר ותפסו מספר בתים, וביניהם את בית-הפעוטות הריק.

העמדות הסמוכות הבחינו באיחור בפריצת המצרים לחצר-קיבוץ ודיווחו למפקדה. ניתנה פקודת נסיגה למתחם ההגנה הפנימי (פרימטר) ולנטישת העמדות המרוחקות. מאתה החל קרב פנים אל-פנים, קרב של זריקת רימונים.

לבית-הפעוטות שנתפש על ידי המצרים, היתה חשיבות רבה כי המצרים, שעלו על גגו, ירו וצלפו משם על כל תנועה בתעלות ובמטה. שמעון המא”ז הפצוע נתן פקודה להסתער ולהוציא את המצרים מהפעוטון ויהי מה. לאחר שלא הצליחו ברימונים, שרבים מהם לא התפוצצו ואחרים לא פגעו… הפעילו ‘פיאט’ והמצרים נסוגו מהבית בבהלה, לאחר שנגרמו להם אבידות.

המצרים שנפגעו בבתים, ירדו גם הם לחפירות שלנו, והפכו שם ‘דיירי-משנה’ ושותפים בלתי רצויים, אחרי החלפת אש וזריקת רימונים התייצב המצב וקפא, הושגה הפוגה מקומית בלתי מוכרזת לשעות רבות. המצרים לא ניסו להתקדם יותר. הם חיכו להתקפה נוספת מבחוץ, ל’התקפה המכרעת’ ובינתיים חששו לחדש הפגזת-תותחים והפצצה-אווירית שמא ייפגעו אנשיהם. וכך עד שעות אחרי-הצהרים, עד שהתותחנים פתחו באש  (16:30 לערך) השתרר שקט מתוח בזירה.

הפוגה זו אפשרה התארגנות, דוללו העמדות במזרח, ותוגברו אלה שמול המצרים. נלמדו לקחים, הוחלט להעביר את המפקדה והקשר למקלט המרפאה, מקום מרוחק ומוגן יותר, הנמצאת במרחק של כמה עשרות מטרים משם..

כשעבר המטה למקלט המרפאה נותק הקשר-האלחוטי לשעתיים (14:00-16:00) למפקדת-החטיבה, על מנת לחדש את הקשר, חזרו למקומם הקודם.

בגלל נתק הקשר בשעתיים אלה, חשבו במפקדת החטיבה שהקיבוץ נפל כבר לידי המצרים, וחשש זה התחזק כיוון שהמצרים נמנעו מהפגזת והפצצת הקיבוץ.

פרדי סיפר שרצה כבר לתת פקודת ‘אש על כוחותינו’, שמטרתה לפגוע במצרים שכבשו את הקיבוץ, בהנחה ובתקווה שאנשינו מחופרים, ולא ייפגעו. פקודה זו ניתנת רק במצבים נואשים, במטרה לפגוע בתוקפים החשופים, ובתקווה שכוחותינו המחופרים לא ייפגעו.

מצב-התיקו נמשך, המצרים שהחזיקו ברובו הגדול של הקיבוץ, התכוננו להסתערות-שלישית אחרונה ומכרעת. חברי הקיבוץ, שראו את הערכות המצרים להתקפה, חיכו לנס..

ציטוט מ”שערי-עזה”: “מבטינו רתוקים עכשיו למערב, אנו רואים כיצד האויב עורך רזרבות גדולות להתקפה שלישית והגדוד של עבד-אל-נאצר (בו שרת כסמג”ד. י’ י’), במרחק 4 קילומטר מאתנו בשערי-עזה. חברינו עומדים בתצפית ומתבוננים בהיערכות הרגלים, ריכוז השריון והטנקים. המראה מחריד את כולנו, מצב הרוח יורד, לאט לאט מתוך אימת הדומיה מתחילים חברים בודדים לרמוז מול ודאות ההתקפה החדשה על רעיון של כניעה…”

בינתיים כל צד ריתק באש רובים מקלעים ורימונים את יריבו, ירו מחפירה לחפירה סמוכה, ולא נתנו זה לזה להרים ראש…

שמעון סיפר לי שבזיכרונותיו מזכיר עבדול נאצר את הקרב על הקיבוץ, שם היה סגן מפקד גדוד העתודה שנערך להתקפה המכרעת, אחרי שהגדוד הראשון נכשל בהתקפתו…שהופעת והתערבות הבלתי-צפויות של התותחנים  בזירה, שבשה את התקפתו ופיזרה אותה לכל עבר.

הרפתקאותי בדרך…
בצהרים התחיל הטור להתארגן ליציאה, שני ה’נפוליונציקים’ הועמסו על משאיות בעזרת כבשים (רלסים). לקחנו הרבה תחמושת ח.נ.מ. (מתפוצצת) ושַרַפנֶל (רסס נגד חיילים). ארגנתי את הנ.נ. (קומנדקר) שלי, ועליו הנהג, הקשר והמשנה-הטכני, כולם ‘אלמונים’ מבחינתי.

ניסיתי מאז לפגוש את שלושתם ולא הצלחתי. היחיד שפגשתי בו הוא הנהג. נהג המשאית שמח לפגוש אותי. מזמן שכח את ה ‘היסטריה’ שנתקף בה, ואת ה’זפטה’ שקיבל ממני להרגעה, ולרגע החלפנו זיכרונות ומלות נימוס. את האחרים לא פגשתי, המשנה-הטכני שבתאי, מוזכר במחקרו של ד”ר פון-ויזל שראיין אותו, ועדותו כתובה בכתב-היד של ד”ר פון-ויזל.

הקשר נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. מעניין היה לשמוע מה כולם חוו בתצפית אותו יום.

אין בכך פלא  שלא נפגשנו שוב. עברנו יחד חוויה קשה וקצרה. נפגשנו למספר שעות בלבד, שבהן שיחת היכרות היתה בתחתית סולם העדיפות שלי… לא היה זמן לשיחת היכרות או small talk . מיד בסיומה של הפעולה פוניתי ל’הדסה’ בתל-אביב, כך נפרדו דרכינו ואיש-איש פנה לדרכו, לאן שנשלח.  מעולם לא נפגשנו שנית.

ברוחמה, לפני היציאה נפגשתי עם שמחה שילוני מ’חיות-הנגב’ שלא הכרתיו קודם, וסיכמנו שאני עולה על הג’יפ שלו והנ.נ שלי נשאר מוכן ומחכה לפקודתי בקשר.

שמחה היה קצין-המבצעים של גדוד 9 שמפקדו היה ישראל כרמי. כרמי מינה אותו למפקד הטור-המשוריין היוצא לעזרת בארות-יצחק, הכולל בתוכו את הסיוע-הארטילרי.

טור זה מנה 3 מחלקות ג’יפים (כ- 9 גיפים), 10 זחל”מים נושאי חיל רגלים, 2 תותחי 20 מ”מ, ופלגת תותחי 65 מ”מ בפיקודי. זה היה כל הכוח שנשלח לעזרת בארות-יצחק.. זה מה יש..

אחד מתותחי הנ.מ. 20 מ”מ על חצי-זחל נועד לתת חיפוי נגד טנקי ואווירי לתצפית-התותחנים. אלא שלא ‘התחשק’ לו לצאת איתנו לתצפית מפחד המטוסים וכך נשאר לירות על המטוסים התוקפים את הטור-המשוריין המסתתר בואדי. בסופו של יום גם הוא, וגם תותח הנ.מ השני נפגעו שם בואדי… מאחר שלא היה תחת פיקודי לא הצלחתי ל’שכנע’ אותו לזוז אתנו.

צה”ל של אז היה צבא החבר’ה צריך היית לשכנע. ‘הסכמת עשית, לא רצית, לא עשית’… היה ‘פולחן’ של בלגן משמעתי. איש הישר בעיניו יעשה, המלה ‘משמעת’ היתה מלה גסה, דבר שלא היה לרוחי, לא אז ולא היום. על העבירה החמורה: “פחדנות בפני האויב” פוסקים בצבא-הבריטי עונש-מות.

בערך ב 13:00- הסתדרנו סוף סוף ויצאנו מרוחמה, הכל דמה לטיול יום קיץ נאה, יציאה לים או לפיקניק. השמש להטה ואורה סנוור, עברנו קילומטרים ספורים וירדנו לדרך עפר, כ10- קילומטר מערבית לדורות. שיירתנו, שכללה זחלמים, כתשה עד דק את אדמת הלס היבשה, ענן אבק לבן התנשא אל-על, והזמין את המטוסים המצריים לביקור. עוד לפני שהספקתי להגיד ‘ז’וז’ו’, עטו עלינו ה’ספיטפיירים’ כנצים שוחרי-טרף מרעישים ויורקי-אש…

את תשומת-לבם משך ענן-האבק, כפי שלמדנו בהמשך היום, לא היה צורך במשוריין או ג’יפ כדי למשוך תשומת-לבם. גם חייל בודד היה טרף רצוי עבורם. היתה להם שליטה  מוחלטת בשמים, ויכלו לבצע ללא הפרעה את כל הלהטוטים שלמדו בקורס-הטיס והפגינו במסדר הסיום. כל זאת ללא הפרעה מצידנו, בשמים שלטו סולו.

לאחר שירו כמה צרורות משכנעים מתותחי ה- 20 מילימטר שלהם, התפזר הטור המשוריין לכל עבר, כל איש לנפשו, מחפשים מחסה בנקיקים ובפיתולי ערוץ הוואדי ובהסתר צוקיו. התברר שזו הייתה הפעולה הראשונה של

הטור המשוריין באור יום. ”טבילת-האש” הראשונה שלו כשהוא חשוף לאור יום. עד כה היו הלוחמים בכח זה “חכמים בלילה” ופעלו בלי התערבותם ופגיעתם של ספיטפיירים ותותחים… שאיתם עשו היכרות ראשונה ומפתיעה ברגע זה…

הטור המפוזר בוואדי החל לירות במקלעיו להרתיע את המטוסים מלהנמיך טוס, ואלה יורדים עליו ויורים. כך התנהל לו הקרב בין המטוסים הצוללים ויורקים אש לבין הטור, שעות רבות. מרגע זה היה הטור מנוטרל ומרותק לחלוטין ולוחם על חייו משך שעות היום, עד שהתחיל להחשיך והמצרים נסוגו מהקיבוץ. רק אז זזו מהואדי במעטה החשכה ונכנסו לקיבוץ ‘גבים.

מיכאל פרי שהיה מפקד בטור, מספר: ”…נתקענו בשדה בגלל יירוט מטוסים מצריים. באנו מצפון והם “לא ירדו” מאיתנו. עלי אישית צלל כמה פעמים מטוס, ואני על הג’יפ מחזיר אש, ירד עלי פעמיים. משם לא המשכנו, כי נודע לנו שבינתיים התותחנים פעלו והבריחו את המצרים”.

לאחר כמה דקות תחת-אש בוואדי, אני אומר לשמחה שאם ננצל רגע שתשומת לבם של המטוסים נתונה למטרה אחרת ונפעל במהירות נוכל להסתלק מהוואדי, לסייר ולמצוא עמדות תותחים ותצפית. קל היה ל’שכנע אותו’, לאחר שלא שכנע את פיקודיו…

אנו מנצלים רגע כזה שהמטוסים לא חגים מעלינו, קופצים על הג’יפ וממשיכים לסייר. לא התרחקנו הרבה. המטוסים שוב גילו אותנו והחלו לרדת עלינו. לא נותר לנו אלא לעצור ולהתפזר בשדה החרוש, לשכב בין התלמים ולקוות לטוב. כל אחד לגורלו ובתלמו…

שתי תנוחות היו אפשריות לבחירה: לשכב על הבטן כשידי לצידי ופני ‘טמונות באדמה’, בולע עפר ואינני רואה דבר ומתעלם מן המתרחש מעלי וסביבי. או לשכב כשאני מסתכל השמימה. אם אינני יכול לעשות דבר, מוטב שאיהנה מזיוו של יום יפה כל עוד אני יכול, ואחזה במחזה שמעולם לא ראיתי כמותו, פרט בסרטים… אלא שכאן יחי ההבדל הקטן אני הוא השחקן הראשי המשמש כמטרה, וזה עלול להיות ה’הדרן’ האחרון שלי… כמובן שפחדתי, אך מה נותר לי לעשות?  אני שוכב לי על גבי (אין זה ציטוט משירו היפה של אריאל זילבר, שטרם נכתב אז) מתכווץ לממדי התלם מנסה להתמזג ולהיבלע בתוכו, ובאותו זמן עוקב ומסתכל ונהנה ממעופם מלא החן של זוג הספיטפיירים ה’פרטיים’ שהתלבשו עלינו ומקדישים לנו את כל תשומת לבם.

הכל סביב יפה ונינוח, אלא שמפעם לפעם הם יורדים עלינו ויורקים אש מתותחיהם, הקליעים פוגעים קרוב, קרוב מדי לטעמי, ואני חושב לעצמי, הפוך על הפוך, איזה אבסורד: “אם כשהוא מדייק לכוון אלי הוא מפספס, מה יקרה אם לא ידייק…אם יחטיאו יפגעו בי…” בחצי-עין אני רואה את האבק שמעלים נתזי הקליעים שפגעו לידי. המטוסים חגים ושוב חוזרים, עד כלות הדלק במכליהם, או אולי ראו מטרה ראויה יותר… כך שכבנו שם, דקות ארוכות כנצח.

לכל קליע כתובת. כנראה שאיש לא כתב לי מכתב, אותו יום… ארבעתנו יצאנו ללא פגע. הטייסים ש’פספסו’ אותנו וודאי נעדרו באימוניהם, משעורי הקליעה במטרה והירי, לדעתי מגיע להם ‘לא מספיק’…

לא כל אחד ש’זוכה’ לחוויה כזו יכול גם לספר עליה. טוב שזו חוויה השמורה ליחידי-סגולה, צדיקים. רק מרעש המטוס הצולל עליך אפשר לקבל התקף-לב, וכשבנוסף הוא גם יורק עליך אש מתותחיו, אתה עלול אפילו לקבל שבץ לא עלינו, רחמנא לצלן… מחזה שעדיף לראותו מוצג על מסך-קולנוע גדול, כשאתה שוקע בכורסה רכה, והברירה בידך לצאת, אם הסרט אינו מוצא חן בעיניך…

המצרים שראו את תנועת התגבורת בשטח הורידו מלחצם על בארות-יצחק והחלו לטפל בנו, דבר שהורגש גם בקיבוץ. ציטוט מהספר ‘בשערי-עזה’: “לפתע פתאום אנו רואים מפנה שחל בטיסת האויב, המטוסים שחגו מעלינו פנו צפונה מזרחה, והחלו לירות… על נקודה שמתוך מחננו אין היא נראית, אבל מאותו כיוון עמדה לבוא התגבורת שלנו. התחילו לפעול לאותו כיוון (גם) תותחי האויב מעזה. לנו הוקל עכשיו הרבה הרבה… היינו מלאי חשש לתגבורת שהיא בוודאי עכשיו בטבילת-אש. משהסתלקו ‘מטוסינו’ לרגע מעל גבנו, קפצנו על הג’יפ והתרחקנו משם. שמענו שהיו נפגעים באחד הג’יפים האחרים, וכמה משוריינים נפגעו בטור המפוזר, שנשאר במחסה הוואדי.

הזמן חולף לו, ובינתיים בבארות-יצחק המצב מחמיר. מפעם לפעם אנו מקבלים שדר, לא היינו צריכים דירבון… היינו נחושים להגיע. מניסיוני תחת אש, גם אני יריתי לא פעם באויב, ידעתי ש “דם ואש ותמרות עשן” הם ‘אפקטים’, רובם של הפגזים אינם פוגעים, אך קשה לשכנע בכך את מי שלא התנסה בכך.

הגענו לשטח, במרחק כ 2-1 ק”מ מסעד. שם מצאנו מקום לתצפית ולעמדת-תותחים. לא היה זמן לחפש את ‘העמדה והתצפית האידיאליות’ והסתפקנו בזו שתחת ידינו, במה שיש…

אילו היה לי זמן, לעולם לא הייתי עולה לתצפית כזו, כשאני חשוף ל’קולגה’ שלי, קצין התצפית המצרי ממול, שצפה בנו בענין ובסקרנות וראה כל צעד שאנו עושים…

פקדתי להכניס את התותחים לעמדתם ולהביא את צוות-התצפית שלי על ציודו. לסאלו שלחתי הוראה להתחפר, להרחיק את הרכב מהעמדה, לפזרו ולהסתירו. הטור המשוריין נשאר עדיין במקומו במחסה הוואדי, כשהוא נלחם על חייו.

שמחה אומר דברים ברורים: “כל הזמן היה  הטור טרוד בהגנה נגד מטוסים, כלפי הספיטפיירים התוקפים אותו ולא פעל בשטח כלפי המצרים בצורה אחרת” וכך קרה שהתותחנים היו למעשה היחידים שפעלו למרות הספיטפיירים וההפגזות. על כך גאווָתי…

התותחים נכנסו לעמדתם. הקשרים מתחו קו-טלפוני לתצפית. כל זה בוצע במהירות, הספיטפיירים חגו גם מעל לעמדת התותחים אך לא גילו אותה… חגו וירו בסביבה בניסיון לגלותם: הקוצים הגבוהים חיפו על התותחים הקטנים… אחד הנהגים בעמדה נתקף פחד ורצה לברוח, סאלו ירה באוויר והחזירו לעמדה. מורל האנשים היה ‘שפוף’ למדי ואין בכך פלא. גם הם לא התנסו ולא עברו ‘טבילת- אש’ ואימון. גם הם לא הכירו את מפקדיהם, ולא ידעו אם הם יכולים לסמוך האחד על חברו, ולתת אמון במפקדם. כעת בא למיצוי ה’יתרון הגדול’ של ה’נפוליונציקים’. הם היו כל כך קטנים שאפשר היה להכניסם לשדה-קוצים ולהסתירם בלי שיתגלו למטוסי האויב המחפשים אותם וחגים מעליהם… סאלו ירה במהלך הקרב מהתותחים רק כשלא חגו מטוסים בדיוק מעליו וטוב עשה.

לרגלי עמדת התצפית שבחרנו, נפרדתי משמחה, התחלתי לעלות לתצפית. היתה לי ולצוות שלי, בעיה קטנה שהפכה “גדולה וכבדה” : קיבלנו מכשיר אלחוט מק’ 19 גדול וכבד, ולו שני מצברים שמשקל כל אחד כ40- קילוגרם.

העליה ברגל עם הציוד לא היתה קלה. כדי לא למשוך אלינו אש, נסינו ‘להתגנב’ ברגל כשאנו נושאים את הציוד, אך זו היתה שלוחה ארוכה, חשופה וכמעט שטוחה, שני המצברים הכבדים ומכשיר הקשר הגדול לא הקלו עלינו. במספר ‘נגלות’ מפרכות הצלחנו לרכז את ציודנו בתצפית. תנועתנו הלוך וחזור לא נעלמה מעיניו של ‘ידידי’ קצין-התצפית המצרי שממול וכל הדרך ניתחה עלינו אש-תותחי 25 ליטראות. לאחר מעשה ובמחשבה שניה, יתכן שהיה נבון יותר לזנק עם הנ.נ לתצפית ובמהירות לפרוק ולהסתלק…

שמחה מספר לאחר שנפרד ממני לרגלי גבעת התצפית:” חזרתי ברגל ובדרך תקף אותי אישית ספיטפייר שלוש פעמים, כאשר הגעתי חזרה לתחום יחידתי שחנתה בוואדי, ראיתי את הפגזת המצרים על גבעת התצפית שם הייתה (גם) כתה של הגדוד השני ותצפית-התותחנים, ההפגזה הייתה בריכוז כזה שכל הגבעה נעלמה באבק ההתפוצצויות במשך זמן-רב. חשבתי לעצמי, מי יודע מי וכמה יצאו מהפגזה זו שלמים… להפתעתי נודע לי לאחר זמן שאיש לא נהרג והפצוע היחיד היה יואל שנפגע מרסיס”.

עמדת-התצפית שלנו הייתה ב- נ.צ. 549 כקילומטר דרום-מערבה מקיבוץ סעד, שגובהה מעל פני הים 112 מטר. היא גבוהה רק 30 מטרים מעל זירת הקרב שסביבה. עמדת התותחים היתה כ- 600 מטר מזרחה משם ליד ערוץ וואדי בשדה קוצים גבוהים. מהתצפית שלי אפשר היה לראות את קצה מגדל-המים של בארות-יצחק, את הפרדס הירוק היחיד בסביבה, ודרכי הגישה אליו, ובמרחק כ- 6 קילומטר ממערב את תל עלי-אל-מונטר שלרגליו הצטלבו כביש אשקלון-רפיח, ועזה-ב”ש. ואחריהם ממערב העיר עזה.

השטח לא היה מוכר לי. למדתי אותו בחיפזון ממראה עיני, דרך משקפתי ומהמפה שאתי. נתתי הוראה להתחיל להתחפר מהר ולהקים קשר טלפון לעמדת התותחים ואלחוטי למפ”ק ( המפקדה הקדמית ) של חטיבת-הנגב, שמוקם בכיוון בארי.

לא מכבר נכחתי בטכס חנוכת ‘מעוז מול עזה’ ליד סעד. כשצפיתי מגגו לא הצלחתי לזהות את התצפית, העמדה והשטח. הכל ירוק מכוסה חורשות ומטעים שהסתירו ממני את התווים הזכורים לי מאז.

אז הייתה גבעת התצפית חשופה כקרחתו של יול ברינר, קוז’ק או ישבנו של תינוק בן-יומו וגלויה לתצפית אוויר וקרקע. המצרים לא שכחו להפגיז ו’לכבד’ אותנו מדי פעם במנת אש, הם הבחינו בנו בקלות כשאנו עולים ומתארגנים בתצפית.

נהגנו שעסק בחפירת שוחה, נתקף פחד, ובהיסטריה החל לצעוק ולהתייפח: ” זה קברנו, כולנו נמות ונקבר כאן…” הפסיק את החפירה, שכב על הארץ מפרפר ומילל כשמפיו נוזל ריר. לא היססתי ועם האת שלו, ‘נטרלתי’ אותו בעדינות. לאט לאט פסק ליבב ונרגע. חסר לי שהפחד יידבק בכולנו… עמד לי מזלי שכל זה היה בתחילת הקמת צה”ל, לפני עידן וועדות החקירה, התערבות האימהות והפלאפונים…

לידנו היתה כיתת פלמ”ח מהגדוד השני, שכנראה הבטיחה אותנו, ואנו לא ידענו… היינו חשופים וכל השטח בינינו לעזה, היה חשוף ופתוח לכל ג’יפ או שריונית מזדמנים, שהיו מגלים אותנו ויכלו לחסל אותנו בקלות.

‘הצעתי’ להם להתחפר, הסברתי שזו לא תהיה מסיבת פינג’נים וצ’יזבטים. בתחילה זלזלו בעצתי בהתנשאות, ברוח “אנו אנו הפלמ”ח, וראשנו לא ישח”… זה מובן. עד כה לא התנסו בהפגזה והפצצה רצינית. משגברה עוצמתן ‘השתכנעו’ והחלו להתחפר בכל הבא ליד, בידים ובכובעי הפלדה…

‘בול’
בערך ב16:00- היינו מוכנים לפתוח באש, כך הודענו למטה החטיבה ובערך באותו זמן חודש גם הקשר בין הקיבוץ למטה החטיבה. במטה החטיבה היו חיים בר-לב ( ממלא מקומו של ‘סרגיי’ מפקד חטיבת-הנגב החולה ) ואיתו היה פרדי, מפקד התותחנים בנגב. היה לי קשר עקיף עם בארות-יצחק באמצעות המטה החטיבה.

לדברי שילוני לא היה לו קשר עם ישראל כרמי מפקדו, ולא היה בטוח היכן הוא נמצא… בר-לב, שחשב בטעות שישראל נמצא עם הטור שאינו מתקדם, המריץ אותו להתקדם, ולהיפגש איתו בשטח. אומר בר-לב: ” הטלתי עליו להגיע לשטח ולהיערך להתקפה”… אך הטור נשאר במקומו והמשיך להתגונן בוואדי בפני המטוסים התוקפים אותו, ותו לא.

פרדי סיפר לי שישראל ‘היתנה’ את תזוזת הטור ב’שמים נקיים’ בכך שמטוסי המצרים יורחקו מהזירה… בינתיים מתקבלת במטה החטיבה ידיעת מודיעין: “המצרים לוחצים ידים וחוגגים ליד מגדל-המים בקיבוץ”. המצרים הזדרזו קצת בשידור ה’סקופ’. סיפרו ברדיו שבארות-יצחק נכבשה, ונשארו רק ‘פעולות טיהור’ קלות להשלים המלאכה… ועל זה כבר אמרו חכמינו: ”אל יתהלל חוגר כמפתח…”

שמעון אומר: ” לו הייתה להם חולית מחץ (באותו רגע י’ י’) היה הקיבוץ נופל בידם כפרי-בשל. הם לא ידעו מה יש לנו, ועוד פחות מה אין לנו”…

ב16:30- לערך, היה הטור המשוריין עדיין מנוטרל בוואדי. את האמת צריך לומר: גם אילו הגיע,  היה חלש מדי לתקוף בהתקפת-יום ללא הפתעה ובהצלחה את הכוח המצרי הגדול המסתייע בשריון, בטנקים, בארטילריה ומטוסים.

המצב בקיבוץ הפך קריטי. מספר בר-לב: “פקדתי על פרדי לפתוח באש, ולו גם על הקיבוץ”. הוראה זו עדיין לא הועברה אלי לביצוע. קבלתי רשות לפתוח באש כראות עיני, ברגע שאהיה מוכן. היתה לי בעיה על מה לירות קודם, את מי ל’העדיף’?

המצרים תפסו כבר בשעות הבוקר 10:00 לערך, את מרבית המשק. החברים התרכזו במתחם-מוגן (פרימטר) שגודלו 100x 150 מטר, כשכבר ספגו  17 הרוגים ופצועים רבים. נשארו 30 לוחמים ו- 20 לוחמות ובאותו זמן כוחות מצריים נערכו להתקפתם השלישית המכרעת. להתקפה זו הכניסו את גדוד העתודה- הטרי שעד כה לא השתתף בקרב, והיה במלוא כוחו, הגדוד שבו שימש עבדול נאצר כסמג”ד.

מהתצפית ראיתי תנועת רכב לפרדס וממנו. בין המשאיות והמשוריינים הרבה רכב מפקדים. הערכתי שבפרדס ממוקמת מפקדה. הפרדס היה המקום היחיד באזור שנתן צל ומחסה מתצפית, סביר ששם תתמקם המפקדה, ‘מוחו’ של הכח התוקף.

חישבתי את הטווח והאזימוט לפרדס, ונתתי פקודת טיווח. הפגז הראשון פגע ‘בול’ ועשן הפיצוץ נראה בברור מהתצפית. את המשך הסיפור מספר בעדותו, שבתאי, המשנה הטכני ה’אלמוני’ שלי, לד”ר פון-ויזל הסטוריון ‘חיל התותחנים בתש”ח’.

בתחקירו, אומר שבתאי: “הקצין יאורי ואני צפינו לעבר הפרדס, ראינו את פיצוץ פגז הראשון. במקרה הסתכלתי צפונה ובמרחק רב מהפרדס ובזוית אחרת נראה ענן האבק של פגז (הטיווח) השני אשר נפל שם עקב טעות גסה של צוות תותח מספר 2 בדיוק על דרך עפר עליה התקרב טור משוריינים לסיוע להתקפה נוספת. המשוריינים נעצרו וחזרו מיד.

המשכנו לירות על הפרדס, הייתה פגיעה ישירה בריכוז מצרי. מהמשק הודיעו על סימני נסיגה. המשכנו לירות על הפרדס אש כבדה. לאחר שעה, ראה מפקד התצפית שהרגלים החלו לסגת מהמשק. הוא העביר את האש אל הנסוגים…” וזה כל הסיפור.

בינתיים אושר מהקיבוץ שהפגז הראשון פגע ‘בול’ בפרדס, המשכתי להמטיר עליו אש.

גרסת “שערי-עזה” שונה קצת: ” פגז  ראשון פגע בריכוז כוח ההתקפה שהחל להתקרב אלינו… פתאום הגיעו 10 פגזים שפגעו בריכוז: פגזי שרפנל שהתפוצצו בגובה נגד אנשים. המצרים נסו בבהלה. גם הטנקים שעמדו קרוב למחננו נסוגו. גם המצרים שהיו בתוך המחנה, בחפירות ובבתים ברחו לכיוון עזה. עם נסיגת הטנקים, הוסר מעלינו הריתוק וירינו מכל כלי הנשק שלנו… כשסוכמו אבידות המצרים: 180 הרוגים 120 פצועים, וגם שלל רב…”

גירסתי מדויקת יותר מכמה טעמים:
אני נתתי את פקודות האש, וכמובן שרק אני ידעתי במה אני רוצה לפגוע.

מתצפיתי הגבוהה מהזירה בכ- 30 מטר, ראיתי את הזירה כולה מלמעלה בשלושה ממדים (מרחק, אזימוט וגובה) וכך יכולתי לראות ולקבוע, את מקום פגיעת הפגז בשטח.

דברי המשנה הטכני שלי שבתאי, מאשרים גרסתי.

תיאורי תואם את מה שראה המודיעין והמטה החטיבה.

הקיבוץ נמצא במישור אחד עם הפרדס (בהפרש גובה של 4 מטר) ומהקיבוץ לא יכלו לקבוע את מקום נפילת הפגזים, אלא רק את האזימוט אליו. בנוסף, חברי הקיבוץ היו מותשים, עייפים ומתוחים מיום לחימה-עז והימצאותם שעות תחת אש.

בסופו של דבר, אין לגירסה זו או אחרת חשיבות, העיקר שבארות-יצחק ניצלה, וזה לפחות ‘פאקט’ מוסכם על כולם…

מספר אריה חבר המשק שהיה צלף וראה את המתרחש: “הפגז הראשון היה לאזור הפרדס. חשבנו שזה פספוס כי לא ידענו שהכוונה הייתה לפגוע שם במפקדה, והודענו על כך. יתר הפגזים נפלו ישר לתוך חיל הרגלים…” מה שרואים מכאן לא רואים משם, והעיקר היא הכוונה…

בשעה 18:30 שידרו המגינים למטה החטיבה: “התותחנים פוגעים בריכוז הטנקים והזחלים של האויב, הטנקים בורחים ומטילים את הנשק לאורך דרך נסיגתם. ה’פיאט’ וה’בזה’ תוקנו ועובדים בסדר”.

וב18:45-: ”התקבלה הודעה על נסיגת חיל הרגלים גם מהמשק וגם מהשטח הקרוב. המצרים הפעילו ארטילריה ואווירונים כחיפוי לנסיגה. למגינים 17 הרוגים 15 פצועים לאויב 200 נפגעים רובם הרוגים ושלל רב “.

לעניין זה, סיפור ‘רשומון’ מאלף: במבחן שגרתי הנערך בשיעורי קרימינולוגיה, יושבים הסטודנטים באולם ושומעים הרצאה. לפתע נפתחת דלת מימין, מישהו מתפרץ ובריצה עובר לרוחב האולם ויוצא בדלת שמאל ונעלם. המרצה מפסיק הרצאתו, ואומר “אנא תארו את מה שראיתם “… לא היו הרבה תיאורים זהים: מישהו ראה אותו חבוש ברט, כיפה, גלוי ראש, עם ובלי עניבה… כל אחד ראה במו עיניו והיה מוכן להישבע על כך. כפי שאמרתי ‘רשומון’ סרט מומלץ.

לאחר שהמטה המצרי שותק, נראתה תנועת רכב נוטשת בבהלה ללא סדר את הפרדס. הכוח הרגלי הזה היה ממש קרוב לתצפית, כשהם החלו בנסיגה, אנו יורים בהם שרפנלים ומגבירים את הקצב, והפגיעות בול… הכוח שנטש בבהלה את המשק, בנסיגתו היה הכי קרוב אלינו, טווח של כ- 1500 מטר מהתצפית, וכ2,000- מטרים מעמדת התותחים, לתותח זהו טווח זריקת אבן… באלה עשינו שמות. זה היה כמעט ירי בכינון ישיר…

תכונת פגזי השרפנל היא להתפוצץ כמטר מעל לקרקע, ורסיסיו פוגעים בכל מי שנמצא סביבו… פגז  זה יעיל נגד חיילים חשופים, ובנסיגה על אחת כמה וכמה, כולם חשופים.

הרגשתי כאילו הייתי בקולנוע וצופה בסרט ממלחמת העולם-הראשונה מעל מסך רחב המתאר התקפה/נסיגה של המוני חיילים רצים בלי סדר, וביניהם נופלים ומתפוצצים שרפנלים. וכשהדמויות מגיחות מהעשן מספרן פוחת והולך פוחת ופוחת. הרבה גוויות נשארו שם מפוזרות בשטח.. מעטים קציני התצפית הזוכים לראות מראה כזה מתחת-לאפם. היה לי ‘סיפוק- מקצועי’, פוי, לא יפה ולא הומני, אך במלחמה כמו במלחמה…

כוח האבטחה ה’פלמחניקי’ שלידי נכנס לאכסטזה, האיץ בנו תוך צעקות וקללות : “מהר, יותר מהר, למה אתם מחכים? ” ומחמאות נוספות. הם עדיין לא למדו שקצב-האש של תותח אינו דומה לקצב-האש של מקלע…

ירינו בקצב מהיר, מפעם לפעם הייתה הפסקה קצרה בעמדת התותחים כשהמטוסים חגים מעליהם וממשיכים בניסיון לגלות אותם, אולי ניסו להטות את הכף, ולהציל את הניתן להציל מה’התקפה המכרעת’ על ידי השתקת התותחים, מי יודע?

הרכב, השריוניות והמשאיות המצריות החלו לברוח לכיוון עזה. וליד הכניסה אליה נוצר פקק, תוהו-ובוהו והבלגן חגג. זה לא היה צומת- ‘מרומזר’, וכל אחד הפריע לכל אחד אחר.

פקק זה היה מטרה ראויה ‘ברווז נייח’ sitting duck  לתותחנים. למזלם של המצרים, חסר לי ‘טיפ טיפת’ טווח… מה שהציל את המצרים בצומת היה ‘ההבדל הקטן’ בטווח. אני מתאר לעצמי מה היה קורה לו היו איתי ‘ידידי משכבר’ : תותחי 25 הליט’ שטווחם ופגזיהם כבדים פי שנים ויותר והיו מאפשרים לי ללוות את המצרים, אפילו לצריפי מגוריהם ולשירותים במחנה…

יריתי ברכב הנסוג עד שיצאו מטווח התותחים, מיציתי את הטווח עד תומו. שקלתי אם לקדם את התותחים לעמדה קדמית, קרובה יותר לעזה ידעתי שזה דורש זמן ובינתיים ‘אחמיץ’ את האויב הנסוג, “וטובה ציפור אחת ביד, מעשר על העץ”. זמן-פנוי לא עמד לרשותי. הדמדומים, החשכה המתקרבת והמטוסים החגים מעלינו הכריעו את הכף. נשארנו במקומנו כשאנו סוחטים את טיפת-המיץ האחרונה מתותחינו.

בשעה 20:00 לערך, נחת פגז 25 ליט’ בקרבת התצפית. אותו רגע ישבתי כשגופי מעל לחפירה ורגלי בתוכה. הפגז התרסק לא רחוק ורסיס פגע בזרועי הימנית ושבר אותה לשנים, שבר פתוח. ה’קולגה’ שלי ממול לא כל כך הצליח לחסלני… הייתי תחת-אש תותחים ומטוסים שש שעות, המסכן התאמץ מאוד, והתוצאות לא מי יודע מה, למזלי… אמרתי לכם שלא כל פגז קולע ולא האמנתם. הוא זקוק לכתובת ברורה ומדויקת.

לצוות שלי לא קרה דבר, כחיילים ממושמעים ומשותקים מפחד חסו בחפירה. המשכתי עוד קצת כשידי קשורה.

החושך נפל על הזירה והפעילות דעכה. בארות-יצחק ניצלה ורק גופות החללים המצרים שנשארו בשטח, העידו על כל שהתרחש מאז אותו בוקר. המסך ירד והמחזה תם ונשלם…

עליתי על הנ.נ., נהגי שהתאושש מזמן מה’זפטה’ ומפחדיו הפך חייל שטבילת האש שלו מאחוריו נהג ברכב. עברנו דרך עמדת-התותחים, העברתי את הפיקוד לסאלו, והמשכתי למרפאה ברוחמה כ- 20 קילומטר, כשאני מחזיק בידי השמאלית את שני השברים החבושים של זרועי הימנית. נסיעה בנ.נ. בדרכי-עפר וכביש משובש עם שבר פתוח אינו מסע תענוגות. הנ.נ. מטלטלת כספינה-בים על קפיציה הקשים, הזעזועים לא היטיבו עם זרועי.

הגעתי מאוחר למרפאה ברוחמה, שם קבל אותי רופא מתנדב מדרום–אפריקה. חומר הרדמה לא היה, ואולי נשמר למקרים קשים יותר. ‘במקום’ הגישו לי כוס תה חם וחזק עם לימון. כידוע לכל, תה טוב לכל פגע, מכאב בטן ועד שבר… הרופא אומר לי: “הסתכל הצידה” וקובע את השברים, מגבסם זמנית, ושולח אותי בטיסה ל’הדסה’ ברחוב בלפור, תל-אביב…

עד להפוגה השניה
כל הפצועים, של אותו יום, נאספו בחשכה בשדה-התעופה של דורות לחכות למטוס ‘הדקוטה’, שיטיסם לטיפול רפואי. מחכים, מספרים ומצ’זבטים… גם אני גדוש ו’מתפוצץ’ מסיפורים. רציתי להתפרק, לא היה לי עם מי לחלוק אותם. לא הכרתי איש, ואיש לא הכיר אותי…

זה גורלם של תותחנים שאינם מוכרים לאיש. הם באים יורים והולכים. ברגע האחרון אתה נספח לגדוד או חטיבה, בקושי אתה מכיר מספר קצינים ליום יומיים, עשית המוטל עליך, “הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת”… שוב אתה נודד מיחידה ליחידה, בלי שתהיה קשור לאחת מהן… בצבא הבריטי ובבריגדה, לכל חטיבה היה גדוד-תותחנים קבוע, איתו תרגלה ואותו הכירה, דבר שמייעל ומקל את התאום ושיתוף הפעולה ביניהן, להיכרות- אישית יש חשיבות בקרב כפי שחוויתי לא פעם.

פתאום ניגש אלי מישהו ואומר “כל הכבוד לתותחנים הגעתם ברגע המתאים” התברר שזה שמעון שהיה המא”ז של הקיבוץ, והגיע אלי בדרך הפיחות (האלימינציה), כיוון שהייתי שם הזר-היחיד, הניח שאני הוא אותו תותחן…

מאז שהתחלתי לאסוף חומר לכתיבה, נפגשתי איתו פעמים אחדות, ואף הקלטתי אותו. ב- 87 כבר ראיינתי את כל מי שהיה בהישג ידי: בר-לב, פרדי, שמחה, פרי וכ”ו, הגעתי גם לארכיון צה”ל, סתם כך שיהיה, אז לא העליתי על דעתי כתיבת ספר, אני אכתוב? …

הרבה שנים נשארתי ‘אלמוני’. הוזמנתי פעמיים לטכסי הזיכרון שערכה בארות-יצחק, אך גם כשבאתי איש לא הכיר אותי, וגם אני לא הכרתי איש… פעם אחת הזמין אותי חיים בר-לב להתלוות אליו, והציג אותי, בפעם הראשונה  ראו אותי ‘בשר ודם’, ולא ‘נס משמים’ כפי שכתבו בספרם…

בשדה הקרב נותרו כ-  200  הרוגים מצריים. נדמה לי שחלק ניכר מאלה שנמצאו הרוגים ופצועים, בחצר הקיבוץ ובקרבתה נהרגו על ידי חברי הקיבוץ שהרימו ראש כשהמצרים החלו לסגת מהחצר, היתר בפרדס, בכוח-העתודה הנערך להתקפה ליד הבאר, בכוח הנסוג על רכבו לעזה, ואלה שבטוָחים ארוכים יותר, נפגעו וודאי מתותחינו. כמה היו?  אין לי אומדן, וגם אין זה חשוב.

הטור המשוריין בפיקודו של שמחה הגיע סוף סוף בערב לקיבוץ גבים, לאחר תבוסת המצרים ובדרכו הופגז. (כפי שכתוב בדו”ח ועדת החקירה שבראשה עמד יצחק שדה), גם לאחר כשלון ההתקפה, המשיכו התותחנים המצרים להפגיז כמימים ימימה. אצלם הרי לא השתנה דבר, הם לא זזו מעמדותיהם, התקפה או נסיגה, מה משנה להם? להם הרי יש פקודת-קבע, והשגרה היא להפגיז את הקיבוץ…

שמחה קיבל את הפיקוד על הקיבוץ. חשיבות עליונה הייתה לאיסוף נשק השלל הנטוש בשדה בכמויות נכבדות. נעשו ניסיונות לתקן ולגרור את הרכב המשוריין מהשדה.

גופות לוחמינו הוצאו מהחפירות, רוכזו ולמחרת נקברו. גופות המצרים הוצאו על ידי הצלב-האדום לאחר מספר-ימים של משא-ומתן ונלקחו משם. המצרים לא הפסיקו הפגזותיהם, גם בתותחים כבדים. קשה היה להם להשלים עם התבוסה שספגו מקומץ חברות וחברים עקשנים.

ההפגזה ה’יומית הרגילה’ נמשכה, ב’מנות קטנות’ עד היום שלפני כניסת ההפוגה השניה לתוקפה ב18- ליולי. אותו יום החליטו המצרים לעשות מאמץ אחרון ולהוכיח שעוד כוחם במותנם. הם החלו בהפגזה כבדה במיוחד, ואף עשו ניסיון לתקוף את הקיבוץ בשריון ורגלים. ביום זה ירו המצרים מכל התותחים שהיו להם ובכמויות עצומות, בכעסם רצו להיפטר מהתחמושת שבאמצעותה לא הצליחו עד כה. משנכנסה ההפוגה לתוקפה שמרו עליה המצרים, בגזרה זו.

הביתה
ב”הדסה” רחוב בלפור, בדקו אותי ומצאו שהרופא ברוחמה עשה עבודתו כהלכה. הם תיקנו את הדורש תיקון וגיבסו אותה כראוי. בבית-החולים נשארתי יומיים ונשלחתי לחופשה עד שיורידו לי את הגבס. לא רציתי להדאיג את אילנה, ולא הודעתי לה על פציעתי ושאני נמצא ב”הדסה”, ידעתי שתוך ימים ספורים אצא לביתי. הצלחתי להפתיע… כשראתה אילנה את ידי החבושה, תגובתה המידית “מה קרה שוב נפצעת? “”…

שמחת הפגישה הייתה רבה, לראות את אילנה ואת נורית בתי בת השנה, אחרי מה שעברתי זו הייתה חוויה מיוחדת ומרגיעה, לא הייתי בבית זמן רב וחשבתי שאוכל לנוח קצת, חופשתי הצטמצמה לימים ספורים בהם בקרתי כמובן מאליו את משפחתי: הורי ואחי וכמובן את הים, שביליתי בו כל רגע פנוי.

סיפורים מעניינים היו לי מלוא הטנא, אלא שאיתם לא ניתן לשלם במכולת או בשוק. מצבי הכלכלי היה דחוק, הכסף שניתן למשפחות החיילים היה מזערי, אני שלא הספקתי לעבוד מספיק, גם לא הספקתי לחסוך. כך חייב הייתי להיעזר בהורי שתמיד יכולתי לסמוך עליהם, תמיכתם סייעה בידי למלא תפקידי בצבא ללא דאגות יתר.

לגבי הסתיים פרק ‘בארות-יצחק’. לדעתי זה הישגי הצבאי-האישי שאני גאה בו ביותר. עשיתי את הבלתי סביר מפני שאינני שומר על בריאותי…

ב- 20 ליולי הייתי כבר מדריך בענף אימון קצינים ב’התנדבות’ אלא מה?

דוד וגלית, הערכה
קיבוץ כמו בארות-יצחק יכול לעמוד בפני אויב שכוחו עולה עליו כשלוש פעמים מכוחו שלו: ויתרון זה מתבטא בכח אדם, נשק, ציוד, ארגון ואימון הדבר אפשרי רק אם רוחו נחושה. אם המדינה מזדהה ותומכת בעמידתו, ובאמונה שעזרה ותגבורת בוא יבואו, או שיקרה ‘נס משמים’..

מובן שיחסי הכוחות הרצויים ביו כוח-תוקף וכוח-מגן כפי שנקבע בספרי הלימוד הצבאיים אינם ‘הלכה פסוקה’ ואינם מביאים בחשבון גורמים חשובים לא פחות מיחס מספרי של כח אדם ונשק שהם: נחישות, רוח ה”אין ברירה” ויכולת העמידה והספיגה. אלה אינם כלולים בחישוב זה למרות שהם חשובים לא פחות. ובמערכה על בארות-יצחק, דווקא הם הם הכריעו את הכף…

הכוח שתקף את הקיבוץ היה מוגזם, פי כמה וכמה מהנדרש לכיבוש מאחז כמו בארות-יצחק: על אנשיו הספורים, נשקו הדל והנחות, ומיקומו הגיאוגרפי הנמוך, דומה הדבר לשימוש בפטיש נפחים לנעיצת נעץ… בהיסטוריה הצבאית קרו מקרים כאלה.

ספור אחר לגמרי הוא כאשר קיבוץ המונה כ- 63 לוחמים כולל תגבורת ו- 30 לוחמות, מצויידים בנשק קל -שה’כבד’ שבו הוא ‘פיאט’ ומרגמה “3 – מותקף משך שעות על ידי גדוד רגלים מתוגבר בתותחים, טנקים ושריוניות. שיש לו סיוע אווירי צמוד ושליטה מוחלטת באוויר, גדוד בעתודה וגם היוזמה בידיו.

כשיחסי הכוחות הם כאלה והקיבוץ מצליח להחזיק מעמד ולשרוד הרי זה בגדר מזל ונס… כל איש צבא יסכים שבתנאים אלה לקיבוץ לא היה סיכוי. השאלות הן רק: כמה זמן יחזיק מעמד? וכמה נפגעים יהיו?. יש לזכור שכבר בתחילת הקרב נגרמו לקיבוץ תקלות חמורות שפגעו במורל לוחמיו וגרעו מיכולת עמידתו:
ניקוב מגדל- המים בשעות הבוקר, ותוצאות ההצפה.
התפוצצות בעמדה הצפון מערבית על 5 הרוגיה, ו4- הלוחמים הנוספים שנהרגו בקרב פנים אל פנים לידה, כשחדרו המצרים לחצר הקיבוץ.
הניסיון הנואש לעצור את המצרים שחדרו לחצר ותפסו מבנים חולשים, ומרבית שטח חצר המשק.
הנתק בקשר בין 14:00 ו- 16:00 שפגע קשות במורל.
הפגיעה במורל הלוחמים והרהורי הכניעה כשהם רואים את הכח הטרי- המצרי נערך להתקפתו המכרעת, והם חדלי-אונים מולו.

לדעתי צריך להסיר את הכובע בפני הלוחמים הנחושים של בארות-יצחק שהצליחו להילחם ולשרוד בתנאים כאלה, וביחסי הכוחות שהיו… והם בהחלט ראויים לאות הצטיינות קיבוצי כפי שהמליץ עליהם משה נצר, מג”ד 2 חטיבה 11 פלמ”ח במכתבו מ- 27.2.49.

ניתן לקבוע שלא נותר להם סיכוי לעמוד בפני ה’התקפה המכרעת’, כשרוב המשק מוחזק כבר בידי המצרים, והמגינים מרוכזים במתחם, ‘פרימטר’ שממדיו 100×150  מטר, ובמחשבתם עולים כבר הרהורי כניעה…

מבחינה תותחנית ‘מקצועית’ לעולם לא אבין איזה ‘נס’ חוללנו עם שני תותחים, שיתרונם הגדול הוא שאפשר להסתירם בשדה קוצים… תותחים שיש להם טווח-קצר ופגז-קל. שאינם יריב ראוי לתותחי המצרים, וגם לא לשריונו ולמטוסיו.

לא הייתה לי כוונה להפוך ‘למציל בארות-יצחק’ ( כדברי מפקד חיל התותחנים ואחרים ) לא באשמתי זכיתי בהגרלה. אותו יום היה יום של מזל לכולנו, וכמה פעמים גם לי…

זה המקרה היחיד הידוע לד”ר פון-ויזל וגם לי שחיל התותחנים פעל לבדו, והביס אויב עדיף כל כך, גרם לו אבידות כבדות ב2- תת-תותחים.

מה גרם לתבוסת המצרים?  ההפתעה והתיזמון timing שבעצם הפעלת התותחים, פגיעות ה’בול’ שלי, ששיתקה את ‘מרכז העצבים’ של הכוח המצרי.

שמעון מא”ז המשק מוסיף ואומר:” היה לנו מזל שאיחרתם להגיע (?? י’ י’), הגעתם בדיוק כשכל הכוחות היו מרוכזים וערוכים להתקפה המכרעת, הירי שלכם הפתיע והביס אותם, השעה הייתה מאוחרת מדי עבורם לנסות התקפה נוספת”.. יש בזה משהו ואני נוטה להסכים.

לי אין הסבר הגיוני אחר היות ואינני נוטה להאמין ב’נסים’, בבאבא-סאלי או בקמיעות. אילו הגענו קודם היינו יורים על כוחות מפוזרים בשטח, אפקט ההפתעה של תותחינו היה מתמסמס ולא משפיע כלל. וכמובן שגם הפגיעה המוצלחת שלי במפקדה לא הזיקה.

חוסר יכולתם של המצרים ל’אלתר’ ולהתמודד עם המפתיע והחורג הייתה בעוכריהם. הם לא יודעים להגיב כראוי אם הצפוי ‘לפי הספר’ שלמדו ותרגלו ממנו לא מתממש בפועל. לא פחות חשוב הוא חוסר המוטיבציה של החיילים המצרים, והפער בינם לקציניהם. ל’נס’ צריך גם טיפת מזל, מזלנו שהיריב ממול לא היה הלגיון הערבי. זה כלל גדול בתורה שעליו אמרו רבותינו: “צריך לדעת לבחור את היריב הנכון”…

הקרב מזויות שונות
ציטוט משערי-עזה ע’ 30 ” לפתע פתאום באו עשרה פגזים מן הצד היהודי ממש לתוך ריכוזו של האויב, הם פגעו יפה…. ובשורות המצרים התחילה מנוסת בהלה… הטנקים שעמדו לא רחוק מהמחנה נסוגו אף הם. המצרים המבוצרים בתוך הבית בפנים המחנה התחילו לסגת ולרוץ בכיוון עזה “

ד”ר פון-ויזל, במחקרו: “התותחים 65 מ”מ (פלגה ב’ מפקד יאורי) יצאו להגנת בארות-יצחק, שם הגשימו אחת הפעולות היפות ביותר של חיל התותחנים העברי במשך כל המלחמה, התותחנים של הפלגה האמיצה הזאת יחד עם מפקדם רכשו לעצמם כיבוש אשר לא ישכח בחיל” (הגזים קצת, מעולם לא אוזכר המבצע, ומשום-מה אינו חלק ממורשת-הקרב של צה”ל… י’ י’)

האם נותרה לי בררה אלא להסכים לכל מילה שכתב… אך אני  תוהה עדיין, מדוע לא ראיין אותי במקום את המשנה הטכני ה’אלמוני’ שלי?

שמחה שילוני מפקד הטור-המשוריין לשאלתי (11/1987): מה היה גורל המשק אלמלי פעלו התותחנים? “לא היה מחזיק מעמד, לפי המברקים שהתקבלו מהם, וגם לפי תאור המצב במשק, כפי שסופר לי לאחר מכן”

להזכירכם, בערב אותו-יום התמנה שמחה למפקד המקום, ושמע ממקור ראשון, מפי הלוחמים ששרדו ולחמו שם מה שקרה.

חיים בר-לב משיב לשאלותיי (11/1987):
(1)  להערכתך מה היה קורה למשק ללא פעולת התותחנים?.. תשובה: “המשק היה נכבש לדעתי ללא ספק”
(2) אני לבר-לב “פרדי ספר לי, (ספט’ 1987) שהומלצתי על ידו לאות הצטיינות. האם גם החטיבה (חטיבת-הנגב) המליצה? “בר-לב משיב: ” לא זכור לי אם החטיבה ו/או אני נשאלתי על כך. אך ללא ספק, היינו מצטרפים להמלצה”..
(3) לשאלתי: ” מה הייתה הערכתכם במטה על הקרב?” “קרב שהיה כולו מזל ושהוכרע כשפגז הטיווח פגע במרכז העצבים של ההתקפה המצרית”
(4) “מה דעתך על המסופר בספרו של י.כרמי בדרך לוחמים” עמ’ 323-319 על חלקו בקרב בארות-יצחק? בר-לב בלקוניות: “יש בו מספר אי דיוקים..”

ב”קלטת שהוקלטה על ידי “אוהלי-פלמ”ח” חלק ב’ אומר חיים בר-לב על הקרב בבארות-יצחק:” יאורי פתח בפגז טיווח שפגע “בול” במרכז המפקדה המצרית, מיד פתח, כנהוג, באש לתכלית על המפקדה, וזה הביא לנסיגת הכוחות המצריים שהיו כבר בתוך המשק” לא ידעתי על קיומה של קלטת זו, היה זה רק מקרה ששמעתי חלק מקלטת זו בשידור ליום-העצמאות שעבר, מיהרתי לקנותה.

לעלון התותחנים מספר 3 ( מ 20.7.1948) כותב פרדי-בלום, שהיה אז מפקד תותחנים בנגב:
“בשעה 09:00 נתקבלה ידיעה שבארות-יצחק הופגזה קשה במשך שעתיים ושכוחות אויב הסתערו עליה. כוחות אלה מנו כ35- שריוניות מכל הסוגים וכ- 400 רגלים. כנגדם עמדו עשרות בודדות של מגינים, האויב הצליח לחדור למשק והתפתח קרב פנים אל פנים. בערך בשעה 10:00 שידרה הנקודה קריאה נואשת לעזרה. מנקודה אחרת נשלחה תגבורת. שיצאה בקבוצות קטנות הואיל והאויב נהנה משליטה מלאה באוויר. מטוסיו חגו בשמים כל היום, הפציצו והרעישו את הנקודות העבריות והתחבורה ביניהן, משום כך התקדמה התגבורת באיטיות רבה. בינתיים התבצר האויב בחלק המערבי של המשק ובפרדס הסמוך והקרב הנואש נמשך.

התגבורת כללה פלגה אחת של תותחי שדה, תחת פיקודו של הקצין י א ו ר י  י ו א ל  (מודגש בעתון י’ י’), על אף כל הקשיים, הצליחו אנשינו להגיע לטווח פעולה ולתפוס עמדות. על טורי התגבורת שלנו… כן הפעיל האויב תותחי 25 ליטראות. יאורי נפצע כעבור זמן מה (לא מדויק, זה קרה אחרי 6 שעות תחת אש מטוסים ותותחים י’ י’ ) מרסיס של פגז 25 ליטראות, שגרם לשבר בידו הימנית. אף על פי כן קור רוחו לא עזבו והוא ניסה להמשיך בתפקידו, אך למרות כל מאמציו לא יכול לעשות זאת ובינתיים כבר החשיך.

יש לציין שהודות לעבודתה היעילה של הפלגה ניצל המשק על סף כיבושו. מטה החטיבה ומטה הפעולה הודו, שפעולה זו הצילה את משק בארות-יצחק. ” לא רצוי להסתפק רק בעדותם של ‘בעלי-ענין’ אנשי-הצבא.

 להלן סיפורו של חבר הקיבוץ (“הארץ” 27 יולי 1948): “ניחשנו שבשעות הערב תתחיל ההסתערות המכרעת של האויב. בשעה 5 בערב קיבלנו ידיעה שהתותחים שלנו הוצבו, ואמנם מיד אחרי זה הם פתחו באש לעבר האויב. הפגיעות היו מדויקות ביותר, והן ניתכו על ריכוזי האויב. כוחות האויב התחילו ב- 17:30 בהתקדמות חיל שריונים ואחריו מאות של חיל רגלים, אך פגזי התותחים התחילו לפגוע בהם. בהלה השתררה בשורות האויב, ואחרי הבהלה התחילה מנוסה. השיריונים התחילו לסגת ואחריהם ברחו חיל הרגלים. הם ממש נשאו רגליהם וברחו.

הייתה זו לנו הזדמנות נוחה ביותר לקצור בהם ועשינו את המלאכה על הצד הטוב ביותר. אותו זמן התחילו גם חיילי-האויב שהיו בפנים המשק לסגת בבהלה, אף בהם קצרנו קציר מות ורובם נפלו בשטח המחנה שפונה מאויב. נסיגת האויב הייתה מוחלטת ותבוסתו נמרצת. תותחינו ליוו אותם בפגזים מרחק רב והרגו בהם הרג רב, ובזה נסתיים הקרב על בארות-יצחק. אבידותינו היו 17 הרוגים ו- 12 פצועים. “

אותות
התחלתי לאסוף חומר (1987) מתוך רצון להעסיק עצמי לאחר שנאלצתי להפסיק לעבוד, מסיבות בריאות. כך הגעתי ופשפשתי בארכיון צה”ל שם קבלתי לקריאה את מחקרו של ד”ר פון-ויזל על “תולדות חיל-התותחנים במלחמת-העצמאות” שרק על קיומו שמעתי קודם לכן, וכן חומר אחר שנעזרתי בו. במשך השנים שעברו מפעם פעם שמעתי רמז, שמועה או לחישה שהמליצו עלי לקבלת אות-הצטיינות, אך איש לא דבר איתי ואף אחד לא ‘הודה’ בכך בפה מלא. לא ראיתי ‘דוקומנט’ כלשהו בכתב… הייתי עסוק מדי, הן בצה”ל ולאחר מכן באזרחות מכדי לעסוק בענין זה, וגם לא ייחסתי לו חשיבות יתרה.

יום אחד אומר לי מיכה האחראי בארכיון: יש לי הפתעה בשבילך,  יצא לרגע חזר ונתן לי צילום המלצה רשמית להעניק לי אות-הצטיינות עבור פעולתי בבארות-יצחק, הנושא תאריך 25 יולי 1948 עליו חתום שמואל אדמון מפקד חיל-התותחנים, וישעיהו לחובר מפקד גדוד 1 שדה. מאז ראיתי אותם עשרות פעמים ואף פעם לא אמרו לי דבר, כוחה של ‘קונספירציה’…

אצטט בקצרה מהמלצה זו, שנחתמה עשרה ימים אחרי האירוע “… אש מרוכזת של תותחים ופצצות ניתכת עליהם. על אף הכל פעל הקצין יאורי שהיה מפקד תצפית בלי הפסק ובלי להתחשב לסכנה לחייו וע”י אש מרוכזת הצליח לגרום לו אבידות בנפש ובכלי רכבו והביא אותו למנוסת בהלה. ההפצצה נמשכה, ויאורי נפצע.. הוא נסה להמשיך בעבודתו אבל לא יכול… הקצין יאורי הראה אומץ לב רב במילוי תפקידו וכתוצאה מזה ניצלה בארות-יצחק”

שמואל אדמון מאשר את ההמלצה: ” הקצין יאורי הראה אומץ לב רב ושמש דוגמה אישית יפה לאנשיו ע”י כך נצלה בארות-יצחק מכיבוש האויב”

המלצה זו עוררה בי מיד את השאלה המתבקשת מאליה, כיצד יתכן שלאחר מלחמת-העצמאות הארוכה, הקשה ועקובת-הדם בה היו לנו כ- 6,000 הרוגים, הוענקו רק 12 אותות !!! ומה אתי?  האם דנו בכך? האם דחו? ומה עם הרבים האחרים? האם העוול הזה יתוקן? האם שנת-היובל איננה האירוע המתאים לתקן עוול זה?

לאחר התעניינות ופניות התברר לי שאכן היו הרבה יותר מומלצים, כאלפיים, שמאות מהן נדחו… ל- 12 הראויים הראשונים הוענקו האותות כדי להספיק להציגם ביום-העצמאות הראשון למדינה 1949. מסיבות בלתי ידועות לי חוקק חוק שמעתה ואילך לא יהיו אותות בצה”ל, אך לאחר מכן חוקק חוק חדש שמעתה שוב יוענקו אותות בצה”ל ותחולתו עם אישורו ואינה חלה על לוחמי תש”ח. וכך קופחו דווקא מגישי “מגש הכסף” שעליו קמה המדינה ולא מדובר כאן על הטבות והנאות אלא על ציון והכרה, ועל כך שמורשת הקרב של צה”ל נמצאת מפסידה.

לעוול זה יש הסבר מנהלי קלוש: צה”ל של תש”ח היה צבא בהקמה ללא נהלים וללא מסורת. מאז מונו מספר-וועדות לקבוע את הראויים לאות, אך מסיבות רבות ומובנות קשתה עליהם המלאכה “לבור את הבר מהתבן”. ואם כך, נשאלת השאלה לפי איזה אמות מידה נבחרו אלה שנבחרו?  כי ברור שללא אמות מידה ברורות, אי-אפשר לבחור 12 מאלפיים… האם נעשתה הגרלה? האם נשלפו אקראית מהערימה?  ועוד שאלות רבות שלא קבלנו עליהן הסבר כשלהוא. אני רוצה להבהיר כי אינני מערער על זכאותם לאות, של אותם 12 שקבלו אותו, אלא רק על אמת-המידה והנוהל הגלוי והתקין, ללא איפה ואיפה.

יתכן שבהחלטת בן-גוריון להקפיא את חלוקת האותות היו גם שיקולים פוליטיים, אישיים או אחרים: בעיות פרוק הפלמ”ח ולוחמי הלח”י והאצ”ל הזכאים להכרה במעשי הגבורה שביצעו. על כל פנים, 50 שנה חלפו מאז ומעולם לא פורסם ברבים דבר וחצי דבר בענין זה, לא ידוע דבר על הוועדות, מי ישב בהן, מה היו הקריטריונים לפיהן דנו, מה הסיבה להפסקת פעילותן, ומי היו המומלצים, קונספירציה. החומר לא ייעלם לחלל, הארכיונים חייבים להיפתח ותוכנם יהפוך נחלת הכלל לכל היותר לאחר 50 שנה.

זה לא סופו של העניין. צה”ל, ככל צבא אחר חייב להכיר במעשי גבורה, תעוזה, יוזמה והצטיינות של לוחמיו ושל מורשת-הקרב שלו.

מדברים על הקמת אתר ‘הר-איתן’ להנצחת צה”ל, את מי ינציחו שם, האם ידלגו על לוחמי-תש”ח, האם תולדות צה”ל תתעלם ממלחמת השחרור ולוחמיה? האם יתחילו ממלחמת ששת-הימים?  ומלחמת העצמאות, ‘יוק’ ‘היתה כלא היתה ‘?  איך ולמה נהרגו 6,000 הרוגים אזרחים וחיילים בתש”ח?. שאלות יש, אך  תשובות אין.

חשבתי לתומי שיום השנה ה- 50 למדינה הוא יום ראוי לתיקון המעוות הזה. ועוד לפני שנים ב- 1993 פניתי לכל הגורמים האפשריים בכתב והדגשתי שיום- היובל למדינה והטכס הפותח אותו, הוא היום הראוי לתקון העוול הזה.

בלי לתת לי הסבר כלשהו, הסבר מתקבל על הדעת, דחו את פניתי בטענות שונות ובלתי ענייניות. 50 שנים הוא זמן מספיק לכל הדעות להתגבר על כל קושי מנהלי/משפטי ולפתור כל ‘פלונטר’.

התכתבתי עם: סגן שר הביטחון מוטה גור, הנשיא ויצמן, יצחק רבין ראש-הממשלה ושר הביטחון. שכתבתי לו  מכתב הנושא תאריך, יום הירצחו… שכמובן לא שלחתיו.

לא היה לי מזל לא עם מכותבי שנפטרו, וגם לא עם העניין עצמו, כי כל מכותבי פנו תמיד לאותו גורם יחיד במשרד הביטחון שהיה צריך לעסוק בפתרון הבעיה הקשה הזו, ושלא רצה כנראה להתעסק בה, מסיבותיו.

בריאותי הלקויה לא מאפשרת לי להמשיך ולטפל בנושא, תקוותי היא שאי פעם יתעורר מישהו שיצליח לפרוע את החוב שחבה המדינה ללוחמיה, ואולי יהיה זה מישהו שיקרא את ספרי. זו תקוותי.

סילופים וסתם שקרים
הכתוב להלן מיועד רק ל’בעלי ענין’ באמת-ההיסטורית. ראו הוזהרתם, לא תפסידו מאומה אם תדלגו על הקטע הבא…

לאחרונה, כשהתחלתי לכתוב נתקלתי בכמה ‘אי-דיוקים’ שחשוב לתקנם במועד (50 שנה אחרי..). מובטח שאלה לא יוסיפו לי אהדה וחיבה.

(א) בספרו: ‘בדרך-לוחמים’ עמ’ 319-321, כותב ישראל כרמי:
“יצאנו עם התותחים… אז הודיעונו התותחנים כי הם מוכנים לירי… פקדתי להפגיז את המצרים הנמצאים בנקודה… הספקתי לעצור בעד אש התותחים בטרם פתחו במטח הראשון ולכוון אותה אל ריכוז…”

לא דובים ולא יער ולא ישראל כרמי. הוא לא היה אפילו בסביבה. שמחה שילוני סגנו, וחיים בר-לב מפקדו חיפשו אותו. לי לא היה כל קשר איתו ואף לא ראיתי אותו אז מעודי, ומכך נובע:
1 ) לא הודעתי לו שאני מוכן לפתוח באש, כי לא ידעתי על קיומו.
2) לא קבלתי ממנו הוראה להפגיז את המצרים, או הוראה אחרת, הוא לא היה בשום קשר איתי, וגם לא מפקדי…
3) הוא לא הפסיק שום ירי, ולא כיוון שום כלום. ישראל כרמי פשוט לא היה שם במאמרו “חטיבת הנגב במערכה” עמוד פב’, הוא כותב: “היו רגעים שהמפקד בתצפית קדמית קבע בצורה חותכת שאין להתקדם יותר. המצב היה מעורפל, חסר ישע כמעט ובכל זאת הוחלט על התקדמות ויהי מה, ולבסוף שוחררה בארות-יצחק הודות לפעולתנו ולעמידת חבריה בהתאם לתכנית “.

והעובדות:
לא ידוע לי שקבעתי שאין להתקדם יותר, הייתי בקושי סגן, ומי אני שאתן פקודה להתקדם?  להתקדם לאן?  ממילא כמעט ודרכתי על רגלי המצרים…

מי החליט על התקדמות ויהי מה, ישראל?  ולאן?
הקביעה שלו: “ולבסוף שוחררה בארות-יצחק הודות לפעולתנו”… שקרית ומרגיזה במיוחד. עדויות בר-לב, שמחה סגנו של כרמי, פרי וחבר הקיבוץ והמא”ז שלה שמעון מודים בפה מלא שהתותחנים הם היחידים שפעלו והצילו את בארות-יצחק.

שמחה מפקד הפלוגה ומיכה פרי ששרתו בפלוגה והיו איתה שם, מודים שהפלוגה לא זזה ממקומה בואדי ולא פעלה כלל אלא נגד המטוסים התוקפים אותם עד שהתותחנים ירו והביסו את המצרים שנסוג בבהלה. רק אחרי כל זה הקיבוץ שוחרר בערב. ורק אז נכנס הטור המשוריין לגבים.

כרמי לא היה כלל בסביבה. הוא חובש לראשו ‘זר-דפנה’ ואומר ללא בושה: “ולבסוף שוחררה בארות-יצחק הודות לפעולתנו”. אפוא היית אתה? פלוגתך נשארה בוואדי, ואיפה היו התותחנים?…

לסיכום: לא ראיתי את כרמי, לא הייתי איתו בקשר אלחוטי או אחר, לא ידעתי אז על קיומו וגם הוא לא ידע על קיומי, לא נתן לי הוראות או פקודות כלשהן. פקודות קבלתי רק מפרדי, ואיש לא עצר את האש…

שמחה שהיה מפקד הטור בפועל, אומר: “לי בתור מפקד הכוח בשטח לא היה כל קשר ישיר עם ישראל כרמי בזמן ביצוע הפעולה, הוא גם לא ידע היכן הוא, ומה מעשיו”.

בר-לב שהיה המפקד במטה החטיבה, לא ידע אפוא ישראל ולא הפסיק להמריץ אותו להתקדם, כשהוא בטוח שכרמי, נמצא עם הטור המשוריין בואדי. כל מה שאמרת בספרך בענין זה אינו אמת.

לבסוף לפני ימים מספר הגיעו אלי 2 ספרים, העוסקים בין היתר בבארות-יצחק ובהם שגיאות דומות ונראה לי שהמאוחר העתיק ללא בדיקה מקודמו.
א. הספר: “בדרך המדבר והאש” – מאת משה גבעתי, שאף ראיין אותי לצורך זה לפני שנים, יצא ב- 1994 בהוצאת מערכות.
ב. הספר השני: “בר-לב” מאת כרמית גיא ויצא בימים אלה בהוצאת עם עובד, על ידי העמותה להנצחת זכרו של רב-אלוף חיים בר-לב ז”ל.
ג. להלן 2 קטעים מהספר “בדרך המדבר והאש”:
קטע ראשון אמצע עמ’ 176: “שילוני שזכר מביקורו היחיד בבארות-יצחק..
ועל כן עלה לאותה גבעה (לתצפית) ועל כן הורה לכוון תותחיו 150 מטר מערבה למשק..”
תקון: לאחר ששמחה הצביע על גבעת התצפית, נפרד ממני לרגלי הגבעה, ומכאן שלא ראה ולא הצביע על מטרה כלשהי.

קטע שני תחילת עמ’ 177: “.. בר-לב זיהה את ריכוז כלי הרכב ויער האנטנות.. מתוך פרדס סמוך ממערב למשק, ולשם כיוון יאורי את פגז הטיווח הראשון. בשעה 18:40 פגע בדרך נס פגז הטיוות הראשון בתוך חבורת הפיקוד של הגדוד המצרי. בר-לב ששהה בשטח.. ועדכן את יאורי והורה להגביר את קצב האש” – סוף ציטוט.
תקונים: בר-לב שמילא את מקומו של המ”חט “סרגיי” הפצוע לא היה באזור המשק ולא בתצפית. לדברי מאיר פעיל היה במטה ברוחמה, ופעיל נשלח מטעמו לדוות על המתרחש באזור המשק. מכאן שהסיפור מופרך, הפגז הראשון נורה ב- 17:00 בקירוב וכל נס לא קרה, הטיוות היה מדוייק “בול”.
קטע שלישי תחתית עמ’ 58: “..כל הזמן הזה היה בר-לב בשטח, בר-לב הורה לקצין התותחנים”.
תקון: מאחר שבר-לב לא היה בשטח, וגם לא בקשר כלשהוא אתי לא הורה לי לפתוח באש. משהיו התותחים והתצפית מוכנים פתחתי באש.
קטע רביעי בהמשך: “..כמה מלוחמי התותחנים היו טירונים שזו היתה להם טבילת אש ראשונה, והם חששו לצאת מהשוחות..”
תקון: אכן התותחנים פרט לקצינים – היו טירונים וללא קשר לעובדה זו נשארו בשוחות לפי פקודה כשמעלעהם חגים מטוסים על מנת לגלות את עמדת התותחים.
קטע חמישי תחילת עמ’ 59: “..אך רוחו של בר-לב לא נבלה והוא הורה למפקד פלגת תותחי 65 מ”מ לטווח פגזיו לפי הנחיות של אנשי המשק, ואל ריכוז “מטה הגדוד המצרי”.
תקון: הספור יפה אך אין לו שחר, בר-לב לא היה שם, ולא ראה את הפרדס ולא נתן לי הנחיות כלשהן. עם המשק לא היה לי קשר כלשהו ולא הגיעו אלי הנחיות כלשהן.
לסיכום: בראיונות האישיים שקיימתי עם בר-לב, שמחה שילוני ואחרים המצויים בידי אין זכר לכל הנאמר לעיל. לאחר שעות של נסיעה תחת הפצצת ספיטפיירים והפגזת תותחים, כשפלגת התותחים והתצפית היו מוכנים, פתחנו באש.
מפקד התותחים מחטיבת הנגב פרדי בלום נתן לי רשות לפתוח באש, על כל מטרה בשטח לפי שיקולי, וכך עשיתי. בפרדס בחרתי במטרה ראשונה בגלל תנועת רכב מפקדים היוצאים ונכנסים והאנטנות והיות המחסה המוצל היחידי בשטח.

לרגל פתיחתו של אתר ההנצחה ‘מעוז מול עזה’ המספר את סיפור עמידת 3 הישובים של ה’פועל-המזרחי’ : ‘כפר-דרום’ ‘בארות-יצחק’ ו-‘סעד’. בעקבות אירוע זה התפרסם מאמר ב’מעריב’ (12 אפריל 1995 ) של הכתב אלי בוהדנה שראיין את יעקב קיני חבר-קיבוץ ‘סעד’, אני מצטט:
“מספר יעקב: בעיצומה של מלחמה הצליח הפלמ”ח לגייס 4 תותחים שנקראו “נפוליונצ’יקים” וניתנו לקיבוץ “סעד”. אנשי ‘סעד’, ירו, ואז קרה הנס, פגז אחד נפל בלב מערך השריון של המצרים, והם נמלטו. לולא הפגז הזה ספק אם היינו נשארים כאן, אומר יעקב “

על זה נאמר ‘נוח ב- 7 שגיאות’:
(א) איפה וממתי מגייס הפלמ”ח תותחים? האם הוא מפעילם? מי נתן להם תותחים? מי מחלק תותחים?
(ב) היו בבארות-יצחק רק 2 תותחים ולא 4, וזו עובדה.
(ג) הם לא ניתנו ל’סעד’. רק במקרה בחרתנו עמדת תותחים ותצפית 1500 מטר מ’סעד’. לא היה כל קשר בין סעד לתותחנים. לא ניתנו תותחים ל’סעד’, ואנשיה לא ירו.
(ד) ה’נס’ שקרה, קרה לבארות-יצחק, ולא לסעד.
(ה) הפגז פגע במצרים שתקפו את בארות-יצחק, ולא ניסו כלל לכבוש את סעד אותו יום. אני תמה מהי השפעת ‘הפגז הזה’ שנפל ב’בארות-יצחק’ על כך שחברי “סעד” לא נטשוה?… אולי פסיכולוגי?

קיימות רק 2 אפשרויות או שהכתב ‘פיברק’ כתבה מדמיונו-הפרוע בלי קשר למה שנאמר לו, או שיעקב ‘לא דייק’ ורצה ל’פאר ולהאדיר’ את חלקה של ‘סעד’, כך או כך המאמר והעתונאי אינם אמינים.

שקריו של כרמי, והכתבה ב’מעריב’ מאשרים שלהצלחה אבות רבים, והכישלון יתום’… זו תכונה אנושית לא כל כך הגונה.

אילו כל אלה המתיימרים שהפליגו ב’אלטלנה’ אכן היו עליה, היתה טובעת מעומס יתר. לפני שהגיעה לחופינו…

אילו כל אלה המתיימרים ששרתו בפלמ”ח, אכן היו בו, היינו כובשים בקלות את ירדן, סוריה ולבנון… בתחילת המלחמה היו כ- 2,000 מגויסים בפלמ”ח, ובסופה כ- 6,000…

חיל-התותחנים כחיל מסייע, אינו ‘סובל’ מעודף ‘קרדיט’, לכן חשוב  לתקן את הסילופים, ולא לתת לגזול את כבשת הרש מהתותחנים… כיום עוסק מר בוהדנה בסקרי דעת-קהל ברדיו, האם אפשר להתייחס אליהם באמון?  אני מסופק. בקשתו של מר קיני מ’מעריב’ לתקן את הנאמר במאמר לא נענתה. לעתון אין האומץ להודות שכתבו מצץ את כתבתו מהאצבע וטעה

לאחר שפרקתי כעסי, אחזור ואמשיך בסיפורי.

ירושלים
בעיות
כשידי עדין חבושה בגבס, חששתי שגם /אחמיץ’ את המלחמה וגם אהיה מחוסר עבודה… אחרי חופשה מקוצרת של כמה ימים, ‘התנדבתי’ לבוא לבה”ד 9. מצאתי עצמי מדריך בענף אימון-קצינים. הייתי שם כחודשיים, עד שעליתי לירושלים.

חיל-התותחנים רצה להעשיר במהירות את הידע של קציניו, לא נתן להם מנוח. בחודשיים אלה השתתפתי בקורסים: קורס השתלמות לקצינים מחזור א’ בשייך-מוניס, קורס לתצפית אוויר. והכרת התותח שהגיע זה עתה: ‘קרופ’ 75 מ”מ. תותח שהחליף את ה’נפוליאונציק’ והפך לנשקו העיקרי של חיל התותחנים, עד לסיומה של מלחמת-העצמאות.

חומר ושיטות ההדרכה בחיל-התותחנים שהתחילו מ’בראשית’, שורשיהם בארטילריה הבריטית, באימון שלנו באיטליה ובניסיוננו שהצטבר בחזית במלחמת השחרור. ההדרכה השתפרה ללא הכר. טירוני תותחנים התאמנו במרץ, היו קורסים מקצועיים למקצועות הנדרשים בחיל: משנים-טכניים, סמלים, קצינים וכו’. הפעילות היתה רבה ופורה.

במקביל נפתח המחזור הסדיר הראשון של קורס קציני- תותחנים. אך לחיל-התותחנים עדיין לא הוקצה  כח- אדם מתאים.

סיפר לי י. פורת איך ביוזמתו השיג את המועמדים המתאימים לקורס הקצינים הראשון. היות שאז עדיין לא היה מיון והקצאה מסודרים בצה”ל, כח-האדם הראוי נשלח לחיילות אחרים, היה מקום ליוזמתו, הוא מספר: ” נסעתי למחנה סירקין, מחוץ לשער חנתה משאית עם מועמדים לקורס קציני חי”ר. ניגשתי לנהג ופקדתי עליו לנסוע אחרי. חטפתי אותם ואלה היו מסיימי קורס קציני-התותחנים הראשון, שבוגריו מטובי הקצינים שלנו…

המפקדים שוב לא נדרשו לעמוד במצבים קשים, כשהם צריכים להשתמש בנשקם כדי שחייליהם לא יברחו מתחת ידם… הייתה להם כעת אפשרות להכיר את חייליהם בשמם, לתהות על קנקנם טיבם ויכולתם, לשמוע מה רצונם של אלה לעשות משך שרותם, ולעזר לכל אחד להגיע לתפקיד הראוי לו.

נרכשו והגיעו תותחים טובים יותר, ה’נפוליונציקים’ הוחלפו בתותחי ‘קרופ’ 75 מ”מ על גלגלי עץ, שהוסבו כעבור זמן לגלגלי גומי ( צמיגי רכב ). ה’נפוליונציקים’ שחוללו ניסים ונפלאות, הרבה מעל הצפיות ה’ורודות’ ביותר יצאו לגמלאות, ומקום כבוד שמור להם במוזיאון החיל, יש להעריך אותם על התוצאות המפליגות שהשיגו בדגניה ובבארות-יצחק.

היה לנו חומר הדרכה מודפס, שמקורו בצבא-הבריטי. אחרי שתורגם לעברית, הותאם לתנאים בארץ לאור הניסיון שנרכש, תוך כדי מלחמת-השחרור. מכל מבצע הופקו לקחים שיושמו במהירות. מצאתי עצמי מדריך וחניך בעת ובעונה אחת. היה לי ניסיון קרבי טרי ומגוון, שהחייל רצה להקנותו לאחרים… הנוהג היה שקציני-שדה עשו סבב עם המדריכים בבה”ד 9, ואלה הזינו את אלה. כך נוצל הלקח-הקרבי העכשווי שיושם במהירות בחומר הלימודים. בבה”ד 9 היו כבר דגמים להמחשה, ואמצעי-עזר להדרכה. אני הוספתי עליהם אחדים משלי.

תותח ‘קרופ’ 75 מ”מ גרם ל’קפיצת מדרגה’ בעוצמת צה”ל וחת”ם, אך עדיין היה נחות מתותחי הצבאות הערבים, אלא שהפער בינינו הלך וקטן.

הגיע נשק נוסף לכל החיילות בצה”ל. חשוב לציין במיוחד את מטוסי ‘המסרשמידט’ שהגיעו לחיל-האוויר, ושינו לחלוטין את מצבנו על הקרקע. את השליטה בשמים נטלנו מצבאות-ערב לחלוטין, וסיפורים כאלה שקרו לשמחה שילוני, מיכאל פרי ולי כשהפכנו למטרה אישית פרטית לצמד ‘ספיטפיירים’ מצריים, עברו חלפו מהעולם, הפכו ונכנסו לפולקלור ולאגדות, שאיש לא יאמין להן.

מטוסינו התחילו אומנם להשתתף במלחמה כבר במאי 48 בעצירת הטור המצרי ליד אשדוד, אך היו בתחילה מעטים, ועוד לא הגיעו לנגב ולמקומות אחרים. כעבור זמן שוב לא היו השמים הפקר, ואף אחד לא נאלץ לעבור את מה שעברו חברי ואני בחודשיה הראשונים של מלחמת העצמאות.

כעת יכול היה צה”ל להתכונן ולפתוח במבצעים יזומים: ‘עשרת הימים’, בסוף אוקטובר 48, שבמסגרתו נערך מבצע ‘יקב’ ובו לראשונה הכריזה סוללה כ’ על קיומה ופתחה באש…

ב- 2 אוק’ 48 קבלתי דרגת סגן והתמניתי למפקד סוללה כ’, שנועדה לעלות לירושלים. קבלתי את הסוללה שלי כמעט ‘קומפלט’: קצינים, מש”קים, חיילים וציוד הכרחי. וה’העיקר שכחתי’: גם 4 תותחי ‘קרופ’ על גלגלי-עץ ותחמושתם. אימנתי אותם כראוי…

הסוללה עלתה בדרך ‘בורמה’ ירושלימה, לטרון נשארה קוץ בישבנה של המדינה. הקדמתי אותה כדי לסייר ולמצוא עמדה מתאימה. שנמצאה בעזרתה של גונדת ירושלים.

מציאת שטח לעמדת תותחים לא היה קל כלל ועיקר: “ירושלים הרים סביב לה” ואלה משקיפים עליה מכל העברים ומאפשרים עליה תצפית טובה. יש קושי למצוא עמדה שאיננה חשופה לתצפית-האויב. לא היו לנו אפשרויות רבות. לבסוף מצאנו בקושי רב שטח מתאים לעמדת תותחים מוסתרת מתצפית- אויב, בתנאי שלא נרים ראש ולא תעמוד על קצות-אצבעותינו, עמדות- התותחים מוקמו בשטח הפתוח שליד הסמינר- למורות בבית-הכרם.

למגורינו הוחרם פנסיון ‘ביקל’, שבעליו פוצו למיטב ידיעתי, וודאי לא התאבל על כך. לא היה אז, תור של משוגעים שרצו לבלות חופשה בירושלים והתדפקו על דלתו…

עבור המטה נמצא מחסן רהיטים ועתיקות סמוך, השייך לחנות העתיקות הידועה ‘מריאן’ שהנציב-העליון הבריטי היה בין לקוחותיה, וגם אני… המחסן הוחרם. ולאחר שכנוע הוצאו ממנו ה’ענתיקות’. ונשארו בו כורסאות רכות ועמוקות שתענוג לשקוע בהן…

דבר ראשון מיקמנו את 4 התותחים, ומיד התחילה התחפרות. התברר שבירושלים יש לתותחים בעיות מיוחדות, בעיות דומות לשטחים טופוגרפיים הרריים דומים,  ואלה דורשים פתרון יחודי, עוד לפני שנהיה מוכנים לפתוח ב’אש’:

       א.         עמדות-התותחים בירושלים נחפרו לירי סביב השעון 360 מעלות, בעוד שבסוללה רגילה גזרת-האש 90-120 מעלות.

       ב.         יש צורך במספר-רב של תצפיות המקיפות את העיר סביב. בעוד שלסוללת שדה רגילה מספיקה תצפית אחת, ולעתים רחוקות שתים.

       ג.          דרוש ציוד ורשת-קשר לכל התצפיות.

       ד.         לוח-ארטילרי לגזרת-אש של 360 מעלות, גדול פי 4, מלוח-תקני רגיל.

      ה.         חישוב מרווחי-רכס לכל המטרות הרבות מספור שסביב העיר.

להוביצרים ולמרגמות אין קושי למצוא עמדה מוסתרת מאחרי בנינים, ובכל ערוץ וואדי או עמק, הם יורים במסלול תלול ויכולים לפגוע גם במטרה הנמצאת במדרון-הנגדי, למרות שביניהן חוצצת גבעה. מרגמות קלות וכבדות והוביצרים הם כלי-הנשק המתאימים והעדיפים בשטח הררי, אך כיוון שטווחיהם קצרים יחסית, חייבים לשלב גם תותחי-שדה במערך הארטילריה.

לתותחי-שדה תכונות אחרות, הם יורים במסלול שטוח יחסית בזוית קטנה מ45- מעלות, ומכאן הקושי למצוא להם עמדה בשטח בנוי והררי. לתותחי-שדה רצוי שטח פתוח, גבעי או שטוח.

בחפירת העמדות נעזרנו בחוצבי ירושלים המנוסים. התחפרות בסלע הייתה עבודה  ה’גדולה עלינו’.

כיוון שרצו לשמור אותנו כהפתעה לאויב, נצרנו את אישנו, היה לנו זמן מספיק לגמור את כל ההכנות לפתיחה באש.

את התצפיות סביב ירושלים בחרנו לאחר סיורים רבים, כדי לצמצם מספרן. משרד-הדואר עזר לנו בהתקנת רשת טלפונים. קשר אלחוט היה לנו משלנו. אך צריך היה לבדוק כל אחת מהתצפיות, אם לא קיימות בעיות מיסוך. גם את הציוד הנוסף הדרוש ‘השגנו’. התנאי הראשון למיקום התצפיות היה תצפית טובה על האויב, אלה היו בדרך כלל על מבנים גבוהים, שנראו גם לאויב.

יום אחד אני עולה למגדל-המים ברוממה, ותוך טיפוס למעלה, חודר קליע- פלדה (מנעל) של תותח נ.ט. 6 ליט’, והקליע שחדר מותז מקיר לקיר ו’רודף’ אחרי ומחטיא. גם הפעם מישהו טעה בכתובת… זו היתה תחושה מצמררת לשמוע אותו ניתז אחרי מקיר לקיר…

נשארה רק בעיית לוח-הארטילריה, תותחן ללא לוח ארטילריה (אז) כשרברב ללא מפתח צינורות, שניהם לא יוכלו לעשות מלאכתם. מבחינת תותחנות שדה ירושלים מהווה בעיה יחודית, ‘אגוז קשה’ שניסיוני בצבא הבריטי, והידע שלי מקורסי השתלמות קצינים לא הכשירו אותי לפותרן. ‘שברנו’ את הראש. לא היה למי לפנות ולקבל עצה.

גם הקע”ת (קצין עמדת תותחים ) שלי יקותיאלי שסיים בית-ספר לקצינים באיטליה -שהטופוגרפיה שלה הררית ודומה לסביבת ירושלים- והידע התיאורטי שלו עלה על שלי, לא שלף פתרונות מאמתחתו… מבחינה זו הכל היה ‘בראשיתי’ וכולנו היינו בעלי ידע דומה, פחות או יותר, שמשמעותו: איש לא ידע הרבה…

צריך היה ל’אלתר’ משהו, וזה  בתחום תחביבי. הזמנתי לוח לבוד בגודל 4 לוחות ארטילריה תקניים מנגר ירושלמי. קבעתי את הציר במרכזו והנה לך לוח- ארטילריה לגזרה של 360 מעלות… מגרעותיו: צריך מקום רב עבורו ומשנה טכני ארוך-ידיים כדי להגיע לציר-המרכזי. נשמע פשוט ואכן זה כך. לא רשמתי פטנט ואין לי זכויות יוצרים…

בגונדת התותחנים הירושלמית היו: 2 תותחים 75 מ”מ אמריקאים, שני תותחי הוביצר “3,7 תותח אנטי-אווירי צרפתי 75 מ”מ. מרגמות 120 מ”מ ו-”6 שכבר אז לא היו שייכות לחיל-התותחנים אך הופעלו בתאום.

ערב-רב של כלים בעלי תכונות שונות שלא אפשרו הפעלה ממרכז-בקרה אחד. היה קושי לרכז בקלות את האש שלהם למטרה אחת. ומגרעותיהם הנוספות היו טווח קצר, וחשוב לא פחות: התחמושת לכלים אלה הייתה מעטה ולכן התרגל האויב לירי ה’מטפטף והמטריד’ שלהם שלא ‘הזיז’ לאף אחד…

סוללה כ’ הייתה צריכה לתגבר את האש, ולהוסיף לה אפשרויות נוספות:
הפתעה לאויב כשתופעל כ’נשק סודי’ בפעם הראשונה. בפועל נצרנו אישנו עד מבצע ‘יקב’. ל’קרופים’ טווח כ- 10 ק”מ, שמאפשר פגיעה במטרות שהיו עד כה מחוץ להישג יד…

הגברת כוח האש בעיר וגמישותה: כעת היתה יכולת לרכז-אש על מטרה אחת ו/או להעסיק מספר מטרות בו זמנית, יכולת להעתיק במהירות אש ממטרה למטרה לפי הצורך.

מיד כשפתרנו את הבעיות המיוחדות לנו, היינו מוכנים לפתוח באש. פתחנו את העסק… were in business we.

על הקע”ת שלי יקותיאלי, מתמטיקאי חובב מניצולי ‘אלטלנה’, הטלתי לחשב את מרווחי הרכס לכל מטרה אפשרית בטווח תותחינו, דבר שעשה בענין וברצון. כך הגברנו את מהירות העסקת המטרות הרבות.

לאחר גמר כל ההכנות, התחלנו להתאמן ולחכות. זמן זה לא היה קל. והידיעה “שעלינו לסתום את הפה ולשתוק” הגבירה את התחושה “שאנו כאן רק לתפארת “… ( משירי תותחני החוף ה14- בחיפה).

משהסתיים מחזור א’ של קורס קציני חת”ם הסדיר הראשון, נבחרה סוללה כ’ לבצע מפגן לפני הרמטכ”ל דורי ומפקד חיל-התותחנים שמואל אדמון בשייך-מוניס במסדר הסיום. התחלנו בהכנות ואימונים למפגן. ככל שהתאמנו עלה מורל הסוללה.

היינו לפני העליה לירושלים עם תותחינו: ‘קרופ’ 75 מ”מ על גלגלי-עץ, תותחים מיושנים ממלחמת-העולם הראשונה, העושים רושם מיושן, אך עולים ביכולתם על תותחינו הקודמים ה’נפוליאונציקים’.

המטכ”ל וחיל-התותחנים רצו להשיג שתי מטרות במפגן זה: להרים את מורל האוכלוסיה ולהטעות את מודיעין האויב, וכך לצורך מפגן זה בלבד קבלנו 4 תותחי- 25  ליט’ חדישים, על גלגלי-גומי. היו לנו תותחים ספורים ובודדים שנפלו בידינו כשלל-אויב, בריטניה לא מכרה לנו אותם בשום-מחיר…

שמחתי לפגוש שוב, במכרי משכבר. הצטערתי שלא היו בידי קודם, אך ניגשתי במרץ להכין את אנשי סוללה כ’ למפגן. המפגן עבר כצפוי ללא תקלות. הרשמנו את הנוכחים. העלנו את ה’מורל’ גם לקוראי-העיתונים ולעמך’. מודיעין-האויב שידיעה זו הגיעה אליו, עם תמונות, הוטעה. אנחנו לא רק ‘אלופי-האילתורים” גם ב’אישרא בלוף’ אין אנו קוטלי-קנים…

הבטחתי לפיקודי חופשה קצרה שתאפשר להם לקפץ לבתיהם לכמה דקות שיספיקו לומר ‘שלום ומה נשמע?  ומיד גם ‘שלום ולהתראות’ ולא יותר, כי היה עלינו להיות בעמדתנו עם-שחר, מוכנים. זוריק שסיים מחזור זה של קורס הקצינים הראשון, סופח אלינו כקצין סוללה, תוספת מוצלחת לסוללה.

הטבח וגם אני ‘קפצנו’ הביתה שמחתי לראות את אילנה ואת בתי נורית, חיינו בדירה קטנטונת חדר וחצי מופרדים בוילון, ידעתי שארצה להגדיל את משפחתי. וחשבתי שצריך לעשות משהו להגדלת שטח המחיה שלנו.

יום אחד נודע לי שיש בתים פנויים במושבה-הגרמנית בירושלים, שהיו ברשות האפוטרופוס לנכסי נפקדים (ערבים שנעדרו) ושאוכל ללא בעיה לקבל אחד מהם למגורי. ומה שנותר לעשות הוא לצאת ולבחור…

לא הייתי בן יחיד ולא הייתה לי ‘פרוטקציה’, סתם התעניינתי בשמועה שהתהלכה במפקדה. פניתי נענתה מיד. נראה לי שמישהו היה מעונין באיוש בתים אלה, ואולי היתה זו מדיניות. לא התעמקתי ולא התעצלתי וערכתי סיור.

מצאתי בית-אבן נאה שתריסיו הצהובים מוגפים וגדר סביבו. הכל נראה כל כך מסודר, כאילו דייריו פינו אותו ב’מוחרם’ האחרון, ורצו להשאיר רושם טוב על הדייר הבא… ואולי קיוו לחזור אליו כשיעבור זעם, לאחר המלחמה.

אילנה הגיעה כדי לראות את הבית. לא היה לנו מפתח, והסתובבנו סביבו, הצצנו דרך חרכי התריס. נראה לי שהיה מרוהט. לא היה לי צל של ספק שאילנה תרצה בו, גם מבחוץ היה עדיף עשרות מונים על דירתנו הזעירה והצפופה. להערכתי היו בו 4-6 חדרים. אך להפתעתי הרבה סירבה אילנה לעזוב את תל-אביב… אחת ההחמצות שלנו.

בית התריסים הצהובים
ההפוגה השניה שנכנסה לתוקפה ב- 18 יולי 1948 לא נשמרה בקפדנות. כל צד ניסה לבצע מחטפים. הפרתה על ידי המצרים היתה העילה למבצעים: ‘יואב’ ‘עובדה’ ‘חורב’ ועוד. משה דיין מפקד החטיבה הירושלמית, רצה ליישר קו ולהשתלט על ‘מובלעת בית התריסים-הצהובים’, שחצצה בין אבו-טור להר-ציון, והייתה כעצם בגרוננו.

עמדת הר-ציון נשארה בידינו לאחר נפילת העיר העתיקה בידי הלגיון הערבי, ושימשה לנו כעמדת תצפית. בית התריסים-הצהובים היה מובלעת בשטחנו, והפריע להעביר אספקה להר-ציון בכבל המתוח מעל גיא בן-הינום, וכשהשתמשו בו היה זה בלילות ובהפתעה.

תוכנן מבצע לכיבוש- הבית, שבו היה תפקיד חשוב ואולי עיקרי לתותחנים. פלוגה מגדוד ‘בית-חורון’ בפיקודו של גדי ובסיוע-התותחנים, תכבוש ותשתלט על הבית. סיירתי במקום, הגעתי למסקנה שהרעשה ארטילרית רגילה ביחוד בהפוגה לא תצלח בגלל סיבות רבות, שהחשובה בינן: רעש התותחים יזעיק את פקחי האו”ם מריבצם, ותתחולל מהומה בינלאומית.

סיבה נוספת: הבית היה בית-אבן מוצק ולהתרסקות פגזים בקרבתו תהיה רק השפעה ‘מורלית’ על חיילי הלגיון המחזיקים בו, אלה לא ייפגעו פיזית מאישנו…

הערכתי שכל עוד ההרעשה נמשכת יורידו הלגיונרים ראש, אך יתאוששו מיד עם הפסקתה המאולצת, כאשר חיילינו התוקפים יהיו קרובים לבית ואז נצטרך להפסיק את אש תותחינו, כדי לא לפגוע בהם…

הפתרון לבעיות אלה היה לדעתי ירי בכינון ישיר, מעמדה קרובה ככל האפשר. לירי ישיר יתרון גדול: הכוון שהוא למעשה קצין-התצפית רואה את פגיעותיו ויכול לתקנן מידית. תוצאות הירי נקבעת על ידי דיוק הפגיעה, וזו על ידי מיומנות הכוון וניסיונו.

מצאתי עמדה צמודה לרגלי תחנת הקמח ‘ימין-משה’ ליד מלון ‘המלך-דוד’, אלא שקרבה זו היתה בעייתית. במלון שכנו פקחי או”ם, נציגים דיפלומטיים ואחרים, שלא ימחאו כפיים למבצע כזה, המתרחש תחת אפם בהפוגה… ואולי אף יראו בכך חוצפה והתגרות…

הירי צריך להיות מהיר, לירות ולהסתלק לפני שהמשקיפים ‘יקלטו’  מי יורה על מי, מאין, ולמה?  אנו חייבים לירות ולהתנדף משם במהירות, במבצע בזק, והפעם ‘החיפזון אינו מהשטן’. כמו כן אסור להשאיר מאחורינו עקבות שהיה כאן תותח… וכדי שהבהקי האש של התותח הקרוב למלון לא ייראו, חייבים למסך ולהסתיר את התותח ממלון ‘המלך- דוד’.

הייתי כוון מנוסה, אך מעודי לא יריתי ירי-ישיר, כדי לדעת מה אפשר לצפות מירי כזה, רציתי לנסות ולבדוק את: הטווח- הרצוי, דיוק-הפגיעה, בחירת סוג תחמושת והשפעת הפגז הפוגע על המטרה.

ב- 9 נוב’  48 החלטתי לערוך ניסוי ירי. לא רחוק מעמדתנו היה הכפר הנטוש דיר-יאסין. מצאנו בית-אבן עתיק שעובי קירותיו 120 ס”מ, פי שלוש להערכתי מקירות המטרה.

הצבנו תותח במרחק זהה למרחק שביו בית ‘התריסים’ לטחנת-הקמח ב’ימין-משה’ שם בחרתי להציב את התותח היורה, ממרחק של כ- 700 מטר, ירינו מספר פגזים מסוגי תחמושת שונים, הלכנו לבדוק מה קרה למטרה?

החדר שהיה לפני הירי שחור ומפויח מעשן המדורות שהבעירו בו דורות של רועי- צאן, היה כעת מכוסה כולו כתמים וחרירים לבנים מפגיעת רסיסי הפגז, צבעו השחור המפויח של החדר, הפך לבן מנומר. הפגזים חדרו דרך הקיר בקלות, כסכין בחמאה… הפגז שנבחר היה עם מרעום השעיה, חודר ומתפוצץ בתוך החדר. כולנו הגענו למסקנה, שמי שיימצא בחדר דומה אין לו עתיד…

כדי להרגיל את המשקיפים לנוף חדש, הקמנו מחיצת יוטה בין עמדת-התותח לבין המלון ימים אחדים לפני המבצע, והיינו מוכנים לירי. ביום המבצע שלחתי את זוריק כקצין תצפית- קדמי המתלווה לפלוגה בפיקודו של גדי. זוריק כבר לא היה ‘ירוק’ בינתיים רכש ניסיון בירי, סמכתי עליו לחלוטין.

לפני שעזב קבענו בינינו קוד פקודות מקוצר לירי מיוחד זה. החלטתי להיות הכוון היורה, דבר שהכעיס קצת את כוון צוות-התותח שנפגע. גם חבריו הכוונים האחרים טענו שלא יתכן שמפקד-הסוללה ‘יגזול פרנסתם’ הרי לכך אומנו ותורגלו… הצדק היה איתם, הבנתי לרוחם. שקלתי שניסיוני ככוון עדיף, וחלה עלי חובה לעשות הכל על מנת שהמבצע יצליח.

זו פעולה  ‘יחודית’ שתהיה ראשונה מסוגה בצה”ל. ירי הדורש דיוק ומיומנות, וגם ‘שפה’ אחרת בין הכוון והקת”ק, שפה קצרה: ” חלון 7 ימין למטה”   “מרפסת 3 ימין” וכו’

זוריק מספר: “הייתי עם המ”פ (מגדוד בית-חורון) במרחק כ200- ב’בית הדוקטור”, (בקרבת בית-החולים הידוע לעיניים).

הירי התחיל באור אחרון כשהגיע הכוח הרגלי קרוב לבנין. הכוונה הייתה לשתק ולפגוע בלגיונרים שבבית על ידי ירי בכינון-ישיר. חיל-הרגלים יתקרב לדלת הברזל שבקומת הקרקע ויפרוץ אותה בחומר-נפץ (הדלת הייתה מצדו המוסתר של הבנין ולא נראתה מהתותח י’ י’), הפעולה נכשלה, לגיונר עקשן המשיך לירות ולשלשל רימונים מהגג על הכוח שלפני דלת הבית..”

כנראה שכוחותינו נעלבו כשלא התקבלו כאורחים רצויים, ב’אהלן וסהלן’ מסורתי, ודלת-הברזל נשארה נעולה בפניהם… גם ‘הכנר על הגג’ המשיך בעקשנות בשלו, לשלשל רימונים, כשהוא ‘רומז’: אתם אורחים לא רצויים. נראה לי שרתק מ’בית הדוקטור’, או ממקום גבוה אחר היה משתק את התלהבותו של הלגיונר שעל הגג, ומאפשר טיפול בדלת ופריצתה בחומר-נפץ.

זוריק ממשיך: “ יאורי הציב תותח ‘קרופ’ 75 בהסתר ליד טחנת-הקמח בימין- משה, והוא היה הכוון. נתתי הוראות לפגיעה בחלונות המבוצרים ובכל חלק אחר של הבנין בו ראיתי אויב, הפגיעות היו מצוינות, הטווח כ- 700 מטר”.

קיבלנו הוראה להתנדף משם במהירות לפני שנתגלה לפקחי או”ם שכבר התעוררו מרבצם, ושמטו באי-רצון את כוסיות ה”דרינקס” שבידיהם, והחלו לברר מה קורה…

משה דיין שהגיע באיחור והחמיץ את הירי, רצה להיות נוכח ב-‘הצגה שניה’ למחרת. לא התקבל אישור לכך, ובמהירות התחפפנו משם…

לאחר ימים מודיע רדיו רמאללה שבפעולה זו, הוענק ללגיונר -”הכנר על הגג”- אות הצטיינות (שהגיע לו ללא ספק), בבנין היו 8 הרוגים (מפגיעותינו) ובכלל זה קפטין אנגלי…

סיכומו של המבצע: הפלוגה התקפלה בגלל טעות תכנון שלא צפתה את הלגיונר העקשן על הגג ואולי ביצוע לא נחוש מספיק, בסופו של דבר היתה זו דלת-פח ירושלמית רגילה, ולא דלת לכספת בנק-לאומי. הירי-הישיר פגע בכל מטרה נדרשת, ומבחינתנו “הניתוח הצליח למרות שהמבצע מת”…

כל הזמן ירו על ירושלים. המצרים מדרום והלגיון מצפון, אלה ואלה ירו אלפי פגזים על העיר, בלי להתחשב בקדושתה, ובעולם אין פוצה פה ומצפצף, המקומות הקדושים נשכחו כאילו לא היו, פקחי האו”ם הפכו אילמים ולא ניסו להפסיקה. אנו החזרנו אש.

ב’יקב’ פתחו תותחינו באש לראשונה, וזו היתה הפתעה רגעית לאויב, שהתאושש ממנה די מהר… בסופו של דבר אין להגזים גם ביכולתם של 4 תותחים להפתיע ולשתק אויב שברשותו עשרות-תותחים שווי-ערך וכבדים יותר, ניסים לא קורים יום יום…

הירי שלנו הרים את מורל תושבי העיר, וגרם שמחה גדולה לתושבי שכונת בית-הכרם שכנינו. התושבים שכבר הסתגלו לספוג הפגזות יום יומיות כמעט ללא מענה, שמחו על שגם לנו ‘תזמורת ‘משלנו. תושבי בית-הכרם באו לראות. רבים התחבקו ונישקו אותנו, כשהם מפריעים לנו בירי… טוב שגם חידוש זה חלף עבר ואיתו מבקרינו, היינו עסוקים מדי כדי לקבלם כיאות.

זוריק נשלח כקת”ק להר-הצופים  שוב ­כקצין תצפית קדמית, בסיוע לכוח שעמד לפרוץ לעיר- העתיקה. לשם עלה כעובד אזרחי, ישב שם 3 שבועות ו’השלים’ השכלתו. ספרים היו שם בשפע… לאחר שהפעולה בוטלה חזר אלינו משכיל יותר.

תוכננה פעולת התקפית על אזור רמת-רחל והסיור בג’יפ חל ביום-כיפור. מפקד הגונדה סרן ח. אדם דתי, יצא אתנו כי הרי “פיקוח נפש דוחה…”, תוך כדי הסיור התקבלה פקודת ביטול למבצע המתוכנן, ח. ירד מהג’יפ וחזר ברגל מספר ק”מ. הערכתי מאוד את התנהגותו ויושרו.

משה דיין ראה כפי הנראה סרט מלחמתי ישן, ממלחמת העולם-הראשונה והיה מושפע ממנו, רצה שנבצע תרגיל-התקדמות חיל-רגלים בחיפוי מסך אש-ארטילרי, שיטת- סיוע שהיתה מקובל במלחמה זו. שם קבלו את הסיכון ש’כוחותינו’ יספגו נפגעים רבים.

לי ובחיל התותחנים בצה”ל, לא היה ניסיון בתרגיל ירי מסוכן שכזה, פרט לצפייה בסרטי מלחמה. לא רציתי ‘להתנדב’ לבצעו. עשיתי הכל להתחמק ממנו, ידעתי שיש בו סיכון גדול לנפגעים רבים. סטייה קטנה, טעות-אנוש כלשהי, ‘אליפסת-הפיזור’ הטבעית של נפילת פגזים, עלולים לגרום לנפגעים, ובמקרה זה אהיה כמובן האשם..

לא עזר לי כלום, לדיין הייתה גחמה. וודאי התרשם מהסרט… התרגיל בוצע בתנאים הבטוחים האפשריים: בטווח-קצר ככל האפשר, כשמסלול הירי ניצב לציר- התקדמות חיל- הרגלים. סימנתי נקודה בשטח שכשתגיע אליה השורה- הראשונה של חיל-הרגלים המתקדם, אפתח בפגז טווח בודד, לאימות הנתונים. כהכנה נעשה טווח- מקדים יום קודם, שוב כדי להקטין כל נזק אפשרי.

במלחמת העולם לא התעסקו עם שטויות כאלה. שם נהרגו המונים בהתקפה אחת, ומה כבר משנה לחייל, אם מת בלחימה או שנפגע ממסך-אש ידידותי מיותר.

כל שרציתי הוא לחזור הביתה בשלום מהתרגיל הכפוי. מצאנו שטח מתאים לרגלי הקסטל ליד הכניסה למבשרת-ציון. פלוגת חיל-רגלים נערכה בשורות. ניתן אות והם התחילו להתקדם ואני דרוך, מתוח וחרד מחכה שיגיעו למקום המסומן. כשהגיעו נתתי פקודת-אש ובו זמנית התפללתי. פגז הטיווח נפל לפני השורות והפגיעה הייתה טובה. רק כמה רסיסים בודדים, ולא מזיקים נפלו בשורה הראשונה.

האש הועתקה קדימה לפי קצב ההתקדמות, והתרגיל הסתיים כפי שתוכנן אחרי כמאתיים מטר. הוקל לי, התרגיל כבר מאחורי וללא נפגעים… נשמתי לרווחה סוף טוב הכל טוב…

מלכתחילה היה התרגיל מיותר. אין סיכוי שיהיה בו שימוש בצה”ל. אופי מלחמתנו שונה, אין לנו המוני אדם שיתקפו שורות שורות וגם לא אלפי פגזים הדרושים להתקפה כזו, אופן ואופי המלחמה השתנו מאז לחלוטין וטוב שכך, שכן במלחמת העולם-הראשונה נמנו ההרוגים במאות אלפים בהתקפה אחת בסדאן או באיפר. ומליונים במלחמה כולה.

ואילו בכל שנות מלחמת- ויטנאם הנוראה לא הגיע מספר ההרוגים למאה אלף וטוב שזה כך. אני מציע שבעתיד רק מפקדים-בכירים ופוליטיקאים יעשו מלחמה… בצה”ל רגישים מאוד לנפגעים. אין ספק שמשה דיין היה נועז ובלתי- מחושב גם יחד.

אני בטוח שאירועים כאלה  ורבים אחרים לא היה קורים לי  בשרותי בצה”ל: תרגיל כזה, או טווח כשהמטרה היא אני-עצמי (בהמשך ) אז עדיין לא השתחררתי עדיין מהמשטר והמשמעת של הצבא-הבריטי,  לא היה לי אפילו מושג על קיום “פקודה שאינה חוקית בעליל” ואלה היו כאלה.

מבצע “יקב”
מבצע “יקב” נערך מליל 18-19 ועד ה22- אוק’. זה היה מבצעה של חטיבת “עציוני”. החטיבה הירושלמית בפיקודו של משה דין. שמטרתה הייתה לכבוש את רכס בית-ג’אללה ולפתוח דרך לכפר-עציון והר-חברון. המבצע היה מתואם עם מבצע “ההר” של חטיבת “הראל”-פלמ”ח שנעזרה גם בכח של “עציוני”. מבצע שמטרתו היתה הרחבת הפרוזדור לירושלים מדרום.

גם “ההר” וגם “יקב” נערכו במסגרת מבצע “יואב”. כל זאת למדתי כרגיל שנים רבות לאחר שאירעו, ואלמלא העניין שלי במלחמת-העצמאות ובבעיות ביטחון בכלל, לא הייתי יודע שגם לי היה חלק- קטן במבצעים אלה.

בליל 18-19 אוק’ 1948 יצאתי כקצין תצפית קדמי לכפר אל-קבו עם הקשר שלי. נלוויתי לגדוד “מוריה” לתת לו סיוע ארטילרי בשעת הצורך. עשיתי הכרה עם סגן מפקד-הגדוד ‘יונס’ ונצמדתי לחבורתו כל אותו לילה. יצאנו לדרכנו ברגל והתחלנו ל”קפץ על ההרים ולדלג על הגבעות”. זו היתה הליכה קשה מאוד שנמשכה שעות. במהלכה היינו צריכים לחצות “טרסות” גבוהות 3-2 מטר. בתחילה לא היתה לי בעיה, אני הרי בוגר קורס לוחמה זעירה… והאחרים?  הרי מדובר בחיל רגלים…

נהנינו מהנוף הפסטורלי והשקט שמסביב. זה היה לילה בהיר עם ירח מלא. כחלוף הזמן הדרך קשתה והלכה והחלו סימנים ראשונים של חיילים כושלים שצריך להמריצם. נתקלנו באש שגברה והלכה וגם אנו לא טמננו ידנו והשבנו אש. הכוח שלנו דיווח על התנגדות, וכך גם הכוח השני, גדוד “בית-חורון”.

במפקדת החטיבה עשו “חושבים” ופתרו את הבעיה: גדוד “מוריה” יורה על גדוד “בית חורון” ולהיפך. האש פסקה ואנו המשכנו בדרכנו ושוב אנו מטפסים על טרסות שאין להן סוף, ושוב אנו יורדים מהן, קשה לי עדיין לקבוע מה קשה יותר לעלות או לרדת…

אני מתחיל להרהר ביני לביני: יואל מה היית צריך צרה זו, הרי אתה סוף סוף מפקד-סוללה שמקומו במטה הסוללה בירושלים, ליד פנסיון “ביקל”, בכורסה-רכה ועמוקה. מה אתה מטפס על ההרים ומקפץ על הגבעות? הרי למשימה כזו בדיוק קיים קצין תצפית קדמית, וזה  תפקידו של זוריק…

וככל שהדרך מתארכת ואין רואים סופה, כעסי גובר בי על עצמי: טמבל רק זה חסר לך, אתה כבר זקן מדי (26) להרפתקאות כאלה, נכון שעברת קורס לוחמה זעירה לפני שנים, אז מה?  זוריק צעיר ממך כבן 20. זוריק סיים זה עתה את קורס-הקצינים והוא בכושר, ועדיין לא רכש ניסיון מעשי בשטח. איך יקנה לו ניסיון אם הוא ישב בכורסה רכה במטה הסוללה, ואתה תקפץ על הגבעות?…

לאחר שעות רבות, הגענו לקרבת הכפר אל-קבו. היה שם שקט שהפליא אותנו, חסרה לנו “קבלת הפנים המסורתית של “מקהלת-הכפר” : נביחת הכלבים…לא ידענו מי נמצא בכפר כעת, למיטב ידיעותינו ישבו בו המצרים, יונס החליט לסייר ולבדוק. מי ראוי ממני הרי אני קצין תצפית קדמי בפועל וזה תפקידי.

שלושה יצאנו לסייר ונכנסנו בזהירות ובשקט לכפר. מתכופפים וצמודים לגדרות-האבן, ציפורי-לילה השמיעו קולות ואנו מתוחים ודרוכים כמיתר, הגענו לכיכר שבמרכז-הכפר. הכל שקט ונראה שהכפר נטוש. אנו מדווחים, לאחר זמן מגיעה תשובתה המפתיעה של החטיבה “צריך לטווח את הכפר”… אני מתחיל לחשוב: למרות שהלילה בהיר. הראיה למרחוק מוגבלת, ולא אוכל לטווח מתצפית רחוקה מהמטרה. הכלל שלימדוני רבותיי בתותחני החוף: hit the middle east and correct the line

אינו תופש במקרה זה, למיטב ידיעתי אין כאן ים… והטופוגרפיה ההררית שונה כאן לחלוטין, מירי לים-שטוח גם אם הוא גבה-גלים. אם אפתח בטיווח רגיל לא אראה את מקום נפילת הפגזים, שייעלמו בואדיות, בגיאיות ובערוצים או שיהיו רחוקים ממני.. למלא הוראה בלתי מקובלת זו, אצטרך להיות בעצמי “המטרה” כי כדי לראות את נפילת-הפגז אני חייב להיות קרוב אליו, ומשום מה, לא מתחשק לי להתאבד סתם כך…

אני מסביר את הבעיה לכאלה שאינם תותחנים והסברי נדחים. משה דיין מחליט שחייבים לטווח את המטרה למקרה שהאויב יחזור ויתפוס את הכפר מחדש, ואז נוכל להנחית עליו אש מהירה ויעילה בהפתעה.

בקרב יש חשיבות לטיווח מהיר ומדויק במקום “גישוש” איטי באש. רוב המטרות הן רכב או חיילים שייעלמו וירימו רגלים ויסתלקו, או ימצאו מחסה לפני גמר הטיווח…

מאחר ואין טעם לסכן אנשים נוספים, השנים שנלוו אלי חזרו לגדוד והשאירו אותי לבדי. אני מתקרב לבית-המוכתר הממוקם בנקודה הגבוהה בכפר, נקודה המסומנת במפה כנקודת טריג (נקודה מדודה מדויקת). אני מחשב טווח ואזימוט, ומעביר פקודת אש לסוללה. וחושב לעצמי: יש סיכוי אפסי שהפגז הראשון יפגע “בול” במטרה, יהיה זה נס אם יפגע בתחום הראיה שלי, גם אז אהיה מרוצה, אתקן נתונים כנהוג. ואתקרב למטרה לאט לאט ובזהירות עד שאפגע בה ולא בי, תודה לאל שהמטרה אינה ארנבת ולא תברח, ואינני חייב להפתיע אותה…

בכל זאת הכל עשוי לקרות, גם בפיס זוכה מישהו… למען הבריאות אני מוצא מחסה אחרי גדר-אבנים נמוכה, נותן פקודה, ולפני שאני משתופף מאחריה ולפני שאני יכול לפלוט “ז’וז’ו” אני שומע “טרח בום” ו “בול” הפגז התפוצץ כמה מטרים ממני ומרסס אותי קלות… הופתעתי !.. מזל שתפסתי מחסה, וזכיתי בפיס של חיי… חשבתי שזה וודאי פגז “סוטה”, ואולי סתם מקרה? שני פגזים נוספים שנפלו בקרבת מקום… משמשים הוכחה לכך שיש קשר כלשהו בין נתונים לפגיעה…

זוריק מספר ( נוב’ 1987, בראיון ) “הייתי בסוללה כשהגיעה הוראה מיאורי לטווח על- עצמו באל-קבו. הדבר היה מוזר ולא מקובל. לאחר קבלת טווח ואזימוט מיאורי, פתחנו באש לטיווח, למיטב ידיעתי האש כמעט ופגעה במטרה: יאורי…”

שני המבצעים המתואמים “יקב” ו-”ההר” השיגו חלק מיעדיהם, ולפתע התעורר כל העולם וחרד ל”קדושת ירושלים” ו”בית-לחם”, חרדה זו גררה התערבות משקיפי האו”ם, נציגי המעצמות ולחץ בין-לאומי, ואולי הגיעו להסכם חשאי עם המלך עבדאללה, על כל פנים, ניתנה פקודה להפסיק את המבצע בעיצומו.

מתבקשת השאלה מדוע לא התערבו משקיפי האומות מאוחדות כשהמצרים והירדנים הפגיזו במשך חודשים, ובאלפי פגזים את ירושלים עיר הקודש… התערבות העולם מובטחת נגדנו כשיש לנו הצלחות ומתעלמת מאתנו כשאנו במצוקה… כמלות השיר “העולם כולו נגדנו”…

כך החמצנו את תפיסת הר-חברון. המצרים שישבו בדרום-ירושלים נסוגו ומסרו את הקו ללגיון-הערבי, קו זה נשאר בידיו עד למלחמת “ששת הימים”. חזרנו לבסיסנו תשושים ועייפים, לא הרוגים וגם לא מרוצים במיוחד…

שגרה
עם יחידת האם שלנו, גדוד תותחני שדה 403 חת”ם בצריפין. היה לנו קשר רופף, שהצטמצם לדחיפת האספקה התחמושת והציוד הדרושים לנו. משך כל התקופה שפקדתי על הסוללה זכיתי פעם אחת לביקורו של הסמג”ד שרצה להיות נוכח באימוני הסוללה, וגם המג”ד ביקר אותנו פעם אחת. ביקורי בצריפין היו מעטים. עם מפקדת-התותחנים בירושלים היה לנו קשר הדוק יותר, היא היתה החוליה המקשרת בינינו לבין ה”קליינטים”: הכוחות הזקוקים לסיוע ארטילרי, ועזרה לנו להשיג מגורים וקשר טלפוני לתצפיות. מצב דברים זה הפך את סוללה כ’ ואת תפקידי לעצמאי ולמעניין. לא הרגשתי את המג”ד נושף בעורפי. נהניתי מעצמאותי, מעולם לא הייתי פקוד נוח או סביל…

בין חיילי הסוללה היו ילידי הארץ ועולים מכל הארצות וגם ממרוקו, אחד מהם בשם עמר היה טיפוס מיוחד. “פלח” מהרי קביליה מאיזה כפר נידח ושכוח אל, טיפוס שלא הסתגל לשגרת הצבא ולמשמעת צריכים היינו ללמדו הכל “מבראשית”: לאכול בסכו”ם, היגיינה-אישית, ושימוש בניר כתחליף רך לאבני השדה החדות והקשות… אחת מהמטלות הנוספות של צה”ל אותם שנים הייתה קליטת עליה וגם בה עסקנו ותרמנו חלקנו.

אני נמצא במטה הסוללה ובחוץ נערך מסדר שיגרתי. רב-סמל קיין בודק את המסדר, מגיע לעמר ומעיר לו משהו. לפתע מתנפל עמר בשצף-קצף על רב-הסמל הנמוך ממנו בראש, צועק ומשתולל כשריר דולף מפיו, משהו כנראה פגע בו.

אני רץ החוצה ורואה את המחזה, בלי לחשוב הרבה חובט בו בקת אקדחי ובעזרת החיילים מצליח להשתלט עליו, להשכיבו על הארץ ו”לארוז” אותו כחבילה בכבל טלפון בידיו ורגליו, לא סיפקו לנו אזיקים. הבאנו אותו לחדר המעצר של המשטרה-הצבאית, וברכנו “ברוך שפטרנו מעונשו של זה”…

יום אחד מגיע טלפון לסוללה, אני נדרש להגיע לחדר המעצר, ואני פוגש בעמר בתאו, ועמר אומר וחוזר בעברית עילגת “רוסה קסין יורי”.

שחררתי אותו והחזרתי אותו לסוללה, ומאז המשפט “אני רוסה קסין יורי” חוזר על עצמו והוא קבל רק את מרותי. עד היום אינני יודע למה ובמה זכיתי… לאט הסתגל אלינו וגם אנו אליו. המעבר המהיר של “פלח” מהרי קביליה לחיל התותחנים בצה”ל, מתרבות אחת לתרבות שונה לחלוטין היה “גדול” עליו כנראה.

הסוללה ירתה לעתים מזומנות, והתאמנה לעתים קרובות סדר היום היה מלא. החלטתי לתת לחיילינו משהו יחודי שיעורר בהם גאוות יחידה. פניתי לבית-מלאכה המטביע סמלים וחותמות ובקשתי עיצוב סמל שבו יהיו שלושה מאפיינים: ירושלים, תותחים ושם הסוללה כ’. התוצאה היתה סיכת כסף יפה שאפשר לענדה על דש הבגד. הוטבעו סיכות כמספר החיילים.

היום וודאי נותרו מעטות מהן. ככל הידוע לי, הייתה זו הסוללה היחידה בעלת סמל יחודי משלה, סמל בלתי רשמי כמובן.

האוכל בסוללה שהיה סביר בתחילה, החל בהדרגה להיות מלוח, תפל או שרוף. איתות ברור שלטבח מציק משהו, במקביל החל הטבח “להפגיז” אותי בבקשות חופשה. הוא היה בעל משפחה נשוי עם ילדים שהתגעגע אליהם. פעמים מספר דחיתי את בקשתו לחופשות כי לא היה לו תחליף, וזה למרות שהבנתי אותו, גם אני הייתי במצב משפחתי דומה.

“חופשה” לא הייתה זכותו של החייל, האפשרות לנסוע בדרך “בורמה” הייתה מוגבלת, וגם לכוננות הייתה השפעה. כך ישבו חיילים וקצינים בלי “אפטר” ובלי “חופשת שבת” ואפילו “חופשה רבע שנתית”… ואיך שהוא הצליחו לשרוד ולהתקיים.

לחצו של טבחנו לקבל חופשה גבר, ויום אחד הגיעו אלי תלונות שהאוכל בלתי-אכיל. טענתו של הטבח שזו אשמת האספקה לא התקבלה על דעתי, אך הוא בשלו, עקשן. היה ברור שהחליט לאלץ אותי לתת לו חופשה או אולי להעבירו קרוב לביתו. צריך היה לעשות משהו.

קראתי אלי לשיחה את הסמלים ורב-הסמל קיין. לאחר שכולם אישרו את גירסתי, סיפרתי להם סיפורים מהווי הצבא-הבריטי. הסיפור על אותו קצין בריטי שהתאנה לחיילים יהודים בטריפולי וכיצד טיפלו בו. רמזתי על “השמיכה” כאמצעי משכנע. לא הייתה לי דרך שיפוטית לטפל בדבר. באחד הלילות מחוץ לעמדת הסוללה ארבו לטבח מספר סמלים והלבישו עליו “שמיכה” חבטו בו בו קצת בלי שזיהה אותם. למחרת מיהר אלי להתלונן.

ש’ “מי הכה אותך?” ת’ “אינני יודע, המפקד”
ש’ “למה היכו אותך, למי יש סיבה?” ת’ “אינני יודע, המפקד”
ש “ במי אתה חושד? “ “אינני יודע, המפקד “

אין ספק שהשתכנע שבדרך זו לא יגיע הביתה לחיק משפחתו, אחרי שהשתכנע גם טיב וטעם האוכל השתפרו…

הסוללה היתה בפעילות מתמדת, וכסוללת התותחים היחידה בעיר, היתה בהיכון מתמיד, אך כפיצוי לכך תנאיה חיים שלנו היו טובים כמו בפנסיון, הרי לא לחינם התגוררנו ב”פנסיון ביקל”. מטה-הסוללה עם כורסאותיו הרכות הפך כמעט למועדון. לא עבר זמן רב וקציני חת”ם מהיחידות האחרות בעיר. הפכו בני בית אצלנו “במועדון” שלנו.
ביניהם היו “טיפוסים”: יורי מקפיד מאוד על הופעתו המצוחצחת כקצין לשעבר בצבא-הפולני. אינני בטוח מהם התפקידים שמילא שם. לאחר שחרורו הצליח להשאיר רישומו על חיי התרבות בארץ ועד היום זוכרים אותו בהערכה. שנים מספר נשארנו ידידים, אך עם הצלחתו גבה לבו ואת חבריו הותיקים נטש. בי נזכר שוב כשעסקיו הסתבכו והידרדרו ושלי פרחו… בגלל לחצם של נושיו נאלץ לעזוב את הארץ.

ביקר אצלנו גם ו’ קצין ארטילריה שהגיע מרוסיה, ושסימן ההיכר שלו היה השינל (מעיל) הארוך אותו לבש בלי להתחשב בחום, ומגפי-העור השחורות שלו, שאולי לא חלץ אותם גם בביתו. אהב לשתות כוסית ולספר על שירותו בצבא-האדום. שמעתי ממנו סיפורים שספק היו ואולי לא. תמיד הייתה בפיו הפקודה אגון (אש), ובזה התמצתה התותחנות ששמעתי מפיו.

סיפר לי י. פורת ידידי שמיין את העולים שהתיימרו להיות קציני-תותחנים בצבא-האדום. הוא עסק בניסיון לשבץ אותם ולנצל את הניסיון והידע שלהם לתועלת חיל-התותחנים שלנו שהיה זקוק לקצינים מנוסים, ומי מנוסה בארטילריה מהרוסים?… הוטל עליו לראיין אותם ו”לבור את הבר מהתבן” לשמחתו הגדולה רבים מהם סיפרו שבצבא הרוסי היו דויזיונרים… הוא קיווה להעלות ‘דגים שמנים’ בחכתו, אך לא ציפה ל’לויתנים’ שכאלה..”

חיל התותחנים מקבל מיד תגבורת רצינית של קצינים שפיקדו על דיביזיות ועולה מיד לליגה הבין-לאומית !!
מפקדי ארטילריה בדביזיה רוסית זה משהוא משהוא שאין לזלזל בו. לארטילריה בצבא הרוסי יוקרה, עוצמה ומשקל רב.
משום מה ריבוי הטוענים להיותם דיביזיונרים העלה חשד וספק בלבו, לא יתכן שיהיו כל כך הרבה, כולם יהודים וכולם יעלו ארצה… לאחר בדיקה קצרה התברר שמדובר בסמלי צוות-תותח המכונים שם כך… כאלה היו לנו רבים תוצרת-הארץ ודוברי עברית… למען ההגינות צריך לומר שהיו גם כאלה שאכן היו קציני-תותחנים בעלי ידע וניסיון.

לירושלים חזרתי פעם נוספת כמפקד גדוד שדה 402 המוביל את הטור הממונע, במצעד יום העצמאות ב1951-. שרתתי בירושלים תקופה מלאת ענין פעילות ועצמאות.

הועברתי לבית-ליד כמפקד גונדה בגדוד שדה 406, ובמאי הועליתי לדרגת סרן.

פרק ו' – צבא-הקבע

מבוא
פרק זה עוסק בתקופה שלאחר סיום מלחמת-השחרור ועד לשחרורי משרותי בצבא-הקבע, וחופפת בערך את השנים מאז שסיימתי את תפקידי כמפקד סוללה כ' בירושלים (מאי 1949) ועד שהשתחררתי מצה”ל 26 מרץ 1959.

לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון עם סוריה, התחיל צה”ל להתארגן ולהתמסד, הונהגו נהלים, התקיימה הדרכה מסודרת, נקבעו כללי הגיוס, סד"כ והפטורים. משך תקופה זו נמשכו תקריות, המלחמה פסקה ותקריות אלה שהיו מקומיות לא הפריעו להתארגנותו של צה”ל.

ביחידות בהן שרתתי לא חסרו אזעקות על-אמת ואזעקות סרק. אך בסך הכל היה פחות אקשן, כך שהשרות בצבא הלך ודמה יותר ויותר לשרות שגרתי בזמן שלום. המתח והלחץ חסרו.

ממבצע "בן-נון ב'" בלטרון ואילך, נפרץ מחסום הקידום שלי. קודמתי בדרגה ובתפקיד בקצב מהיר, מהיר מדי. וככל שעליתי בדרגה התרחקתי מזירת הקרב. במקום להשתתף באירועים באופן אישי פעיל, פקדתי על פיקודי לבצע מטלות שהוטלו על יחידתי. זו אקסיומה בלתי נמנעת: ככל שאתה מתקדם ועולה בדרגה, כך אתה מתרחק משדה הקרב ואפילו ממגרשי/שדות האימונים ואתה עוסק בתכנון האימון, תכנון כללי, פיקוד ומנהלה במקום בלחימה.

וככל שזה לא מצא-חן בעיני השלמתי כמובן, עם מצב זה וקבלתי עלי את הדין. זו דרכו של עולם, והצבא חלק ממנו. לא ציפיתי שכדי לרצות את הצורך שלי באקשן תפרוץ מלחמה… ניסיתי למצוא פורקן במה שעשיתי, ותחביבי עזרו לי בכך.

האיום והסכנה לקיומה של המדינה חלף. מדינת ישראל הנהיגה שרות-חובה סדיר ושרות-מילואים. כח-אדם שוב לא חסר… כיום יש כנראה אפילו עודף. רבים משתחררים בקלות, מבלי שתהיה להם סיבה אמתית לכך.

כשסיימתי את תפקידי כמפקד סוללה כ' בירושלים, הייתי בן 27 שיותר משליש חייו הוקדשו לצבא ולמלחמה. הרגשתי שעשיתי דיי ושהגיע הזמן להעביר את השרביט לאחרים, ולהתחיל לעשות לביתי. קיים גיל שאם עברת אותו, שוב אינך יכול להתחיל בקרירה אזרחית מנקודת ההתחלה, נקודת האפס.

נקראתי לראיון אל מפקדי ששכנעו אותי בנימוקיהם: “נכון, יש לנו כעת קצינים צעירים, שעברו הדרכה טובה ומסודרת, אך אין להם עדיין ניסיון קרבי”… נימוק משכנע שלא יכולתי לעמוד בפניו, נשארתי, שוב מתנדב ופראייר…

המשכתי בשרות קבע עוד 9 שנים, וכך במקום להשתחרר בן 28 השתחררתי בן 37. בדיעבד נותרו לי רק כ20- שנות עבודה עד שנאלצתי בגלל תאונה להפסיק לעבוד. בתקופה זו רחקנו ממלחמה, פרט לקדש. אך היינו שרויים כל הזמן במתח ובתקריות.

גדוד שדה 406
סיימתי את תפקידי בירושלים, וירדתי לגדוד-שדה חת”ם 406 למחנה “כפר יונה”, מחנה 21 ליד בית-ליד. המחנה היה בין פרדסים מוריקים, זהובים וריחניים. מיקומו מרכזי, לא רחוק מנתניה ומטול-כרם, וגם הביתה לתל-אביב אפשר להגיע לעתים, ממש כל היתרונות.

מפקד הגדוד היה רב-סרן בני גרין. הגדוד שהיה כפוף לפיקוד המרכז סייע לחטיבה 5 (גבעתי). בתקופה זו לא היו תקריות רבות, ומרבית זמננו היה מוקדש לשגרה ואימון הצוותים, הסוללות והגדוד, וכן להשתלמות קצינים, בקורסים מקצועיים בבה”ד 9 ובאחרים, גם אני השתתפתי בקורסים רבים ושונים, במאי 1949 התמניתי לסגן-מפקד גדוד-שדה 406.

עיקר עיסוקנו היו אימונים. באחד מהם נכנסנו לחניה בבית-הספר הנטוש של פלוג'ה. נכנסנו לחצר ותחת כובד המכוניות התפוצצו מספר מוקשים. למזלנו היו אלה מוקשים ישנים שהלחות והזמן החלישו את עוצמת הפיצוץ שלהם, לא קרה דבר ולא היו נפגעים. המג”ד בני גרין טען שלפני תכנון האימונים קיבל מפות מיקוש, ובית-הספר היה מסומן כשטח נקי ריק ממוקשים… אילו המוקשים היו במלוא עצמתם, מסקנות וועדת החקירה והבירור, שוודאי היו מתקיימים כמקובל, לא היו משנות דבר לנפגעים, וגם הקביעה מיהו האשם לא הייתה משנה להם דבר…

סרן ש. שצריך היה לנווט יחידה בתרגיל טעה בדרכו. מעשה לא כל כך נדיר אלא ש- ש' היה קצין ששרת בצבא זר, בו היה מקובל קוד של 'כבוד', בטעות זו ראה פגיעה חמורה בכבודו כקצין, נדרשו מאמצי שכנוע רבים להניע אותו מהתאבדות…

יום אחד אני מקבל ידיעה שהמג”ד נהרג, מיד חשבתי על תקרית ירי מהמארב או לפחות תאונת רכב. הופתעתי מאוד כשהתברר שסיבת המוות הייתה סתם עקיצת צרעה / דבורה שנשאבה למכונית דרך החלון הצדדי הפתוח. בדיעבד התברר שבני גרין היה אלרגי לעקיצות, מיתה משונה ומוות מיותר… הוא שעבר בשלום את השרות בצבא-הבריטי בחזית- איטליה ואת מלחמת-השחרור, מצא מותו בעקיצה… צחוק הגורל.

אחד מקציני כץ, צייר חובב, שרצה ללמוד להתגלח על זקני, הציע לצייר דיוקני, ישבתי לפניו מספר פעמים והתוצאה תלויה בחדרי. לעולם זו לא תהיה  יצירת מופת, אלא רק זיכרון נעים. ביקורתי מסתכמת ב'פרטים' קטנים: הצייר החובב העניק לי ברוחב לב ובנדיבות תת-סנטר מוגזם… פני אדמדמות ולוהטות, לטענתו בגלל אור השמש-השוקעת, ומבטי חולמני… וחוץ מזה הכל בסדר. מי שמכיר אותי יודע שרגלי נטועות במציאות, והחולמנות רחוקה ממני, בכל זאת הדיוקן סביר למדי.

בציור מופיע על שרוולי סמל משולש של גדוד שדה 1 חת”ם: אלומת שבלים צהובות, על רקע שחור במסגרת אדומה. מפליא אותי מדוע הסמל נותר על שרוולי כשגדוד 1 שדה פורק מזמן, כנראה התעצלתי לפרום אותו משרוולי… כשראיינתי את ישעיהו לחובר, שהיה מפקד הגדוד הזה, אפילו לא זכר שהיה לגדוד סמל כזה מעולם… מותר לו לשכוח כ- 45 שנים חלפו מאז.

יום אחד מודיעים לנו על ביקורו הקרוב של הרמטכ"ל משה דיין. כמובן שהגדוד הכין עצמו לביקור, הכל מצטחצח וכל מה שאינו זז מסויד… מה עוד שרב-הסמל שלנו שרת בצבא-הבריטי, ונהג כפי שלמד שם שבולשיט הוא שם המשחק.

באותם ימים היה פער ניכר בין יחידות תותחנים ויתר החיילות: בהופעה, משמעת ובבולשיט, הסיבה לכך הייתה שגרעין חיל-התותחנים היה מורכב רובו ככולו, מיוצאי הצבא-הבריטי, ונהג פה כפי שלמד שם…

דיין עם פמלייתו התקרב למחנה, כשמשני צדי הדרך פרדסים עמוסי פרי, קפץ ועבר את גדר הפרדס. לא הסתפק בתפוז או שנים, אלא קוטף תפוזים ומכניס אותם לחיקו מתחת ל'בטלדרס'. מעירים לו שקיים הסכם עם הפרדסנים שהם מספקים לנו פרי, בתנאי שלא נקטוף מהעצים, על כך עונה דיין: “ההסכם שלכם אינו מחייב אותי..” והפמליה ממשיכה במבוכה את דרכה. בשער המחנה, מקבל רב-הסמל קליינבוים את דיין בהצדעה מרשימה, לפי כללי הטכס הבריטי, דיין שולף תפוז מחיקו ומושיט אותו לרב-הסמל “קח תפוז ולך..” וזה שנדהם היה מעדיף שהאדמה תפער פיה תחתיו ותבלענו. ימים רבים אינו מתאושש מפגישתו ברמטכ”ל..

תלונות הפרדסנים הגיעו לאוזניו של בן-גוריון, אלה לא רצו לנקוב בשם כלשהו, ובן-גוריון הגיב בכעס: “אם תגיע אלי תלונה נוספת, אעקור את עינו השניה…”

בתקופה זו נערכו בחת”מ דיונים רבים מה צריך להיות מבנה גדוד שדה שיתאים לצה”ל. הדבר השפיע מאד על כח-האש והתקנים. בצבא-הבריטי הגדוד מונה 3 גונדות בנות 2 סוללות כל אחת, ובכל סוללה 4 תותחים, ובסך הכל בגדוד 24 תותחים. בצה”ל הגדוד מונה 3 סוללות בנות 4 תותחים ובסך הכל 12 תותחים, מחצית מכוח האש הבריטי.

התכנון והדיון בשינויים אלה היה בעיצומו. כשהגעתי לגדוד שדה 406, מוניתי לסגן מפקד הגדוד, ובפרק זמן קצר הייתי מפקד גונדת “אילון” בגדוד 406, סגן מפקד גדוד 406, ושוב מפקד גונדה 406, פרט לשנוי שמות, דבר לא השתנה, כל זאת במשך חודשים ספורים. שמות היחידה שונו אך לא התקן… הכול נעשה בשיטת הכאילו. לא הספקתי להתרגל לתואר, ואף פעם לא ידעתי מה תפקידי ותוארי אותו רגע… בסופו של דבר הגדוד חזר להיות כפי שהיה: גדוד בן 12 תותחים, ותשקוט הארץ…

מבנה הגדוד הבריטי בן 24 תותחים מתאים לצבא גדול ועשיר יותר, שבו הארטילריה מונה מאות/אלפי קנים, מרעישה מטרות מבוטנות ומבוצרות המצריכות ריכוזי אש כבדים על כל מטרה ועם זאת רוצה לחסוך בכח אדם מקצועי ומאומן על ידי צמצום מטות ומפקדות. בצה”ל הוחלט להסתפק בתקן צנוע יותר, המתאים לאפשרויותינו.

מתקופה זו לא זכור לי אירוע חשוב כלשהו, למעט השתתפותנו במפגן של חטיבת גבעתי דצמ' 1949.

גדוד שדה 402
בינואר 1950 התמניתי סגן מפקד גדוד שדה 402. שוב נפגשתי עם חברים ותיקים: בליכר  מפקד הגדוד היה חבר ותיק שאיתו נפגשתי מדי פעם, ואיתו הגרלתי את המערכה על בארות-יצחק… נפגשתי שוב גם עם סגן-אלוף פרדי שמילא באותו אירוע,  תפקיד מפקד סיוע בדרום לחטיבת-הנגב  וכעת שימש מפקד תותחנים-פיקודי בפיקוד-הצפון. את שניהם הכרתי עוד מ”סטלה-מאריס” מראשית גיוסנו לצבא הבריטי, משרות בבריגדה ובתש”ח. מאוחר יותר התמנה פרדי או בשמו המעוברת: שלום עירון כמפקד חיל-התותחנים.

לאחר תקופת חפיפה קצרה התמניתי למפקד גדוד-שדה 402 ועליתי לדרגת רב-סרן, נדרשו לי חמש שנים להגיע לדרגת סמל בצבא הבריטי…

כשגויסתי לצה”ל מוניתי לתפקיד קצין-מחלקה, כך נשמרה כמעט רציפות הדרגות מהצבא הבריטי לצה”ל ובנקודה שהפסקתי בבריגדה התחלתי בצה”ל… לא הצלחתי לקפוץ כתה… בצה”ל קרה לי נס הדרגות רדפו אחרי, ותוך כשנה וחצי הפכתי רב-סרן… אינני זוקף זאת לזכותי, האירועים במלחמת  התרחשו בקצב מהיר, ובד-בבד אתם הוקם גדל והתעצם צה"ל וצריך היה למלא במהירות את התקנים  שנוצרו.

במרוצת הזמן, נעשו שינויים בסולם הדרגות בצה”ל, מזה שנים שמפקד גדוד-שדה הוא סגן-אלוף (במקום רב-סרן), ומפקד תותחנים פיקודי הוא אלוף-משנה (במקום סגן-אלוף). כן נוספה לסולם הדרגות, דרגת תת-אלוף, וכך התרחקתי מקדקוד הפירמידה, אני מטפס למעלה אך כמו סיזיפוס המנסה להגיע לשיא. הסולם מתארך ואני דורך במקומי…

המעבר לצפון הארץ עמד להרחיק אותי ממשפחתי, שגדלה בינתיים, בתי תמר נולדה ב- 3 ינואר 1950, הימים היו ימי-צנע, תקופת השר דוב יוסף. פנקסי הנקודות שהנהיג סיפקו מזון במשורה ובדוחק, והחיים היו קשים למדי. אשתי התקשתה לטפל בילדה בת שלוש ובתינוקת תמר, במשק הבית ובעמידה בתור לקבלת המצרכים, הכל בעת ובעונה אחת, ואני רחוק ואינני יכול להקל עליה. גם אני רציתי להיות סוף סוף קרוב למשפחתי וכפתרון למכלול בעיותיי, קיבלתי בית-מגורים בכניסה הדרומית לנצרת, ו”אם מוחמד לא הגיע להר, מגיע ההר למוחמד" כך הגיעה משפחתי אלי, לנצרת.

גם מפקדי היו מרוצים מסידור זה. הייתי קרוב למפקדת פיקוד-צפון, ובכל רגע הייתי זמין. גם אני נהניתי, צברתי יותר שעות משפחה וסוף סוף הכרתי את בנותיי. למגורים בנצרת היו מספר יתרונות, בתנאי שהם זמניים…

נצרת היתה ריקה מיהודים, לפי השמועה שהתהלכה, גרה בה משפחה יהודית אחת או אולי שתים בקצה העיר הצפוני, הרחוק מאתנו.

קבלתי בית-אדבן ערבי טיפוסי, מתאים לאורח החיים והמנהגים הערביים: אולם מרכזי גדול כחדר-אורחים (סלון) וסביבו חדרי-שינה רבים לנשים הרבות שדת האיסלם מתירה למאמיניה. המטבח היה עצום בממדיו, אך דל בציודו, פרט לכיור ולמשטח שיש קטנטן באחת הפינות, לא היה בו דבר. לבית לא היתה הספקת מים זורמים, ובור-המים היה ריק וזקוק לתיקון ולניקוי.

הבית היה גדול עלינו. הזמנתי את רב-הסמל הגדודי, בן-דוד ומשפחתו לחלוק אותו עמנו. לא רציתי שאילנה ובנותיי, תישארנה שם לבדן. ידעתי שאעדר לא מעט, ולעתים קרובות. כך שילשתי את האוכלוסייה היהודית בנצרת במחי יד אחת: ממשפחה אחת לשלוש… אותו זמן איש עדיין לא חלם על נצרת עילית עברית.

בעיית המים שלנו נפתרה על ידי עוקב-מים, מיכל ומשאבת-יד. את העוקב גררנו בשובנו הביתה מהגדוד. השימוש במים היה במשורה, ועוקב-המים חייב היה להספיק לנו למספר ימים לכל צרכינו. כשיצאנו למבצע או אמונים לתקופה ארוכה, נוצרה בעיה. מילוי המיכל בבית חיזק והפעיל את שרירי…

הבית צפה על העיר, על צריחי-מסגדיה ומגדלי-כנסיותיה. הנוף סביב היה שקט ציורי ופסטורלי. מפעם לפעם נשמעה קריאת המואזין וצלצול פעמוני-הכנסיות. יותר משנה עברה מאז ניצחוננו במלחמת השחרור, וערביי הארץ היו עדיין בהלם, לאחר תבוסת ארצות ערב וכישלונן. בלית ברירה קיבלו את הדין ושקטו תחת הממשל-הצבאי.

אין רע בלי טוב וכפיצוי לא חסרו לנו בנצרת, מצרכי-מזון בתקופת-הצנע, ולאילנה היתה עזרה לעבודות הבית. חיי היום יום היו נוחים. אך בנצרת לא היה מה לעשות, פרט לתפילה בכנסיה או לכריעת ברכים במסגד, אם לאלה יקרא בידור…

לשם מילוי צרכי התרבות הבידור והחברה נסענו לתל-אביב ולחיפה, משפחתנו גרה בתל-אביב. והורי ברוב דאגתם טרחו ובאו לבקר אותנו בנצרת.

רבים מהמגויסים שלנו היו עולים וילדי עולים שעוד לא התערו בארץ, והשרות בצבא, על סדר-יומו ומשמעתו היה זר להם ואחרון מאווייהם. מכיוון שאלה היו חלק גדול מחיילינו, היו לנו בעיות היעדרות ועריקות שהיה צורך להתחשב בהן, ועם זאת לא לפגוע בתיפקוד היחידה ובאימונה. רבות היו היעדרויות חיילים לימים מספר בגלל פרנסה, משפחותיהם שהיו זקוקות לשכר עבודתם לקיומן. לא היו הנחיות כיצד לנהוג וכל מפקד התמודד עם הבעיה כדרכו. האחריות לתפעולו היעיל של הגדוד היתה מוטלת תמיד על כתפי, ושום הסבר ותרוץ שהנעדרים הם הסיבה לכישלון מבצעי, כזה או אחר, לא היתה מתקבלת כמספקת. היה הכרח לאזן בין הדרישות הנוגדות: להנהיג משמעת, להקפיד על נוכחות על מנת שהגדוד יהיה  מוכן תמיד לפעול, ומצד שני הצורך לעזור במידת האפשר בחופשות קצרות לאלה שנזקקו לכך ביותר.

כיוצא הצבא-הבריטי הייתי רגיל למשטר ומשמעת קפדנית ונוקשה יותר, וגם למחירה של הפרת משמעת.. גם אני שילמתי לא פעם ולא פעמיים על עבירה זו או אחרת. על בשרי למדתי שלא מתים מזה. זה לא נעים אך גם לא נורא…

כשהגעתי למחנה-הגדוד לג'למה, קרוב לטבעון, מצאתי יחידה ומחנה המשוועים לשיפורים. המחנה היה חשוף כולו לעוברי אורח ונוסעים בדרך שלידו. כל הנעשה בו נראה לכל. כל תכונה, כל יציאה היו נחלת הכלל. קיימנו בעל-כורחנו את זכות הציבור לדעת. זה מצב בלתי-נסבל כשיש לשמור על ביטחון-שדה. אינך יכול לדעת לאן יגיע מידע זה, ואיזה שימוש ייעשה בו.

נטענו עצי אקליפטוס סביב המחנה ובכל מקום אפשרי, תיקנו את גדר המחנה, וכמובן סיידנו את כל מה שאפשר…

ידעתי שלא אראה את הפירות/העצים, אלא מחליפי בשנים הבאות. הרגשתי שאני חוליה בשרשרת, בה כל אחד חייב לעשות מעל למוטל עליו, במיטב יכולתו ולהשאיר משהו משלו, גם לדורות הבאים.

המגורים, המשרדים חדר-האוכל והמטבח זכו לשיפוץ. עצי האקליפטוס הגבוהים במחנה הם תרומתנו לג'למה. לא הזנחנו את תפקידינו: האימונים, הכוננות והירי, בשעת הצורך, הם היו הצידוק להיותנו שם.

יצאנו לחודש אימון גדודי מרוכז ומפרך סביב שטח 9, לאימון הגדוד על כל מרכיביו: בתנועה, פריסה, ירי סרק וירי, את האימון סיימנו באש-חיה, 'צ'ופר' לקינוח.

על מנת לבדוק את יכולתו של הגדוד תוך כדי תנועה, נתתי פקודות-אש בלתי-צפויות, הפעלתי אותו על כל מרכיביו: הסוללות תפסו עמדה, התארגנו והחלו לחפור עמדות לתותחים. הקשרים הניחו את קווי הטלפון הדרושים, ווידאו שיש קשר אלחוטי לקצין-התצפית, אלי ואל מטה-הגדוד. קציני-התצפית יצאו לצפות על המטרות המדומות, הכל כמו בקרב. הפעלת גדוד- תותחנים היא פעולה מורכבת למדי, ובמיוחד בצה"ל הדל והעני בציוד ורכב.

המשכנו בפריסות פתע, ולאחר מכן ירי באש-חיה, שהיתה גולת הכותרת של האימון, תעודת הבגרות לגדוד. לאחר סיומו של האימון פעל הגדוד כתזמורת. הייתי בטוח שיוכל לבצע ביעילות את המשימות שתוטלנה עליו.

היחידה התגבשה, החיילים הרגישו גאווה שהם חלק מצוות, מגדוד יעיל. נדמה לי שהיה זה אימון גדודי ראשון בהיקפו ומישכו. כל תקופת האימונים לא היו חופשות וכולם, גם אני וקציני, לנו בשדה באוהלים, בערבים נוצר הווי סביב מדורות, סיפורים קלחו ולא מעט צ'יזבטים נשמעו. לכולנו היה האימון קשה פיזית ובמיוחד לתותחנים שעליהם הוטל מרבית הנטל. הם וודאי לא לקקו דבש… למרות זאת, אם אני משווה את מה שעבר עלינו משך שלושה חודשים באימון באיטליה בעיצומו של חורף, כאן יצאנו לטיול שנתי…

חזרנו לג'למה ולשגרה, שנפסקה מדי פעם בתפיסת עמדות 'על-אמת' ולעתים גם לירי ממש. כבר אז הסורים לא היו 'חובבי ציון' ולא השלימו עם כישלונם הצורב במלחמה, את 'שדה-הקרב' העתיקו לאזור הכינרת, למקורות-הירדן, לירמוך ולתל-מוטילה. המלחמה התמזערה והפכה לשורה של 'תקריות' שעיקרן: הקרב על המים.

סייענו בדרך כלל לחטיבת 'גולני', שאת מפקדה סגן-אלוף עמית, פגשתי בוקר אחד, כששנינו התעוררנו לאחר לינה בשדה. הוא התפעל מהרכב המצויד שלי, שהיה מאורגן לשהייה ממושכת-ונוחה-יחסית בשדה. ה'סיוע' המידי שספקתי לו אותו בוקר, היו מים לרחצה וארוחה-חמה, אולי להתרשמותו מכושרי הארגוני היתה 'הצתה מאוחרת', כשבתור מנהל 'כור' הזמין אותי לבצע עבודה מיוחדת: הקמת ההנגר הראשון למטוס הג'מבו. לצערי לא יכולתי לבצע את העבודה בגלל התחייבויות ועיסוקים אחרים שקשרו אותי  לבניה באשדוד.

לכל תקרית עם הסורים היינו צריכים להקפיץ סוללה או יותר, ולתקריות רציניות את הגדוד כולו. לא היינו מובטלים חס ושלום. הקפצת הגדוד כולו הכריחה אותנו לאלתר, כי למרות שנקבע תקן רכב, ציוד וכח אדם לגדוד, התקן נשאר תמיד על הנייר כמטרה בלתי מושגת שחייבים לשאוף אליה.

צה”ל של אותם ימים, היה עדיין צבא בהקמה, עני ודל. החסר העיקרי תמיד היה ברכב לסוגיו, והמצאי תמיד היה קטן הרבה מהתקן. בנוסף לכך גם הרכב שבנמצא לא היה תקין, וחלקו תמיד היה במוסך. בתנאים אלה 'להקפיץ' גדוד-תותחנים היתה בעיה של אילתור, ופתרונה היה מותנה במספר כלי-הרכב התקינים בגדוד באותו רגע…

פעמים רבות יצא הגדוד במספר 'נגלות' (סבבים), וכדי לתת את הסיוע בזמן היה צורך לתרגל ולתרגל ולצמצם את משך- הזמן הנדרש לגדוד להיות מוכן לפתיחה באש.

הנהגתי תרגול 'יציאת סרק', אך גם זה לא היה פתרון אידיאלי כי מדי פעם השתנה מספר כלי-הרכב שברשותנו, ובהתאם לכך גם התרגולת… אחרי מספר פעמים הצלחנו לשפר את יכולת האילתור ורמתו. 'יציאת סרק' כזו הייתה מתבצעת עם מתן פקודה, ביום או בלילה. הגדוד לאחר שהיה מוכן על רכבו וציודו, יצא מהמחנה ונסע מספר ק”מ, למקום בו נערכה בקורת נוכחות, ציוד ותחמושת. נמדד גם הזמן שנדרש לגדוד לביצוע התרגיל וניתנו ציונים והערכות, והיציאה הפכה מעין ספורט תחרותי… מדידת זמן גרמה לתחרות ורצון להצליח דבר שעודד כל מפקד וחייליו להמציא 'פטנטים' פרטיים משלהם. לאחר מספר 'יציאות- סרק' פעל הגדוד כמכונה-משומנת…

סגני, שאת הכשרתו הצבאית ושירותו עשה בצבא-זר, לא הסתגל כל כך למציאות זו, כיוון שהיה בעל ידע תאורטי רב, מצא מקומו הנכון בהדרכה, לתועלת חיל-התותחנים.

הלקח מניסיוני בשרות הצבא-הבריטי ובמלחמה נגד צבאות-ערב הוא, שביכולת האילתור והיוזמה צה”ל הוא אלוף-אלופים, וכך גם קציניו… לתכונה זו חשיבות רבה בקרב. נדירות התכניות המבצעיות שלא חל בהן שיבוש, איחור, טעות או שנוי של הרגע-האחרון במהלך ביצוען. במצבים אלה לאילתור וליוזמת המפקד יש חשיבות מכרעת.

ב- 1951 הוטל על הגדוד להוביל את הטור הממונע במצעד יום-העצמאות בירושלים, אינני יודע מה היו הסיבות לבחירתנו. אני חושד של'יציאות הסרק' ולרמת האימון היתה השפעה על השתתפותנו במצעד. אחרת מה ההגיון בבחירתנו? היינו הגדוד הרחוק ביותר מירושלים. טבעי היה שמטלה כזו מוטלת על הגדוד הקרוב והכפוף לפיקוד-המרכז בו נערך המצעד.

לצורך 'הופעתנו' במפגן צריך היה לעבוד קשה, לצחצח, למרק ולצבוע את הרכב והתותחים ולא לפסוח גם על הופעת- החיילים…

הגדוד לא אכזב והכול עבר בסדר, הייתי מרוצה שהגדוד נבחר להוביל את הטור הממונע, ואני בראשו. הקהל הירושלמי קבל אותנו יפה ובהתלהבות, בפרחים, בתשואות, מחיאות כפיים וקריאות-שמחה. שנתיים לאחר מלחמת-העצמאות היינו כולנו יותר 'פטריוטים', כולם זכרו את שעבר עליהם לא מכבר, את ה'ניסים והנפלאות' והזדהו יותר עם המדינה וצה”ל.

החזרה לג'למה היתה 'סיפור' אחר מלא ניסים, אחרי ליל-שימורים ויום שרבי בעיר הלוהטת, יום של מתח, תרגול, וצחצוח של הרגע האחרון היחידה הייתה מותשת. בערב התחלנו להסתדר למסע חזרה לג'למה. החיילים היו עייפים ונרדמו על הרכב, והנהגים על ההגה.

הנסיעה בשיירה ארוכה הייתה סיוט איטי זוחל. מפעם לפעם ירדה מכונית לשוליים ולקצה התעלה והנהג שנרדם על ההגה, התעורר לפתע בבהלה, ולמזלו הצליח להחזיר את המכונית לכביש.

זה קרה גם לנהגי ולי. משתכפו התקלות עצרנו את כל הגדוד למנוחה קצרה. היו מספר חניות כאלה למנוחה. לאחר שעות הגענו לג'למה מאוחר בלילה 'עייפים ומרוצים'. ה'מצעד' וכל שקרה סביבו היה נושא לשיחות וחוויות ימים רבים, חיילינו שכחו ש"סחטנו מהם את המיץ” בהכנות..

אין צורך ל'הסחף' ולחשוב שהיתה זו 'אידיליה פסטורלית' לא חסרו גם בעיות משמעת שנבעו בעיקר ממצבם הכלכלי הירוד של משפחות חיילינו, משפחות עולים חדשים. באותן שנים קלטנו עליה, רבה יותר משיכולנו לעכל, והמדינה היתה דלה ועניה…

לא פעם צריך היה לשפוט ולהעניש מי מהם, האיזון העדין בין בעיות החיילים וצרכי היחידה היה קשה: לא פעם נשפט חייל למעצר. לא היה לנו חדר-מעצר תקין ולצורך זה שימשה מיכמונת (בונקר) בטון ששימשה בעבר לאחסון תחמושת בזמן הבריטים, הבונקר היה טמון באדמה ועליו גג פח-גלי שבינו לקרקע מעבר חופשי לאוויר לשם אוורור וצינון. עציר שישב בה מספר שעות, בחורף או בקיץ, לא 'התגעגע' לחזור ולבקרה שנית.

פעם הוזמנתי ללשכת אלוף-הפיקוד יוסף אבידר, איש 'הגנה' וותיק. לאחר שסיימנו את נושא השיחה שלמענו הוזמנתי, אמר לי בנימה ביקורתית: “מפעם לפעם אני אוסף ברכבי חיילים מיחידתך, הטוענים נגד המשמעת והאימונים בגדוד, ובמיוחד על חדר-המעצר שהשהות בו קשה להם”. השבתי לו: ” המפקד, לצערי חיילי אינם מתנדבים מרצונם לשרת בצבא.. היחידה חייבת להתאמן כדי שתוכל למלא את המשימות שאתה מטיל עלינו… רצוי שחדר-מעצר לא יהיה מחנה-נופש שכל אחד שואף להגיע אליו”… בזה הסתיימה השיחה. הבנתי שהוא היה מעדיף משמעת עצמית של מתנדבים.. וכך גם אני.

כשהייתי חוזר ליחידה מהשטח הצטרכתי לעסוק גם בשגרה ובחיי היום יום של היחידה. אחד התפקידים הפחות נעימים היה שיפוט- חיילים על עברות שונות. יום אחד מחכה לי רב-הסמל הגדודי ומצביע על שורת-החיילים לפני משרדי, ואומר שיש לו כמה קליינטים לשיפוט משמעתי. הנאשמים, כמו בסרט-נע נכנסים בלווי גינוני הטכס, ויוצאים כל אחד עם הפרס שקבל. הכל עובר בסדר, עד שמגיעים לאוזני קולות כעוסים וצעקות מבחוץ: משהו מתרחש שם מחוץ למשרדי.

אינני יכול, ואינני רוצה להתעלם ממנו ואני מציץ החוצה ורואה מחזה: הרס”ג ואחד ה'שפוטים' מתכתשים ומתגלגלים על הארץ לעיני החיילים. לא חשבתי הרבה, משמעת היחידה וסמכות הרס”ג נתונים על הכף, יצאתי עם נשקי והחטפתי מכה לעבריין 'ששכנעה' אותו להרפות.

כשאני חושב על כל שעבר עלי בשרותי, בדבר אחד אני מתנחם השתחררתי בזמן… לפני קום וועדות החקירה למיניהן.

על הגדוד הוטל לאמן את המחזור השנתי של טירוני חיל התותחנים, וגם לפטרל ולשמור בנגב ממסתננים ופדאיונים. הגעתי למסקנה שאימון בג'למה לא יהיה יעיל, מחשבותיהם של הטירונים תמיד יהיו באפטר ובטרמפים, דעתם לא תהיה נתונה לאימון. היות שממילא צריך להוריד חוליות לשמירה בנגב, מוטב לאמן שם גם את הטירונים.

עין-חוסוב (עין-חצבה) נמצאה כמקום מתאים, אז היתה רחוקה מאוד ומבודדת. המקום סמוך לעין חצבה של היום, אך חשוב לזכור ש'דרך הערבה' הייתה עדיין בחזקת חלום. תנועת הרכב לידה מעטה, והסיכויים לטרמפים ול'אפטר' היו קלושים… פעמים אחדות ירדתי לבקר את האימונים וחוליות השמירה בנגב, השתכנעתי שרצוי לאמן חיילים ביעילות במקום שבו איו לא טרמפ ולא אפטר.

פעם לקחתי את אשתי, שכעולה חדשה לא הכירה את הארץ, שתתלווה לסיור בנגב. יצאנו ברכבי מסוג 'סטף קומנדקאר' עם מושבים נוחים המיועד להסעת מפקדים בצבא-האמריקני. באי-שם שומם ומרוחק קרה תקר לצמיג, וכרגיל בגלגל הנוסף לא היה אוויר, וגם לא קשר. מכשירי קשר קטנים לרכב- מפקדים היו חזון לעתיד.

סביבנו שממה אין איש ואין סיכוי לעזרה. חששתי שנישאר שם עד שהעדרנו יורגש ויחפשו אחרינו, הייתה לי הרגשה לא נעימה. 'פדאיונים' הסתננו והסתובבו בשטח.

כושר האלתור הישראלי עמד לנו גם במקרה זה: השתמשנו בצינור גומי, שהיה ברכב לצורך שאיבת דלק מג'ריקנים. את קצהו האחד חיברנו לפית הצמיג, ואת קצהו השני למחבר/מצת במנוע, הפעלנו את המנוע, ובעזרת מסמר פתחנו את השסתום בפית הצמיג ומלאנו אותו אוויר.

נסענו מהר כדי שהצמיג לא יתרוקן והגענו דרך ואדי מצרי לסדום, לחברת ים-המלח שם תוקן התקר. התיאור עשוי לעזור למישהו במצב דומה…

אחת מחוליות השמירה, אותה ביקרנו סיפרה שלפני יומיים, ארבו מסתננים על המצוק בואדי מצרי לרכב ישראלי וזרקו עליו רימונים במפתיע. כתוצאה מכך נהרגו שני חיילים. מאז אף פעם  לא לקחתי את אילנה אתי. אין להתגרות במזל ולקחת סיכונים מיותרים.

פעם הטלתי על אחד ממפקדי הסוללות בג'למה לארגן מסיבה גדולה במיוחד לכל הגדוד. הגעתי למסיבה המוצלחת ונהניתי מאוד. הופיעה שם אחת הלהקות הצבאיות. שמתי לב שהאוכל היה בשפע לא רגיל. חשבתי לעצמי שאפשר לסמוך על יכולתו, של אותו קצין, וצריך לשבחו על כך. כעבור  ימים ספורים נכנסו למשרדי חוקרי מצ”ח, לדבריהם סוד שפע ה'בשרים' במסיבה מקורו בשתי פרות מעוספיה (כפר דרוזי סמוך), שנעלמו משטח המרעה שליד המחנה…

המארגן נחשד כי ידו במעל. החשד התחזק, כיוון שלמישהו ממשפחתו אטליז, והימים ימי צנע… אנשי מצ”ח ביקרו אותנו פעמים אחדות. התברר שהפרות שוכנעו לחדור למחנה דרך פרצה בגדר שתוקנה לא מכבר, ושאולי נעשתה ביוזמתו למטרה זו… לא ידוע לי מה היו תוצאות החקירה, ומי נמצא אשם והורשע. עוד לפני ש'פרשה' זו הסתיימה, הייתי בתפקיד אחר ובמקום אחר…

לפי ניסיוני התפקיד המספק ביותר הוא מפקד-גדוד. בתפקידים זוטרים מזה אתה פועל לפי הוראות מפקדך הישיר הנמצא בקירבתך. בתפקידים בכירים יותר אתה מתרחק מזירת הפעולה עוסק במתן פקודות, תכנון ומנהלה. כמפקד-גדוד אתה במקום טוב באמצע בין לבין, אתה יכול ליזום, לאמן, ולראות בעין את הצלחותיך וכישלונותיך.

אינני יודע מה הייתה הסיבה שחילופי תפקידים בחיל-התותחנים היו תכופים כל כך, עוד לפני ש'חיממת כסא' התקדמת לתפקיד אחר… יתכן שזה נבע מהתהליך הבהול של הקמת צה”ל, וגידולו המהיר.

רבים מהמפקדים הוותיקים השתחררו או שעמדו להשתחרר מסיבות רבות: כיוון ששרתו שנים בצבא-הבריטי ובמלחמת-השחרור או לחילופין, במחתרות השונות: אצ"ל ולח"י. בהגנה ובפלמ”ח, ורצו כבר להשתחרר ו'להסתדר', וגם במשק שהחל להתפתח היה להם כבר ביקוש-רב.

הקצינים הצעירים לא הספיקו עדיין להתקדם ולרכוש ניסיון מספיק כדי לאייש תפקידי מג”דים ומעלה, ובינתיים צריך היה 'לכבות שריפות', וכך נראה קידומי:
מפקד סוללה כ' גדוד שדה 403 שרתתי 9 חודשים.
מפקד  גדוד / גונדה 406                       “           8     “
סמג"ד ומפקד גדוד שדה 402    “           14   “
קצין מבצעים, חת”ם פיקוד 8     “           7     “
ראש ענף ביטחון לאומי  מטכ”ל  "           16    “

בממוצע כ- 11 חודש בתפקיד, מהר מדי ומעט מדי…
כשהודיעו לי שאני מסיים את תפקידי כמפקד גדוד 402 ועובר לתפקיד בכיר יותר, לא הייתי מרוצה. חשבתי שכול אחד רוצה בי “אך לא בבית סיפרו “ וכמעט שנפגעתי ב'תסביך'. שיחות עם חברי הבהירו לי שזה היה באותם הימים הנוהג המקובל, וכך קרה גם להם, פחות או יותר. מבחינה אישית נרגעתי, אלא שלדעתי יש לשרת כ- 2-3 שנים לפחות בתפקיד כדי להספיק ולעשות בו משהו ולהגיע להישגים. נכון שצה”ל צריך להיות צבא צעיר אך יש למצוא את האיזון המתאים, את 'שביל- הזהב'.

בסיכומו של דבר היה לי מזל כי גם בתפקיד של מפקד סוללה כ' בירושלים הייתה לי עצמאות רבה, וכן גם בגדוד שדה 402 הייתי עצמאי למדי, מפקד התותחנים- הפיקודי שלום עירון נתן לי חבל ארוך… צר היה לי לעזוב את הגדוד. הרגשתי שהצלחתי לעשות שם משהו, כששירתתי כמפקדו של גדוד שדה 402.

פיקוד שמיני
התמניתי כקצין-מבצעים במפקדת קצין תותחנים-פיקודי בפיקוד 8. כשבאתי אליו צפי החיים שלו היה קצר, ובאמת כעבור כ- 7 חודשים התפרק ושבק חיים לכל חי. האמינו לי שלא אני הייתי הגורם לכך… הפיקוד ה- 8, הוקם בנוסף לפיקודים המרחביים הקיימים, ויעודו להיות עתודת המטה הכללי. מפקדיו בתקופה הקצרה הזו היו אלוף משה צדוק ואלוף יעקוב פרי. הפיקוד נעלם אחרי תקופה קצרה ולא הספיק לעשות הרבה, פרט לארגון מצעד יום-העצמאות, ואולי עוד דברים שנעלמו ממני. אני נוטה לתת לו ליהנות מהספק ומחוסר ידיעתי.

המפקדה היתה במחנה 'יונה' בת”א ומפקדי הישיר היה סגן-אלוף ירון, שרוב זמנו שהה בחיפה. רוב שרותי הייתי ממלא מקומו, וגם לי לא הייתה תעסוקה מפרכת מייגעת ומתישה.

לכאורה צריך הייתי להיות מרוצה: עליתי בתפקיד, ובנוסף הייתי קרוב לביתי. לטעמי היתה זו תקופה מבוזבזת. לא לשם כך נשארתי בצבא… הדבר היחיד בו עסקתי, ושהביא תועלת כלשהי, היה אימון גדודי מילואים.

אימון גדוד-שדה 898 (מילואים) זכור לי היטב. כי במהלך האימון קרתה תאונה מחרידה: בחניה באחת החורשות ניסה אחד הנהגים להתניע את המשאית עליה נהג. כשלא הצליח בכך, בקש מחבר לעמוד מצידה השני ולשפוך דלק למאייד, כפי שהדבר נעשה יום יום בארץ בלי שהמעורבים מודעים לסכנה שבדבר. ניצוץ מהמנוע הדליק לפתע את פחית הדלק, וזה שהחזיק בה נבהל וזרק אינסטינקטיבית את הפחית שפגעה בנהג, וזה נדלק כלפיד.

המאמצים לגלגלו בחול ובשמיכות ולכבות את האש לא הועילו והוא נפטר בייסורים. כל זה קרה כשעסקתי באימון הגדוד בשדה, וכך סופר לי על האירוע הקשה. זמן רב היו חוקרי המשטרה הצבאית 'אורחים' אצלנו… אינני יודע אם נמצא אשם במקרה זה.

כשעברתי לשרת בתל-אביב, נטשנו בשמחה את 'ביתנו' בנצרת ועברנו לגור זמנית בגבעת-שמואל, עד שתסתיים בניית ביתנו בצהלה, ביתנו-הראשון, ארמוננו… כדי לתת תמריץ לקצינים ומש”קים ותיקים להישאר ולהמשיך לשרת בצה”ל, לכאלה שהתלבטו- כמוני- אם להשתחרר, יזם צה”ל בניית שיכונים והתנה את הזכאות לקבלם, בהתחייבות לשרות-קבע נוסף. השיכון הראשון נבנה בקרית-שלום, ומיד אחריו בצהלה.

זה היה פיתוי שקשה לעמוד בפניו. נוסף למנת ציונות שהורעפה עלי מדי-פעם, ושממילא היתה לי בשפע משלי, אני מודה ומתודה בבושת פנים שבגדול נהניתי משרותי בצבא, יצור מוזר כמוני… לפיתוי כזה של שיכון הייתי טרף-קל. לא יכולתי לעמוד, בפני שלושה נימוקים כל כך משכנעים: ציונות, הנאה משרותי בצבא ובית משלי, השלמתי וחתמתי…

היססתי לאיזה מהשיכונים להירשם. חשבתי ש”טובה ציפור ביד מעשר על העץ” ונרשמתי לקרית-שלום.

קשריו של אבי שכנעו אותו, ואותי, לעבור לצהלה,  מקום שאליו נרשמה צמרת צה”ל לא יכול להיות כשלון. ויתרתי על הסיכוי להקדים ולגור בביתי, ולא הצטערתי על כך… בצהלה גרו רבים מחברי הטובים, וגם צמרת צה”ל. אלא שאני, באשמתי, לא נהניתי משכנות זו. אינני איש 'חברה', מסיבות קוקטיל אינן מעניינות אותי ולא קשרתי קשרים חברתיים, שיתכן והיו עשויים לעזור ולקדם אותי. הכרויות וקליקות אף פעם לא הזיקו לאיש, לא בצה”ל, וגם לא בחיים האזרחיים… וכדברי שירו של פרנק סינטרה המשכתי בדרכי שליI did it my way .

משנכנסנו לביתנו בצהלה, הרגשתי שהגעתי למנוחה ולנחלה, וזה יהיה ביתי שנים רבות. זו הייתה אשליה… מיום שהשתחררתי מהצבא-הבריטי ועד היום החלפנו 18 דירות שונות… ואינני מונה את ניגריה וג'מייקה.

הבית בצהלה הכיל  3 חדרים ומרפסת כניסה מרווחת, וסביבו מגרש קטן. עבורנו היה זה  ארמון שאז נקרא בשם היומרני: וילה ולמעשה היה בית-צנוע…

הימים היו ימי צנע. החלטתי להפוך חקלאי לעת-מצוא. עבדתי קשה וחצבתי בסלע הכורכר שבחצרי, כ25-30- בורות לנטיעת עצי-פרי אותם מילאתי אדמת חמרה מתאימה. בניתי לול וגידלתי ארנבות טפו טפו טפו… לא עבר זמן רב ושוכנעתי שלא נועדתי להיות חקלאי. הארנבות לא התרבו, התברר שהיו זכרים… התרנגולות הגעילו אותנו, ומה שהצליח, הצליח יותר מדי…

את האפרסקים צריך היה ל'כייס' להכניס כל אפרסק לשקית 'פרטית' משלו כדי להגן עליו בפני מזיקים. שני העצים שלנו הניבו מאות אפרסקים… ואלה הבשילו בבת-אחת וכפו אותנו לגייס את כל מי שבהישג-ידנו, ולהעסיקם כ'כיָיסים'… הבדיחה היתה שלמרות שאכלנו, חילקנו למכרינו, עשינו ריבות, לא הצלחנו לצרוך אלא מקצת הפירות.

מה שהכעיס אותי במיוחד הוא שגם את הפירות הנותרים, צריך היה לטרוח, לאסוף ולזרוק כשבאותו-זמן עצמו אפשר היה לקנות קילו אפרסקים בכמה פרוטות ללא טרחה כלל… הצלחת האפרסקים היה כשלוני הגדול כחקלאי… אך עצי-הפרי האחרים: מנגו, גויבה, לימון וגם אותם מקצת האפרסקים שבאו לפינו, היו פיצוי מה על עבודתנו הקשה.

את הלקח קלטתי. בכל הבתים הרבים בהם גרתי לאחר מכן, שתלתי פרחים, שיחים ועצי-נוי שאינם טעונים טיפול מרובה, ומרגע ששתלתי אותם שכחתי על קיומם. את החקלאות השארתי לחקלאים…

הפיקוד השמיני היה מסודר מאוד ויצר 'ניירת' בשפע: כל מינוי, כל חופשה, כל קורס היו מתועדים ומלווים בניירת… הסיבה לכך הייתה שלא היה לפיקוד ענין אחר לענות בו…

לא הצטערתי לעבור משם להכנה לקורס קצינים-מתקדם (מפקדי גדודים) בבה”ד 2, שנמשך כ- 7 חדשים. לקורס זה נשלחו חניכים מכל זרועות צה”ל, וביחוד מהחיילות הלוחמים: חיל הרגלים, צנחנים, שריון, תותחנים, וכד'. החניכים היו קצינים- מנוסים שהיו מפקדי-גדודים בפועל, או שעמדו לקבל תפקיד כזה והיו זקוקים לידע נוסף. כתותחן מצאתי עצמי בודד.

העגה הפרטית, מטבעות לשון, קיצורים וראשי תיבות הנוצרים בכל חיל וחיל היו זרים לי, החלטתי להשקיע ולהצליח. לקורס היתה חשיבות בהיותו הקורס-הגבוה בצה”ל, אותו זמן. מלחמת-השחרור הסתימה רק לפני שנתיים, והלקחים כפי שהופקו ממלחמה זו היו טריים ונלמדו לפרטיהם. נלמד השילוב והתאום הרצויים בין החילות הלוחמים בינם לבין עצמם ושילובם בלחימה אלה עם אלה. נלמדה הדרך להפיק מהם את התועלת המרבית, דבר שהיה לקוי מאוד בתש”ח.

אין בכך פלא ואיש אינו אשם. תורה זו נרכשת לאט לאט, וצה”ל היה עדיין בשלבי ההקמה שלו בחיתוליו. את הקורס סיימתי ולא ביישתי את חיל-התותחנים, למרות שלא עסקתי במרבית הנושאים אותם למדנו. יום לאחר סיום- הקורס, התמניתי כמפקד ענף אימון-קצינים, וסגן-מפקד בסיס-ההדרכה של חיל-התותחנים (בה”ד 9). תוך מלוי תפקיד זה, כחניך, השתתפתי בקורסים קצרים: מתקדם-טכני (לתותחנים), קורס צניחה וכו'. כך זה בצבא, כשאין מלחמה עוסקים באימונים, בקורסים ובלימוד עצמי וקריאת ספרות-צבאית.

מקורס הצניחה נהניתי מאוד, אף שפיזית לא היה קל. לא ניסיתי להתחמק מהקפיצות מהמגדל, שלא היו אהובות עלינו. ביחוד לא זעזוע החבטה כש”כל עצמותיך אומרות שירה” לאחר שנפילתך החופשית מהמגדל, נבלמת לפתע בקצה החבל ואתה מזדעזע מכף רגל ועד ראש ונשאר תלוי מפרפר ומתנדנד קרוב קרוב לקרקע…

סוג קפיצה הדומה משהוא ל'שגעון' של ימינו, לקפיצת בנג'י  ללא חבל גומי גמיש. על קפיצות אלה היינו חוזרים פעמים רבות עוד ועוד. לא תאמינו שתרגילים אלה ריפאו אותי…

יום אחד בגלל כאבי פתע בדרכי השתן, הסיעו אותי דחוף למרפאה. לפתע בדרך חלפו הכאבים מאליהם כלא היו. סיבוב של 180 מעלות החזיר אותי למחנה ולאימון. היתה זו וודאי אבן בכליות, שנשברה בגלל טלטולי הקפיצה מהמגדל, ונפלטה בגלל טלטולי הג'יפ, אין לי הסבר אחר… עם זאת אינני ממליץ על ריפוי בטלטול…

המדריכים שלנו, ביניהם גם מדריכה, היו צעירים חביבים ובעלי עודף מרץ שלא התרשלו במלאכתם. ההיפך הוא הנכון… היותנו קצינים 'וותיקים וזקנים' (הייתי זקן בן 31) המריץ אותם לבדוק מה הם מסוגלים לסחוט מאתנו. היינו טרף קל בידיהם…

את הצניחה הראשונה אזכור תמיד. בוקר אחד עלינו למטוס עם המצנח על גבנו. אז עדיין לא השתמשו בצה”ל במצנח שני (רזרבי). לאחר שכולם נכנסו למטוס, כשכל אחד מתחבר לכבל פלדה המתוח באמצע המטוס ומוביל לפתח הצניחה, התיישבנו כשאנו שותקים שלא כרגיל ומרוכזים בעצמנו. כל אחד חושב על הבלתי צפוי המחכה לו בקצה כבל הפלדה…

רעש המטוס לא עודד שיחות ארוכות. האווירה במטוס נעשתה דחוסה יותר ויותר. היה חם והתחלנו להזיע. היו כמה שרצו להתפרק מהמתח בסיפורים שחורים על מה שאירע למאן-דהוא בצניחה זו או אחרת. ואכן היה מה לספר. בסיפורים היה פורקן, אך בשום פנים לא עידוד, לא כל הסיפורים היו פרי הדמיון הפרוע…

למזלנו הטיסה היתה קצרה. אור ירוק נדלק ואנו מעל שטח הצניחה. האור האדום נדלק וכולנו עומדים בטור צפוף. דוחפים איש את רעהו לעבר הפתח, כאילו היה זה אוטובוס… שם בפתח מחכה לנו המדריך ו'מסייע' בדחיפה קלה למהססים להיפלט לחלל. תורי הגיע ולפני שאני יודע מה קרה אני בחוץ, נופל נפילה חופשית עם מצנח סגור, ורואה את המטוס חולף מעלי. ומסביבי חופות-מצנחים לבנים מרחפים לאיטם ומתקרבים לקרקע.

שניות ארוכות עברו עד שמצנחי נפרש מעלי כחופה, כיפתו הלבנה מרחפת מעלי, אלה היו שניות שנמשכו כנצח, שניות שבהן חלפו בראשי הסיפורים המעודדים שלא עזרו למצב רוחי, היפתח? … משנפתח המצנח, ירד המתח והנפילה-החופשית הפכה לריחוף נעים ואיטי, ומצב רוחי השתפר הבלתי צפוי מאחרי… אותו רגע השתררה סביבי דומיה, שקט ושלווה התפרקתי כהרף-עין מכל המתחים, ברגע זה הרגשתי מה טוב לחיות… מראה הקרקע  והים שמתחתי, דיונות, פרדסים, דרכים והשמים התכולים שמעלי כל כך יפים ושלווים, חוויה לא רגילה. ברגע זה התאהבתי בצניחה והצטערתי שהבריטים לא נענו לבקשותיי ולא רצו בי כצנחן.

אני מתקרב לאיטי לקרקע וצריך להתכונן למפגש חפוז איתה בדרך שלמדתי, כדי לא לשבור עצמות, יד או רגל.. המפגש עם הקרקע, למרות והוא צפוי מגיע לפתע. אם הצלחת לנחות בשלום, כהרף עין אתה שוכב רתום למצנח המנופח באוויר, והגורר אותך אחריו על הקרקע. כדי לסיים את הסיפור צריך לקום ולרוץ אחרי הרוח בשדה, לקום ולרוץ אחרי המצנח ולהשיגו  עד שאתה קופץ עליו, וכך מרוקן ממנו את האוויר, הוא קורס כבלון ריק ומדולדל.

צנחנו פעמים אחדות, ביום ובלילה. באחד הלילות, נפל לידי ג. שלא הבחין בזמן בקרקע המתקרבת ונחבל ברגלו. סיפרו לנו שבאחת הצניחות המצנח לא נפתח, כלל והצונח נפל כאבן, עשה / הדליק 'נר'…

מאז השתכללו המצנחים, ועליהם נוסף מצנח-חזה המופעל על ידי הצונח. הצניחה הפכה לפחות מסוכנת. הצניחה-החופשית מגובה-רב ריחוף בקבוצות היוצרות יחד צורות גיאומטריות שונות ומשתנות, ואלה הרוקדים באוויר הפכו כולם, לענף ספורט מהנה שאותו  החמצתי, נולדתי מוקדם מדי. לא נותר לי אלא להסתכל ליהנות הנאה אסתטית ולהיות מתוסכל.

חניך בית-הספר לפיקוד ולמטה 1954-5
במאי 54 נשלחתי כחניך, למחזור א' של בית-הספר לפיקוד ולמטה – פו”מ שזה עתה הוקם, מחזור הלמודים נמשך כשנה. הייתי רב-סרן וזה היה אות לקידום בעתיד.

מלחמת השחרור היתה כבר שנים טובות מאחרינו, ולקחיה נלמדו. בינתיים נשלחו קצינים לחו"ל ולמדו באקדמיות צבאיות בארה”ב, צרפת ובריטניה, והביאו איתם מטען ידע נוסף. הגיע הזמן ללמוד גם מניסיונם של אחרים, כמו שביסמרק 'קנצלר-הברזל' של גרמניה, אמר: “רק החמור אינו לומד מניסיונם של אחרים”. צה”ל חייב לנפות את החומר הנלמד, ולישם רק את המתאים לגודל- המדינה לתנאינו, ולתורת הלחימה שלנו.

מייסד בית-הספר ומפקדו היה אלוף-משנה אהרון יריב והמדריך הראשי סגן-אלוף מתתיהו פלד. בין המדריכים היו סגני-האלופים: גביש, חירם, אלעד פלד, אברשה טמיר, שלימים התפרסמו. צה”ל ראה בפתיחת פו”מ צעד גדול קדימה, ותלה בו תקווה רבה.

במחזור א' היו חניכים בדרגות רבי-סרנים וסגני-אלופים, דרגה בכירה באותם ימים, שבינה לבין הרמטכ”ל הפרידו רק שלוש דרגות.. לפו”מ נשלחו חניכים מכל החיילות, מהם 4 מחיל התותחנים. דן חירם היה מדריך ויועץ לתותחנות, והתמנה אחרי שנים למפקד החיל.

הלימודים נערכו בצוותים בהדרכת מדריך. שיטת הלמוד הלימוד היתה העמדת בעיה ופתרונה על ידי החניכים, שהציגו אותה בפני הצוות כולו. החניכים האחרים התייחסו לפתרון המוצע גילו דעתם ובקורתם והציעו תיקונים. הויכוחים היו מאלפים ולפעמים סוערים, אך תמיד אפשר היה ללמוד מהם, כי כל אחד ספר על ניסיונו הממשי באותו נושא. המדריך סיכם את הדיון והציג את ה'פתרון המוסכם' של בית-הספר, פתרון טוב. שלא תמיד נראה לנו כטוב ביותר. פרט לכך היו הרצאות של אקדמאים ומומחים לנושאים שונים. נערכו תרגילי מפקדות ומטה וכו', זו היתה שנה פורה ומרחיבת אופקים.

שניים מהחניכים לא סיימו, אחד מהם הוצא לאחר שבתרגיל-מפקדות נמצא הססן ולא החלטי דיו כמפקד. כמי שהכירו קודם לכן, ידעתי שיכולת פיקוד איננה מצויה במניין תכונותיו הטובות, ולא צריך היה לשלוח אותו מלכתחילה. שמחתי מאוד שמצא מקומו, ואף זכה לשבחים בשליחויות שונות. דווקא שם נדרשו אותן תכונות שהכשילו אותו בפו”מ… “אין לך דבר שאין לו מקום, ואין לך אדם שאין לו שעה”..

בין המרצים, להיסטוריה צבאית, היה סגן-אלוף ישראל בר 'הידוע'. האיש היה מלא כרימון. הרצאותיו היו מעניינות וגדושות-ידע. הופעתו היתה מרתקת. תמיד דלקה סיגריה בפיו, ותמיד היינו ממוקדים לקצה הסיגריה התורנית שעישן בשרשרת כדי לתפוס את השניה בה יתנתק האפר הארוך ויפול ארצה…

נדהמתי כשהועמד למשפט לאחר שנחשף ע”י איסר הראל והורשע כמרגל רדום שהושתל על ידי הסובייטים. הוא הצליח לחדור לחוגו הקרוב של ראש הממשלה בן-גוריון, הופתעתי שבעתיים להיוודע שכנראה לא שרת כלל בצבא, קנה לו בקיאות בנושאים אלה תוך קריאה ולימוד, שמיעה והדרכה, והצליח לאחז עיני כל הבאים איתו במגע… אוטודידקט, עילוי… עד היום יש חלוקי דעות על רוב 'העובדות' בקורות חייו. כידוע הוטל עליו מאסר ארוך, ולפני שגמר לרצות אותו, נפטר בכלא.

בין החניכים במחזור זה התפרסמו במשך הזמן אלוף יצחק חופי ראש המוסד, אלוף-משנה יוסף נבו ראש עירית הרצליה, ואלוף-משנה ישראל ליאור שלישו-הצבאי של ראש-הממשלה, ורבים אחרים.

את המחזור סיימו חניכים שבתפקידיהם החדשים והבכירים הצליחו לישם את שלמדו, ובכך שיפרו והשפיעו על תפקוד צה”ל. כך חלפה לה מהר שנה מעניינת ופוריה.

בה”ד 9 בסיס הדרכה, חיל התותחנים
לאחר שסיימתי את פו”מ קודמתי לדרגת סגן-אלוף, והתמניתי למפקד ענף אימון קצינים בבה”ד 9. תפקיד שהיה בו ענין, תפקיד שאת פירותיו אתה רואה במו עיניך ויש לך השפעה על רמתם של קציני החיל הצעירים. נהניתי לבקר בחדרי הלימוד וביחוד באימונים בשדה. מה שלמדתי זה עתה בפו”מ, עזר לי בהרצאות ובהכנת מערכי שיעור ותרגילים-משולבים. גם החוש הטכני שלי מצא לו שימוש וסיפוק בתכנון אמצעי-עזר להדרכה, אמצעים המקלים על החניכים להמחיש לעצמם במה מדובר כגון: חתכי-תחמושת, פלקטים ואמצעי- עזר רבים אחרים.

בבסיס היה מטווח-זעיר ללימוד מתן-פקודות- אש וטווח. המטווח היה די פרימיטיבי. יתרונו הגדול שהיה חסכוני מאוד, חסך יציאה לשטח, תחמושת, רכב וזמן.

מבנהו היה פשוט: על שתי וערב של מוטות פלדה כפופים המיצגים בקנה-מידה, שטח טופוגרפי מגוון: גבעות, עמקים, וואדיות, פרושה יריעת יוטה צבועה ועליה דגמים של פרדסים, ישובים, דרכים וכו'. היריעה מוגבהת כ2- מטר מהרצפה כדי שהמדריך יוכל להתהלך תחתיה. החניכים יושבים סביב על יציע מוגבה, המאפשר להם מבט-על כאילו היו בתצפית על שטח-אויב. הצוער המתרגל נותן פקודת-אש. המדריך הנמצא מתחת ליריעה ובפיו סיגריה, מסמן את מקום נפילת הפגז בנשיפת עשן. הצוער רואה את עשן נפילת הפגז, נותן פקודות טווח לתיקון, עד שהפגז פוגע במטרה. אמצעי פרימיטיבי אך די-יעיל לזמנו ולצרכינו. היום יש אמצעים משוכללים יותר.

לאחר כחצי שנה בבה”ד 9, יצאתי לחופשה של 3 חודשים. לאחר פטירתו של אבי ז”ל, צריך הייתי לדאוג לאמי ולהסדיר את ענייניו. טרם מותו הספיק לראות אותי כסגן-אלוף והיה מרוצה וגאה בקידומי.

ראש הענף לביטחון לאומי
בתום 'חופשתי' המאולצת, ב9- מרץ 1956 חיכה לי מינוי לתפקיד ראש הענף לביטחון-לאומי, באגם / תכנון במטכ”ל. היה זה המינוי-הראשון שלי מחוץ לחממת משפחת התותחנים, בה חסיתי שנים רבות. במפקדת החיל ובחיל כולו, הכרתי חלק נכבד מ'בני-המשפחה' האחרים: מפקדים, מש”קים, וכמובן את כל מייסדי חיל התותחנים בצה”ל וותיקיו (התעודה המצויה בידי מעידה שגם אני נמנה עמם) גם הם הכירו אותי, על יכולתי ומגרעותיי. הכרתי את הכלים, שיטות העבודה וההפעלה, במערכת זו שחיתי כדג במים.

לפתע נזרקתי ליבשה. חששתי ממה שמחכה לי שם במטכ”ל. אלה היו מקצת המחשבות שחלפו בראשי כשלמדתי על מינויי המפתיע… את התפקיד הזה, כמו גם הקודמים, לא בקשתי, וגם אילו ניתנה לי היכולת לבחור, וודאי שלא הייתי בוחר בו מסיבות שונות, ולוא רק מהסיבה הפשוטה שלא הייתי מודע לקיומו…

המטכ”ל היה כל כך רחוק ממני, אי שם בפסגת האולימפוס… אף פעם לא דרכה רגלי בבנין, לא היה לי מה לעשות שם, ואיש גם לא טרח להזמין אותי… כמובן שהכרתי רבים ששרתו שם.

כשהתייצבתי במטכ”ל על מנת להכנס לתפקיד, לא פגשתי בקודמי, ואף לא במפקדי ה'אלמוני', לפי דעתי לא היה כזה, ולפי השערתי, התפקיד לא היה מאויש קודם לבואי.

וכך ישבתי ולמדתי את מהות תפקידי ועיסוקי, כל זה כשבעה חודשים לפני מבצע' 'קדש'.

את אלוף-משנה יוסף נבו, ששרת בצבא הבריטי ביחידת התותחנים נגד מטוסים, פגשתי כ3- חדשים אחרי שנכנסתי לתפקיד, כשהגיע והתמנה לראש אג”ם/תכנון.

שנינו סיימנו את מחזור א' בפו”מ, וכראש אגף תכנון, הפך לממונה עלי. לא היינו חברים ואפילו לא מכרים. היכרותנו התמצתה בכך שמשך שנות השרות בצבא הבריטי ובצה”ל נפגשנו פעמים ספורות ולא בטוח שהחלפנו מלים יותר מפעם או פעמיים… אל”מ נבו עסק בתכנית ההטעיה של תקיפת ירדן (במקום מצרים) והתמנה למושל עזה עם כיבושה, ולמושל סיני, כך ששוב לא נפגשנו הרבה.

הייתי חופשי לנפשי לעסוק בכל-מה שנראה לי חשוב, בלי שמישהו ינחה אותי או יוריד לי הערות או הארות, על המסמכים חתמתי בשמו של נבו כמקובל, בפועל הייתי לבדי בשטח,  לא הרגשתי  בודד וזנוח, ההפך הוא נכון, למצב כזה נכספתי…

במאי 1956 התמניתי לתפקיד נוסף: נציג צה”ל בוועדות של”ח ומל”ח.

וועדות אלה הוקמו כנראה ב- 1950 על ידי אלוף שוקן שקבע להן מבנה, מסגרת ותפקידים. השר פרץ נפתלי עמד בראשה של ועדת המשק-לחירום: מל”ח. בראשות ועדת השירותים-לחירום עמד השר בר-יהודה.

בישיבות הראשונות הייתי המום, נפעם ומלא יראת-כבוד לאכסניה, לשרים, למנכ"לים וליתר הנוכחים.

שני השרים היו ענייניים ורציניים, השר פרץ נפתלי, שהיה שר בממשלת וויימר, היה יקה קפדן ומנוסה ונהל את הישיבות לגופו של ענין. הישיבות היו תכופות, דומני שבועיות, דנו בהן בכל הנושאים שנגעו להכנות המדינה לשעת החירום הצפויה.

לאחר מספר ישיבות, כשפג החידוש והקסם שבהן, התעורר בי חוש הביקורת שלי, חזרתי לעצמי ונוכחתי שלא כולם כולל אני גאונים. לא תמיד היה סדר יום קבוע מראש, פרוט הבעיות שיובאו לדיון היה לוקה, ועקב כך לא פעם הגיעו חברי-הוועדה כשאינם בקיאים בנושא הנדון, וכתוצאה, דברו לא לענין כיוון שלא הכינו שיעורי בית. כאיש צבא הרגשתי שעבודת המטה לוקה, וזה גורע מיעילות הועדה וגורם לאיבוד זמן יקר.

לטובת הועדה צריך לציין שלאחר קבלת החלטה, היה גם ביצוע. חרצובות האוצר נפתחו בלחץ תחושת המלחמה, ונוצרו עובדות בשטח שאפשר לראותן גם היום, מפוזרות ברחבי-המדינה: מאגרי-מים ודלק, טחנות-קמח וממגורות (סילו ) וכו'.

יתרון נוסף לוועדה היה הרכבה: רוב חבריה היו מנהלי משרדי-הממשלה השונים, וכך יכלו לגשת לביצוע מהיר לאחר שהתאום הבין-משרדי הגוזל כל כך הרבה זמן, והריב על חלוקת כספים, סמכויות ואחריות נפתרו ונקבעו במסגרת הועדה ובהחלטותיה, וכך התנהלו הדברים על מי-מנוחות.

לאירועים שהתרחשו במזרח-התיכון חשיבות להבנת עיסוקי, ולכן יש צורך בסקירה קצרה:
מאז מהפכת 'הקצינים- הצעירים' במצרים, המזרח-התיכון היה כמרקחה, ג'מל עבדול נאצר, הצליח להשתלט כשליט-יחיד במצרים לאחר שהדיח את גנרל נאג'יב, והרחיק את חבריו 'הקצינים הצעירים' לתפקידים משניים. נאצר פעל במרץ, כשהוא נישא על גל ההתלהבות שחולל במצרים והתסיסה שעורר בעולם-הערבי.

צעד אחר צעד גרש את הבריטים ממצרים, הלאים את תעלת-סואץ וקומם עליו את צרפת ואנגליה, חסם את השיט לאילת, וריכז כוח-מצרי בסיני.

נוסף לכך העביר את זיקתו לגוש-הסובייטי וקיבל ממנו תמיכה כלכלית, צבאית ומדינית, מדריכים צבאיים ונשק, וכמתנה את סכר-אסואן על הבעיות שיצר…

להוסיף על המתח הקיים ממילא, הקים נאצר ברצועת-עזה גדוד פדאיונים שחיָיליו פלשתינאים ופיקודו מצרי. אלה חדרו ארצה רצחו וחיבלו. חדירות אלה גרמו לחרדה ולמתח וליבו את האש. התחושה בארץ היתה שהמלחמה עם מצרים קרובה ובלתי נמנעת. ומדינת-ישראל חייבת בדחיפות להכין את המדינה את צה"ל, מישקה ומשאביה למלחמה הקרבה, ובד-בבד לדאוג לעורף האזרחי ולצרכיו. זה היה בקצרה, הרקע למינויי לתפקיד ראש ענף לביטחון-לאומי.

למדתי שאני צריך לייצג את עמדת צה”ל בכל נושא בו יש ענין לצה”ל בתכנון הארצי של: דרכים, כבישים, מלאי-מזון ודלק. והתשובה לשאלה במה עסקנו?  היא בקיצור ידנו בכול. לדוגמא:
(א) לפני שאושר הזיכיון לבניית העיר אשדוד, צריך היה לבדוק, אם שטח הזיכיון לבניית העיר יפגע בשטחי-האימונים של חיל-האוויר באזור. סיירתי בלווית פיקודי בשטח המיועד, כדי לבדוק ולקבוע עמדה בנושא, כשאיתנו מפות, נוסח הזיכיון וגבולותיו המוצעים וכו'. בדיקתנו הראתה שהזיכיון והעיר שתבנה לא יפגעו בשטחי-האימונים, הסכמתנו להענקת הזיכיון ניתנה, וראו מה 'צמח' שם: העיר אשדוד…
הסיור הזה נחרט בזיכרוני, וגרם לכך ששנים לאחר מכן חזרתי והפכתי תושב אשדוד. כשהגענו לשטח השתרע לפנינו ים-דיונות לבנות בתוליות, כשעלינו לרכס התגלה ים-תיכון יפהיפה ולפניו חוף חולי-לבן ושומם מאופק לאופק, בצפון הייתה תחנת החשמל בבניה, ודרומה ממנה אוסף צריפונים קטן, מעברה…
צריך להיות נביא, מטורף או סתם אופטימיסט מושבע כדי לתקוע מעברה במקום שכזה. אחרי שנים עדיין נראים שרידיה במרכז העיר אשדוד שבלעה אותה אל קרבה…
(ב) תכניות לסלילת כבישים והנחת קווי-טלפון היו מגיעות אלינו, ולאחר בדיקת צרכי צה”ל, היינו מגבשים רשימת עדיפויות, ולפעמים מוסיפים כביש או קטע כביש לצורכי צה”ל, כשלא נענינו וחשנו שהדבר חיוני, דרשנו לקיים דיון נוסף, בדרג גבוה יותר.
(ג) צריך היה להבטיח הספקת-חשמל בזמן-חירום, לשם כך נקנו בחו”ל גנרטורים. תחנות-כוח של מפעלים גדולים חוברו לרשת, נרכשו תחנות-חשמל הפועלות על גז, שנועדו לספק חשמל בשעת-חירום, כשכל יתר התחנות משותקות, מחוסר-דלק או מסיבות אחרות.
(ד) ממגורות וטחנות-קמח פוזרו בארץ, נוספו בריכות לאגירת-מים ברחבי-הארץ.
(ה) דלק הוא המצרך החיוני ביותר למלחמה ובשלום. רובו של מלאי הדלק היה מרוכז בחיפה. היתה חשיבות עליונה לפזרו בארץ, הן מחשש פגיעה או ניתוק והן בגלל הצורך בקיצור דרכי הספקתו, והפחתה במספר המיכליות הגדולות העוסקות בכך, והמכבידות על התנועה בדרכים, ביחוד בזמן מלחמה. גם קיצור זמן ההספקה על ידי קיצור מרחקי נסיעה חשוב כשלעצמו. הזמן הוא תמיד גורם חשוב ובמלחמה ולעתים גורם מכריע…

מי שקרא את סיפור פלישת בנות-הברית לאירופה, במלחמת העולם השניה, וודאי קרא על התרומה הרבה שתרם צינור-הדלק שהונח תחת תעלת-למנש, והתקדם אחרי צבאות בנות-הברית באירופה להצלחתם. זכורה גם המלחמה הקשה לכיבוש נמלי שרבורג ואנטוורפן, שתכליתה היתה קיצור דרכי האספקה -ובמיוחד דלק- לגייסות המתקדמים לגבולה של גרמניה.

ממנהל הדלק קבלנו דיווח חודשי על מלאי הדלק המצוי בארץ לסוגיו, ותחזית לכמה זמן יספיק. כל הזמן היתה לנו יד על השיבר.

את הידיעה המשמחת על מציאת נפט בקידוח חלץ קבלתי שעות רבות לפני שהידיעה התפרסמה ו'פוצצה' את הבורסה, תוך ימים הרקיעו מחירי מניות הנפט עשרות מונים והגיע לשחקים. 'יודעי סוד' זריזים וממולחים, עשו בוחטה וגרפו הון…

שמחתי וקויתי שזה סימן טוב לעתיד רווה נפט, כשהגעתי הביתה מאוחר בלילה, הערתי  את אילנה וסיפרתי לה בהתרגשות, בתגובה שפכה עלי דלי מים קרים: “במקום להעיר אותי משנתי, היית צריך לספר לאביך…” כידוע הנפט שנמצא שם, לצערי לא פתר דבר. בשטח היה רק טיפטוף… אך בבורסה יש לו תפקיד חשוב עד היום, חימום וצינון הבורסה לסירוגין, התוצאה היא שבודדים עשו הון, ורבים יותר הפסידו מה שלא היה להם… אבי קרא את הידיעה בעתון עם כל עם ישראל.

באוק' 1956 התמניתי על ידי השר פרץ נפתלי גם כחבר וועדה שקבעה את רשימת “המפעלים החיוניים לשעת חירום”. מכתבים רבים קבלנו מכל מיני מפעלים חיוניים מאוד וחיוניים פחות וכאלה שלא היתה להם זכות קיום גם בזמן שלום. כל פניה חייבה בדיקה, מהי תרומת המפעל וחשיבותו, מספר עובדיו, התפקיד הצבאי של העובדים ששחרורם נדרש, לאחר בדיקה יסודית קבענו עמדה, אין ספק שלא השבענו רצונם של רוב הפונים, דרכנו על לא מעט אצבעות…

רצוני להבהיר שלא הייתי מומחה לכל הנושאים בהם עסקנו, ואפילו לא למקצתם. לאלה שמינו אותי הפתרון לשאלה למה אני? . שאלה זו הטרידה גם אותי, מוניתי אולי מאחר ולא היה מועמד אחר, ואולי כי היו לי מספר הצלחות בכמה מתפקידי הקודמים, שגיליתי בהם יוזמה ונחישות, רכשתי ניסיון ויכולת להערכת מצב והחלטה מהירה. ואפשרות נוספת היא שחיל-התותחנים קבע שבחיל עשיתי כבר הכל, ואין לי סיכוי לקידום נוסף…בעבודה זו היו משימות רבות כפויות טובה, היה זה בלתי אפשרי לספק רצון כולם, ולא ליקקנו דבש..

לפתע, ביום בהיר אחד הפרו הסובייטים את ההסכם שהיה להם עם מדינת-ישראל לספק לה דלק.. הדבר נעשה כאמצעי לחץ מדיני, כסיוע ועידוד לעבדול נאצר במדיניותו התוקפנית כלפינו. המעשה היה חמור ביותר, במכה אחת נגרעו כ- 40% מהספקת הדלק של מדינת ישראל, ולא זו בלבד אלא שחסימתה של תעלת-סואץ גרעה גם היא אחוזים רבים נוספים, מאחר והמרחק והזמן של סבב המיכליות, התארך והתמשך פי כמה. המדינה עמדה בפני סכנה. היה חשש וודאי שחוסר דלק ישתק לא רק את המשק אלא גם את יכולתו של צה”ל. מצב עניינים זה ריכז את תשומת לבנו לנושא הדלק שקיבל מאתה עדיפות על יתר הנושאים בהם עסקנו.

תקופת האבירים והפרשים הדוהרים על סוסיהם הניזונים מקש ועשב, חלפה ועברה מן העולם, ומאז השתנו דברים, הצבאות היום אינם מסתפקים ב'לצעוד על קיבתם' אלא זקוקים לרכב, לטנקים ולמטוסים לתעשייה ולחשמל ואלה 'שותים' רק דלק. עוד לא נוצר הטנק שכמה מלות חיבה, תבן וחבטה קלה באחוריו יזיזו אותו ממקומו. חבל, כי ימי חיל-הפרשים שחלפו, היו טובים, פשוטים, רומנטיים ומצטלמים יפה…

כשעיינתי, עם נציג מנהל הדלק, ברשימת מלאי הדלק, 28 יום לפני “קדש” חשכו עיני, למדינה נותר מלאי המספיק בממוצע ל- 3-5 חודש, ממוצע זה מטעה כמו כל ממוצע אחר, ואינו משקף את מצאי הדלק לסוגיו: דלק מיוחד למטוסים, לטנקים וכדומה. מספיק שרק באחד מסוגי-הדלק  יהיה מחסור כדי להוות סכנה, לדוגמא מחסור בדלק למטוסים ו/או טנקים…

צריך לדעת שצריכת הדלק במלחמה גדלה הרבה מעל הצפי הרגיל. מכה כזו הנופלת עלינו כשאנו עומדים ערב מלחמה, חמורה פי כמה. הסובייטים תפשו אותנו כשמכנסינו מופשלים..

אותו זמן אגף-התכנון, שאנו חלק ממנו, תכנן והפעיל 'מבצע הטעיה' מקדים, שתפקידו ל'הרדים ולהטעות' את מצרים, ול'הרגיע' אותם שכוונת צה”ל לתקוף את ירדן. ההסבר וההצדקה לכך היתה הברית הצבאית שנחתמה בין מצרים סוריה וירדן. לצורך הטעיה זו הופעלו מטות מדומים, נערכה פעילות-קשר נמרצת וגם תנועת-רכב על ריק… הטעית המצרים והסובייטים השיגה את מטרתה. ואין הצלחה גדולה מזו. לנו היה רק חלק קטן במבצע זה.

ב- 29 אוקטובר 1956 הוצנחו חיילינו במיטלה לא רחוק מהתעלה, צניחה זו היתה אות-הפתיחה למבצע קדש. לא עברו אלא ימים אחדים ועזה הותקפה ועמדה לפני כיבוש. כשכל זה מתרחש סביבי, ישבתי על קוצים, התותחנים וצה”ל אינם צריכים אותי ואני מתוסכל, לא יכולתי להמשיך לשבת במשרדי. רציתי להיות בשטח, לקחת חלק באירועים או לפחות לראות מה קורה.

שכנעתי את אלוף צדוק לצאת אתי לעזה. כשכוחותינו בשעריה, הגענו לכניסה לעזה, מכיוון סעד. חזרתי אל השטח המוכר לי קצת.  בו לפני 8 שנים  נערך הקרב על 'בארות-יצחק', גם אז ראיתי את עזה מכיוון סעד, כעת יכולתי לראות את הזירה מקרוב, הייתי סקרן לראות איך נראה השטח שלנו מנקודת התצפית המצרית, איך נראתה להם בארות-יצחק וסעד מגבעת עלי-אל-מונטר, ואיך נראיתי לעמיתי קצין התצפית המצרי, כשאנו סוחבים את מכשיר הקשר והמצברים לתצפית, וגם להיכנס ולבקר בעזה עצמה.

בכניסה לעזה פגשנו חיילים מחטיבה 11 ושריון בצדי הדרך, אנו ממשיכים לנסוע משוכנעים שעזה נכבשה זה מכבר, ואנו רק המטיילים הסקרנים הראשונים…החברה מנופפים לנו בידיהם, ונותנים לנו לעבור חופשי חופשי… והיות שלא עצרו אותנו, המשכנו פנימה בביטחון ובקלות דעת…

עברו כמה רגעים ולפתע נקלענו לחילופי-אש משני צידי הדרך, מעל ראשנו חלפו כדורים, בזריזות קפצנו מהג'יפ לתעלה-הקרובה למצוא מחסה. מעל ראשנו התנהל קרב-אש עז בין אחת העמדות המצרית האחרונות, לבין חיילינו. שכבנו בתעלה והשתדלנו להתמזער ולהתמזג עם 'אמא-אדמה'.

כעבור זמן נכנעה העמדה, הוציאה דגל גופיה לבן, החיילים המצרים יצאו ממנה בטור, יחפים וללא מדים, בתחתונים וגופיות וידיהם אל על, 'פלחים' תמימים שבמקרה נקלעו לכאן…. “התחזות” כזו היא אולי חלק מפקודות הקבע או אולי סתם נוהג-מקובל, כך עשו המצרים גם בנסיגתם בסיני, אלא ששם היו להם ג'לביות מוכנות מראש.

לאיש הצבא ג'מל עבדול נאצר, כניעת-עזה היתה פגיעה אישית. כאיש צבא נכשל מספר פעמים נוספות: בתש”ח נכשל ב'בארות-יצחק' ו'בכיס-פלוג'ה' שנכנעה. גם ב'קדש', במלחמת-ההתשה וב'ששת-הימים' נחל מפלות מבישות, להפתעת העולם כולו הצליח לשרוד…

כשהסתיימה תקרית-הבונקר חזרנו, ובידי רובה 'גוריָנוב' רוסי, שלל שקבלתי 'רשמית' מאלוף צדוק.

עזה היתה כבר כבושה וטכס הכניעה נערך על אחת הגבעות הסמוכות. אלוף אסף שמחוני ייצג את צה”ל, גנרל דיגווי ייצג את הצבא-המצרי בעזה וחתם על כתב הכניעה.

הצטרפתי במקרה ל'חגיגה' זו שלא תרמתי דבר להצלחתה, פרט לעצם נוכחותי, ואף הונצחתי שם בצילומים… במעמד זה היתה לי תחושה שלפחות בעיה מציקה אחת נפתרה, בסיס ה'פדאיונים' חוסל.

מבצע 'קדש' היה עדיין בעיצומו, אך עזה היתה תמיד קן-צרעות למדינת-ישראל. גנרל דיגווי נראה שפוף למדי כשחתם על כניעת עזה, ולא הראה את הביטחון העצמי והסמכות שהיתה לו, כשפסק פסק-דינם של נאשמי 'עסק- הביש' (1953).

בגמר הטיול הקצר מלא החוויות, חזרתי לתפקידי ולמשרדי. לצורך עבודתי, כראש-ענף לביטחון-לאומי, קראתי בעיון עיתונים בשפה האנגלית, מהם משעממים למדי, ביניהם ה'אקונומיסט' המפורסם. הרכוש שהבאתי אתי מהצבא-הבריטי: ידיעת השפה האנגלית היה לי לעזר רב.

שטפו והציפו אותנו בכל מיני הצעות, חוברות, חוזרים ו'ברושורים' למיניהן, שמטרתן למכור לנו משהו שיציל את מדינת-ישראל… מהן זכורות לי שתים:
(א.) האחת רצינית, לאיטום מערות, מכרות נטושים, וכל מיני חורים בסלע ובאדמה, בציפוי גומי מיוחד המאפשר אחסון דלק בלי שיחלחל ויעלם.
ובכך יושגו היתרונות: הגנה בפני התקפה אווירית וחבלה, יוצרו מאגרים גדולים מאוד ובמחיר זול, מאגר שיהווה סכנה מזערית לאיכות הסביבה ולאוכלוסיה, מאגר הזקוק לזמן קצר יחסית להכנתו.
את המערות לא צריך לחפור, המערות קיימות ואינן חסרות אצלנו… אם זכור לי שם החברה הייתה זו 'טיוקול', חברה אמריקאית רצינית, קבלנו חומר מודפס המפרט את האתרים ששיטה זו מיושמת בהן בהצלחה בארצות- שונות, הכל היה מרשים ומשכנע, חבל רק שלא לילד הזה ייחלנו…
הבעיה שלנו, אותו זמן, הייתה דלק, ולא היכן לאחסנו. וכך הפסדתי מסע בדיקה וביקור ברחבי העולם…
(ב.) השניה, היתה הצעה לגרור אחרי אניות בועות-ענקיות מחומר-פלסטי כשהן מלאות דלק, כיום מדובר בהספקת-מים למדינה בדרך זו. גם הצעה זו לא נראתה אפשרית בתנאים של אז. קוצר הזמן פסל מראש כל מיני הצעות מסוג זה, אשר יתכן והן טובות וישימות כשלעצמן, ואולי אף ייעשה בהן שימוש אי- פעם בעתיד.

המשכתי בקריאת עיתונים וכל חומר אחר שהגיע אלי, ותוך כדי כך סימנתי לעצמי כל רמז, ידיעה או הצעה שעשויה לעניין אותנו, ולא רק בנושא הדלק. ימים ספורים אחרי 'קדש' נתקלתי בידיעה קטנה, ומוסתרת, שבקריאה ראשונה לא אמרה לי דבר, ולא הדליקה בי 'פיוז', הידיעה הלקונית והקצרה אמרה בערך כך:
“עקב חסימת תעלת סואץ, הצטברה כמות דלק גדולה ומיכליות רבות במפרץ הפרסי. אני בטוח שאלפי קוראים קראו אותה ללא תשומת-לב, וכך הייתי עושה גם אני, אילו הייתי אזרח.

ברגע הראשון לא עמדתי על משמעותה והמשכתי בקריאה, אך היא נתקעה בזיכרוני והציקה לי. חזרתי וקראתי אותה שנית והפעם בעיון, הבנתי מיד שבה טמון הפתרון האפשרי והמיידי לבעיית מחסור-הדלק במדינה, בעיה שהחמירה בינתיים. בגלל 'קדש' המשיך המלאי לרדת בקצב מואץ… מה שנותר לעשות הוא למצוא דרך מעשית מהירה לנצל את עודף-הדלק והמיכליות במפרץ הפרסי לצרכינו.

חשבתי שלא רצוי 'לרוץ לחברה ולספר' כנהוג במקומותינו. בכך הייתי 'מעיר מרבצם' את כל הספקנים והמתנגדים אומרי 'לא' מקצועיים ואלה היו מוצאים את כל נקודות-התורפה שבתכנית שעוד לא הושלמה והיו גוזרים אותה לגזרים, וממיתים אותה בעודה באיבה, או כמקובל קוברים אותה קבורת חמור באחת המגרות.

החלטתי להשקיע עבודה ומחשבה, ולהביא בפני מפקדי הצעה מפורטת כשכל הנתונים נבדקו ואומתו, עם זאת הייתי מודע לכך ששעון הזמן מתקתק והדלק אוזל, ואסור לבזבז-זמן,  כדי להגיש עבודת-מחקר מקיפה ומושלמת…

קיימתי ישיבות עבודה עם הקשורים בנושא. חיפשתי מידע ונתונים. מפיקודי, שחלקם היו אקדמאים במקצועות מגוונים, וממומחי-חוץ בהם נעזרנו, בקשתי להשיג נתונים מקצועיים שיאפשרו גיבוש הצעה כזו, בה מפורטות מספר אפשרויות, כולל הערכת עלות כספית, והעיקר הערכת זמן לביצוע. המסמך שהגשתי, נושא תאריך 29.11.56 חודש בדיוק לאחר תחילת מבצע "קדש", העברתי אותו דרך ה'צינורות המקובלים', כשאני חותם בשמו של מפקדי אל”מ נבו, שאינו יודע דבר על הצעתי, אך לפני כן ישבתי עם אלוף צדוק לשמוע לחוות דעתו והעיקר שיפלס לה דרך שתגיע לשר ספיר ללא מחסומים, ושתקבל תשומתֹ לב ראויה. מפקדי נבו היה אותו זמן מושל-עזה או סיני.

'הצינורות' לא היו סתומים הפעם, ובמהירות נקראתי להתייצב לפני שר המסחר והתעשייה פנחס ספיר במלון 'ציון' בירושלים, כדי להציג ולהסביר את הצעתי.

השר ספיר הכיר אותי רק בשמי, בעקבות שיחות-טלפון ומכתבים שהפנה אלי. פעמים רבות פנה בדרישה שאשחרר כח- אדם חיוני למפעל זה או אחר, ואסייע גם בדרכים נוספות לתעשייה.

הוזמנתי לישיבה סביב שולחן במלון 'ציון', שם כבר ישבו רבים שלא הכרתי. הצגתי את הצעתי והשבתי על שאלות. ציינתי את הדברים:
מלאי הדלק שברשותנו מספיק ל -2.5 חודש, לעומת 6 חדשי מלאי חירום מינימלי, כפי שקבעה וועדת מ”לח.

לפחות 40% מהספקת הדלק נגרעה ונמנעת מאיתנו, כיוון שהסובייטים הפרו במפתיע את ההסכם אתנו, ומסרבים להמשיך לספק לנו דלק.

הדלק בעולם התייקר מאוד, בגלל חסימת הסואץ. מיכליות הדלק נאלצו להקיף את יבשת-אפריקה, דבר שהאריך את דרכן והגדיל הרבה את משך-הסבב, וכידוע: time is  money  וזה הקפיץ את הדרישה והצורך במיכליות וייקר מאוד את שרותיהן.

חוסר הדלק במדינה, מפקיר אותה ללחצים מדיניים ולסכנה צבאית. זו הייתה כוונת הסובייטים מלכתחילה.

צי-המיכליות שלנו יכול להוביל מהמפרץ-הפרסי את רובה של כמות הדלק שאנו צורכים, בזול. ולעומת זאת, מאמריקה התיכונה, יכול צי-המיכליות שלנו, להוביל רק רבע מהכמות הדרושה לנו, ביוקר.

עקב החסכון במחיר הדלק ובמחיר הובלתו, ישלם הצינור את עלותו במספר שנים.

וודאי שרבים מהנוכחים קראו את ה'אקונומיסט', הרי גם הם עוסקים בכל מה שקשור לנושאים רבים ומגוונים אלה, כולל דלק. לא פעם נוכחתי שידע כשלעצמו לא מספיק. יכול אדם להיות “בור סוד שאינו מאבד טיפה” או 'אנציקלופדיה' מהלכת, והידע שבמוחו אין בו תועלת לאיש, כדי שיביא תועלת צריך להשתמש בו וליישמו.

כל המשתתפים ידעו את חומרת-המצב, ולא נותר לי אלא להציג בפניהם את הפתרונות האפשריים המוצעים, ובזאת כנראה הצלחתי, כי 'גלגלי הממסד' החלו לנוע בקצב. אף אחד לא ניסה להכניס מקל בגלגלים, ואפילו לא ניסו לדחות ו/או לקבור את הצעתי בועדה, וזה כבר הישג נכבד בפני עצמו…

מחיר המבצע איבד מחשיבותו הזמן הפך לגורם הקובע,… ובגללו, נבחרה ההצעה המהירה ביותר לביצוע, דהיינו:
שלב א' הנחת צינור “8 המצוי ומיוצר בארץ מאילת לבאר-שבע ומשם ברכבת לחיפה. זמן הביצוע נקבע ל- 4 חודשים, כולל תכנון, רכש ציוד וביצוע.
שלב ב' המשך הנחת-הצינור לסוכריר (אשדוד) וחיבורו לצינור קיים לחיפה, עד להשלמת הפרויקט.

בתום שני השלבים, העברת הדלק תעשה במקביל ברכבת מבאר-שבע לחיפה, ובצינור קיים מאשדוד לחיפה. בפער הזמן המשוער שבין 2.5 חודשי מלאי ל- 4 חודשים, ימשיך צי המיכליות שלנו להביא דלק מאמריקה התיכונה, ומכל מקום שאפשר לקנות בו דלק.

עבודת הנחת הצינור נמסרה ל'מקורות'. לא היו לה מתחרים בארץ בנסיונה ויכולתה. ב'מקורות' התמנה ל' כמנהל מבצע הנחת הצינור. מיד לאחר שהצעתי התקבלה החלו בביצועה. אני יצאתי מהתמונה, אך לא איבדתי קשר עם המבצע. התמניתי נציג צה”ל בועדת הביצוע של מל”ח שתפקידה פיקוח צמוד ונמרץ על: ביצוע הנחת הקו, הוצאת מכרזים, הבאת מומחים מחו”ל וכו', ככזה ליויתי והשפעתי כיכולתי, על ביצועו  צנור הדלק עד לסיומו.

הועדה השתמשה בעזרים טכניים, גרפים, טבלאות, ולעתים סיורים בשטח, ואין טוב ממראה עיניים לבדוק אם הביצוע אינו מפגר לעומת המתוכנן. גם קצב ייצור הצינורות ענין אותנו. מיכלים לאגירת דלק היו אחת הבעיות שעמדו לפנינו, היה צורך להוציא מכרז סגור, בו ישתתפו מספר מפעלים נבחרים, ההצעה הזולה התקבלה במפתיע ממפעל פרטי, ולא מ 'המלחים' ההסתדרותי.

'מקורות' ונציגה בוועדה ניסו לפסול את ההצעה הזו, בטענה שלחברה זו אין ידע וניסיון מספיקים… ובמקומה יש למסור את העבודה ל'המלחים'. נציג האוצר שמחה, אני ועוד נציגים, התנגדנו לכך בתוקף, בנימוק שאין לפסול מציע שהוזמן להגיש הצעה, לאחר שנבדקה יכולתו ואושר כמתאים. ומה עוד שהצעתו זולה בהרבה.

אני מודה שהיו לי 'דפיקות-לב' שמא טעינו, והזוכה לא יצליח לבצע את העבודה בזמן ובאיכות הנדרשת.

הוטל עלי למקם את חוות המיכלים באילת. למיקום היו הרבה דרישות סותרות ותנאים מגבילים. המקום שנבחר התאים לרוב הדרישות דאז. לו היו מטילים עלי למקם מיכלים כאלה היום, ללא צל של ספק הייתי מוצא להם מיקום אחר: מוסתר, מוגן ובטוח יותר.

אילת של היום אינה דומה למה שהיתה פעם… אותו זמן אילת דמתה יותר לאום-רשרש מלאילת של היום… הזמן והציוד לא הספיקו למצוא את המיקום ה'אידאלי'. דעתי נחה רק כשעמדו המיכלים במקומם בזמן מוכנים לקלוט דלק…

בצנור-הדלק צריך היה לבדוק כל ריתוך ברנטגן ובארץ לא היו רתכים מעולים כנדרש, היה צורך להביאם מחוץ לארץ. כן דרוש היה ידע והתמחות מיוחדים כדי לפקח ולבצע את החיבור-הגמיש של המכלית לקצה הצינור הימי המוליך אל מיכלי-הדלק. נמצא רב-חובל שהוא גם מהנדס-ימי שהתמחה בנושא זה, הוא הועסק בארצות-ערב והיה מסכן את מקום עבודתו  לו נודע שהוא מסייע לנו באילת ועוזר למדינת- ישראל… הכל נעשה בחשאי, וזהותו הוחלפה והוסוותה. פרט לכך צריך היה לשכנע אותו בכסף רב, הוא לא עבד 'לשם- שמים'.

חסר לנו ציוד מכל הסוגים. חשבנו שנוכל למצוא משהו בשדות הנפט המתפתחים שבסיני, נשלחתי לסיור כדי לראות ולאתר ציוד כזה. ציוד שנוכל להשתמש בו.

לצורך זה קבלתי ג'יפ חדש מצויד בצמיגי בלונים המתאים לעבירות בדרכי-עפר ובדיונות, לא הייתי מוגבל לנסיעה בכבישים ובדרכי עפר. סטיתי מהם לפי הצורך, והגעתי לכל מקום דרוש. עברתי את דהב, שארם אל שיך וראס-נצראני לאורך מפרץ אילת. פניתי צפונה לא-טור, למכרות אום-בוגמה, שם מצאתי ציוד, לראס-סודר והמשכנו קרוב לסואץ. נמצא שם ציוד-רב.

מאוחר יותר התארגן מבצע הובלה מיוחד לצורך הבאתו ארצה: מבצע 'אופיר', שבו לא היו לי מניות…

במכרות אום-בוגמה, חומר הגלם המנגן, הובל בכבל-פלדה תלוי, אליו מחוברים מיכלי מתכת, מהמכרה עד לנמל קטן: אבו-זנימה. שתכולתם נשפכת ישירות לספינות קטנות ומובאת לאחד מנמלי-מצרים. כשהגענו למכרה, היינו לבדנו. תשומת לבנו הייתה מרוכזת בים ובנמל-הקטן שלרגלינו. שרר שם שקט מוחלט.

פתאום פרץ רעש נורא, מבהיל, הכבל על מכליו, המקיף גלגל תנופה גדול עשוי ברזל, החל לנוע ברעש מחריד, כשמכלי הברזל הריקים, העולים והיורדים מקישים זה בזה ויוצרים רעש מחריש אוזניים. זה היה מחזה קקפוני קפקאי. הסתבר שאחד ממלווי הסתקרן 'תפס- יוזמה' מישש את המתגים ואת הידיות והפעיל את המתקן, שכנראה עבד בכח הכובד…

ביקרנו במנהרות המכרה החצובות, ראינו שם ציוד רב ומגוון. משם נסענו צפונה לשדה הנפט בלהין, שהיה שדה-נפט צעיר בפיתוח. שם מצאנו הרבה קטעים (סגמנטים) של מיכלי דלק קטנים מפורקים. חסרו רק הברגים כדי להפכם למיכל שמיש… וכן ציוד רב אחר.

נכנסנו למשרדי חברת הנפט הלאומית באבו-רודס. במזווה שליד המטבח היה מכל-טוב. לפי המשקאות והמעדנים היתה שם חבורה בינלאומית של עובדים בכירים: איטלקים, בריטים, יוונים ומצרים שלא סבלה חרפת-רעב. כך הסקתי גם מדף הטלפון-הפנימי שפרט שמות ותפקידים וגם מספרי טלפון פנימיים. גם ממגוון המצרכים שמצאנו שם הסקנו שאלה חגגו על מבחר גבינות, שימורים ויינות.

אחד הטרמפיסטים האלמונים שאספנו בדרך, אסף לחיקו גבינות ויין תוצרת צרפת ככל שחולצתו הכילה. לאחר שנים התברר לי ש'הזללן האלמוני' היה דן בן-אמוץ המפורסם, שכנראה הבין כבר אז באוכל ויין…

סטינו לביקור פרטי, טיול במנזר סנטה-קטרינה וג'בל-מוסה. שם לא ציפינו למצוא ציוד… בדרך לשם אספתי סרן מחיל-האוויר, ולא שיערתי איזו צרה אספתי. ביקרנו במנזר ובהר-משה שמעליו, ראינו את כל מה שהמוני בית-ישראל ראו מאוחר יותר, כשהציפו בהמוניהם את סיני בכלל ואת המנזר בפרט. השוני היה שהנזירים עוד לא הכירו אותנו הישראלים, ונתנו לנו ליהנות מהספק. לא ידעו איך להתייחס אלינו, ככובשים או כאורחים.

במשך מאות שנים התרגלו לזרם קטנטן של עולי-רגל נוצרים אדוקים ומלאי יראת-קודש. ראינו את ה'סנה', אוצרות וכתבי-קודש עתיקים וכמובן את הגולגלות ושלד הנזיר ה'שומר-עליהם' עטוף גלימה שחורה ועל חזהו צלב עץ, לא מי יודע מה. בווטיקן ראיתי יפים ממנו, משובצים יהלומים ואבנים יקרות.

בדרכנו חזרה שמתי לב שהסרן-האלמוני משחק לו בשני כפיסי-עץ דומים ל'דודס' בהם שחקנו בילדותנו ('דודס': 2 כפיסי עץ, הקטן מחודד בשני קצותיו, כשחובטים בקצהו הוא מתרומם ונופל רחוק ככל האפשר). לא ייחסתי לכך כל חשיבות. חזרתי ארצה לעבודתי, דיווחתי על הציוד המצוי בסיני, ושכחתי מכל הסיפור.

הסיור היה מוצלח, וככל שהיה קשה, נהניתי ממנו יותר. לנו בשדה בכל מקום שלא מצאנו מיטה. הנסיעה בשטח בג'יפ סיור שקפיציו קשים, ניערה קצת את עצמותיי, שהתרגלו לישיבה אחרי שולחן-כתיבה ודפדוף בניירות.

נוף סיני היה מלא הוד-קדומים. נוף פראי בראשיתי קדום, מרחבים ריקים מאדם, שוואדיות חרצו בהם. הר- משה הרשים אותי מאוד. לפחות לפי מראהו הוא ראוי ומתאים למעמד מתן-תורה. גם אני הייתי בוחר בו…

חופי הים סביב חצי-האי היו שוממים ונהדרים. בכל השטח פגשנו בדואים מעטים ועלובים. פה ושם נותרו אחרי 'קדש' כלי- מלחמה פזורים וחלודים והרבה הרבה נעליים… ה'שלל' שהבאתי איתי משם היתה אותה רשימת טלפונים של שמות העובדים במשרד חברת הנפט, תג-פליז של חברת הנפט N.P.C.  וגזע-עץ מאובן. הייתי אספן כפייתי, וזו הייתה 'תקופת-האבן' שלי…

לאחר ימים אחדים אני מוזמן לחקירת מצ”ח, ונשאל האם הייתי בתאריך מסוים במנזר סנטה-קטרינה? מי היה איתי?  האם ראיתי צלב על גלימת הנזיר השחור? האם ראיתי אותו בידי מישהו ממלווי, לאחר שיצאנו מהמנזר? ושאלות נוספות בנוסח זה.

היה לי נתק. עדין לא קישרתי בין כפיסי העץ ששיחק בהם הטרמפיסט שלי לצלב שעל הגלימה-השחורה… אנשי מצ”ח סיפרו לי על שערורייה דיפלומטית מתרגשת, בגלל הצלב הזה, שהכנסייה היוונית-אורתודוכסית מיחסת לו קדושה מיוחדת. כל זה מפני שהנזיר השחור, שאולי היה בישוף, היה קדוש ידוע, להם (ולא לי) שענד אותו בימי מתושלח… ומפני שהוא עצמו היה בזמנו משהו, עובדה שעשו לו 'פרוטקציה' והותירו את השלד שלו שלם, ולא מפורק כמקובל לחלקי- חילוף ואף כוסה גלימה, אם בגלל הצניעות או הצינה… השלדים האחרים של פשוטי-העם פורקו לגורמים, מוינו לסוגיהם: גולגלות, שידרות, אמות, זרועות וכו'.

אם חסר לכם אחד מאלה, פנו למנזר סנטה-קטרינה ואל תשכחו לציין מספר קטלוגי, כמו אצלנו במחסן חלקי חילוף לרכב…

בינתיים בהצתה מאוחרת נזכרתי בסרן ובכפיסים שבידיו. סיפרתי למצ”ח כל שידעתי והם ירדו ממני. לא יכולתי לתת כל פרט מזהה, אך לא הרבה סרנים מחיל האוויר, היו אותו זמן בסיני והם מצאו אותו ואת הצלב במהירות.

צה”ל שהחל בפינוי סיני היה צריך לשלוח חוליה מיוחדת שתחזיר את הצלב למקומו על חזהו של הנזיר השחור. האיום הדיפלומטי חלף עבר לו ובא שלום על ישראל… קשה לי לחשוב איזו תקרית הייתה מתרחשת, לו אבד או נשרף… לפי השמועות, ואינני ערב לנכונותן, הורד הסרן בדרגה ושוחרר.

במבצע 'אופיר' פונה הציוד הדרוש מסיני. וב- 10 מרץ 1957 פינה צה”ל את סיני.

חזרתי לעיסוקי הקודמים, קו צינור-הדלק התקדם לפי לוח-הזמנים שנקבע, וברגע שהגיע לבאר-שבע, החלו להזרים בו מיד דלק מאילת, ומשם ברכבות צפונה לחיפה, באותו רגע חלפה סכנת מחסור הדלק למדינה ולצה”ל… מיכליות החלו לפקוד את אילת ולמלא את המיכלים. אחרי חודשים אחדים הושלם המבצע כולו, כשהגיע הצינור לאשדוד. הסתיים סרט המתח ב'סוף טוב הכל טוב'. והציבור שלא ידע דבר על הסכנה, בה הייתה שרויה המדינה, לא ידע גם שזו חלפה לה.

מצינור הדלק נשאר לי למזכרת אלבום-צילומים יפים שנעשו תוך הנחת הקו, המראים את שלבי העבודה, וכן חוברת רישומים הנקראת 'בנגב' שאייר א' גלעדי, ובפתיח שלה כותב בן גוריון: “ צינור הנפט מאילת לבאר-שבע היה אחד מפירות ההילולים המבורכים של מערכת סיני. ביצוע המפעל בזמן קצר, בדייקנות וביעילות מכסימלית קובע ברכה לעצמו. זהו אחד ממפעלי בראשית במובן כפול: ראשון והתחלה. במפעל זה, כמו בכל עבודתנו בארץ “באחד ידו עשה במלאכה, ואחת מחזקת השלח” הנחת צנור הדלק הראשון היה המבצע הגדול ביותר שבוצע במדינה, וודאי המבצע היחיד בהיקף כזה שעמד בלוח-הזמנים, וחשוב יותר המבצע שחילץ את המדינה מלחצים מדיניים וצבאיים וממחסור דלק בשעת חירום… היתה לי הרגשת סיפוק-רב. הצעתי התקבלה כפי שהגשתי אותה, בוצעה בזמן ואני רואה בה את תרומתי העיקרית לביטחונה של מדינת-ישראל.

אחרי שהגיע הצנור לבאר-שבע, יצאתי לחלוטין מהתמונה, הוקמה חברת הפעלה לצינור-הדלק: ק.צ.א.א: קו-צינור-אילת-אשדוד. שנים אחר כך הונח צינור נוסף, הפעם קבעו שיקולים-כלכליים, צנור בעל קוטר-גדול, וכדרכו של עולם קם דור “אשר לא ידע את יוסף”…

תוך כדי שירותי במטכ”ל, נפטרה אמי ז”ל לאחר מחלה קצרה ללא סבל. נטע אוריאלי מספרת על פגישתם האחרונה: "בקרתי את עליזה בבית-החולים, ימים-ספורים לפני מותה, עליזה דקלמה את שירו של המשורר הפולני סלובצקי "עצוב לי אלוהי"…

קבלתי חופשת-אבל. אחי ואני טפלנו בירושת הורינו, מכרנו את דירתם, חילקנו בינינו את חפצי הענתיקות' והרכוש האחר שנותר, הכל בנחת ללא חילוקי דעות. אולי הסיבה לכך היא שלא שיתפנו איש, גם לא את נשותינו בעניינים רגישים אלה. שמענו על מלחמות חורמה משפחתיות שפרצו בגלל אגרטל סדוק, סכו”ם חסר, או תמונה שרוטה ודהויה…

את ריהוט חדר-האורחים היפהפה שהורי הביאו בזמנו מחו”ל העשוי עץ-אלון כבד ומגולף לא הצלחנו למכור, הוא לא היה אופנתי, וגדול מדי לדירה רגילה. גם לנו לא היו מקום בדירותינו הקטנות. על מנת לפנות את הדירה במועד, נאלצנו להתחנן בפני המובילים שיפנו אותו בחינם, והם עשו לנו טובה וחסד שלא ביקשו תשלום…

אפילו את שולחן-האוכל העגול עם ארבעת רגליו הלולייניות (ספירליות) וכיסאותיו המגולפות שכל כך אהבתי, לא יכולתי לקחת אלי, ורק שולחן הכתיבה של אבי נמצא אצלי ובבוא היום יעבור לבני שחר.

בדיעבד מצאתי ענין רב בתפקידי כראש ענף לביטחון-לאומי, תפקיד שחייב אותי לעסוק במגוון גדול של בעיות אזרחיות. אילץ אותי ללמוד ולקרוא חומר-רב ולא תמיד מעניין, ולעתים משעמם מאוד שהרחיב אופקי. לתפקיד זה היו יתרונות חשובים: האחד היה שהייתי עצמאי לגמרי, זה היה תפקיד אפור אזרחי יותר מצבאי שאף חייל הראוי לשמו לא ימצא בו תהילת קרב, ולכן הניחו אותי לנפשי.

יתרון נוסף היה שבדרך כלל העבודה היתה מסודרת וקרובה לביתי, ויתרון אחרון- חביב, למדתי הרבה והייתי מרוצה וגם זה משהו.

את שירותי כראש ענף לביטחון- לאומי, סיימתי (1957) לאחר 16 חודשים מעניינים ולעתים מרתקים. התמניתי מדריך בבית-הספר לפיקוד ולמטה, מחזור ד'.

מדריך ביה”ס לפיקוד ולמטה, פו”מ 1957-8
הירושה שירשתי לאחר מות אמי הותירה אותי  עם בעיה שכל אחד היה מוכן להתמודד אתה: קצת כסף, פחות מדי משאוכל לשנות משהו בחיי, ויותר- מדי כדי לבזבזו סתם כך. אף פעם, לא הייתי חסידם של בנקים, בורסות והשקעות (וניסיוני העתידי עם 'בנק-בריטניה' רק מחזק ומאשר דעתי, בדיעבד) תמיד האמנתי בנדל”ן ולא שיניתי דעתי.

קניתי מגרש ב'אפקה' שאז עוד לא היתה מבוקשת כל כך. חשבתי שזו ההשקעה הטובה והבטוחה ביותר שאוכל לעשות.

התייצבתי בפו”מ לשיחת היכרות עם מפקד בית-הספר, שהיה קצין בבריגדה.

מהרגע הראשון לא ראינו עין-בעין, לא נוצרה בינינו כימיה, ולא נוצרו בינינו יחסי רעות. הגינונים החיצוניים של קצין-בריטי: חגורת-העור והמקל, הכל מצוחצח ממורק ומבריק, היו סימני ההיכר המובהקים של הקצונה הבריטית, שהכרתי ולא הוקרתי, לרגע חזרתי מספר שנים אחורה לסטלה-מאריס… את המדריך הראשי הכרתי מהמחזור הראשון בו היינו שנינו חניכים, ואת המדריכים האחרים הכרתי בתדריך שניתן לכולנו. המדריכים הגיעו מחיילות שונים: לוחמים, מסיעים ואחרים, כל מדריך שימש כיועץ מקצועי למקצועו הצבאי ובנוסף כמדריך צוות רגיל.

אם אני משווה אותם למייסדי פו”מ, שלימדוני במחזור א' צריך להודות שזה לא זה, רמת פו”מ ירדה. המפקד היה דמות מנהלית ייצוגית ולא כזה שאמור 'להרביץ תורה' לחדש דברים ולהשפיע על שיטת ורמת ההדרכה ‘ומכאן גם על תורת-המלחמה של צה”ל.

עבר זמן והתיידדתי עם ש. גזית, ואורי בר-רצון, שגר ב'אפקה'. איתו היו לי ענין משותף: נגרות, תחביבים, פוליטיקה ואחרים. אורי היה פלמ”חניק ללא גינונים ותחכומים. קל היה למצוא אתו שפה ונושאים לשיחה, גם אם לא הסכמנו בכל.

שיטת הלימוד בפו”מ לא השתנתה מעיקרה מאז שהייתי חניך. כל מדריך, קבל צוות חניכים שמנה כ10-, כל רבעון התחלפו החניכים בצוות. מחניכי זכורים לי: אלברט מנדלר, דני מט, יקותיאל אדם.

להרחבת אופקים ורקע הוזמנו מדי פעם אקדמאים ומומחים שונים להרצאות בתחום התמחותם. על החניכים הוטלו עבודות שחייבו קריאה ומחקר, ואלה היו עסוקים עד שעות הערב. היינו תשעה מדריכים לארבעה צוותים. ולמדריכים היה זמן פנוי, שהוקדש להכנת חומר, בדיקת עבודות חניכים, קריאה, הכנת תרגילים וכו'.

לאחר שנים של דיון משפטי, סוף סוף כפה בית-המשפט, על שותפו של אבי ז”ל, את מכירת המגרש המשותף בבני-ברק, אותו הותיר אבי לאמי, שלא זכתה ליהנות ממנו. שוב קבלתי סכום כסף קטן ובעייתי, כפי שאמרתי עם כסף קטן יש לי בעיות…

החלטתי למכור את ביתי בצהלה, בתנאי שאמסור אותו כעבור שנה וחצי. בינתיים אבנה לי בית ב'אפקה', בית ראשון התפור לפי מידתנו. הבית הראשון שאני בונה לעצמי, לפי צרכינו. ושיש לנו השפעה על תכנונו. רציתי אח (קמין), חדר-עבודה לתחביבי, ולמלא אחר משאלותיה של אילנה.

העסקנו את אדריכל שליו. לאחר שגובשה התכנית על דעתה של אישתי, שהיתה מעורבת בה מאוד, מצאנו קבלן- מומלץ שהחל בבניה.

צהלה, אפקה ופו”מ קרובות זו לזו. כך יכולתי לעקוב וללוות את הבניה. המגרש היה בעייתי: פינתי, צר וארוך, מתנשא 2-3 מ' מעל הכביש העובר לידו. היו לו גם יתרונות: מיקום נאה וגבוה ממנו נשקף הים. העיקר שכחתי: היו לי  רק שני שכנים, במקום שלושה, בצער התגברתי על חסר זה…

הקבלן התקדם יפה עד שהגיע לגג, והתקשה להמשיך לפי התכנון שלא היה שגרתי. הגג היה משטח-בטון גדול שחרג הרבה מקו-הקירות כדי להצל עליהם, ובגלל בעיות התפשטות-הבטון בחום והתכווצותו בקור, הגג חייב היה להיות מופרד מהקירות ורק להישען עליהם על מנת שלא לסדוק בהם סדקים. גם האח שתכננתי גרם לקבלן בעיה.

יום אחד בא אלי הקבלן וביקש לשחרר אותו מהתחייבותו לגמור את הבית. עד היום אינני מבין מה בעצם היה הקושי שלו. לפתע נותרתי עם קירות כששעון-החול מתקתק ותאריך מסירת ביתי בצהלה מתקרב. לא רציתי להתחיל בניסיונות  נוספים עם קבלנים אחרים, החלטתי לגמור את הבית בעצמי, בעזרתה של אשתי…

היו לי מגבלות: הייתי מדריך ולא יכולתי להיפנות לבניה. אמנם יש לי ידע טכני ואני תחביבן ואף עבדתי כטפסן ומנהל עבודה בבנין, אך לא ממש בניתי בית.. הקבלן באדיבותו ולפי המוסכם בינינו, השאיל לי מדי פעם פועלים אחדים. השכם בבוקר הייתי עובר דרך הבנין, נותן הוראות וממשיך להדרכה בפו”מ. לאחר תום היום, שוב הגעתי לבית לראות מה נעשה ואיך בוצעו העבודות שהטלתי על העובדים. השבתות והחגים היו מוקדשים ברובם לבית.

הבעיה העיקרית והמיידית שעמדה לפני הייתה: יציקת הגג. הדרכתי את הפועלים איך לתמוך בתבניות הגג ואיך להניח אותן. את ארובת האח והנחת חומר ההפרדה (בין הגג לקירות), עשיתי במו ידי. כשהושלם הכול השתחררתי ליום הגדול: יום יציקת הגג. להפתעתי הכל עבר בשלום. כעבור ימים מספר הורדו התמיכות ופורקו התבניות והגג נשאר על כנו.. הצלחתי ! !

לאחר יציקת הגג הוקל לי. חזרתי להדרכה כמקודם, הסתפקתי בביקורים ופיקוח. אשתי הפכה לקניינית של אביזרי מטבח, אמבטיה, קרמיקה, מרצפות, ארונות וכו', נושאים שממילא זכות המלה האחרונה שמורה לה…

אדריכל שלו התרשם, והחל לדבר על לבה של אשתי שתשכנע אותי להשתחרר מצה”ל, סיפר לה על כל טוב המחכה לי כקבלן בנין וכחיזוק לדבריו הבטיח לספק לי לקוחות ככל שארצה… דבריו נפלו על אוזניה הקשובות של אשתי, שתמיד רצתה שאשתחרר, ארוויח יותר ואהיה בבית…פטנט כזה לא היה מוכר לי…

לאחר ששיפרנו את רמת הדיור שלנו הוצאותינו גדלו. עם משכורתי קשה היה להסתדר. נכנסנו לבית לפני שהסתימה שנת ההדרכה שלי בפו”מ.

זכורה לי תקרית אחת עם מפקד בית-הספר, שנהג מפעם לפעם לבקר בחדרי הצוות. יום אחד זכיתי לביקורו כשאנו עוסקים בסוגיה טקטית של הערכות להגנה. הדיון היה בעיצומו כשנכנס לחדר והתיישב בצד. לאחר רגע לפני שהספיק להתעמק בסוגיה הוא גוער בי: ” לאן נעלמו תותחי נ.ט., מדוע לא מוקמו? “… שקט מתוח השתרר בחדר, זה מצב מביך מאוד להינזף בנוכחות חניכיך. לא יכולתי לעבור על כך לסדר היום, ומיד השבתי: “רצוי שהמפקד ילמד ויבין את נתוני התרגיל לפני שיעיר לי בפני חניכי…” הוא יצא זועף ונטר לי עד גמר המחזור. התנקם בי בצורה ילדותית. כשסיימנו את שנת ההדרכה, לא קבלתי את מתנת ביה”ס למדריכים: קופסת עץ קטנה עם סמל פו”מ והקדשה… הצלחתי לשרוד בלעדיה עד היום.

זו היתה שנה טובה. הדרכתי כמיטב יכולתי, ולמדתי מחברי המדריכים ומחניכי, רובם היו ממבחר קציני צה”ל. חלק מהם הוכיח עצמו והגיע לתפקידים רמים וחשובים בצה”ל במערכת הביטחון וכאזרחים. הנוהג היה שבכל מחזור מתחלפים המדריכים, כך גם אני.

מפקד תותחנים פיקודי, פיקוד דרום
התמניתי למפקד-התותחנים בפיקוד-הדרום. אלוף הפיקוד היה אברהם יפה, וראש מטה הפיקוד: אל”מ חיים הרצוג. את אלוף יפה הכרתי היכרות שטחית, הוא שרת ביחידת תותחנים נגד מטוסים בצבא הבריטי ובבריגדה.

שוב חזרתי לעסוק בתותחנות, אלא שכעת הייתי אחראי לנושא במרחב שהשתרע מגדרה דרומה, כולל אילת. תפקידי היו לדאוג לרמה המבצעית של יחידות חת”ם סדיר ומילואים. לאימונים, לכוננות מחסני החירום, להשתתף בתרגילי מטה ברמות שונות, כולל תרגיל-אוגדתי בין חֵיילי. ובעיקר לסייע באש לטיפול בתקריות גבול. ואלה לא חסרו, אלא שלא הגיעו לכדי אש, וכך לא הגיעו לידיעת הציבור.

הגנת אילת מהווה בעיה דומה לזו של ירושלים וגם שונה ממנה במקצת. היא דרשה פתרון ארטילרי שיענה על: המבנה הטופוגרפי, נמל-נפט וחוות המיכלים שלידו. גם ריחוקה ממרכז הארץ חייב פתרון. כל אלה הצריכו טיפול ופתרונות יחודים. חשיבות העיר למדינה, עלתה מאז נבנה הנמל והונחו צינורות דלק, הראשון שלי ואחריו צינור גדול יותר. חוות מיכלי האגירה לא הוזזה ממקומה אך נוספו לה מיכלים רבים. סיירתי באילת, בנמל ובסביבה, שמחתי לראותם גדלים ומתפתחים. בקרתי באמוני יחידות-התותחנים לבדוק רמתן ולהעריך כושרן המבצעי.

כדי לרענן את יחידת חת”ם 746, זו שמה של יחידת-המטה עליה פקדתי ישירות, שהיתה מורכבת מכל מיני 'יושבי משרדים': פקידים, נהגים, קשרים וכו', וגם בנות-רבות, הוצאתי אותם מספר פעמים למסע רגלי לרענון גיבוש וניעור עצמות.

תקופת  ההתחייבות שלי לשרות-קבע, קרבה לקיצה. עמדתי שוב לפני קבלת החלטה אם להמשיך ולשרת, או לקפוץ למים הקרים האזרחיים ולנסות לשחות בהם. אשתי תמיד רצתה שאשתחרר, ולא שנתה דעתה. הקידום שלי בחיל התותחנים הגיע להערכתי לקצו, דרגה מעלי היה רק מפקד חיל-התותחנים.

לא השליתי עצמי שאתמנה לתפקיד זה. לא הייתה לי 'חבורת אוהדים'. תמיד הייתי זאב בודד. אף פעם לא הייתי איש-רעים, כנראה בגלל אבי שהיה איש חברה מבריק, היודע לטפח יחסים וקשרים, ואני סלדתי מכך. דמיתי יותר לאמי שהיתה מופנמת ורצינית, בקיצור 'טיפוס חריג' או אם תרצו 'בלתי נסבל'… באותם ימים עודד צה”ל את הקצינים ה'זקנים' בני הארבעים להתחיל ב'קרירה שניה'. הסוכריה הפעם היתה קצבה, שהתנאים לקבלתה היו 10 שנות: שרות, וגיל 40 לפחות. היו לי עודף שנות שרות, אך היה בי פגם, הייתי צעיר מדי… חסרו לי 3 שנים לזכאות… מכאן שתמצית הבעיה שעמדתי בפניה היה: להמשיך לשרת בצה”ל עד שאהיה זכאי לקצבה, או להשתחרר ולנסות כוחי ומה שיהיה יהיה…

חברי דיברו על לבי, וניסו לשכנע אותי להמשיך ולשרת כמוהם. כי לוַתר על הקצבה הוא מעשה 'מטורף' ובלתי-אחראי. מי ערב לי שאצליח… דברי טעם ללא ספק. הייתי בן 37 שהוא גיל מאוחר להתחיל בו בקרירה אזרחית עצמאית, ועל אחת כמה וכמה גיל 40, החלטתי לנסות, להסתכן ולהשתחרר.

מגורמים שונים שהכרתי תוך כדי שירותי, ובמיוחד כראש ענף ביטחון-לאומי היו לי הצעות אחדות למשרות נכבדות, ביניהן מחברת-החשמל לתפקיד בכיר.

בתקופה זו הייתה דרישה במשק לאנשי-צבא משוחררים. לא פניתי לאיש גם לא לענף-הסגל שסייע לקצינים משוחררים רבים למצוא מקומם בחיים האזרחיים. לא רציתי תפקיד או משרה. החלטתי להיות קבלן-מבצע שאוכל לנצל בו את כישורי-הטכניים ולהיות אדון לעצמי.

לאחר סבב שכנועים, שיחות, ומסיבות הפרידה המקובלות, השתחררתי מצה”ל במרץ 1959 לאחר כ- 20 שנות שרות: בצבא- הבריטי, באירועים בתקופה שלפני תש”ח, בתש”ח בצה”ל ובצבא- הקבע, לאחר- מכן…

יצאתי לאזרחות כשבידי מכתב קצר מהרמטכ”ל חיים לסקוב, בו הערכה לשירותי ואיחולים בדרכי החדשה, תעודה נוספת שאני נמנה על מייסדי חיל-התותחנים והמלצה לאות הצטיינות שלא מומשה. קבלתי גם מענק שחרור קטן, שהדמיון בינו לבין מה שמעניקים היום, הוא בשם בלבד, ובכמה אפסים, במקום שבע ספרות קבלתי ארבע…

לסיכום אוכל לומר בקצרה, שהיו תקופות מאכזבות, תקופות קשות ומספקות, אך גם תקופות של התרוממות- רוח, ששלוש מהן חביבות עלי:
ההתנדבות לצבא הבריטי, ובעיקר השרות בבריגדה.
השתתפותי הפעילה במלחמת-השחרור ולפניה, ובמיוחד חלקי בקרב על “בארות-יצחק”.
קבלת הצעתי וביצועה, להנחת צנור-הדלק מאילת, שחילצה את המדינה מסכנה קיומית.

זכיתי לחיות בתקופה מעניינת, סוערת וגורלית, ולקחת בה חלק קטן ופעיל: במלחמת-העולם, במלחמת-השחרור ובהקמת מדינת-ישראל.

בכל 'אשמים' הורי שהביאוני לעולם בזמן-המתאים, ובאלה דיֵיני ודייני..

צה”ל היום ובעתיד
עם סיומה של תקופה משמעותית בחיי, החופפת גם פרק גורלי בחיי העם-היהודי: השואה, מלחמת-העצמאות, הקמת מדינת-ישראל והשנים הראשונות לביסוסה ולשגשוגה, עדיין לא פחתו הסכנות האורבות לה, גם אם יושג-שלום לא נוכל אלא להמשיך כש"ידנו האחת אוחזת בחרב והשניה עושה במלאכה” גם אז נשאר עדיין בין שכנינו, שלא השלימו עם קיומנו.

עידן: ו”גר זאב עם כבש” עוד לא הגיעה, ומוטב שלא נהיה בחזקת הכבש. את מה שלמדתי מניסיוני, ראיתי-בעיני ובתחום התעניינותי שלי אני רוצה להקדיש לצה”ל כתרומה צנועה לעתידו כצבא רזה, חכם, איכותי ומודרני.

צה”ל היום
“מעריב” (24.10.95) מצטט מ”פורין אפיירס”, עתון רציני ובעל משקל: "צה”ל הפך לצבא שמן, עצלן ולא אינטליגנטי, הצבא הישראלי היה אחד הצבאות המפחידים והקטלניים בעולם אך עתה הוא צבא רך ושמן…”

ה”פוריין אפיירס” מסביר, כי לאחרונה נוצר מצב שבו מחצית מתקציב צה”ל מוקדש לתשלום משכורות והטבות לאנשי-הקבע. הרבה שנים חלפו מאז היה צה”ל צבא הנע ומצליח הודות למוחו, ועד להפיכתו לצבא שמן עצלן ולא אינטליגנטי”, כותב המגזין ומנדב עצה…

הערכה זו הבאה מבחוץ מגורמים שאינם חלק מהמערכת,  צריכה לגרום לדאגה ולבדיקה רצינית ומעמיקה של מבנה צה”ל היו לאור ייעודו. אנו שומעים רבים האומרים וחוזרים על כך בכל הזדמנות, שאנו חזקים ומוכנים למלחמה, והשאלה היא האם באמת אנחנו מוכנים כעת למלחמה הקודמת, או למלחמה הבאה ?

ייעול
כל גוף, תעשייתי מסחרי או אחר, נוטה לצבור במשך קיומו שומן ולהיכנס לשגרה. כל גוף מן הראוי שמדי פעם  יעסוק בביקורת עצמית, בייעול וחסכון בהוצאות בכל השטחים, בו הוא עוסק ותמיד לאור ייעודו. יש הוכחות מוחשיות למכביר שכל גוף העושה כך מתייעל ומרוויח: כור, אל-על, תעשייה אווירית והרבה אחרים בארץ ובחו”ל.

בכל גוף קיימת הסכנה, שעם חלוף השנים מטשטש היעוד שלו ומאבד מחשיבותו, ועצם קיומו היום יומי הופך לתכלית ולמטרה בפני עצמן.

צה”ל קיים 50 שנה והגיע הזמן לבדק-בית יסודי. לאורך השנים נעשו אמנם שיפוצים קלים פה ושם. הגיע הזמן לעשות בדיקה  מעמיקה מהמסד ועד לטפחות, וכתוצאה ממנה ארגון מחדש. אין להשלים עם מצב בו מחצית מתקציב הביטחון יוצאת למשכורות והטבות… ובעיקר שמבנה צה”ל כיום אינו מתאים למשימותיו בעתיד, למלחמה הבאה.. אנו נמצאים כבר בתקופה שהמלחמה משנה לחלוטין את אופיה: הנשק להשמדה המונית גורם לכך: א) העורף האזרחי והמשק מעורבים ופגיעים. ב) ליוזם המכה-הראשונה יתרון- מכריע. ג) שיטת בלימת-האויב עד לגיוס-המלואים, עבר זמנה ואינה תקפה עוד, ומחייבת בדיקה רצינית, משך מעופו של טיל דקות ספורות, וככל שנייעל שיטות הגיוס, יהיה משכן שעות רבות.

תזכורת
היינו כבר במצב דומה: מוכנים למלחמה שעברה. מצבנו היום מזכיר ודומה לזה של ערב מלחמת-העצמאות. מצב שכתוצאה ממנו נכנסנו למלחמת- השחרור בלתי מוכנים.  למלחמת יום-הכיפורים נכנסנו מופתעים. המשותף לכל המקרים האלה, הוא ששילמנו מחיר כבד מדי בחיי אדם.

בזמנו התקיים וויכוח בין בן-גוריון שדרש לקבוע שהאויב ממנו צפויה לנו סכנה הם : צבאות ערב-הסדירים, לבין גלילי וחבריו במטה ההגנה שהאמינו והכריזו שנעמוד שוב נגד כנופיות ומתנדבים, אויב מוכר, שנגדו אפשר להסתפק בשנויים קלים בלבד במבנה כוחות הביטחון. לכאורה זה נשמע כעת כויכוח עיוני, אך מאחר ולא הוחלט אז דבר, גם לא נעשה דבר והרגע הקריטי במלחמת-השחרור, מצא אותנו נחותים בכל, חסרים: כח-אדם מאורגן ומאומן תורת מלחמה, נשק וציוד. רק “נס” ואלפי חללים, הביאו לנו את הניצחון.

בן-גוריון שלא השלה את עצמו ולא נסחף בשמחת הכרזת המדינה. לא נסחף גם אחרי ניצחוננו המדהים בתש”ח ואמר בכנס הפלמ”ח אוג' 1949- את הדברים: “ לא ניצחנו מפני שצבאנו עשה נפלאות אלמלי הצבאות הערביים היו רקובים, האם זה לא ישתנה עם הזמן?” השוואה בין אז להיום לא בהכרח גורמת קורת רוח. כיום אנו חזקים יותר, אך גם הסכנה מולה אנו עומדים חמורה הרבה יותר ושונה בתכלית: האיום העיקרי עלינו כיום, איננו הטרור בלבנון וגם לא אינתיפאדה, אלא הנשק ההמוני החדש: טילים נושאי פצצות: ביולוגיות, כימיות, ואולי  גם גרעיניות, שנגדם אנו חייבים להיערך ללא דיחוי.

עד למלחמת-השחרור היה הישוב מוכן וערוך למלחמה או יותר נכון להגנה בפני: חוליות, כנופיות וקצת מתנדבים. כשעמדנו ב- 1948 בפני צבאות-ערב הסדירים, לא היינו מוכנים למפגש כזה בגלל ה'קונצפציה' שבה היה שבוי מטה-ההגנה שחשב שמה שהיה, הוא שיהיה.

קבעון/קפאון מחשבתי כזה אינו נחלתנו בלבד, במלחמת העולם השניה, נמצא צבא-פולין במצב דומה, וכך תקף חיל-הפרשים המפואר שלו את הטנקים הגרמנים… גם להם היו שבויי 'קונצפציה'.

גם במלחמת 'יום-הכיפורים' היינו שבויים ב'קונצפציה' אחרת, עבור שתיהן שילמנו מחיר-כבד ונזקקנו ל'נס'.

קל להמשיך בשיגרת-העבר, שאינה דורשת מאמץ כלשהוא, קשה יותר לקבוע: מה שהיה, שוב לא יחזור, וקשה הרבה יותר להסיק את המסקנות הנדרשות, ולבצען ללא-חת וללא-דחוי.

טרדות היום יום
כיום בכורח המציאות עיקר עיסוקו של צה”ל הוא לבנון, הביטחון השוטף משני צידי הקו-הירוק והטרור, אלא שעיסוק יום יומי זה, ככל שהוא טורדני, מרגיז ופוגע  במורל, אין בו סכנה קיומית והסכנה הטמונה בו, היא שהוא מסיח דעתנו מייעודו העיקרי והאמיתי של צה”ל שהוא: המלחמה הבאה.

כדי שבעיות היום יום המטרידות לא יעפילו ויסיחו את הדעת, יש לבצע שינוי ארגוני בצה”ל ולהקים:
מפקדה ללוחמה-זעירה בגבול הצפון, ובטרור בכל הארץ, כשברשותה הכוחות המתאימים והמאומנים- וגם מילואים במספר מצומצם בצורת לחימה זו, והאמצעים הדרושים לצורך זה. בהתחשב במשטרה ובמשמר-הגבול.
מפקדה למלחמת-העתיד ולהגנה בפניה, שבאחריותה פיתוח נשק חדיש רכישתו, ואימון הכוחות להפעלתו, כשהוא מוכן לפעולה בכל-עת.
מפקדת-העורף לארגון האוכלוסיה והמשק לעמידה בפני פגיעות המוניות צפויות, אש, גז, פנוי לבתי-חולים, פנוי-הריסות, הספקת מזון ומים וכ"ו.

רה-ארגון כזה יאפשר לרמטכ”ל ולמטכ”ל לעסוק בבעיות-המחר ללא הפרעות והיסח הדעת, וישחרר אותו מטרדות היום יום הגוזלות רוב זמנו, וכך יוכל לשים את הדגש על העיקר: ארגון צה”ל והמדינה למלחמה העתידה, פיתוח נשק חדיש ואמצעי מגן.

תקציב
תקציבו של צה”ל כיום אינו מספיק ולעולם לא יספיק וחלוקתו כיום אינה מתקבלת על הדעת. כל תקציב חייב  להיות רובו מוקדש לייעודו של הגוף המתוקצב, לפיתוח ורכש אמצעי- לחימה, ולא למשכורות והטבות.

רק מועצות דתיות יכולות להרשות לעצמן להוציא כ- 50-80% מתקציבן על משכורות…

גם התפקידים המוטלים כיום על צה”ל רבים מדי, ולא תמיד הם חופפים ותורמים לייעודו ותכליתו. את כל אלה המיותרים חייבים להשיל ממנו ולהטיל על גופים אחרים ועל המשק האזרחי הקיים ממילא. כל מה שאינו תורם ישירות ואינו הכרחי למלחמה, כולו או חלקו, צריך להיעשות על ידי גורמים מחוץ לצה”ל.

אחרי בדיקה יש לקבוע:

       א.         מה הכרחי למוכנות למלחמה הבאה.

       ב.         מהם הדברים בהם עוסק צה"ל כיום, שאינם תורמים במישרין לכוחו.

       ג.          מהם הדברים והתפקידים בהם יכול וחייב צה"ל להיעזר במשק האזרחי, ולעיתים טוב יותר וזול יותר.

כל אלה צריכים פרט לדרוש ללחימה עצמה להיבדק, ובהנחה שאינם דרושים, להעבירם: לשלטון-המקומי, להפריט אותם או להקים שרות-לאומי שיעסוק בהם, או ארגוני-מתנדבים או פתרונות ראויים אחרים רק לא צה”ל.. צה”ל חייב להתרכז בייעודו ורק בו. כל השירותים הנדרשים לצבא בזמן שלום ומלחמה ייבדקו לפי העיקרון שכל האפשרי יינתן ויסופק על ידי המשק האזרחי.

כדוגמה: היות שמלחמותיו של צה”ל הן קצרות וכנראה כך גם המלחמה העתידה אפשר לבצע  תיקונים ממושכים, מעל למספר ימים קבוע, במפעלים אזרחיים, והיתר תיקונים קלים בסדנאות שדה. כל בסיס ו\או מחנה מרכזי יקבל מזון, כביסה, ניקיון ותיקונים מקבלנים אזרחיים וכו'.

את צה”ל יש לשחרר מכל אלה ולאפשר לו מתן עדיפות ראשונה לעיסוקיו במלחמה העתידה, ורק אחר כך, בעדיפות שניה, במלחמת הטרור היום יומית המטרידה.

אחרי שנויים כאלה, יהיה צה”ל צבא רזה, יעיל, מאומן ומקצועי, גם המשק יצא נשכר, מדובר גם על חסכון בכסף שיושג עם הייעול והצמצום גם בכוח האדם, אך העיקר הוא דבקות במטרה, וריכוז המאמץ בנושא אחד נטו שלשמו הוקם צה”ל: המלחמה הבאה.

חסכון
קיימת דרך שמאפשרת השגת חסכון כספי ניכר ואיתו כבונוס גם פתרון כמה בעיות נוספות, המעוררות את כעסו של הציבור ופולמוס נצחי: בעיות הגיוס של החרדים, הסרבנים המשתמטים ואחרים.

בארצות הברית ואנגליה עברו לצבא קבע מקצועי, צבא קטן הרבה מצבא חובה ומילואים כפי שנהוג אצלנו היום. בצבא קבע כזה משרתים שנים רבות, החיל המשרת בו עובר אימון ראשוני, טירונות, אימון חיילי ומקצועי פעם אחת ובמשך שנות שירותו הרבות מגיע למיומנות רבה בתפקידו. יש לכך חשיבות גדלה והולכת ככל שהנשק משתכלל ודורש יותר ידע-מקצועי ניסיון ובקיאות, שאין להשיגן במשך השרות הרגיל היום.

צבא קבע קטן יחסית ומקצועי כזה יביא חסכון ניכר בכסף. לא יהיה צורך, לגייס, לבדוק ולאמן את כל המחזור המגיע לגיל הגיוס מדי שנה. גם מערך המילואים יתבסס בעיקרו על משוחררי צבא-הקבע המיומנים. גם המשק ייהנה מהאלפים הרבים שיוכל לקלוט ולנצל שלוש- שנים נוספות, או שאלה יוכלו להמשיך את לימודיהם ללא שרות בצבא.

במלחמה- הבאה אין מקום לשרות-מילואים כנהוג היום, וגם בו צריך  להנהיג מהפכה, צהל לא יוכל לגייס את מערך המילואים בזמן, לו גם יוכל לגייסו תוך שש-שעות, יהיה זה מאוחר מדי, too late  זמן מעופו  של טיל מאירן, עורק ולוב הוא דקות, ומסוריה פחות.

שיטת גיוס-המילואים הנהוגה כיום, פסה ועברה מהעולם, צה"ל חייב להיות מגויס ומוכן כל רגע  (כולל שבת, יום-הכיפורים ומועדים) רק כך נשמור בידינו את גורמי ההרתעה, ההפתעה והיוזמה, שבלעדיהם אנו טרף-קל לאויבינו.

אל לנו להשלות עצמנו שחתימת הסכם-שלום, יאפשר לנו לשבת בניחותא 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו', ואל לנו לשכוח: שכל המלחמות פרצו אחרי הסכמי-שלום, ולעתים ללא התראה מוקדמת, אך גם אם יהיה שלום עם שכנינו, מה עם אירן, עירק, לוב וכו'? טילים עלולים להגיע גם משם…

אני מקווה שבפעם הזו לא נהיה שבויי 'קונצפציה' כלשהיא, ונתכונן למלחמה הבאה ללא-אשליות. גם אם נשיג את השלום המיוחל, נהיה חייבים להיות מוכנים למלחמה, לפי הכלל "הרוצה שלום, ייכון למלחמה"

כל אותו כוח-האדם, שהוא משאבנו הלאומי היקר ביותר, יוכל להיכנס למשק מוקדם יותר ולתרום למשק אותן שנים וחדשי מילואים נוספים.

במידה ויתעוררו בעיות של חוסר כח-אדם במלחמה או לצרכים בלתי-צפויים חשובים, קיימות דרכים מספר לענות על בעיה זו: גיוס מצומצם בתנאים מושכים, הגרלת גיוס כוח-האדם החסר, גיוס מהשרות-הלאומי. לפי עקרונות שיקבעו בחוק ועוד.

בלי להיכנס לבעיות עקרוניות של שוויון חובות וזכויות, אני חושב שהחרדים שאינם משרתים בצבא עושים עמנו חסד. אילו היו מתגייסים חייבים היינו לשנות מהותו של הצבא. צריך להמשיך ולתבוע גיוסם-לשרות לאומי לטובת הציבור-מטעמים עקרוניים, של שוויון חובות וזכויות, בתקווה שלא ישתנה דבר ולא יציפו יום בהיר אחד את לשכות הגיוס. בכל מקרה אסור להקים יחידות חרדיות שישמעו לרבניהם ופחות למפקדיהם. הצלחנו כקושי לפרק את 'הצבאות-הפרטיים' ואין-לחזור לתקופה זו. את רובו של כח-אדם זה יש להפנות לשרות לאומי : בתי-חולים, שרותי-כבאות, פנוי הריסות, קבורה ועוד רבים אחרים.

במציאות במצב הקיים היום, יש סכנה חמורה לפגיעה ברצון להתגייס ולהיחשב כפריאר בעוד שרבים רבים מחבריך, מכריך ואחרים פטורים משרות, ובאותן שלושת השנים בהן אתה משרת ורץ על ה'ג'בלאות', חבריך מכריך הפטורים מהשרות בצבא, לומדים מתפתחים ומבססים קריירות.

פה ושם נשמעת רטינה ומחאה על 'חלוקת נטל בלתי- צודקת'. בינתיים המחאות מעטות ובחצי-פה, אך למערכת אסור להתעלם מהן כי הן תלכנה ותגברנה ועלולות לפגוע במורל, בחוסן וביכולת הצבאית של המדינה… הפתרון לדילמה זו הוא צבא קבע מקצועי כמו בארצות- הברית ואנגליה ובמקביל שרות-לאומי חובה.

המפקדים
ההשפעה המרבית על תורתו איכותו וכושרו של הצבא היא בידי קבוצה לא גדולה של מפקדים בכירים. הם המובילים והמקדמים אותו, ולכן יש חשיבות עליונה לטיבם. מכאן גם לתהליך בו נבחרו וקודמו לתפקידיהם. ברור שהשכלה ותכונות המפקדים העתידים, שמהם יבחרו תוך מיון טבעי הבכירים, חייבים להשתנות. צה”ל העתידי זקוק למפקדים שיש להם ניסיון קרבי, ולא פחות לכאלה עם השכלה רחבה בתחום מדעי הטבע הטכנולוגיה והמחשבים.

נכון שעד היום הצליחו, מי יותר ומי פחות, אלה שקודמו בשיטה הקיימת, אלא שבעבר מספיק היה להיות מפקד בעל ניסיון-קרבי שהגיע לתפקידו הרם, לאחר תהליך סינון טבעי וותק, תהליך שבו: “רק הטובים שורדים”. מספיק היה בהשכלה כללית, בידע בסיסי ושכל ישר לשימוש בטכנולוגיה הפשוטה שהייתה קיימת.

הדברים משתנים, הפער בין הידע המדעי והטכנולוגי הדרוש לקבלת החלטות שתשפענה על “תורת הלחימה” ובין רמת ההשכלה והשרות הצבאי הרגיל כיום, גדל ללא שיעור. והקצין הממוצע היום רחוק מהידע שיידרש בעתיד ולא יהיו לו הכלים להבין, ופחות מזה להחליט ולקבוע.

פיתוח נשק כלשהו הוא ענין לשנים רבות ולהשקעות אדירות. והסיכוי לטעות בפרויקט כזה או אחר, גדולים. טעות בבחירת הכוון הנכון והפרויקט הנכון עולים כסף רב וחשוב יותר: איבוד זמן יקר שאין לו תחליף.

לכן העוסקים בהחלטות המתקבלות בנושאים אלה, חייבים להיות בעלי רקע צבאי-מדעי-טכנולוגי וכלכלי. טיעון שאנשי מדע ממילא עוסקים גם היום בכך, נכונה אך אינה מספקת. בסופן של ועדות המלצות וחוות-דעת יצטרך מישהו להחליט על הפרויקט העדיף והכוון הרצוי, ולקבל על עצמו אחריות. רצוי שזה יהיה מפקד, שהשכלתו גם צבאית אך בעיקרה במדעים. צה”ל חייב לשנות את התהליך הנוכחי של קידום מפקדים ויצירת קליקות: טבעי שבגלל היכרות קודמת, לימוד במחזור אחד, היכרות-מהשכונה או השתתפות משותפת במבצע, ימליץ או ימנה האחד את חבריו, אותם הוא מכיר… כך נוצרת מחשבה מופרית הדדית, מושפעת, ודומה, או אף זהה, נוצרת קונספציה. שוב אין מחלוקת ואין ספקות, וגם לא פתרון אחר, במחשבה זהה טמונה הסכנה הגדולה ביותר.

לא רק בעבר, גם כיום אנו רואים יוצאי סיָירות ו/או צנחנים, או דומיהם, הממלאים רוב התפקידים הבכירים. אינני מטיל דופי באומץ לבם, מסירותם וכשירות- האישית, אך לא רק אלה הן התכונות הדרושות להנהיג את צה”ל למלחמה הבאה. קיימת אפשרות סבירה, שיש ראויים מהם לכהונות רמות אלה בעתיד. איוש חד-ממדי של הקצונה הבכירה בצה”ל עלול לגרום לכך שבתורת הלחימה הכוללת של צה”ל יבואו לביטוי דעות דומות וקרובות זו לזו: קונצפציות זכורות לרע.

מה יהיה כשאמצעי המלחמה המכריעים יהיו לא רק פשיטות ולוחמה-זעירה אלא פיתוחי מדע, טכנולוגיה ונשק לא קונבנציונלי להרג המוני?

נכון שבתקופות הביניים הארוכות שבין מלחמה למלחמה צה”ל עוסק ויעסוק רוב-הזמן במלחמה זעירה יום יומית: מניעת טרור, מעצר ועוצר, פשיטה וכדומה. כמובן שנקודת הכובד ותשומת הלב נתונים היום לאירועים אלה. מה גם שאלה הם האירועים שהתקשורת מרבה לעסוק בהם, והם גם מצטלמים היטב ומביאים כותרות-עבות.

זו רעה חולה וצריך להפריד בין היום יום ובין העתיד. ולהדגמת נקודה זו: בימים אלה ממש – 19 אפר' 1998 – קרתה תקרית בדרום הר-חברון בחוות-מעון, ספק סכסוך רועים, ספק פיגוע לאומני, ובכל מקרה אירוע מקומי שמטפלים בו מפקדים וגופים-שונים בשטח, הרמטכ”ל ופמליתו מבקרים ומצטלמים בשטח, לאיזו תכלית? האם זה תפקידו? האם בין רכז-הביטחון המקומי והרמטכ”ל אין שרשרת-מפקדים שזהו תפקידם היום יומי?  האם בזה הוא צריך לעסוק? סדר העדיפות שלו צריך להיות שונה לחלוטין. יותר מדי קצינים בכירים ופחות בכירים משתתפים ביותר מדי הלוויות ובקורי תנחומים, בתש"ח היו   מספר חודשים בהם נהרגו בין 1000 ל-  1500 בחודש, אם ישתתפו בכל ההלוויות ובקורי-תנחומים, מתי יעשו משהוא למנוע אבידות אלה? חייבים לקבוע נוהלים ברורים בעניינים אלה.

ברור לכל שהמלחמה העתידית לא תדמה כלל למלחמה בה אנו עוסקים בהווה, ואפילו לקחי-ההווה אינם ישימים לזו שאליה אנו חייבים להתכונן מבעוד יום.

בחירת מפקדים בכירים ורמטכ”ל למלחמה העתידה חייבת להיות בלתי-תלויה בהמלצת הרמטכ”ל היוצא, שר הביטחון הנוכחי וראש-הממשלה המכהן. כי הכרעות אלו אינן משפיעות על הקדנציה העכשווית והבאה שלהם, ההפך הוא הנכון, החלטות שהתקבלו והוכרעו היום ישפיעו רק בעתיד… אולי כשאלה יהיו גימלאים.

בימים אלה ממש מסיים הרמטכ”ל שחק את תפקידו, ובגלל משקעי עבר ויחסים- עכורים עדיין לא מונה איש לתפקיד, וכל מה שמתרחש סביב המינוי הזה ואחרים דומים הוא לא רק בזיון, אלא מהווה סכנה למדינה. בנושא זה הפכנו למונרכיה, רמטכ”ל / שר ביטחון / ראש ממשלה מעבירים את הכתר בתככים-ביזנטיים ליורש-העצר, ואלה שייכים כולם למספר יחידות קטן.

החלטה על מינויים בכירים צריכה להיות מסורה לוועדת מינויים לא פוליטית/מועצה לביטחון-לאומי, דומה לבחירת נשיא בית המשפט-העליון, וועדה זו תכיל אנשי-צבא לשעבר, מדענים ואחרים שאינם מעורבים בפוליטיקה היום יומית ושעברם מוכיח שהם מסוגלים להתעלות ולהכריע כשטובת המדינה לנגד עיניהם. ועדה זו תיעזר במומחים, במבחנים בלתי תלויים מדעיים.

על מנת שבצה”ל יגדלו קצינים המשלבים ניסיון-קרבי והשכלה מדעית, ובעתיד יוכלו להיות מועמדים לתפקידים בכירים, צה”ל צריך לאפשר לעזור ולעודד קצינים זוטרים מתאימים להגיע ללימודים אקדמאים,  במדעים הנדרשים. ואולי, צריך צה”ל להקים בעצמו מכללות-ערב אוניברסיטאיות שיאפשרו שרות-צבאי ולימודים משולבים יחד, כשהדגש הוא על הנושאים החשובים לצה”ל.

סיכום
יש צורך בבדיקה יסודית של מבנה צה”ל והתאמתו לייעודו.

הכרח להפריד בין טירטורי היום יום והמלחמה העתידית.

רצוי לעבור לצבא-קבע מקצועי, עם השלמה מינימלית של מילואים.

חייבים להקדיש את מירב התקציב להכנה והצטיידות למלחמה העתידה.

יש לפטור את צה”ל מכל מה שאינו תורם במישרין לייעודו. לבדוק מה יכול המשק האזרחי לעשות עבור צה”ל ביעילות ובמחיר תחרותי שווה או אף זול יותר.

אינני מתיימר לקבוע תכנית מפורטת אלא רק קו-מחשבה, כיוון ועקרון, אם יתעורר דיון בנושא, זה יהיה שכרי. היתר צריך להיעשות על ידי וועדה ממשלתית שתוכל לגייס את כל המשאבים, היועצים והמומחים בתחומים הנוגעים לנושא, על מנת לבדוק להגיע למסקנות וגם ליישמן בנחישות בניגוד לדעתם של מתנגדים ואינטרסנטים, הקיימים תמיד ומתנגדים לכל שנוי-מוצע.

פרק ז' – אזרח

פרק זה עוסק בחיי כאזרח, עיסוקי בבניה וחיי היום יום מרגע שפרשתי מצה”ל ועד שהפכתי לגימלאי ללא-גימלה. רוב הסיפורים לא יענינו אף אחד ולא אספר עליהם. גם אלה עליהם אספר, לא יענינו את כולם. הסליחה עם המשתעממים. אלה הם חיי…

אפקה
יום אחד פשטתי את מדי סגן-האלוף שלי, בן 37 שכל נעורי ויותר ממחצית חיי עברו עלי בצבא, יוצא לחיים ללא מקצוע אזרחי ללא עיסוק ומעסיק. לא יכולתי להלין אלא על עצמי. זו היתה בחירתי החפשית. החלטתי שהשטח בו אוכל למצות ולנצל את כישורי הוא הבנין.

בחלק ממענק השחרור קניתי ציוד בנין בסיסי ואופנוע לחיזור על פתחי האדריכלים, וגם לעבודה לכשתמצא לי, קניית טנדר היתה מעל לאפשרויותיי. לאכזבתי לא היה ממש בהבטחות שקיבלנו, אשתי ואני, מאדריכל שליו, כולן נמוגו כלא היו…

הפצתי בין כל מי שרצה לשמוע, וגם באזני אלה שלא רצו, שאני פתוח להצעות, מוכן ומזומן לבצע כל עבודת בנין שתוטל עלי. זו היתה תמימות מצדי לחשוב שאקבל עבודה ללא ניסיון והכרויות. נמצא אדריכל אחד שהיה מוכן 'להסתכן' ולתת לי עבודה אלא שהוא התנה זאת בתשלום עמלה/שוחד. הורגלתי אחרת, השרות בצבא לא הכין אותי לכך. נדהמתי וסרבתי…

כך חלף לו הזמן ואני ממשיך בחיפושי וכלום לא קורה. יתרת כספי הולכת ואוזלת, ובראשי חולפות מחשבות קודרות והרהורי חרטה.

ביני לביני חשבתי שאולי התכונות וה'חינוך' הצבאי שלי, פוסלים אותי מראש לחיים האזרחיים, ובג'ונגל האזרחי לא אדע לשרוד, שם דרושות תכונות אחרות. יתכן שמוטב שאחזור בי ואחפש לי משרה כלשהי, אחת מהרבות שהוצעו לי. אולי מוטב ואחזור לצבא-הקבע כל עוד אני יכול, כי שם מקומי. ורק לאחר 3 שנות שרות נוספות, שיבטיחו לי את גימלת שרות-הקבע, אוכל לנסות שנית, כשגימלה זו מגבה אותי?… גאוותי לא הקלה על החזרה לשרות, כשזנבי מקופל בין רגלי.

עקשנותי המולדת לא השתוקקה להודות ביני לביני שההחלטה לפרוש היתה שגויה, ולפחות מוקדמת ונמהרת. בכסא מנהלים רך אף פעם לא שאפתי לשבת. וכך חלפו להם כששה חודשים של חיפושי עבודה ולבטים.

במשרדי האדריכלים הייתי כבר מוכר כ'נודניק' ולא תמיד הצלחתי להתגבר על מחסום המזכירה. האמינו לי שכמפקד ששררה היתה בידו ומזכירות לשרותו, אין זה מעבר קל נפשית להפוך נזקק לטוב לבה של מזכירה זו או אחרת.

הצלחתי לקבל מספר הבטחות אלא שאיתן לא ניתן לקנות במכולת. מצב כזה אי-אפשר למשוך עד בלי סוף. החלטתי לקבוע לעצמי את היום עדיו אני מחכה לקבלת עבודה. כחייל קבעתי לעצמי קו-אדום את יום ה 'ע'.

כמו באגדות קורה נס ברגע  האחרון, 'דאוס אכס מכינה' (הצלה בלתי צפויה בהתערבות האלים, מהתאטרון היווני) ואני מקבל הצעה מפתה מקבלן מקובל מאוד באזור מגורי, שאשתף איתו פעולה ובאותן העבודות שנבצע יחד אהיה שותף שווה. זו היתה הצעה בעיתוי נכון, הצעה שאי אפשר לסרב לה…

למציע היו עבודות רבות ולא יכול היה 'להשתלט' על כולן. בגלל יושרו ומוצאו האנגלוסכסי, כנראה שלא היתה לו שפה משותפת עם הקבלנים שהכיר, ואולי דווקא משום שהכיר אותם לא רצה בהם כשותפיו, וחשש להתקשר אתם. אולי לשירותי הצבאי ושליטתי באנגלית היה יתרון בעיניו, ולדעתו עוד לא הספקתי להתקלקל… כך או כך התחלתי לבנות וילות. שותפות זו העניקה לי יתרונות רבים, וכרטיס-כניסה למקצוע:

רכשתי מהימנות וניסיון מעשי בעבודה, שהרי עד כה בצעתי למעשה רק את גג הוילה שלי, ורק אותה גמרתי… בינתיים קשרתי קשר עם אדריכלים ואחרים המחפשים קבלנים לבצוע עבודות. הכרתי בעלי מקצוע שונים. למדתי את הצד המשפטי, המנהלי והכספי של המקצוע. וגם צברתי מספר עבודות עליהן אוכל להצביע בעתיד, כדי להשיב לשאלה הבלתי נמנעת: “מה בנית? מה ניסיונך?, איפה אפשר לראות עבודה שלך?”.

קבלן מתחיל חייב לאסוף עבודות רבות אותן יוכל להראות, ולזקוף לזכותו את בנייתן. לא יכולתי להצביע תמיד על 'עבודתי' היחידה, הוילה שלי…

חוסר ניסיון הוא המחסום הרציני ביותר בדרכו של כל בעל- מקצוע צעיר המחפש עבודה כלשהי, זהו מעגל קסמים שקשה לפצחו. להתקבל לעבודה דרוש ניסיון, ולצבור ניסיון דרושה עבודה… catch 22תיקו.

דבר ראשון החלפתי את האופנוע שלי בטנדר, והתחלתי להסתובב בין האתרים השונים ולבצע את העבודות בד בבד בכולן. למדתי יום יום… “ומכול מלמדי השכלתי” ועד היום לא הפסקתי ללמוד… עברו מספר חודשים הרגשתי שמכאן ואילך אוכל לעמוד על רגלי. נוכחתי והוכחתי שגם אני יכול ולמחשבות ה'שחורות' שוב לא היה לי זמן, והן גזו ופרחו כלא היו.

בין שותפי לביני שררו יחסים-טובים, נשארנו ידידים גם כאשר הודעתי לו יום אחד, שבסיום העבודות המשותפות שלנו אני פונה לדרכי. גם הוא סיים מספר עבודות, וחדשות לא התקבלו בקצב הדרוש לשנינו, מצב זה ממילא היה כופה עלינו פרידה במוקדם או במאוחר. אמרתי לו שלום ותודה ופניתי לדרכי.

פני הדברים השתנו ועבודות החלו להגיע אלי, חלקן מאנשי-צבא, כמו מוטה גור ואחרים שלא הכרתים. לאט לאט צברתי עבודות רבות מדי… התמחיתי בבניית וילות ובאזור ת”א לא חסרה דרישה לאלה. כעת גם אדריכלים פנו אלי מיוזמתם, ושוב לא צריך הייתי לחזר על פתחיהם.

עבדתי קשה. הזמן אץ לי: רציתי לעלות רף ולעסוק בעבודות יזומות וגדולות, במקום וילות מוזמנות. בבניית וילות הקבלן תלוי במזמין ובדרישותיו אלא אם הוא עצמו היזם. העבודה קטנה בהיקפה, וצריך לבצעה בטיב שישביע את רצון אשת- הלקוח וחברותיה. הוא מתחייב בנפשו אם הן קוראות עיתונים אדריכליים, או שביקרו בסן-סימון… והקבלן תמיד במתח שמא לא תימצא לו עבודה חדשה נוספת, לאחר שהעבודות התורניות תסתיימנה… כדי להתקדם ולצאת מבניית וילות, תכננתי את דרכי בשלבים:
שלב א': למכור את הוילה בה גרנו באפקה, למסור אותה לקונה כעבור זמן, ובינתיים לבנות וילה שניה על המגרש שרכשתי באפקה בכספי ירושת הורי.
שלב ב': למכור גם וילה זו ובעודף הכסף שישאר בידי לרכוש מגרש לבניה מתאים בבאר-שבע.

כדי להתחיל במימוש תוכניותיי התחלתי לבנות את הוילה השניה שלי, וכך עוררתי מרבצם כמה צרי-עין שלא 'פרגנו' לי. מי שמע שלמישהו תהיינה שתי וילות? אפוא שוויון הדלפונים?  כל הסברי שאמכור אחת מהן, או שתיהן, לא הניחו דעתם. לשמחתי התברר שאין כל מגבלה כזו בתקנון, והסבה לכך היא כי בדמיונם, כשקבעו וכתבו את התקנון, לא העלו אפשרות דמיונית כזו על דעתם, וכך גם לא הגבילו אותה… הפרשה הסתיימה כרגיל, בכסף. תרמתי ברצון תרומה  ל'בית-הלוחם', ויש לי שם כמה בלוקים.

בני שחר נולד ב- 19 נוב' 1960 כשהתגוררנו זמנית בוילה השניה, ברח' עלומים 14 באפקה.

המשכתי לבנות וילות בהזמנה, ובמקביל את השניה שלי. אותו זמן התחלתי להתעניין במגרש מתאים בב”ש. למה להרחיק לב”ש?  מחירי המגרשים שם עדיין היו בהישג-ידי, גם לא היו שם קבלנים פרטיים, פרט לאחד: דוד רוטשטיין. כבר אז האמנתי שהעיר תתפתח ותגדל.

רמת הבניה בב”ש היתה ירודה: שיכוני-עולים, בתים נמוכים, רובם קומה או שתים, אלה ניבנו על ידי 'סולל-בונה' בשיטת ה'תותח' שאין קשר כלשהו בינו לבין ה”תותח-הקדוש”. שיטה זו ידועה לשמצה בתכנונה ובטיבה… כל הצדקתה היתה מהירות הבצוע ועלותה הנמוכה, בלי להתחשב שדינם נחרץ עם הקמתם, ויהיה הכרח להרוס אותם ולבנות משהו יפה וטוב יותר בעתיד, וזה מה שנקרא חסכון בכל מחיר…

הערכתי שבמצב דברים זה אמצא שם 'נישה'. תכננתי שבתחילה אקנה מגרש מתאים לפרויקט- מסחרי או תעשייתי. פרויקט כזה לא יחריד מרבצה את ההסתדרות, סולל-בונה וראש-העיר טוביהו, שבעבר היה מנהל-עבודה ב”סולל-בונה”. כל אלה היו משוכנעים שהעיר באר-שבע היא אחוזתם- הפרטית ומוטלת עליהם חובה קדושה למנוע חדירת קבלנים פרטיים פולשים. הם יכלו לתקוע מקלות בגלגלי ואף עשו כך, כמיטב יכולתם…

לאחר ניפוי ההצעות שהוצעו לי, החלטתי על אחת מהן: מגרש הקולנוע הקיצי באר-שבע. למגרש היו כל היתרונות שחיפשתי: מגרש גדול, פינתי, ובמרכז-העיר. רק מגרעת אחת קטנה הייתה לו אליה וקוץ בה, שבגללה לא נמצא לו קונה עד כה. בשוליו היו מספר חנויות תפוסות על ידי דיירים-מוגנים…

קבלנים אינם ששים ל'הסתבך' ולהתעסק עם פינוי-דיירים, אלא אם אין ברירה אחרת, זו הסיבה שלא היו לו קונים. לאחר סיור במגרש, הגעתי למסקנה שכדאי לקנותו רק אם הבניה עליו לא תהיה מותנית ברצון הדיירים המוגנים. כי אחרת הסכמתם להתפנות תרקיע שחקים. זאת אוכל לקבוע רק אחרי בדיקה טכנית וסיור בשטח, סיור כזה ייתן לי תשובה לשאלה: “את מי מהדיירים חייבים בכל מקרה, לפנות כדי לבנות על המגרש?”.

בסיורי שמתי לב שבין מגרש-הקולנוע ושכנו: בנין 'המשביר לצרכן', נותר קטע מגדר-אבן ערבית ישנה, שעוביה 50-60 ס”מ. סילוקה יאפשר קידוח כלונס, שעליו אפשר לבסס בניה לגובה מעל החנויות, וזאת ללא תלות בהסכמת דייריהן. אפשרות זו נעלמה מעיני הקונים האחרים שנרתעו ולא טרחו לבדוק…

המגרש היה שייך לשלושה, שאחד מהם היה מעונין מאוד למוכרו כיוון  שהיתה לו שם  חנות פרטית, שתמורת פנויה יקבל 'בוחטה' נוספת על חלקו במגרש, וכך יוכל לממש את חלומותיו ולפרוש לגמלאות… גם את המחיר המבוקש של המגרש ידעתי, ובפגישה עם בעליו הצעתי מחיר  גבוה במקצת מזה שציפו לקבל… המוכרים חשבו שמצאו את ה'פריאר' התורן, ועמדו על כך שמיד ייחתם הסכם, ולו גם זמני, ולפחות 'זיכרון-דברים' מחייב. 'נאנסתי' ברצון והפכתי בצ'יק לבעל המגרש.

מניסיוני בצבא למדתי שתמיד דרוש מודיעין טוב, הערכת מצב יסודית והחלטה מהירה..

הצעד הבא היה לערוך תחשיב מפורט ואיתו לנסות ולהשיג משקיע כשותף לפרויקט. כספי הספיק אמנם לקניית המגרש, אך לבנות עליו היה מעבר ליכולתי. לאחר חיפושים וסירובים מצאתי את 'בנק-בריטניה', לא הכרתי בנקים ולא ידעתי איזו מציאה מצאתי… לגבי בנק הוא בנק. על בנק-בריטניה ושיטותיו לא שמעתי.

חתמנו על 'שותפות שווה' כשהם מממנים את הבניה ואת שכרי, ואני מבצע את הבניה. דרישתם היחידה היתה שהחברה תקרא 'בנין נחום זאב' על שמו של בעל הבנק: נחום זאב וויליאמס. לדידי כל עוד הפרויקט יבוצע לא מזיז לי אם הבנין ייקרא: הללויה או אף חד-גדיא…

צריך הייתי לעשות את ההכנות כדי לעבור לגור בבאר-שבע. נטל ה'תרגיל' הזה נפל בעיקרו על אילנה, הבנות ושחר בן השנה, שהיו צריכים לעקור ממקומם, מהוילה הנאה שהיתה לנו באפקה, ולגור, ולו זמנית, בדירה קטנה בבאר-שבע.

משפחתי הקדימה לרדת לשם. אני שעדיין לא גמרתי את העבודות בהן עסקתי, שכרתי לי חדר ביד-אליהו, ליד דירת אחי, והתאמצתי לגמור מהר את עבודותיי.

לפתע החלו כאבים בשוקי-הימנית, הגעתי ל'ביילינסון' ושם החלו בטיפול פיזיוטרפי. תלו אותי על סולמות, בצעתי התעמלות כזו ואחרת, הכאבים גברו ומצבי התדרדר, עד שלא יכולתי לעמוד על רגלי. בקושי זחלתי מחדרי לטנדר, ותוך כדי ישיבה, ניהלתי את העבודות. בערב חזרתי בזחילה למיטתי, שכבתי שם כאבן עד הבוקר, קם לעבודה וחוזר חלילה. הנתק ממשפחתי והבדידות בזמן הזה, היקשו עלי מאוד.

בבית-החולים לא הצליחו לאבחן את הסיבה למצבי המדרדר. צילומי רנטגן לא הראו דבר. יום אחד חשבתי לעצמי שמא כאבי נובעים מרסיס-רימון שנשאר בגופי מפציעתי באבו-כביר (1948). מספר רסיסים נשארו בברכי ובעוד מספר מקומות בגופי, והרופאים המליצו להשאירם במקומם, מיד בקשתי שיצלמו את שוק רגלי בחלקה העליון.

הצילום אכן הראה רסיס שסביבו נמק רב. עברתי ניתוח דחוף ולדברי המנתח הגעתי בזמן: הנמק הגיע כמעט לגובה המפשעה, וכפשע היה ביני לבין איבוד רגל במקרה הטוב, ובמקרה רע הנמק היה חודר לגוף ואז הכל בידי שמים. הכל אפשרי…

בהזדמנות חגיגית זו, כבונוס, התגלה שאני חולה בסכרת. זו לא היתה הפתעה כל כך גדולה, הורי היו חולי-סכרת והצרות, כידוע, באות בצרורות. מהניתוח נותרה לי צלקת גדולה למזכרת.

בהקדם האפשרי חזרתי לעבודה וכעבור זמן סיימתי כל העבודות באזור תל-אביב וירדתי לבאר-שבע. התקופה הקצרה הזו היתה אחת הקשות בחיי. ברגעים הכי קשים הייתי בודד וחסר אונים, סובל וכואב, שוכב כאבן שאין לה הופכין בחוסר ישע, ובאותו זמן הייתי חייב להמשיך ולעבוד. למזלי חדרי היה סמוך לדירתו של אחי, ואשתו יהודית, תיזכר לטוב, האכילה וטיפלה בי.

באר-שבע
בנין נחום זאב
באפריל 62 עברתי לבאר-שבע והתאחדתי עם משפחתי. 3 השנים שחלפו מאז שהשתחררתי מצה”ל היו קשות. אמנם לא טבעתי ואני עדיין צף בקושי על פני-המים, עם זאת הרגשתי שנקודת השפל מאחרי, וההצלחה לפני. בבאר-שבע גרנו זמנית בדירה קטנטונת בקומת הקרקע.

אילנה סיפרה שילדי השכונה הסקרנים שהציצו לדירה מדי-פעם, נרתעו בבהלה והפיצו את הידיעה המרעישה שאנו נוצרים, טפו טפו…וכך למה? מהורי ירשתי פסל ברונזה יפה ומרשים, המראה אם עוטפת במגבת את בנה הרטוב לאחר הרחצה, פסל שיש בו דמיון מה לתמונות מריה וישו… הילדים אמנם לא שמעו על ישו, אך הוריהם סיפרו להם והוסיפו והזהירו אותם להתרחק מהגויים הערלים…

מנהלי 'המשביר-צרכן' הגובל במגרש שלי, רצו להתרחב, להגדיל את ה'כלבו', להפכו לעסק מודרני גדול ומפואר, 'המלה האחרונה', ואפילו להכניס לתוכו מדרגות נעות, ומיזוג-אוויר, שומו שמים, כל זה בבאר-שבע שחסרו בה מדרכות, כבישים ומה לא…

באר-שבע של אז, היתה גיבוב של שכונות מנותקות זו מזו. למתכנן העיר היתה וודאי 'הברקה' להפכה לעיר גנים בריטית עם הרבה גנים עצים ודשא. הוא התעלם מאדמת הלס, החום, המחסור במים, מוצא והרגלי התושבים ולא נתן למציאות לקלקל לו את החזון…

הבניה הנמוכה והמפוזרת הקשתה על הפיתוח והשירותים: בתים-נמוכים ושכונות-מפוזרות מאריכים את הצנרת, המדרכות, הכבישים, קווי האוטובוסים, פנוי האשפה והניקיון ומייקרים אותם מאוד. רוב הבתים היו נמוכים ורק מיעוטם הגיע ל- 3-4 קומות. בסיכום : לא לילד הזה צפינו, רק עתה מתאוששת העיר מה'תכנון' הזה, בונה לגובה ומתחילה להראות כעיר.

כדי שאילנה תסכים לעבור לבאר-שבע, חייב הייתי  להבטיח לה שנהיה שם 7 שנים ולא יותר, למה שבע?, ככה. שבע הוא מספר של מזל…

הכרנו שם רבים עוד מהימים כשהייתי מפקד התותחנים הפיקודי, ביקרנו ב'מועדון-הקצינים' שהיה מוקד הפעילות החברתית-תרבותית בעיר.

בינתיים חתמנו הסכם עם 'המשביר-לצרכן', להפתעתי תכניות הבניה היו מוכנות בידם. אני משער שהם התחילו בהכנתן עוד לפני שרכשתי את המגרש, רצו בו אך היססו לקנותו, בחזקת רוצָה אך מפחדת ואני הקדמתי וזכיתי… לא נותר לנו אלא להפסיק לדבר להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד. 'המשביר' קנה מאיתנו את המרתף ושתי הקומות הראשונות. לנו נותרה הקומה השלישית והזכות לבנות מעליה מגדל, בו עשר- קומות (שעד היום לא נבנה).

הגיע הרגע לפינוי החנויות. סיפור מאלף עם לקח בצדו: כשנודע ברבים שהמגרש נמכר ל'פריארים', שמנו הלך לפנינו… חככו בעלי החנויות ידיהם זו בזו וחשבו לעצמם כעת הגיעה שעתנו הגדולה אי-אפשר לבנות בלעדינו”… לאחר משא ומתן ארוך ומייגע, פונתה החנות הפינתית הקריטית, אחריה חנותו של השותף השלישי ועוד אחת. כאן נעצרנו. יתר בעלי החנויות קבלו ייעוץ, עידוד ותמיכה מ'יודעי-דבר', הסכימו לפנוי, אך חזרו בהם פעמים אחדות. ובכל פעם העלו כמובן, את דרישותיהם.

המשא ומתן עם אחד מהם מגוחך במיוחד: הייתה שם חנות-נעלים יחידה במינה שלא תמצא כמותה, אלא אולי בקלקוטה, בהודו. חנות מלאת ערמות נעלים בתפזורת ובקופסאות מגובבות אלה על אלה עד לתקרה. היו בה אצטבאות מעטות ואם רצית נעלים כלשהן, צריך היית לנבור בערמה ולצפות לנס. הנעלים היו מכל התקופות הסוגים והגדלים. בגלל ערמות הנעלים לא היה בה מקום ליותר ממוכר ולקוח ליד הדלת…

בעליה היו אם ובנה התמהוני. סוף סוף הצלחתי להגיע אתם להסכם. משראו כך, ברגע האחרון הוסיפו דרישה: “נמכור, אם תקנה גם את הנעלים”… החלטתי שהגזימו ושדרישה זו היא הקש ששבר את גב הגמל… הודעתי לכולם שלרשותם שבוע, לחתום על הסכמי- פינוי, לאחר מכן כל הצעותיי בטלות ומבוטלות, ובעתיד יקבלו רק מחציתן. גם אזהרה זו לא עשתה עליהם רושם, ולאחר שקבלו חיזוקים מיועציהם, שאי-אפשר לבנות בלעדיהם, התעקשו ולא זזו מעמדתם.

לאחר שבוע החלו מחפרים (שופלים) וציוד מכני כבד לנגוס בקרקע ולחפור את המרתף, נגסו ונגסו ובמהירות התקרבו והגיעו לקו-החנויות. במקביל אותו זמן שלף פועל הודי צנום אבן אחר אבן מגדר-האבן הערבית כך נוצר חלל מספיק לקידוח כלונסאות. העלינו מכונת קידוח על גג החנות, לא לפני שקמה מהומה, זעקה גדולה ומחאה ששככה לאחר שהבינו שהחנויות, כולל הגג, הם בבעלותי, וזכותם מוגבלת לישיבה בתוכן, על מנת למכור מרכולתם…

מרגע זה הבינו שנכשלו בקרב. “תפסת מרובה לא תפסת”… כל הפעילות הזו החלה להטיל ספק בלבם שמא טעו. אחד מהם הממוקם במרכז שורת החנויות, שינה דעתו והתרצה להתפנות במחצית הצעתי הקודמת… מכאן ואילך שוב לא הייתי זקוק להם.

לאחר שהבניה הגיעה לגובה תקרת החנויות, יצקנו קורת בטון עבה שאורכה 16 מטר, הנשענת בקצה האחד על הכלונס שהחדרנו, וקצהו השני, ליד קיר החנות האחרונה בשורה. על קורה זו נבנו שלוש קומות, ותחתיה נבלעו החנויות שנשארו בחזית כלא היו. כשראו כך התפנו עוד חנויות, חנות הנעליים נשארה. אפילו בב”ש לא היו קופצים לנעלים המצ'וקמקות שלה…

כיסוד למגדל צריך היה לצקת 12 כלונסאות בקוטר 120 ס”מ עם הרחבה, שישענו על הסלע העמוק כ 16-12 מטר מבצע טכני קשה ומסוכן. ההרחבה בתחתית החפירה נעשית ידנית, קשה למצוא מי שיהיה מוכן לרדת לתחתית הכלונס, למרות התמיכות וכל אמצעי ההבטחה, העבודה מסוכנת ממפולת עפר. לשמחתי הכל עבר בשלום ועד גמר העבודה לא היו תקלות.

כשגמרנו שלב בניה קיבלנו תשלום שנכנס לחשבוננו המשותף בבנק. בחשבון זה היתה לי זכות חתימה אחת משתים יום אחד הזדמנתי לתל-אביב ונכנסתי לבנק בשדרות רוטשילד, סתם-כך מתוך סקרנות רציתי לראות את החשבון המשותף, להתעודד ולשאוב נחת מהסכום עתיר האפסים שבו, שמחציתו שלי…

לבושתי לא זכרתי אפילו את מספר-החשבון. המנהל אליו פניתי ידע היטב מה צריך להיות בחשבון וגם מה אמצא שם, וניסה לדחות אותי בקש, בלך ושוב,  התעקשתי ונאלצו להראות לי את החשבון. חשכו עיני הכסף שהתקבל כתשלום רק אמש, נעלם ואיננו, נעלם כלא היה וללא חתימתי…

ניגשתי לעורך-דין שהבהיר לי, ואחר כך גם לשותפי, שזו עברה פלילית חמורה. הבנתי שבעוד אני עוסק בביצוע העבודה, הם עסקו-עשקו אותי בכסף. האיום שלי לתבוע אותם עשה את שלו, יתכן ולא העריכו שאגיב בצורה זו, ואעבור בשקט לסדר היום, כשראו תגובתי החזירו את הכסף לחשבון, הפעם לא הלך להם… better luck next time.

ראיתי שזאת היתה השיטה: הכסף שהוצא מהחשבון שלנו חזר אלינו במסלול סיבובי כהלוואה נושאת ריבית גבוהה… לאחר שעשה סבב בכמה מעשרות חברות הקש שחותמותיהן נחו במגירת רואה החשבון המפולפל שלהם. שלמתי רבית על כספי…אתם מבינים? אני לא, ולכן אינני בנקאי.

התחלתי לבוא לבנק לעתים קרובות יותר ולבדוק מה קורה שם, שמתי לב לקשר ההדוק שלהם עם רחוב מונטיפיורי הסמוך, שהיה מרכז לשוק-השחור בסחר בדולרים ובזהב. כבר לפני גלוי השחיתויות בבנק, ידעתי שבלי דעת נפלתי לחבורת- נוכלים…

לאחר שגמרנו את הבנין ומסרנו אותו לידי 'המשביר', נותר בידינו אולם בשטח של כ- 1,000 מטר מרובע, והזכות לבניית המגדל בן עשר הקומות. האולם עמד ריק, רציתי לקנותו ולהפכו לאולם באולינג או חתונות. אילנה חששה שעסק כזה יאלץ אותנו להישאר בב”ש, וסירבה.

'המשביר לצרכן' שהתרחב קנה מאיתנו גם את האולם ואת זכויות הבניה של המגדל. אך את הכסף שהגיע לי משותפי צריך הייתי לחלץ בצבת. רק פסק-דין של בורר אילץ את הבנק לפרוע את חלקי.

אז כבר הייתי באשדוד. קרה לי נס ומיד לאחר ששלמו לי, קרס הבנק והפרשה התפרסמה ברבים. עד היום תמהים רבים על החנינה שניתנה למנהל הבנק מטעמי בריאות: החולה האנוש שימיו ספורים חי לו עד היום, לא שילם עד כה את הקנס שהוטל עליו, ובחוצפתו ובעזות מצח דרש לבטל הקנס שהוטל עליו, היות ועדיין לא שלם אותו… לדעתו חלה עליו התיַשנות עקב כך, ופסק הדין בטל מאליו. הוא רוצה אישור רשמי לכך, כל עוד אין לכך אישור רשמי, הוא שרוי במתח וסבל המזיק לבריאותו ונגרם לו עינוי דין… מגוחך ומזכיר את סיפור היתום שרצח הוריו, ובא לבקש רחמי בית-המשפט, בנימוק שהוא יתום מסכן…

למרות התקלות שנגרמו, הפרויקט היה מוצלח, ורווחי עלו על הערכתי. אלמלא שותפי והדיָרים המוגנים, היתה הבניה פיקניק, נוכחתי שאני מסוגל לבצע פרויקט מורכב כזה.

"מגורי נוי"
עוד אני עוסק ב'בנין נחום זאב', מתקשר איתי במפתיע, out of the blue  גרי שלמד אתי ב'גאולה' והיה גם אחד החבר’ה מנעורי בתל-אביב ובנוסף גם שכני ברחוב הס. קודם למלחמת- השחרור פרח ונעלם הנער, לארצות-הברית כמשתמט מגיוס, ומאז נעלמו עקבותיו ולא שמעתי ממנו דבר וחצי דבר. מהארץ נעדר בגלל אי-נעימות ויחס לא אוהד לשכמותו, יחס שמצא ביטוי במריחת זפת ונוצות על משתמטים כמוהו. לא כל כך נעים. לאחר עשרות שנים חשב שהגיע הזמן לעשות 'כפרה', אירגן קבוצת משקיעים לבנות ול'הבנות' בארצנו הקדושה.

בארצות הברית עשה חיל כשהתחתן עם בתו של בנקאי יהודי בטכסס. ארגן קבוצת משקיעים, בת 13 איש שכללה יהודים, אמריקאים, וגם אמריקנים ממוצא מקסיקני. לא העליתי על דעתי ששותפות כזו נדונה מראש לכישלון. יותר מדי טבחים בוחשים בקדרה… כל אותו זמן לא היה בינינו כל קשר ולא ברור איך הגיע אלי, שם משפחתי, שהיה אז פרידמן, עוברת ליאורי, במקרה הגיע אלי בעיתוי-נכון ובזמן.

'בנין נחום זאב' הלך והסתיים וצריך להתחיל לחפש וליזום פרויקט נוסף. גרי הגיע בלוית משקיע נוסף. שמעו עלי ובאו לבדוק ולראות את יכולתי. לאחר משא ומתן קצר, הוסכם שההסכם עם 'בנק-בריטניה' ישמש דגם גם להתקשרות בינינו: אני שותף שווה לקבוצת 13 המשקיעים… 13 שותפי בכף-מאזניים אחת ואני בשניה, ויש בינינו שווי משקל, כנראה שמשקלי הסגולי הרקיע שחקים ואני לא ידעתי. יחד הקמנו את חברת 'מגורי-נוי'.

'מגורי-נוי' קנתה מגרש גדול, ואני החלטתי שהגיע הזמן לבנות בנין-מגורים גבוה. וראשון בבאר-שבע, מגרד-שחקים באר-שבעי. בן 9 קומות, בו יהיו דירות בנות 3-4 חדרים מרווחים וגדולים, מחסנים בקומת-הקרקע, 2 מעליות, אינטרפון ומרתף מקלט. הזמן בשל לדעתי לעלות רף ולהביא רמת דיור משופרת לעיר…

מיד לאחר שהגשנו תכניות-בניה לאישור, נודע 'לסולל-בונה' על כוונותיי הנפשעות. יום אחד מגיע אלי נציגם של שותפי ומציע לי בעדינות וברמז: “מה דעתך שנמסור את הביצוע ל'סולל-בונה'?” נדהמתי והשבתי: מה פתאום, הרי הביצוע הוא תפקידי ולשם כך אני קיים. התברר שנציגי 'סולל-בונה' בקרו אצלו, והפחידו אותו מפני, שאין לי ניסיון מספיק בבניה, ושלא אוכל בשום פנים להרים בנין רב-קומות שכזה… הראשון בבאר-שבע מאז שאברהם אבינו שתה מבארו ורעה בה את צאנו… חרה להם שבא קבלן אלמוני ומעיז לגזול מהם את הבכורה באחוזתם הפרטית…

בבניה עצמה לא היו בעיות, עד שיום אחד אני מסתכל על חזית הבנין ורואה משהו חריג. פוזל ולא סימטרי, ברגע הראשון לא הצלחתי לקבוע מהו, לאחר רגע של ריכוז, הבחנתי שחסרה מרפסת אחת מעל לקומת הקרקע, הייתי בטוח שהפעם פישלתי, וזה עלול לקרות גם לרבי… רצתי לבדוק את תכניות הביצוע. ואבן נגולה מעלי כשנוכחתי שהמרפסת נשכחה, ואיננה כלולה בתכנית הביצוע, השרטט פישל, השמיט אותה מהתכנית ומרפסת אין.

המהנדס האחראי נתן לנו הוראות איך להוסיף ולהדביק את המרפסת, והכל בא על מקומו בשלום עד היום הזה… הבנין צמח, הייתי מרוצה לראותו גדל לנגד עיני, נהניתי להגיע לשטח חדש וריק, להתחיל לחפור ולצקת יסודות, ולראות את הבנין בצמיחתו אל-על, ויותר מכך כשהוא גמור ומאוכלס.

כשהשלד הושלם, זכיתי לביקורם של שלושה משותפי, שאחד מהם היה גרי והשני חותנו הבנקאי בכבודו ובעצמו. הם באו למשש ולהיווכח במו עיניהם שאכן הבנין עומד על תלו ויש תמורה לכספם, למרות הספק שהטיל בי 'סולל-בונה'.

התמונות ששלחתי להם לא הניחו דעתם, כל אחד יכול לצלם מה שהוא רוצה… כאות לשביעות רצונם נתנו לי בכתב את הבונוס המובטח: דירה, שחציה שלי ממילא… כן הציעו לי לבוא איתם לטכסס כשותף מיד עם גמר הבנין. הבנק שלו יספק את הכסף והקשרים הדרושים, וכל מה שעלי לעשות הוא לבצע ולבנות. הם מבטיחים לי שתוך שנתיים אהפוך מיליונר ירוק לא בלירות אלא בדולרים ירוקים…

הפריעה לי הציונות, שספגתי מנעורי בבית, בישוב ובצבא, לקבל הצעתם. השבתי להם שגם כאן אני אוכל שלוש ארוחות משביעות ליום, וגם זה בניגוד לדעת רופאי… מי יודע, אולי פיקששתי והחמצתי הזדמנות. יתכן שחיי היו קלים יותר, אילו הייתי עובד שם מספר שנים וחוזר. אז ראיתי ביציאה מהארץ עריקה. השתנו דברים והיום הדבר מקובל ואיש אינו רואה בכך פסול. מה שלא עושה הרגש עושה הזמן.

המדינה התבגרה והתבססה, מחד יעידו הפועלים הזרים הנוהרים אלינו במאות אלפיהם, ומאידך מליון וחצי המטיילים הישראלים היוצאים לטיול שנתי בחו”ל. מצבנו טוב יותר משאנו רוצים להודות בו. רק המובטלים פוגמים בתמונה, אך זהו סיפור בפני עצמו, אינני בטוח שכולם רוצים לעבוד.

ואני נזכר שבפולין תמיד צעקו האנטישמים: “יהודונים לפלסטינה…” והמגוחך שבדבר, הגענו לפלסטינה עבדנו-בבנין ובכל עבודה קשה, בנינו מדינה לתפארת, כדי שפולנים יעבדו כאן אצלנו בבנין ובמשקי-בית… והמובטלים שלנו ימשיכו לקבל דמי-אבטלה…כי העבודה בבנין או במשקי בית אינה לרוחם… משהו השתבש כאן.

אחרי שהבנין עמד על כנו, הפכו המעליות הראשונות שהותקנו בבאר-שבע  לאטרקציה, תחליף ל'לונה-הפרק', מוקד משיכה לתושביה ולילדיה במיוחד, לא הצלחנו לעצור את הנהירה ההמונית עד שהעמדנו שומרים.

בשלב מתקדם של הבניה פסקה לפתע זרימת הכספים. שותפי הסתכסכו.  חתול שחור עבר ביניהם, ואני נותרתי לפתע יבש ללא כספים, כשלחברה התחייבויות לספקים, לבעלי-המקצוע השונים, ולקוני הדירות. אומנם התחייבויות אלה לא היו התחייבויותיי האישיות. אך שותפי נמצאים בטכסס, ואילו אני כאן. לך תסביר לנושים שיש לך שלוש-עשרה אחיות בטקסס…

גם מצבנו הכספי היחסי לא היה דומה, אני עלול להפסיד כספי ואמינותי המקצועית, והם שהיו 13 אנשים אמידים: בנקאים, סוחרים וכדומה סיכנו כולם-יחד הפסד כספי שווה לשלי, הפסד שלא היה מזיז להם כלל. פיסטוקים עבורם…

כדי לסיים את הבנין בכל-מחיר ולמנוע הפסד מוחלט, להם ולי, חיזרתי על פתחי הבנקים ואצל אחרים, ובסופו של חיזור, הצלחתי לגייס ­כסף ­­­-וסיימתי את הבנין במחיר גבוה מהערכה שעשיתי.

כשהסתימה הבניה, העזתי “לקחתי נפשי בכפי” ונכנסתי לגור בדירתי שבקומה העליונה, דירה נוחה ומרווחת, כשעל הגג, שמעליה, חדר-עבודה גדול לתחביבי. העזתי כי לא חששתי מתלונות והטרדות דיירים. השתבחתי שרק קבלנים מעטים גרים בבתים שבנו.

כבר לפני כן התחלנו במכירה. פנו אלינו רבים שרצו לשפר את מגוריהם. באר-שבע שוב לא היתה רק עיר עולים ומעברות, היו תושבים רבים שמשך השנים התפתחו, יסדו עסקים ומפעלים והתעשרו. יום אחד מופיע במשרדי קונה ואומר לי: “הבית והדירה מוצאים חן בעיני מאוד, אך כשהתעניינתי הגעתי גם למשרדי 'סולל-בונה'. שם אמרו לי במפורש שהבנין שלכם שוקע, והוא עלול להתמוטט לפתע. האם זה נכון? “…

הייתי בהלם, התאוששתי ואמרתי לו: “כל מה שאומר לך לא יתקבל על דעתך, אתה עצמך מהנדס. האם יעלה בדעתך שמהנדס-העיר לא היה מפסיק את הבניה ומפרסם אזהרה ברבים, אני מציע שתפנה אליו“. לאחר שבדק קנה דירה. ברגע זה הבנתי מדוע לא נחטפו הדירות שלנו. אני מניח שרבים נבהלו ונרתעו, ולא טרחו להגיע אלינו ולברר. היתה זו תחרות נבזית ומלוכלכת… שקלתי להגיש תביעה,  בסופו של דבר ויתרתי על הרעיון, למי יש רצון וכח להתדיין שנים רבות עם 'סולל-בונה'?…

נותרו לנו מספר דירות למכירה, והיה צורך בפרסומת. בניסיון למשוך קונים גם מאזורים אחרים, פרסמתי מודעה שהיתה אז בגדר דמיון פרוע, שהגשימה עצמה, ועיקרה: “באר-שבע במרכז הארץ ותל-אביב מרוחקת שעת נסיעה בלבד”… בימים ההם, הכביש לת”א היה צר משובש מפותל מלא מהמורות, היתה זו הגזמה לגבי הנהג הממוצע, אך לא לגבי…

החזון הזה מימש עצמו, והיום אוטובוס נוסע שעה ורבע, אם אינו תקוע בפקקים. בכל מקרה זו עובדה גיאוגרפית שבאר-שבע נמצאת במרכז הארץ, ובקצב הפיתוח שלה היום, תהיה עיר בזכות עצמה, ולא צריך יהיה לציין את מרחקה מת”א…

הרכבות בימינו טסות במהירויות של מעל 300 קמ”ש, ביפן נסעתי באחת בהן, וכשאלה תגענה ארצה, תוכל באר-שבע לשמש פרבר לינה לתל-אביב היקרה והדחוסה.

עם גמר שלד הבנין, קנתה 'מגורי-נוי' מגרש נוסף במרכז העיר העתיקה, בנינו עליו את פסג' הוד. בנין משרדים רגיל, שטמון בו 'סוד-כמוס': תחתיו קבור עמוק-עמוק באדמה, קולנוע שאף פעם לא הופעל…

כדי לנצל את המגרש עד תום, תכננו קולנוע תת-קרקעי, הערכנו שיהיה לו ביקוש רב. קולנוע בן 800 מקומות ישיבה במרכז העיר חסרת הבידור. הטלביזיה הייתה אז רק בחיתוליה.

התמזל לנו מזלנו, מכרנו את המבנה בזמן, כי עד שהסתיימה בנייתו, ניגף הקולנוע מידי הטלביזיה, וכל בר-דעת התרחק מקולנוע כמו מאש, אלמלא מכרנו אותו, גם אנו היינו קבורים איתו עד אחרית הימים…

בזיכרוני נשארה מהקולנוע רק שיטת-הבניה המעניינת שבה בנינו אותו, המגרש היה בעיָתי עם כל המגרעות האפשריות: קטן צר ופינתי, שמשני צדדיו כביש-סואן עליו עוברות משאיות כבדות עמוסות חומרי-בנין ותנועה רבה. בשני צדדיו הנותרים בנינים המגיעים עד גבול המגרש. כדי לבנות את הקולנוע צריך היה לנצל 100% משטח המגרש.

תהליך הבניה היה אתגר טכני בשבילי. לפני החפירה לעומק 10-12 מטר צריך היה לקדוח כלונסאות עמוקים סביב סביב גבולותיו של המגרש, לצקת אותם כדי שהאדמה  לא תקרוס מלחץ האדמה וזעזועי המשאיות הכבדות העוברות בסמוך, במרחק 2 מטר מגבול המגרש. את הכלונסאות צריך לחזק בשלוש נקודות בגובהם (אורכם) על מנת שלא יקרסו:
בגובה פני הקרקע, לפני שמתחילים לחפור. במחצית הגובה בערך, ביציע. ולמטה ברצפת הקולנוע, בעומק של כ12- מטר מפני הכביש הסמוך.

היו בעיות נוספות: איך לחפור לעומק כזה בביטחון ללא סכנת מפולת, איך לסלק את החוליה?  (אדמה חפורה) אלה מקצת הבעיות שעמדו לפנינו. במקום שיטת הבניה המקובלת שהיא בניה מהיסודות ומעלה. צריך היה למצוא שיטת בניה הפוכה תפורה לפי מידה למגרש הזה: בניה מתקרת הקולנוע ומטה לריצפתו…

בתחילה קדחנו את כל הכלונסאות סביב גבולות המגרש, לאחר מכן יצקנו על הקרקע המיושרת את תקרת הקולנוע, שבמרכזה השארנו פתח גדול, דרכו יוכל שופלדוזר, לחדור כחפרפרת ולחפור דרכו עד לגובה היציע, ולאחר יציקת היציע, להמשיך לחפור לעומק עד שיגיע לרצפת הקולנוע. כשהסתימה החפירה, הוצא השופלדוזר על ידי המחפר, מבעד לפתח שהשארנו בתקרה.

שיטה מורכבת ולמרבית הפלא גם  זולה. שיטה שלא הצריכה עבודות טפסנות. מהנדס המבנה אינג' מילשטין, התפעל והזמין צלם שילווה ויתעד אותה שלב שלב. מבנה המשרדים ממעל הוא מבנה שאין בו חידוש, ענין או אתגר.

מכוניות
מכוניות היו חלק חשוב בחיי היום יום שלי, ראוי להקדיש להן מספר מלים.

אחד מדיָירַי ברב-הקומות, הצליח בעסקיו עד שהסתחרר ואיבד ראשו: מצא לו פילגש, הירבה לנפוש בטבריה ובחו”ל, וכמובן החליף את מכוניתו המדולדלת למכונית קומט מפוארת, ובמקביל הזניח עסקיו מחוסר-זמן. בקיצור נקט בכל הצעדים המובילים לפשיטת רגל, ובנחישות אף הצליח בכך…

במקרה עברתי ליד בית-המשפט בב”ש וראיתי אנשים מתגודדים סביב הקומט המפוארת שהכרתי, התברר שעמדה למכירה פומבית. מיד התחשק לי להיפטר מה'קורטינה' שלי. הצלחתי לקנות את הקומט במכרז ובמחיר סביר.

כדי לחגוג ולחנוך אותה, אספתי את אשתי וילדי לטיול בסטייל לטבריה. אשתי שדרך-קבע, גערה בי להאט את המהירות, ולא פעם איימה שלא תיסע אתי יותר, הייתה הפעם שקטה ורגועה כל הדרך, הדבר היה תמוה בעיני, גערותיה והביקורת שלה חסרו לי, חשבתי שמא אינה מרגישה טוב… הגענו לטבריה על כנפי נשרים. אילנה הנינוחה מחמיאה לי: ” נו אתה רואה, הפעם נסעת בסדר, כשאתה רוצה אתה יכול”… מחמאה זו לא הגיע לי, אלא למכונית, שהייתה כל כך נוחה וקפיציה רכים, שאפילו אילנה לא הרגישה במהירות. כשגיליתי לה שאת הדרך עשינו בשעתיים, לא האמינה…

לא היה דמיון בין ה'קורטינה' לבין הקומט. הקורטינה הייתה חדשה משנת הייצור הראשונה של הדגם. קרו לי איתה כל התקלות האפשריות: היא לא עמדה בשילוב שבין רמת הכבישים בנגב ונהיגתי, ובכל נסיעה הייתה משירה מעליה חלקי פח שונים. גם תקלות אחרות לא חסרו עד שהחברה, מיוזמתה, החזירה את הסדרה לתיקון פגמי הייצור שלה… החברה למדה ל”התגלח על זקננו” ואח”כ המשיכה לייצר אותן שנים רבות, כשאיכותן הולכת ומשתפרת.

לקומט אני חב את חיי פעמיים: פעם אחת עקף אותי אוטובוס, סטה קלות ימינה. נהדפתי לשוליים ופגעתי במעקה של מעביר-מים, פרט לזעזוע קל לא קרה דבר, המכונית נזקקה לתיקוני פח קלים.

פעם שניה, נסעתי השכם לעבודתי באשדוד. ליד פרדס-כץ, יצא לפתע אוטובוס מתחנתו בימין הדרך ובצע סיבוב פרסה מהיר לנתיב הנגדי, ותוך כדי כך חסם את הכביש לכל רוחבו. נסעתי מהר והערכתי שלא אוכל לבלום בזמן. הגברתי את המהירות הסטתי את ההגה שמאלה, אבן-השפה המשופעת של הפס המפריד בין הנתיבים שימשה לי מקפצה. המכונית שקבלה תאוצה וכנפיים דילגה מעל גדר-ההפרדה ונעצרה בזעזוע קל בנתיב הנגדי.

נהג האוטובוס וכל הצופים נדהמו, כמוני. לאחר שניות התאוששתי יצאתי מהמכונית הבטתי סביב והמשכתי בדרכי… למזלי לא פגעה בי התנועה הנגדית הדלילה, הביצוע היה כמו בסרטי פעולה אקשן… הודיתי למזלי ולמכוניות האמריקאיות וחשבתי לעצמי אולי טעיתי בבחירת מקצוע, ונהג-פעלולים או מרוצים היה מתאים לי יותר?… אחרי הקומט הייתה לי סידרה ארוכה של מכוניות אמריקאיות.

נהגתי מעל 50 שנה, לפעמים אלפי ק”מ לחודש. ופרט למקרים אלה לא קרה לי דבר, ולשמחתי לא תרמתי לעלייתה של עקומת הנפגעים…

זה מספר שנים שאין לי מכונית, וויתרתי עליה כשהתקשיתי ללכת. לא היה טעם למצוא חניה מזדמנת רחוקה, וממנה ללכת מאות מטרים למחוז חפצי: קולנוע, תיאטרון, ביקור וכו', הליכה כזו היא היום מעל ליכולתי. המרתי רכבי במוניות ולא הצטערתי.

שלום לבאר-שבע
שותפי ב'מגורי-נוי' החליטו לשים קץ לשותפות ורצו להיפרד איש מרעהו וגם אני מהם… לרובם לא הייתה זיקה לארץ, היה להם ענין לגיטימי ברווחים. הפצץ הסמוי שפרק את השותפות, היה ריבוי שותפים, כשלכל אחד מטרה ורצון משלו.

שני המבנים שבנינו היו רווחיים למדי. הם יכלו להפיק הרבה יותר אלמלא הצורך להיעזר בכסף יקר והאטת במכירות שגרמה לנו 'סולל-בונה' בשמועות הזדוניות שהפיצה.

אני מבקר בב”ש לעתים, הבנין רב-הקומות שבניתי, לא התמוטט ועומד על תלו, מעל 35 שנה. גם אותה מרפסת לא נשרה עדיין. אך כיום הבנין זקוק לטיפול פָנים    face lifting רציני ודחוף, שיפוץ טיח וצבע, הגיע הזמן.

כשהמשקיעים החלו לריב בינם לבין עצמם והפסיקו לשלוח כסף לבניה, העמידו אותי במצב בלתי אפשרי, החלטתי ללכת לדרכי. שוכנעתי שאין עתיד לשותפות- מסוכסכת זו והודעתי לשותפי שאני רוצה להיפרד מהם.

בא כוחם, עו”ד כמובן נסה להתכחש לזכותי לדירתי, שמחציתה ניתנה לי כבונוס בטענות שונות, והדבר לא עלה בידו.

מכרתי את דירתי ואת חלקי בחברה, לפני שעזבתי את ב”ש. לא חיפשתי עבודה נוספת בב”ש, למרות שקשרתי שם קשרים טובים, הרגשתי שאני חייב ומעונין לקיים את הבטחתי לאילנה, לשמחתה עזבנו את ב”ש לאחר 8 שנים. לא נותר לי אלא להמשיך שוב ולחפש עבודה מתאימה.

רמת- גן
עבודות מזדמנות
במשך 8 חודשים עבדתי בעיקר בבניה טרומית, ובין היתר הקמתי מפעל טרומי קטן ב'מבשרת-ציון' שם התחלתי בבניית הוילות הראשונות.

ב- 1966 יצאתי לטיול באירופה, ופרט לסיבוב הרגיל של מוזיאונים, קתדרלות נופים וקניות, התעניינתי בשיטות הבניה החדישות הנהוגות שם. מאחת מהן, שיטת הטונלים, התפעלתי וחשבתי שהיא מתאימה במיוחד לנו, בישראל.

עיקרי השיטה:
יציקת דירה, קירות ותקרה ביציקה אחת, כשבתוך הקירות טמונה כבר, צנרת החשמל הגז והמים, וכל צנרת אחרת דרושה. גם משקופי הדלתות והחלונות נקבעים ביציקה זו. במקום לרצף פורשים שטיחים מקיר לקיר. אין צורך בטיח-חוץ, ובמקום טיח-פנים מורחים עיסת גיר – בגר, בחלק קטן מהזמן הדרוש לטיח, ולניקוי ה'בלגן' שטיח מותיר אחריו.

אם בקומה ארבע דירות ולקבלן שתי ערכות ( סטים ) תבניות, אפשר להקים קומה בפחות משבועיים. כל שצריך להשלים אחרי יציקת הקירות והתקרות: הכנסת כנפי הדלתות והחלונות, ארונות, שקעים ותקעים לחשמל, וצבע.

כשקומות מספר יצוקות אפשר להשלים את הדירות שתחתן, ואין צורך לחכות עד גמר השלד כולו, ורק אז להתחיל בעבודות הגמר. היתרונות עצומים:
קיצור משמעותי במשך זמן הבניה שיביא לחסכון בזמן, בכסף ובריבית, יפחית עלות הבנין, הקבלן יבנה, באותו אשראי, 2-3 בנינים בו-זמנית, בעוד שלפי השיטה הנהוגה הוא בונה  בנין אחד. בניית בנין בן 8 קומות יארך כ- 6 חדשים, במקום כשנתיים וחצי בבניה רגילה.
צמצום גדול במספר הפועלים הפשוטים והזולים הדרושים, דבר שיאפשר קליטת פועלים ישראלים מקצועיים מעטים בשכר גבוה. כך יחזרו הישראלים לבנין, ויש סיכוי סביר שתיפתר כבונוס בעיית הפועלים הזרים הרבים, ששהותם כאן הופכת לבעיה חברתית חמורה.
בניה ביטחונית: קירות ותקרות הבטון עמידים לאש נשק-קל, לרעידות אדמה ולפיצוץ מיכלי-גז. הם עמידים טוב- יותר נגד פיצוצים והפגזות קרובות מכל סוגי הנשק וגם בפני רעידת-אדמה ובארצנו אלה שיקולים חשובים.
הציוד הטכני הדרוש פשוט ומצוי: תחנת בטון, מנוף, תבניות ברזל וכו'

המגבלות והקשיים בשיטה: זו:
עם ישראל יוכל לעשות רק את רוב השינויים העולים על רוחו ולא את כולם. אך אם זה טוב לאירופה, אפשר לחיות עם זה גם בארץ. זו צריכה להיות שיטת הבניה הכללית הרגילה.
כל מי שרוצה, ויש לו כסף, זמן ודרישות יחודית יבנה כרצונו.
דרוש צוות מקצועי קטן ומיומן לטיפול בתבניות, להתקנת משקופי הדלתות והחלונות, צנרת מערכת המים והחשמל בתבנית, כלומר דרושה מקצועיות, ארגון ודיוק.

כל הפריטים הדרושים צריכים להיות מתוכננים ומבוצעים לפי לוח זמנים מדויק, כולל מועדי הספקת-החומרים והאביזרים הדרושים, נראה לי שזה הקושי העיקרי, אצלנו לא מקפידים על לוח-זמנים ותאום, אין מוצרים סטנדרדים לפי חוק  אותם ניתן לקנות בכל בית-מסחר ישר מהמדף, בלי להזמינם שנה למפרע. הכל אצלנו מבוסס על שיטת הסמוך ועל תכנון יחודי יקר וממושך.

משרד השיכון צריך לקבוע בחוק את המוצרים הסטנדרטיים ומידותיהם לדוגמה: 6-10 סוגי חלונות, דלתות ארונות, תקעים וכו’. אלה ייוצרו בכמויות שיוזילו את מחיריהם, ואת אלה יוכלו לקנות בכל מקום ובכל זמן בזול מהמדף, להנהיג ולאמץ שיטה זו יש צורך בעיקר במהפכה בחשיבה, ויכולת להתגבר על התנגדות המתנגדים והאינטרסנטים הרבים שייפגעו בכיסם.

רציתי לבדק את האפשרות לבנות בשיטה זו. למטרה זו התקשרתי עם יו”ר ארגון הקבלנים, יששכר אורן, ב1970- הגשנו הצעה למשרד השיכון. כרגיל לא נענינו, הממסד בשגרתו דבק בשיטת השלד והבלוקים היקרה, האיטית וזו שאינה מקנה את מירב הביטחון.

אחרי מאמצים רבים הגענו שנינו למסקנה שהקדמנו את הזמן בשנים רבות. מאז היו מספר ניסיונות חלקיים לבנות בשיטה זו, למרות שאין עדיין חקיקה וסטנדרדיזציה באביזרים הדרושים. היום היא בשימוש פה ושם בגרסה ישראלית משופרת כנאמר: 'פארטיייצ'ט און פארבעסערט'… (משופר ומבואר) שאיננה ממצה את  יתרונותיה.

 “רסטרום”
חיפשתי עבודה שתאפשר לי להיות עצמאי, ותביא את כישורי לביטוי. הזדמן לי משהו מתאים. באזור התעשייה של חולון היה המפעל הגדול בארץ לבניה טרומית 'רסטרום'. המפעל היה בקשיים טכניים וכתוצאה מכך גם כספיים, חב' 'רסקו' בעלת המפעל, רצתה לחסלו, למוכרו או להיפטר ממנו. המפעל השתרע על כ- 40 דונם והיה עתיר ציוד.

אך המטמון הסמוי הטמון בספרי החשבונות, היו ההפסדים שצבר במשך השנים שערכן רב. גם השטח והציוד היו בעלי ערך כספי ניכר. אך עד שיימצא לו קונה, או פתרון כלשהו אחר, יש להחזיקו על אש קטנה, לא חי ולא מת. אחרת כל ציודו ייהפך לגרוטאות, ונכסו העיקרי: הצבר הפסדיו יימוג, ומה שיישאר יהיה השטח והגרוטאות.

קודם לכן היו ל'רסקו' תקוות גדולות, שלהגשמתן השקיעה כסף רב בסככה חדישה משוכללת עם כל הציוד הדרוש ובמנוף גשר נוסף. השקעות אלה היו אמורות לשפר את רווחיות המפעל. תכנון הסככה היה לקוי וכישלון הסככה הוסיפה להפסדים.

במצב זה כבר לא ציפתה 'רסקו' לגדולות, וחיפשה מישהו שיכהן כמנהל, עד שהמפעל יימכר או ייסגר. הנוהג שמנהל מפעל שכזה יהיה מהנדס בוטל לכבודי כל עוד יוכל המפעל לטחון מים ולהראות פעילות כלשהי. כך התמניתי למנהל המפעל. לא ציפו ממני לשום כלום, רק שאחזיק את המפעל על אש קטנה ולא אעשה גלים…

לאחר ימים ספורים למדתי שאחת הסיבות העיקריות להפסדים הייתה סככת-העבודה החדשה שעלתה הון-תועפות וכל שיצרה היו הפסדים. הסככה היתה מתוכננת לייצר קירות ומוצרים אחרים שגובהם כ- 280 ס”מ, וכעת נדרשו גבוהים יותר. הפער במידות גרם להפסד: ככל שיצרו יותר הפסידו יותר…

מערכת-השינוע שמתחת לסככה הנמוכה מדי אילצה לשנע את הקירות הגמורים במצב אופקי במקום אנכי. מדובר בקירות שמשקלם 7-10 טון… כל המערך שבסככה היה מתוכנן לשינוע אנכי. שנוי קל זה: אופקי במקום אנכי דרש תוספת ברזל ניכרת, שעות עבודה והרבה זמן, שגם הוא עולה בכסף, וגם הוצאות נוספות.

תקוותה הכמוסה של ההנהלה הייתה שנעבוד 'שוויה שוויה' לאט לאט. תפוקה הייתה מלה אסורה העיקר שנהיה נוכחים.

לא ידוע לי אם קודמי עזב מרצונו או שלא מרצונו ואולי בגלל הפשלה הזו, בסככה הושקע הון עתק, סככת עבודה איננה רק גג אסבסט… זו מערכת משולבת של אשפרה-בקיטור, תחנה ליצור בטון, מערכת-שינוע ושולחנות יציקה-רוטטים והידראוליים, עליהם יוצקים את המוצרים, ולאחר אשפרתם, השולחן מזדקף עד שהקיר במצב אנכי, מחברים אותו לקורת הרמה (בלקה) וגלגלת כבל עליונה המרימה ומעמיסה אותו על משאית, שלאחר העמסתה מביאה אותו לאתר הבניה.

לתקון פגם זה הוצעו פתרונות שונים. בסופו של דבר הוחלט על העברת- הסככה על-ציודה, למקום אחר, ושם להרימה לגובה הדרוש. כשהגעתי 'לרסטרום' היסודות לסככה החדשה היו כבר יצוקים… פתרון כזה גורר אחריו הפסדים כבדים: הפסקת ייצור לתקופה ארוכה, תשלום- שכר לעובדים בטלים עד שתוקם הסככה, תשלום פיצויים על הפרת התחייבויות להספקת-המוצרים בזמן, לכך יש להוסיף עלות העברת-הציוד, ועלות התאמת הסככה ותכנונה.

בינתיים הגיע מנוף הגשר הנוסף שהוזמן לטפל בתפוקה המוגברת הצפויה, המנוף הגיע כשאין בו חפץ… החלו כבר מגעים למכור אותו.

דבר ראשון שביקשתי הוא להפסיק את העבודות הקשורות בהעברת הסככה, לתת לי פסק-זמן ללמוד את הבעיה, זו זכותו של כל מטאטא חדש. נאמר לי שלאחר שהעניין כבר נבדק באופן יסודי, על ידי מהנדסים מומחים, הפתרון היחיד הוא להעביר ולהגביה את הסככה, אך הם נענים לבקשתי כג'סטה לגחמתו של מנהל חדש, ובסופו של דבר מה ישנו כבר מספר-ימים הרי ממילא הקונים אינם עומדים בפתח…

אינני איש של משרדים וחליפות, רוב חיי הייתי בשטח בביצוע, וגם ב'רסטרום' העדפתי לבלות ימים בסככה, במקום במשרד, עד שמנהל העבודה טען כלפי “איזה מין מנהל אתה?” וסיפר לי שבעבר זכה לביקורים נדירים וקצרים בנוסח: “שלום, מה שלומך?”, והוסיף שגם הפועלים מתמרמרים שנוכחותי מפריעה להם, ואני פוגע 'בתנאי עבודתם', וגורם להם לעבוד…

חשבתי על רעיון פשוט, פשוט מדי. שרטטתי אותו, ונתתי למסגריה שתייצר אותו. הפתרון היה בשינוי מבנה הקורה (בלקה) המרימה ומסיעה את המוצרים ומעמיסה אותם על המשאיות. השנוי שלי יוסיף כ80- ס”מ לגובה, די והותר לשינוע אנכי. הפתרון היה פתרון פשוט של מסגר, פשוט מדי למהנדסים ומומחים, שוודאי לא הרימו עיניהם למעלה… (שרטוט בגב הספר)

לפני בואי ביצעה 'רסטרום' עבודות גדולות: מחסני פוספטים בנמל אשדוד, באורך 70 מטר וגובה 25 מטר. אולם תרבות בנוה-דוד במפתח של  30 מטר ללא עמודים, שיכונים בכל הארץ, זה היה מפעל בעל יכולת שהידרדר ללא סיבה סבירה, פרט לחוסר יצירתיות ויוזמה..

חשב המפעל שהתרשם מיכולתי, החל לדבר על לבי שנרכוש יחד חלק מהבעלות, אותו שליש שחב' השקעות מסוימת רצתה להיפטר ממנו מהר ככל האפשר, וכמעט בכל מחיר, היא פשוט לא אהבה להמשיך ולהפסיד.

החשב הציע לי שנקנה חלק זה בשותפות. הוא יתעסק בכספים, מנהלה ותחשיבים, ואני בביצוע, תכנון מוצרים ושיפורים טכניים.

הרעיון קסם לי מאוד. לצורך זה התחלתי ללחוץ על 'בנק בריטניה' שישלם סוף סוף את המגיע לי, קראתי אותם לבוררות ובסופו של דבר גם קבלתי כספי, אלא שעבר זמן עד שקבלתיו, ובינתיים היתה לי פליטת-פה מיותרת ויקרה…

המפעל ממשיך לעבוד כרגיל. ממשיך לבנות את מעונות הסטודנטים בגבעת-רם. המעונות שנועדו להיות זמניים עומדים על תלם גם היום… הקמנו את בית-רסקו במרכז ב”ש, ביתני-תעשייה ושיכונים ברחבי-הארץ. גם שתי עבודות קטנות שיזמתי תכננתי ובצעתי והיו מעניינות ורווחיות מאוד:
האחת: היה צורך להקים קירות-מגן למטוסים ולמבנים בשדות תעופה, שיגנו עליהם בפני  מטוסים מיירטים. הקירות לצרכים אלה הוקמו בעבר, מחלקים רבים שרובם קטנים, דומה בעקרון לשיטת הלגו, כשמרבית העבודה נעשית בשטח. עבודה בשטח מייקרת מאוד את העלות, ובמיוחד שהאתרים היו רחוקים. הרעיון שהגעתי אליו היה: לצקת קטע קיר- שלם ביחידה אחת ללא ברגים וחיבורים: קטע שהחתך שלו בצורת “ח”- 3 על 2 מטר ומשקלו מספר טונות, הכל מיוצר במפעל. נותר להובילו לאתר להעמידו במקומו כשהוא הפוךu , ולמלא בו עפר. פשוט, מהיר ורווחי. והרי הרווח הוא שם המשחק.. אדלג על הפתרון הטכני המאפשר יציקת קירות-מגן כאלה במפעל ברצף ובמהירות, מסובך יותר ופחות מעניין.

בשיטה זו השגנו שני דברים: האחד, פס-ייצור, שתפוקתו עולה הרבה על השיטה המקובלת. מירב העבודה מתבצעת במפעל בתנאי שכר רגילים. הקטנת זמן העבודה באתרים למינימום, שם השכר גבוה הרבה יותר וכולל: הסעות, כלכלה, 5-6 שעות עבודה ליום ורק 4 ימי-עבודה לשבוע, והפריון נמוך וכל יתר החסרונות האפשריים. הפתרון הצליח.

השניה: בסיני, בביר-גפגפה הקמנו מחסנים לחלקי חילוף באורך  80 מטר ומפתח של 25 מטר, לכאורה עבודת בניה רגילה וללא בעיות, דרישת צה”ל הייתה שהמחסנים ושטח פריקה וטעינה  נרחב סביבם, יהיו בגובה ארגז משאית, כדי לפשט ולהקל על העמסה קלה ומהירה של הציוד בשעת חירום.

השטח שצריך היה להגביה, ולמלא עפר, היה גדול למדי: מלבן 100 על 80 מטר לערך שסביבו צריך לצקת קיר- בטון שיכיל בתוכו את מילוי העפר. שיטת העבודה המקובלת לפיה תנאיה נערך המכרז: חפירת יסודות לקיר וטפסנות לאורך כ360- מטר. כשהעבודה בסיני עולה כמה מונים על המקובל בארץ, כפי שציינתי.

על מנת לזכות במכרז וגם להרוויח יפה, צריך למצוא שיטת ביצוע טובה וזולה יותר. המבוססת בעיקרה על בצוע מרבי במפעל, ורק ההכרחי ייעשה בסיני. השיטה עצמה הייתה פשוטה: יצקנו קטעי קיר בחתך   L, הובלנו אותם לסיני. שופלדוזרים שעסקו שם במילוי וביישור השטח, הורידו את קטעי הקיר מהרכב, הניחו אותם במקומם אחד ליד חברו, ואותו שופל עצמו, מילא את פנים המשטח בעפר עד שהגיע משלוח נוסף של קירות מהמפעל, עבודה משולבת ומתואמת וניצול מירבי של ציוד מכני וכח אדם.

עבודות אלה היו רווחיות מאוד, כי נוסף על הרווח הרגיל הצפוי של הקבלן בשיטה המקובלת, נוסף חסכון העלויות הגדול, שנוצר בשיטה החדשה וגרף עקומת- ההפסדים של המפעל החל לשנות כיוון. אך למרות שהעבודות האלה היו רווחיות, תיקון הסככה נשאר המפתח לרווחיות המפעל לאורך זמן.

מפעל כזה צריך להיות רווחי ולהתקיים מעבודות רגילות, שהן רוב העבודות בארץ: שיכונים מבני תעשייה ומלאכה… ולא מביצוע עבודות מיוחדות ומזדמנות.

לאחר שעייפתי מהעבודות הרווחיות, אחזור לפשלה שפישלתי, לסיפור הסככה שנקטע: תוך כדי בצוע העבודות ולאחר שהמסגריה הכינה את קורת-ההרמה (בלקה ) שבקשתי, הגיע היום הגדול לניסוי. הניסוי שנעשה הצליח מאוד, ועוף השמים הוליך את הקול…

לאחר ימים ספורים הגיע אלינו צוות מהמפעל הטרומי בשדרות (גם הוא של 'רסקו') מפעל זה היה בהרחבה והיה זקוק לציוד, ואצלנו היה ציוד עודף. המשלחת הגיעה לסיור בשטח המפעל, ואני מתפאר ומספר להם שפתרתי את בעיית הסככה. כנראה שהתרשמו ולאחר ימים מספר קנו את המפעל שלי, הקדימו אותי ואת החשב בתוכנית שלנו לרכוש מניות. ברוב טובם הציעו לי להישאר כסגן-מנהל, סרבתי ועזבתי. הצלחתי היתה כשלוני.

התפארות זו, היתה פליטת הפה היקרה ביותר שפלטתי מעודי, והלקח “מילה בסלע ושתיקה בתרי”… מומלץ לכול.

עד היום ככל שאני חושב יותר, אני מגיע למסקנה שהמפעל הזה היה תפור למידתי והתאים לכישורי. הפעלתי את חוש ההמצאה והשיפור שבי. חבל שכך הסתיימה שנת עבודתי ב'רסטרום'.

רק שחר בן ה8- נותר בבית. אילנה שלא רצתה לשבת בבית ללא תעסוקה ולהשתעמם, פתחה חנות לחפצי-נוי ומתנות, באבן-גבירול מול העיריה. החנות העסיקה אותה שעות רבות, והיא בקשה מחברתה נינה, אותה הכירה עוד מבית-הספר והגיטו בוארשה, לחלוק איתה משמרות.

ליוזמתה של אילנה היו יתרונות: עיסוק בחפצים נאים, מגע עם אנשים, יציאה מהבית. אך החנות לא היתה  רווחית ואילנה החליטה למכור אותה, אחרי מאבק שארך שלוש שנים.

יום אחד נכנס לחנות ילד בוכה ובידו גור כלבים מוזר ללא שיער, דומה יותר לעכבר, הילד סיפר לנינה שבביתו לא מרשים לו להחזיק בריה משונה כזו, והוא מתחנן שתיקח אותו. אילנה ונינה שתיהן חובבות כלבים מושבעות.

נינה התרצתה ולקחה אותו על מנת לתתו לאילנה. כי לה כבר היה כלב. כך הגיעה אלינו מיני. התברר שזו כלבה מגזע מיוחס מאוד 'מכסיקני נטול שיער' גזע שהיה מקובל על קיסרי-סין. קטנה, וזריזה העתק של במבי מסרטי וולט דיסני. על שפת הים באשדוד חלפה כסופה, מקפצת מעל המשתזפים, מעל מכשולים, וחוזרת אלינו כרוח-סערה. גם בבית היתה מקפצת בקלות ובחן מכסא למזנון ומשם לשולחן בלי שתגרום נזק.

לא כולם חיבבו אותה, היו שסלדו ממנה בגלל עורה החשוף והמחוספס כעור הפיל. מכל רצף הכלבים התורניים שהיו בביתנו, היא היתה העליזה והחביבה עלי…

אשדוד
קבוצת בוני ערים, ק. ב.ע.
כשהשתחררתי מהצבא-הבריטי חידשתי קשר עם משה חברי מהצבא, שאביו היה קבלן מוכר בשמו הטוב וביושרו. לאחר ניסיוני כלחצן ב'מטלום' עבדתי אצלו בבנין מספר חודשים, בתקופה שבין 1946-8. וכפי שסיפרתי זו הייתה למעשה הבראשית שלי בבנין. לאחר שאביו נפטר 'נכנס בנו  לנעליו' והמשיך בבניה.

הקשרים בינינו התחדשו ויום אחד הציע לי שותפות בפרויקט באשדוד אותו אמור היה לקבל. כיוון שהיה עסוק בעבודותיו, רצה לחתום על ההסכם, בתנאי שאני כשותף, אבצע אותן. היתה לי תחושה שלאחר 'רסטרום' ניתנת לי הזדמנות נוספת… לפני שנים כשבניתי בבאר-שבע, נכוויתי פעם ביחסַי איתו: הזמנתי מערבל בטון גדול לחברת 'מגורי-נוי'. תוך חודש הייתי צריך לקבל אותו ולשלם תמורתו, בינתיים היה לי כסף חופשי.

משה ביקש ממני 'גמילות-חסד' קצרה על מנת לשלם משכורות לעובדיו, נתן לי צ'ק לחודש, שיאפשר לי לשלם עבור המערבל בזמן. המועד חלף, והצ'ק חזר ללא כיסוי, ואני לחוץ ואינני מסוגל לפדות את המערבל החיוני לעבודתי. אחרי מאמצים חזר אלי כספי באיחור ובמאמצים.

אשתו שהיתה מבקרת מדי פעם בחנותה של אילנה ‘שאלה אותה יום אחד: "איך יואל אינו מתבייש לנסוע במכונית כל כך ישנה “?אילנה החזירה: "בעלך אמנם נוסע במכונית מפוארת, אך אינו מתבייש לא להחזיר את חובו…"

ההצעה שהציע לי באשדוד, באה בעיתה. ללא היסוס הסכמתי להצעתו. חשבתי לעצמי שמה שקרה קרה ולא יחזור שנית, שכחתי ומחלתי. הקמנו חברה ששמה מורכב בדוחק מאותיות שמותינו, והיא שחתמה על הסכם עם ק.ב.ע. ( 'קבוצת-בוני-ערים' או 'חברת-אשדוד').

ק.ב.ע. קיבלה בזמנו את הזיכיון והקרקע, כ- 40,000 דונם להקמת העיר אשדוד והיתה אחראית לבנייתה ולפיתוחה. החברה היתה עתירת קרקע וכסף: אין בכך פלא מחירי הקרקע תפחו ועלו מעלה, וככל שהעיר גדלה האמיר מחיר הקרקע.

העבודה באשדוד קסמה לי מאוד. הרגשתי שגם אני תרמתי בזמנו  משהו להקמתה של אשדוד, וכבר אז בסיור בשטח, בטרם הוקמה העיר, התאהבתי בים ובחוף שלה.

עייפתי משותפים מפוקפקים: 'בנק-בריטניה' ו'להק' 13 השותפים מקצה העולם. חיפשתי מהימנות, אמצעים, והתקשרות לזמן ארוך.

עד כה הסתפקה ק.ב.ע. בתכנון-העיר ובמכירת שטחים ליזמים, וכעת החליטה להיות גם היא קבלן-יוזם המבצע בניה בעצמו. עבורי היה זה רגע מוצלח של חסד, בו השתלבו תכניות החברה ושאיפותיי.

היה לי ברור מדוע רצה בי חברי, אך לא הבנתי מדוע ק.ב.ע. רצתה בנו בכלל, ולא התקשרה עם חברות הבניה הגדולות שכל אחת מהן היתה ששה לשתף פעולה עם ק.ב.ע. עתירת הקרקע והכסף…

לאחר חשיבה הגעתי למסקנה שק.ב.ע. לא חיפשה, בכוונה תחילה, חברה חזקה וגדולה, על מנת שתישאר בידה יכולת ההשפעה ההכוונה והשליטה. מנהל ק.ב.ע., הכיר כנראה את אביו של חברי, והניח שגם בנו ממשיך בדרכו של אביו. וכך נהניתי גם אני מההפקר.

באנו למשרדי ק.ב.ע. לפגישת היכרות ולחתימה על הסכם שהסדיר יחסינו ותפקידינו. לא הכרתי את מנהל החברה מר קרן. למדתי שבעבר היה קצין-משטרה בכיר. לאחר שחברי הכיר לי אותו, מצאנו שפה משותפת. היו לנו תחביבים דומים: נגרות וציור הייתה לו נגרית חובבים רצינית בביתו, ואוסף תמונות יפה ויקר. גם היותי קצין צה”ל לשעבר קרבה אותנו.

חלוקת התפקידים בין ק.ב.ע. ובינינו הייתה: ק.ב.ע. אחראית לכל עניני ניהול וכספים, הנהלת החשבונות, תשלומים, מסים, מכירה ומשכנתאות, ואילו אנחנו ובפועל אני על הביצוע, כולל תכנון, עובדים, הוצאת מכרזים, קבלני-משנה, הזמנת חומרים, אביזרים וציוד ועד למסירת הדירות לרוכשים, כולל טפול בבניינים בשנת האחריות.

הוקצה לנו שטח נאה ל3- רבי-קומות ברחוב רוגוזין, מקום יפה הצופה לים, ובנוסף לכך שטח לכמה עשרות וילות ברובע י”א, שתכליתן לעודד ולהוסיף על הוילות הבודדות המפוזרות שהיו שם, כדי שאפשר יהיה לתת להם שירותים הכרחיים.

זה היה פרויקט מכובד, הרגשתי היתה שעליתי לליגה אחרת. ואם הניסיון יעלה יפה, השמים הם הגבול…the sky is the limit  החל שלב התכנון בו הייתי מעורב, לאחר ניסיוני הטוב בבאר-שבע העסקתי שוב את אינג' מילשטיין כמהנדס. נעזרתי בידע שלו ובשרותיו, גם כשניהלתי את 'רסטרום'. וגם את אדריכל 'המשביר', אותו הכרתי כ'יריב' קשה, שעשה לי לא מעט 'בעיות' בדרישותיו הקפדניות, כשייצג את 'המשביר-לצרכן', כמתכנן ומפקח על טיב הביצוע שלי.

למדתי ממנו הרבה על הרמה וההקפדה הנדרשות. ולמרות חילוקי הדעות בינינו, היתה לי שפה משותפת איתו והערכתי את קפדנותו המקצועית.

שוב יצאתי עם מודדים לשטח בראשיתי, חולי וחשוף, המשקיף על הים והחוף הנהדר. סימַנו את המתווה ומיד התחלנו בחפירה ליסודות ולמרתף/מקלט. כל החומרים הדרושים הוזמנו על ידי. הגעתי ליציקת היסודות והברזל שהוזמן אינו מגיע. אני פונה שוב ושוב למשרד, התברר שהברזל הוזמן מכבר באמצעות חברי, אך הכסף ששילמנו כמקדמה לא הגיע לספק הברזל. החלו בירורים ובדיקות, מהן התברר שהוא השתמש בו לצרכיו, כנראה היה שוב בקשיים כלשהם. נוצר מצב מביך, לא ברור ולא סימפטי, הייתי בתווך במצב לא נעים, בין חברי ל- ק.ב.ע. ומנהלה. בשום פנים לא רציתי שמשה יפָגע.  הייתי בטוח שק.ב.ע. תבטל את ההסכם אתנו. לו אני במקומם, כך הייתי נוהג ללא היסוס. כי כל מה שתרמנו לעיסקה היה אמון, ואם זה לא קיים מה להם ולנו?…

קרן טיפל בענין בנחרצות ובסודיות. קרא אליו את חברי לשיחה בארבע עיניים ובסיכומה הוחלט: חברי יפרוש מרצונו בשקט בלי לפצות פה ובלי שערורייה, ובא שלום על ישראל.

להפתעתי המוחלטת, קרן רצה שאמשיך בביצוע. נשארתי שותפה הבלעדי של ק.ב.ע. לפרויקטים שנקבעו. הבניה התנהלה בקצב הדרוש, לא היו בעיות, גם היחסים שלי עם ק.ב.ע. היו יותר מתקינים, הם היו חבריים. הבניינים והוילות צמחו ותפחו והמכירות החלו.

יום אחד מטלפנת לי תמר בתי, שנשארה בבאר-שבע להשלים לימודיה, שהיא רוצה להינשא לגיורא, אילנה ואני הופתענו, ובקשנו להכיר אותו, לאחר שנפגשנו והכרנו, נחה דעתנו. הבטחתי לתמי שאתן לה דירה כמתנת חתונה..

לאחר שהסתימה בנייתו של הבנין הראשון, נכנסנו לגור זמנית בדירתה של נורית. וכשהסתיימו הבנין השני והשלישי, עברנו לגור בדירת הגג שקניתי עבורנו. הדירה הזו תוכננה על ידי והייתה מרווחת ומותאמת לצרכינו. ומעלתה הנוספת שהשקיפה לים. בקומת הקרקע היו מחסנים מיועדים לדיָירים. קניתי כמה מהם ואיחדתי אותם ליחידה אחת, בה ארגנתי בית-מלאכה ראוי לתחביבי, וגם מקום לסירה ולגורר. היה לי גם חדר-עבודה נוסף על מרפסת דירת-הגג הגדולה. הפעם היה לי יסוד לחשוב שזו דירתי האחרונה.

המשכתי לעסוק בביצוע, לא נתתי דעתי מספיק לעניינים הכספיים השוטפים, ובמיוחד לאחר שקרן יצא לגמלאות, ואת מקומו תפס מנהל צעיר כלכלן במקצועו. הייתה זו תקופת אינפלציה, אך לא היתה לי סיבה לדאגה, הרי האינטרסים שלי ושל ק.ב.ע. זהים, המנהל המקצועי וודאי מודע לאינפלציה, ואני יכול לסמוך שיתגונן בפניה…

יום אחד קבלתי הלם: התברר ששני השליש מכספי המשכנתאות שניתנו על ידנו לדיירים ברבי-הקומות באמצעות בנק למשכנתאות, אינם מוגנים בפני אינפלציה, ואינם צמודים למדד, או לשום-כלום… לדרישתי הספקנו לעצור ברגע האחרון ולתקן את תנאי המשכנתא לרוכשי הוילות. אך את מה שנעשה ברבי-הקומות אין להשיב… לא קבלתי הסבר מדוע לא הוצמד הכסף למדד / לדולר או למשהו, ק.ב.ע. וגם אני הפסדנו כסף-רב, רב-מאוד, ההבדל הקטן בינינו היה : שעבורם ההפסד היה פעוט, ועבורי הון-עתק…

אומנם בסופו של דבר, הרווחנו לא רע, אך לא יכולתי לעבור על כך לסדר היום. הזמנתי את שותפי לבוררות והבורר פסק שהתרשלו ונזף בהם. אירוע זה הוציא את הרוח ממפרשי, איבדתי את ביטחוני בהם… וכשסיימתי את העבודות שקבלתי על עצמי, הודעתי לשותפיי בלי לחשוב ולחשב מה יהיה צעדי הבא, ומה אעשה למחרת שאינני רוצה להמשיך אתם. נשארנו ביחסים הוגנים. גם לי היה ברור שלא היתה מצדם כוָנה רעה, אלא חוסר מודעות והתרשלות. ק.ב.ע. הפצירה בי להמשיך.

המנהל בא לביתי דיבר על לבי, וניסה לשכנע אותי להמשיך בשותפות ורמז “תימצא דרך לפצות אותי בעתיד”. אילנה זוכרת ביקור זה, שהתקיים באווירה קפואה ואת מה שאמר בצאתו: ” הדבר החם היחידי שקבלתי אצלכם, היה קפה פושר”… הגאווה שלי מנעה ממני לחשוב בהגיון, ולעשות הערכת מצב, כפי שלמדתי ולימדתי בפו”מ, וברוב טיפשותי, בקלות דעת ובלי להתעמק סירבתי להפצרותיו. שגיתי פעם נוספת בגדול, אין לי אלא ולהתנחם שאני בחברה טובה, כל העושה, שוגה…

תחביבי
כמה מלים על תחביבי המרובים, שתמיד היו חלק-חשוב ובלתי-נפרד מחיי. מילדותי הייתי אספן ותחביבן בלתי-נלאה, בכל נושא בו התעניינתי אותו זמן. נושאים אלה השתנו עם השנים. לא קפאתי על השמרים, ולכן גם לא הגעתי להישגים, באף אחד מהנושאים בהם עסקתי. עם זאת נהניתי מהעניין עצמו ומעצם העיסוק. תחביבים מעטים ליוו אותי משך כל חיי: הים, עיסוקי הטכניים בבניה וטיולים. מלאכות-יד שונות, האחרים נשרו כחלוף הזמן.

הים הוא שמשך אותי לאשדוד עוד בטרם קמה ק.ב.ע., וכשגרתי באשדוד ביליתי כל רגע פנוי על החוף. קניתי סירת-מפרש, התחלתי לצאת לשיט ולדיג. לשם גרירת הסירה, בניתי נגרר תקני מיוחד שאושר על ידי מכון-התקנים. הסירה שקניתי דגם 420, מיועדת לצוות של שניים, אך כדי שלא אהיה תלוי בפרטנר אקראי, בניתי את הנגרר כך שאוכל להוריד ולהוציא את הסירה מהמים לבדי ללא עזרה. בטנדר בעל התנעה 4×4 ועבירות בחול, הגעתי בקלות עד לקו-המים.

שנים אלה באשדוד היו שנים טובות עבורנו. כולנו אוהבים את הים, נורית היתה דיילת באל על, ותמי למדה באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע שם נישאה והקימה משפחה. שחר נשאר שנים בבית לאחר שאחיותיו עזבו, הפרש הגיל בינו לאחיותיו 10 ו13- שנים. באותן שנים מעטות בהן נשאר בבית, וגם אני התפניתי קצת לעסוק בתחביבי, הצלחתי 'להדביקו': באהבה לים ולשיט, ידע להשתמש בכלי-עבודה, ורצון העשיה.

פרט לים ולטיולים, עסקתי בתחביבי הרבים הנוספים: בנגרות, בניית שולחנות פסיפס (מוזאיקה), תכנון ובניית אלמנטים מיוחדים בבניה: מדרגות-ספירליות, קמינים לחימום-בעץ (אח), תנורי-ברזל לחימום וילות, שאחד מהם נותר עד היום בשימוש בדירת שחר, שם הוא משולב במדרגות לולייניות.

גילוף מסכות ופסלים אפריקנים, ציור ופיסול,  אספתי כלי-נשק קר, כלי-עבודה אבנים וצדפים, וכל מה שנפל לידי. לא עמדתי בפני יצר האספנות שלי. מוזר שככל שעבדתי יותר, היה לי יותר זמן ורצון לעסוק בתחביבי, אך לא בכולם אותו זמן, בעת ובעונה אחת…

הודו ויפן
אהבתי והרביתי לטיל בארץ ובחו”ל. טיולים כאלה הפכו בימינו נחלת הכול, ובמיוחד לארה”ב, אירופה, טורקיה וסביבתנו הקרובה. המצע קצר ואספר רק על קטע קטן מטיולנו ב- 1973 למזרח הרחוק, טיול שהשאיר בי רושם עד היום.

לא ארבה לספר ולתאר את הנוף, האתרים, המקדשים וכו' שהם נחלת כל המטיילים לשם. אספר על חוויות ומפגשים אישיים. נורית רכשה עבורנו כרטיסי הנחה לטיול סביב העולם, בין היתר ביקרנו בשתי ארצות שהן שני הפכים : הודו ויפן. שתיהן זרות לי בכול, ושונות האחת מהשניה: תרבות מנהגים, מסורת, דת וכמובן רמה טכנולוגית. הודו בתחתית-הסולם ויפן בראשו, אך מבחינת העניין וההתרשמות שתיהן מעניינות ומהנות, כל אחת בדרכה.

אף פעם לא טיילתי בקבוצה, ואף פעם לא הזמנתי מראש חדר במלון. את תכנית הטיול הכללית ערכתי בבית לאחר עיון בספרים ובעלוני התיירות השונים. אהבתי לפתור את הבעיות הבלתי-צפויות לכשתתעוררנה, הפתגם “נעבור את הגשר כשנגיע אליו” היה תמיד נר לרגלי, חלק מהעניין והאתגר…

הגענו לבומביי בשעות הקטנות של הלילה, כשירדנו מכבש המטוס, עטו עלינו כל שליחי המלונות, כשכל אחד משבח ומהלל את מלונו, ביניהם הילטון ושרתון. לא אהבתי להתאכסן במלונות ברמה זו. דעתי שאת 'חוג-הסילון' אפשר לפגוש גם בתל-אביב, אם זה מה שאתה מחפש, ואין צורך לטרוח ולהגיע לבומביי לשם כך.

נסענו לפגוש ולהכיר את הארץ ויושביה, ולכן כשניגש אלי שליחו של מלון “תאג' מהאל”, חשבתי לעצמי שהשם מעיד שזה ללא ספק מלון הודי כזה שאני רוצה בו… וקפצתי על המציאה. כשהגענו אליו בשעות הקטנות התברר שזהו מלון פאר, בסגנון הבריטי-קולוניאלי. לא היתה לנו ברירה אלא ללון שם. למחרת שכרנו ריקשה וטיילנו בעיר, בקרנו במגדלי המתים שם מניחים בני כת-הפרסיים את הנפטרים מאכל לצפרים הטורפות הדואות מעליו בלהקות, ומחכות לארוחתן.

בלי ביקור במוזיאון, הרי אי אפשר. טיול מרשים ברגל עשינו בשוק-הגנבים, למרות אזהרות שטיול לשם מסוכן, יצאנו ללא פגע.

רכשתי כרטיסי טיסות-פנים בהודו, אלה מאפשרים טיסה לכל מקום ביבשת בתקופת-זמן מוגבלת. פקיד החברה לא שמע על הנחה שאני זכאי לה הודות להיותה של בתי דיילת באל-על… אולי אפילו לא שמע על קיומה של אל-על וישראל. הצלחתי לשכנע אותו שזה נוהג בין-לאומי.

התרשמנו מאד מההמולה, מכוח-האדם הבלתי-נדלה, צפיפות גדולה ודוחק עד שגם הכביש מלא וגדוש, צפוף ודחוס באנשים פרות, ריקשות, אופנים, אופנועים ולפעמים מכוניות. כולם חלק מפלונטר אחד, שאיננו מוצא לו מנוח, גועש ורוחש נע וזע לכל הכוונים.

הריקשות וכלי-הרכב האחרים מתפתלים בין ההולכים, ואיך שהוא מגיעים כולם למחוז חפצם. פרות רבות מתהלכות בהמון, וכאשר מתחשק להן, הן רובצות באמצע הכביש ומשבשות את התנועה. אף אחד לא מתרגש מזה. כולם אדישים. אף אחד לא ממהר לשום מקום, והכל לאט לאט.

נסענו בריקשה כזו, שפגעה ברוכב אופנים ובאופניו. ציפיתי למחזה המוכר לי כל כך מהארץ: מטח-קללות, הרמת-ידים, התלהטות… שחמור, מניאק, בן-זונה, ופנינים אחרות מושמעות בצרחות וצווחות והרמת-ידים… הופתעתי כשרוכב האופנים הרים את אופניו המקומטות, ובלי אומר פנה לדרכו כאילו לא קרה דבר.

כוח האדם רב וזול. בכניסה למוזיאון מצביע עובד אחד על המוזיאון, בנין עצום שאינך יכול להתעלם ממנו, גם לו רצית, שני מפנה אותך לקופה, שלישי מוכר לך כרטיס, רביעי מראה לך את הכניסה, חמישי תולש את הכרטיס, ורבים מתנדבים לשמש לך מדריכים… וזה בלי למנות את להקות הקבצנים והילדים הנכים, הסובבים אותך מכל עבר. אם ברגע של חולשה, הענקת מטבע לאחד מהם, חרצת את גזר דינך, הם לא ירפו ממך עד שתעלם מעבר לאופק.

בתחום התעניינותי בבניה, ראיתי יציקת-בטון הודית וחזרתי בדמיוני לפרעה ולפירמידות, לפיתום ורעמסס. את הבטון המוכן נושאות על ראשן נשים בסלסלות-קש, טור ארוך צפוף ומתפתל של מאות נשים ההולכות הלוך וחזור כנמלים, עשרות פעמים ביום, עד שהיציקה מסתיימת.

אתן לכם מושג על ממדי הבזבוז בכח-אדם, בחישוב קל: בהנחה שכל אשה נושאת על ראשה 10 ק”ג בטון, ליציקת גג בינוני של וילה, ששטחו 300 מ”מ, יידרשו 600 נשים ב- 23 סבבים (נגלות)… מדהים. שיטה זו זולה בהודו מאשר השימוש בציוד בנין בסיסי. בהודו כמעט ולא ראיתי טרקטור עובד בשדה, הכל נעשה בשיטות התנ”כיות: צמד-שוורים רתום למחרשת עץ…

תופעה נוספת: ריבוי ילדים בעלי מומים, כרותי-גפיים, המעוררים חמלת התיירים, שמהם עליהם לקבץ נדבות. מתברר שבהודו זה ענף כלכלי לכל דבר. המומים מוטלים בילדים בכוונה בידי הוריהם כדי שיהיו קבצנים. הם רכושו של איזה מעסיק, הגובה מהם את פדיונם-היומי, ובתמורה הם מקבלים מזון דל, סמרטוטים כביגוד ומקום לינה.

מרתיעה ומסלידה היא פגישה עם גופות מתים כשהקהל העובר על ידן, מתעלם באדישות ובחוסר ענין.

ביקרנו באתרי הטיולים המקובלים והמוכרים: הטאג’-מאהל באגרה, בעיר האדומה והנטושה פתאפור-סיקרי, שהיתה אמורה לשמש כבירת המוגולים (כובשים מונגוליים) וניטשה בגלל חוסר מים. אין לי אלא להתפעל משניהם.

הטאג’-מאהל עצמו הוא שלמות אדריכלית. ההרמוניה שבין הבנין, מגדליו והבריכה שלפניו, שבתוכה הוא משתקף, היא שיא השלמות וההרמוניה… הטאג’-מאהל מרשים בקישוטיו: אבנים צבעוניות מעובדות ומלוטשות משובצות בתוך קירות-השיש ויוצרות פרחים ואורנמנטים נהדרים. בעבודות אלה הושקעו מאות אלפי שעות עבודה, אין ערוך ליופיין…

באגרה קרו לי שתי תקריות קלות האחת מצחיקה, השניה מותחת: בקשתי מבעל-המלון להכניס את האינסולין שלי למקרר, לא חולף רגע, ומספר גברתנים גוררים לחדרי מקרר חשמלי גדול…

השניה: אני מחפש בתרמילי ומרגיש בחפץ מתכתי זר. כמי שמגיע מארץ-הקודש שם פצצה, מוקש, או חומר-נפץ הם ענין של יום-ביומו, נדלק לי האור האדום ולא נותר לי אלא להיזהר ולשמור על הבריאות.

טרוריסטים, מוסלמים, ערבים וגם משוגעים אחרים מכל הסוגים לא חסרים בהודו, ומי יודע מה בתרמילי?  בעל-המלון מוציא ומסתכל בחפץ-החשוד ללא היסוס, מחייך ומגחך. מתברר שזו צנצנת מים-קדושים… מישהו רצה לברך אותנו, וכמעט גרם לי להתקף-לב…

אתרים מעניינים ופחות מוכרים: ווארנסי (בנארס) על גדות הגנגס, קג'וראו, מדרס, בנגלור, וסרינגר בירתה של קשמיר.

בקג'ורהו עשרות מקדשים שקירותיהם החיצוניים מגולפים פסלים המנציחים את חיי היום יום, והפיקנטיים שבהם את כל שהדמיון יכול להעלות בהזיותיו הפרועות על מין: כל התנוחות האפשריות, שרובן מתאימות לאקרובטים ונערות גומי, משכב זכר, מין בקבוצות, עם בעלי

חיים וכו' וכל זה בפסלים-נאים שקשה לקבוע למה הם קרובים יותר, לפורנוגרפיה או לאמנות. כבר אמר מי שאמר “פורנוגרפיה היא ענין של גאוגרפיה”.

במקדשים ובפסלים אלה הושקעו עשרות שנים של עבודת אלפים, מי שישב ובנה את המקדשים נטש את המקום ונעלם, ולא הרבה ידוע לי עליהם. ברור שהושפעו מה'קמה-סוטרה' ואולי להיפך, הם שכתבו והעלו אותה על הנייר, ורצו גם להנציחה באבן לדורות. כשראיתי מה שראיתי חשבתי לעצמי, בהשואה לעמים נחשלים אלה אנו פוריטנים…

ואראנסי הידועה, גם כבנארס, נמצאת על גדות נהר הגנגס הקדוש, עיר קדושה להינדים, עיר של עליה לרגל, משאת נפשו של כל הודי, לבקר או למות בה כדי שאפרו אחרי שרפת גופתו, יפוזר על מימי הנהר-הקדוש. הגענו לבנארס ולא הצלחנו למצוא מלון. העיר גדושה צליינים.

אני כדרכי לא טרחתי להזמין חדר במלון. זה היה תקר ראשון בטיולנו. את הלילה הארוך בילינו באיזו אכסניה-הודית מפוקפקת מדרגה ח'. כל הלילה נמנמתי כשעיני פקוחה… למחרת קמנו עם שחר, רצינו לראות את עולי הרגל יורדים לטבול במי הנהר. כך התערבנו בהמון הנוהר בצפיפות לגנגס, ההמון שאיתו צעדנו היה ערב-רב של טיפוסים, שהגיעו מכל קצווי הודו.

משכו את תשומת לבי הנודרים, אלה שנדרו נדר לעלות לרגל. אך לא סתם כך בדרך הקלה: נסיעה בעגלה, אופנים, רכב, רכבת וכדומה, דרך זו שכל אחד יכול לעשותה נראתה להם פשוטה מדי. ככפרה על חטא שחטאו או לא, ואולי מסיבות אחרות השמורות עמם, הטילו על עצמם לעלות לרגל בניתור על רגל אחת,  בזחילה על גחונם, בקפיצות צפרדע או בזחילה על ארבע…

תשומת לבנו התרכזה באחד מהם ובתרגיל שבצע. הוא החזיק בידו אבן, השתטח במלוא קומתו ארצה, הניח את האבן על האדמה למרגלותיו, קם הזדקף צעד והגיע לאבן, הרים אותה מהאדמה, ושוב השתטח מלוא קומתו על הארץ, והניח את האבן, קם והזדקף וצעד עד האבן, וחוזר חלילה, חד-גווני ומעייף.. כל תרגיל כזה מקדם אותו כ2- מטר, אינני יודע כמה זמן הוא כבר בדרך וכמה קילומטרים מאחריו…

וכך כשאנו מתקרבים לנהר אני רואה מישהו שחורג מההמון במראהו: אמריקאי. כידידי נפש שנפגשו לאחר פרידה של שנים, שמחנו לראות איש את רעהו, ואנו עושים-היכרות, מתברר שברוס גר ביפאן, ומשרת בצי ארצות-הברית. בשלישיה הרגשנו נוח יותר, הגברנו את כוחנו ב 50%, והרגשנו בטוחים יותר.

תוך כדי שיחה הפריד ההמון הסוחף בינינו לאילנה. היתה סכנה שלא נמצא זה את זה, ובמיוחד את אילנה שלא עמדה בפני דחף וסחף ההמון. בקושי הצלחנו להתחבר יחד, מאז נזהרנו להיות קרובים ולא להיפרד.

הגענו לשפת הנהר עם עלות השחר. ירדנו במדרגות המוליכות למים. במים הדלוחים טבלו אלפי-הודים. טיילנו לאורך החוף ושטנו בסירה על הנהר. ראינו עשרות טכסי שריפת-גופות. ריח בשר חרוך עמד באוויר, ועשן סמיך התרומם אל-על. לאחר השריפה אוספים את האפר ומפזרים אותו עלפני  הגנגס, כך פותרים ההודים בדרכם, אחת הבעיות המציקות לנו: קבורה וקברות.

בטיולינו בסמטאות הצרות-מאוד של באנרס, כשמאחרינו משתרכת חבורת-ילדים, המחכה לכמה פרוטות, ובינתיים מאמצת ומלווה אותנו לווי-כפוי בלי שהתבקשו לכך, אנו מציצים לחדרי-מגורים דרך הפתחים והכל מלוכלך נורא, אך  בפינת הסמטא מקדש-מעט ובו פסלון של בודהה, וסביבו זרי פרחים וריח בושם הממלא את חלל-הסמטא ומחפה על סרחונה, לפעמים אתה נתקל בציור-קיר מרהיב של איזה סיפור מיתולוגי.

כך אנו מטיילים ולפתע מולי מופיעה פרה. ואולי פר, שמוטת קרניה כרוחב הסמטא, היא מתקדמת לעברי, ואני חושב לעצמי מה-יקרה, מי ייסוב לאחור? לי ברור שהפרה איננה יכולה להסתובב בסמטא צרה כל כך, ולפני שאני מפנה לה עורף, שני ילדים עקפו אותי ובמיומנות ובטפיחה פה ושם על אחוריה, ומשיכה בקצה הקרן סיבבו אותה בזריזות ובמהימנות… כמובן שהייתי אסיר תודה ונתתי להם מה שציפו.

עד היום אינני בטוח אם לא עבדו עלי, ואולי הפרה היא חלק מתרגיל שממנו הם מתפרנסים… אותה שניה הייתי מוכן לתת להם הכל… ציורי-הקיר הצבעוניים בסגנון נאיבי, ריח הבושם ומראה הפרחים, הרשים אותי בניגוד המוחלט שבינם, ללכלוך ולזוהמה שמסביב.

לבנגלור שבדרום נסענו שעות ברכבת. בתאנו יושב רב-סרן הודי. הנסיעה אורכת שעות ולא נותרה לי ברירה אלא לפתוח בשיחה עם חבר למקצוע. כמובן שהנושא הנראה כמבטיח ביותר לפתוח בשיחה, הוא שרותי הצבאי. כשסיפרתי לו ששירתתי זמן רב כקצין בצה”ל פתחנו בשיחה ארוכה. לא חסרנו זמן. התברר שהוא משרת בגבול הצפון הרחוק, ושהוא נוסע לביתו לחופשה-שנתית קצרה.

סיפר לי שבאקדמיה הצבאית ההודית לומדים על משה דיין ועל מלחמותינו כאילו היו דוגמה קלאסית בחזקת "כזה ראה וקדש". היכרותי עם משה דיין העלתה את ערכי בעיניו, ולא שבע לשמוע בצמא כל שסיפרתי והגזמתי. כשהגענו לעירו: בנגלור, היינו כבר ידידי נפש. כשירדנו והתחלנו לחפש מלון, תפס יוזמה ופרש עלינו חסותו. שלח אתנו את בנו ואת רכבו לבית-מלון נאה. אחרי הצהרים שוב התייצב בנו עם הרכב ויצא אתנו להראות לנו שמורת צפרים נהדרת, ובערב הסיע אותנו לאתר נופש ובילוי ליד סכר האגם המלאכותי שבסביבה, מקום מואר באורות צבעוניים, הרבה עצים ושפע מים. תזמורת מנגנת ובשבילים מטיילים צעירים. התיישבנו ליד אחד השולחנות שוחחנו ובילינו ערב-נעים. למדתי הרבה על הודו בעיותיה וצבאה.

משם נסענו למדרס, שקו הרקיע שלה מאופיין במקדשים הודיים שונים בסגנונם. בקרנו בתיאטרון הודי, ובלי-דעת הגרלנו להקה הודית שזה עתה חזרה מסיבוב מוצלח בעולם, הציגה לקהל המקומי, בריקוד ומנגינה סיפור מנפלאות האלים, ובהודו אלים לא חסרים, וכך גם הסיפורים על מעלליהם.

הלהקה היתה אחת הטובות והידועות. נהנינו מהתנועה והריקוד, התלבושות השירה והמוסיקה, בלי שהבנו את הסיפור.

טסנו לקשמיר בצפון הרחוק, לרגלי הרי ההימלאיה, ולא ידענו דבר על הסכסוך הממושך, שנגרם עקב כך שרוב התושבים המוסלמים בחבל ארץ זה רוצים להסתפח לפקיסטן, או לפחות, לקבל אוטונומיה. באותו זמן קשמיר הייתה שקטה ולא מסוכנת. ישראלים עדיין לא סומנו שם כמטרה. נחתנו בבירתה סארינג'ר, וכדרכנו התחלנו לחפש מלון.

חטפתי שיחה עם צעירה נאה עטורת פרחים נערת פרחים בלונדית שחיכתה לטיסה החוזרת. התברר שהיא דיילת 'לופטהנזה' שבילתה חופשה בסרינגר, במלון-סירה על האגם. המליצה על המלון שבו שהתה, ונתנה לנו את כרטיס הביקור שלו. מעודי לא שמעתי על מלון-צף. חשבתי לעצמי שאחרי הלינה בבנארס, שום דבר אינו יכול להיות גרוע ממנה, הסקרנות והמלצתה הם שהכריעו.

כך הגענו למלון-הסירה שלנו, ולא הצטערנו. זו היתה חוויה מהנה. הסירה עגנה לא רחוק מחוף האגם, ולידה סירה קטנה ששימשה מגוריו של בעל-המלון, בה גר עם משפחתו. היינו האורחים היחידים במלון ששיא קיבולו ארבע זוגות… השרות והאוכל היו מעולים, האוכל היה כבקשתך בחרנו מתפריט שהוצע לנו בעל-פה כל בוקר, נראה היה שבעל המלון היה בשרות בריטי ושם למד, למזלי, מהו אוכל אכיל לאירופאי-אסייתי כמוני. קבלנו שם שרות אישי צמוד כבקשתך…

הסירה כולה היתה מרופדת שטיחים יפים מקיר-לקיר. השיט על האגם בין משטחי חבצלות-מים, פרחים ועלים צפים, הנוף היה מהגלויות, והאוויר צלול. באופק נראו פסגות הרי ההימלאיה מכוסי השלג, לאורך חוף האגם היו גנים נהדרים, כל אלה השרו עלינו רוגע, נהנינו מכל רגע.

בסרינגר היו בתי-מלאכה, או נכון יותר 'מאורות', בהם נארגו שטיחים מקסימים, בתי-מלאכה לגילוף בעץ, למוצרי-נחושת, היה מעניין לראות איך בתנאים עלובים כל כך מייצרים מוצרים יפים כל כך, הכל בעבודת-יד, ברובה של ילדים בני שש ומעלה…

השטיחים היו יפים ומצאו חן בעינינו, קנינו תשעה למתנות ולעצמנו. שילמנו דמי-קדימה והמוכר התחייב לשלוח אותם ארצה. זמן רב חלף ולא קבלנו דבר. המוכר עשה חושבים וקבל רגלים קרות. אולי התנסה עם ישראלים, וחשש שמא לא נשלם לו את היתרה, ולבסוף שלח לנו שטיח אחד תמורת דמי הקדימה.

הרוכלים השטים בסירותיהם לא שכחו לפקוד אותנו, ולהציע ממרכולתם. יום אחד הגיע אלינו רוכל שהציע למכירה קופסאות-עץ מגולפות עבודת-יד שמצאו חן בעיני, לאחר מיקוח, בלי זה הרי אי אפשר, קניתי שתי קופסאות עץ. 'הרוכל המתחזה' הזה, הזמין אותי לבקר בסדנתו על אחד האיים שבאגם, והפתיע אותי כששלף כרטיס ביקור, ובו פרוט סניפיו באירופה…

הגענו אליו אחרי שיט ממושך על האגם, כשאנו עוברים במנהרות וקשתות תלויות של צמחי מים היוצרים כפה מקומרת מעלינו. כשהגענו ראינו לא סדנא, אלא מפעל בן 3 קומות מלא וגדוש רהיטי-עץ נהדרים וחפצי נוי מקסימים. מתברר שזה מפעל ששלח תוצרתו לאירופה, ובהמבורג היה לו סניף, והרוכל לא היה רוכל כלל, אלא במראהו…

לא יכולתי לעמוד בפני ייצרי, וקניתי אצלו מספר פריטים שעד היום אני נהנה לראותם: עמוד עץ מגולף שגובהו כ180- ס”מ, שלמזלי אפשר היה לפרקו לארבע. לכל גובהו מגולפים מחזות ציד, חיות ופרחים בעבודת-יד מעולה.

ביפן נחתנו לאחר ביקור בתאילנד והונג-קונג, אך עדיין הייתי תחת הרושם שהשאירו עלי הודו וקשמיר. יפן שונה לחלוטין: מסודרת ומאורגנת, נקיה, על רמה טכנולוגית עדכנית, אזרחיה משכילים וחרוצים. גם לה תרבות ומסורת עתיקים, מנהגים ואומנויות יחודיות.

יפן זכתה ואין בה מיעוטים, שולטת בה שפה אחת. מאות שנים היתה מבודדת מהעולם החיצון, ורק במאה האחרונה יצאה לפתע מבדידותה. מאז ניצחונה של יפן על הצי-הרוסי בוולדיווסטוק הפתיעה יפן את העולם בעוצמתה הטכנולוגית והצבאית ובתוקפנותה. יפן הפתיעה פעם נוספת את ארצות-הברית כשתקפה ללא אולטימטום את הצי האמריקני בפרל-הרבור. בעקבות התקפה זו הצטרפה ארצות-הברית למלחמת העולם השניה. הצטרפות שגרמה בדיעבד את ניצחונן של בנות הברית, והביאה בעקבותיה שימוש ראשון בפצצת האטום.

הצטרפות ארצות-הברית גרמה ליפן ולבנות-בריתה: גרמניה ואיטליה, את תבוסתן הגדולה. יפן לאחר פצצות האטום נכנעה, ועברה שנוי מהותי בשיטת הממשל שלה, יפן הפכה לדמוקרטיה ונפתחה לעולם.

נשארתי מופתע מהניגוד שראיתי ביפן: נימוס, סדר ניקיון וגאווה לאומית, לבין הזוועות שהיפנים ביצעו בתושבי סין, קוריאה, מנצ'וריה ובשבויי בנות-הברית במלחמת העולם-השניה, האם תבוסתם וכניעתם שינו את האופי וההתנהגות הלאומית שלהם? אין לי הסבר לניגוד קיצוני זה.

ברוס מכרנו האמריקאי מבאנרס נתן לי מכתב לסוכן נסיעות דובר אנגלית בטוקיו, והזמין אותנו לבקר בביתו.

דבר ראשון שאתה נתקל בו בארץ זרה הם נהגי המוניות. ביפן אלה עופות מזן מיוחד ובלתי מוכר לנו, ואני מקווה שלא יעופו לביקור בארץ וילמדו שהם פריארים, בהשוואה לנהגינו… האמינו לי שאפילו מילה אחת יפנית שימושית לא ידעתי. כל שידעתי למדתי מהסרטים: סיונרה, חרקירי, ג'יאו גיטצו, קארטה וכמובן גיישה, ואלה לא עוזרים כלל. אנגלית היתה אז שפה לא נפוצה ברחוב, שפה מוגבלת לשכבה דקה של כאלה שהיה להם שיג ושיח עם אנגלו-סכסים, שסחרו או למדו בארצות דוברות אנגלית.

ואיך אני יודע שנהגי המוניות הם זן שונה? העמדתי אותם בניסיון, את הדרך מהמלון לסוכן הנסיעות, עשיתי פעמים רבות. לא פעם נתתי להם חופן מטבעות כמי שאינו מתמצא בערכו של הכסף, תמיד לקחו את המחיר הקבוע ותמיד נסעו באותה דרך…

לימוזינות הן סיפור: נקיות מצוחצחות, מפיות-תחרה לבנות על גב המושבים, הנהגים מגולחים, במדים מגוהצים וחובשי כובע מצחיה, נהגים מעולם אחר, לא משלנו…נהג מונית ביפן זו לא חלטורה, לומדים זמן רב את המקצוע: כתובות והתמצאות, מכונאות, נימוסים, יש לנו מה ללמוד שם.

בטוקיו שמות הרחובות והמספרים לא רשומים ולא מסומנים, והנהגים חייבים להיות בקיאים איך להתמצא ולהגיע לכל כתובת. קרה לי פעם אחת שנתתי לנהג פתק ועליו רשומה כתובת. הנהג חיפש וחיפש, הסתובב סביב המקום ולא מצא, ובסופו של דבר אוי לאותה בושה נאלץ לשאול. כשהגענו ליעד, סרב לקבל תשלום, עקב מצב רוחו המדוכדך, נשמתי לרווחה שלא ביצע חרקירי נגד עינינו…

סוכן הנסיעות המליץ על נסיעה לסאדו, אי קטן ליד חופי יפן בצפון, יעד לתיירות פנים. הסוכן נתן בידי דף הוראות: שורה אנגלית שורה יפנית, בכל מקום הראיתי את הדף בלי להוציא הגה, לאורך הדרך הארוכה והמסובכת החלפנו: מונית, רכבת, אוטובוס ומעבורת, המשכנו ליעדנו ללא תקלה, והגענו בזמן.

בתחנתנו האחרונה עלינו על אוטובוס והצטרפנו לקבוצת מטיילים יפנים: חקלאיות ואיכרות ורק מעטים מבעליהם. היינו שם הזרים-היחידים, ומהרגע הראשון אימצו אותנו כבנים אובדים שנמצאו… בכל תחנה דאגו לנו, רצו והביאו לנו מתנה קטנה, אוכל ושתייה. מצב מביך. חודשים לאחר שחזרנו ארצה קבלנו להפתעתנו, מכתב ותמונות משותפות, הכל ביפנית…

באוטובוס הייתה אישה שזכרה כמה מלים באנגלית מבית-הספר התיכון. כולם היו בעלי השכלה תיכונית, כך יצרנו אתם קשר כלשהו. כשהגענו ליעדנו: האי-סאדו, בחרנו להתאכסן בפונדק מקומי ובאירוח יפני מסורתי, ודווקא חלק גדול מהקבוצה. בחרו במלון רגיל. הדשא של השכן תמיד ירוק יותר.

השינה על הארץ על 'פוטונים' (מזרנים), החדרים הריקים  מרהיטים, העלו מיד  בראשי את השאלה אפוא הם שומרים את כל שפע החפצים, המלבושים והג'נק שיש לנו בכל בית? הלבוש היפני, הרחצה בבריכה חמה כמנהג המקום היו מעניינים ומהנים.

אותי כמעט הרג האוכל היפני: כל פרי הים, שבדרך כלל מוגש נא, צמתי מספר ימים, וכך כיפרתי על כל הצומות שאותם לא שמרתי. לעומת זאת אילנה חגגה במנות כפולות, ומה שהוסיף למצב רוחי המזופת הוא שהיא נהנתה גם ממנתי…

בסאדו היו פעם מכרות זהב שזהבם הופק כולו מזמן היפנים שחזרו את המכרה ומנהרותיו התת קרקעיות, הציבו בהן בובות שהדגימו את שיטת הכרייה והעובדים בעבודתם, המכרה  משמש לתיירות פנים. האי משופע במפרצים צוקים ומצוקים ובסלעים המזדקרים מהים, הנוף עוצר נשימה.

הימים  באי חלפו מהר. בעזרת הדף הדו-לשוני חזרנו ללא פגע, למלוננו בטוקיו.

טוקיו היתה יקרה, תמיד היתה בראש רשימת הערים היקרות בעולם. כל מה שקנית היה יקר. ירקות ופרות נמכרים שם ביחידות ולא על המשקל כנהוג אצלנו. כששמעתי מחיריהם של ענבים, מלונים, אגס או כל פרי אחר, עבר תאבוני והחלטתי לוותר עליהם. חששתי שמצפוני יקלקל טעמו של הפרי… הפירות יפיפיים וללא טעם.

ערב אחד ביקרנו בבית קפה/קברט במרכז טוקיו בגינזה, חזינו בריקוד שירה ונגינה יפאנית. כשרצינו לחזור למלוננו, התברר שהרכבת-התחתית פסקה לפעול בחצות. הצטרפנו לעומדים בפתח ומנסים לעצור מונית, פעמים רבות ניסינו ולא הצלחנו. עשרות מוניות חלפו על פנינו התעלמו מקיומנו, ועצרו לאחרים העומדים לידנו, ליפנים…

שמנו לב שאלה הניפו כף-יד עם שתים, שלוש או ארבע אצבעות פרושות. לא ידענו מה המשמעות, אך הבנו שיש קשר-כלשהו בין השניים: היד הפרושה ועצירת המוניות.. סופו של דבר שוב אימצה אותנו חבורת יפנים-עליזים בגילופין. כשראו שאנו אובדי עצות, הכניסו אותנו למוניתם. יחד עברנו על מספר הנוסעים המוארשה. דבר שגרר ויכוח לוהט עם הנהג, עד שהתרצה לקחתנו.

החבורה ידעה אנגלית על קצה המזלג, והיתה במצב רוח מרומם לאחר בלוי ערב ושתית 'סאקי'. שמחתם רבתה כשאילצו אותנו לשיר להם משהו בעברית, וכך עשו גם הם ביפנית.

התברר שאותן אצבעות פרושות לנהגי המוניות מסמנות נכונות לשלם פי שלוש או יותר כמספר האצבעות מהתעריף הרשמי הרגיל… ולמה לא עצרו לידנו? כפטריוטים יפנים לא רצו לבזות ולבייש את יפן בהפקעת מחיר…

התברר שמארחינו שסטו הרבה מדרכם כדי להביאנו למלוננו, סרבו בתוקף לקבל מאיתנו תשלום…

היינו סקרנים, פעילים ובריאים רצינו לראות הכל. נסענו ברכבת המהירה, היינו באוסקה, בקרנו את ההר-הקדוש פוג'י, את דולי-הפנינים ולא יצאנו גם משם בידים ריקות.

מהאקווריום בשימה התרשמנו מאוד: שפע דגי הים שטים בו מעבר לזכוכית, וביניהם כרישים גדולים וכרישונים קטנים, ואתה גיבור ומסתכל בהם עין-בעין מבלי למצמץ, כשהזכוכית העבה חוצצת ביניכם.

גם בניקו היינו. אתר ירוק מלא נחלי-מים ומפלים שופעים נחלי-מים שגשרי עץ יפיפיים מעליהם, המקום גדוש מקדשים ופגודות, שעל פתחה של אחת מהן פגשנו את מיודעינו משכבר: שלושת הקופים באורגינל: האחד שאינו שומע רע, השני שאינו רואה רע והשלישי שותק, אינו מרכל ושואף לטוב…

בביקורנו בקיוטו הזדמנו במקרה ובלי-דעת, לתערוכה מדהימה שהגיעה מסין: בחבל הונאן שבסין, התגלה צבא קרמי צבעוני (מחימר) על אלפי חייליו, פרשיו סוסיו וגמליו, גמלים בגובה 120-150 ס”מ, חיילים, פרשים וסוסים, כמעט הכל, בגודל שני שליש מגודלם הטבעי, הפסלים צבועים בצבעים נהדרים ושרופים בתנור. כמבין בקרמיקה, לא קבלתי הסבר, איך הצליחו לשרוף אלפי פסלים בגודל כזה, ומה היה התהליך בו השתמשו?

הפסלים הם מהמאות 1-5 לספירה, והיו צבא-מוכן וערוך למלחמה, לפקודת המצביאים והקיסרים שנפטרו, אלה כנראה הכינו מראש את צבאם לקרב הבא, בגלגולם הבא…

הצבא הקרמי הזה קבור בהונאן שורות שורות לפי סדר-הקרב: פרשים, רגלים וכו' כאילו עמדו לצאת  מיד עם מתן הפקודה למלחמה…כל פסל שונה בתווי פניו, בפרטיו ובצבעו, מחברו. נדמה לי שעדיין חופרים ומגלים שם ממצאים מדהימים.

בתערוכה בקיוטו היה גם פסל אדם שכותנתו ומכנסיו כולן פסיפס של אבני ירקן (jade) בגווני ם שונים של ירוק, שכל אחת מהן מחוברת/תפורה יחד, וכול הבגד מחכה לנסיך שיקום וילבש אותו ויצא למלחמה…

במוזיאון ישראל בירושלים הוצגו כמה מפסלי הונאן הקטנים, אך למרות שהיו קטנים ומעטים, נראו מרשימים, אלא שבקיוטו הכל היה גדול והרבה…

גם ביפן התעניינתי בבניה, ואני מוכרח להודות שקשה היה לי למצוא את אתרי הבניה. בארץ כל אתר בניה נראה למרחקים בגלל ערמות החול, החצץ, המלט והברזל. הכל זרוק ומפוזר ללא-סדר, ונשפך גם על המדרכה והכביש שלידו, טבעי שחיפשתי סמני היכר אלה ולא מצאתי…

לפני כל בנין בהקמה, קיר-עץ נאה וצבוע, מפריד את האתר מהמדרכה, הבנין כולו מכוסה ברשתות המגינות מחומרים וחפצים נופלים, מעל המדרכה גגון מגן להולכי-רגל, שמא תישמט ממנו לבנה ותפגע בראשו של אחד העוברים והשבים, חסרו לי חומרי הבניה הגולשים למדרכה ולכביש.

וכאן נזכרתי, במעשה שהיה, שאני חייב לספר, ואתם אינכם חייבים לקרוא: וזה מביא אותי לתקרית שקרתה לברנרד גרוסגליק מחוסר המזל. שלמרות-שמו, לא כשמו כן הוא, ומה שקרה לו בניו-יורק, מעולם לא היה  קורה לו ביפן…

בן דודי ברנרד גרוסגליק (בר המזל הגדול ) היה איש העולם הגדול, מזכירו של שר-האוצר האמריקאי הנרי מורגטאו הידוע.

משפחת גרוסגליק בפולין, היתה קצת מתבוללת, מפוזרת ונפוצה ברחבי-העולם, היו בה הכל: קומוניסטים, מיליונרים סלון קומוניסטים באוסטרליה, ואותו ברנרד מזכיר השר.

יום אחד כשגרנו  ברחוב הס, מתדפק לו מישהו על דלתנו. אני פותח ולפני יהודי בעל זקן-ארוך שממנו וממלבושו מבצבצות רק עיניו. לבוש קפוטה שחורה עד רגליו, וקפלוש (כובע ) עד אזניו, כמנהג החרדים. חשבתי שלפני שליחה של אחת הישיבות המקבץ תרומות. אני מנסה להידבר אתו, הוא אינו מבין מלה עברית, ואני אינני דובר אידיש, אבי ששמע את הדו-שיח שבין האילמים, ניגש לדלת.

אבי מסתכל באלמוני ושולף מיד ארנקו, וזה מסתכל באבי ואינו פושט ידו. וכך הם עומדים ומסתכלים זה בזה, עד שהאלמוני פותח ואומר: “פעטער דו קאנסט מיך נישט? “ (דוד האינך מכיר אותי?) “אבי נועץ בו מבט בוחן ושותק, לאחר שתיקה ארוכה ומאכזבת, האיש פולט “איך בין בורך” (אני ברוך) אבי עדין תמהה ואינו ממקד אותו “ועלכער בורך?” (איזה ברוך?) עד שלא אמר במפורש ברנרד, לא ידע אבי במי מדובר.

אבי הכירו היטב אך לא בתחפושת זו שאיננה דומה למקור. התברר שבאחד הימים בניו-יורק נפל עליו איזה חפץ מבניין שעבר לידו, השתבשה עליו דעתו, הפך לאדוק, עזב משפחתו וקריירה מוצלחת ובא לארץ הקודש להתפלל.

בביתנו לא רצה לטעום דבר, אך אפילו מטבחו של הרב פרידמן לא היה כשר מספיק עבורו, ולא שתה שם אפילו כוס תה… ישב מספר שנים בירושלים והתפלל. יום אחד, קם לפתע  וחזר לארצות הברית לאחר שחזר בשאלה. כנראה שלא קבל תשובות לשאלותיו, או אולי גם בירושלים נפל עליו משהו שהחזירו למסלולו? … על כל פנים, שמו נוגד את מזלו. סיפור כזה לעולם לא יקרה ביפן, שם שום דבר אינו נופל מהבנין…

למדתי שביפן מתכננים את הבניה, כולל הזמנת חומרים ואביזרים לפרטי פרטים, הכול מתואם ומגיע בזמן הדרושjust in time –  מתכננים שנתיים שלוש ובונים גורדי-שחקים בשנה או פחות. ואצלנו כמובן להיפך… ביפן הכל מתוכנן ומבוצע בדיוק וקפדנות. האלתור והיוזמה המקובלים בארץ ושאנו משתבחים בהם, טובים רק לאירועים צבאיים שאין לצפותם מראש, כאשר מתכננים ומשהוא משתבש, לכל אלה אין מקום בחיים האזרחיים, מינהל, בניה ופיתוח.

לצערי, קריסת-גשר הולכי הרגל ב'מכביה' בימים אלה מהווה דוגמא למה שלא צריך לקרות, התכנון לקוי, והביצוע פשלה והעיקר איש אינו נוטל אחריות…

במרכזה של טוקיו הוסיפו קו רכבת-תחתית. ביום לא הרגשת דבר, התנועה התנהלה ללא הפרעה, העבודה בוצעה רק בלילה. עם תחילתה הסיר ציוד מכני את לוחות-הפלדה הגדולים והכבדים שכיסו את המנהרה שמתחת תוך דקות, השטח הואר, והעבודה החלה במרץ ויעילות. ביום על כל השטח היו שוב פרושים לוחות הפלדה, והתנועה התנהלה ללא תקלה. יש לנו הרבה מה ללמוד שם.

מול המלון בו התאכסנו עמד בית משרדים שאורותיו דלקו רוב שעות הלילה. התברר שביפן יש תמריץ לעבודה, ובחברה מצליחה העובד מתוגמל בבונוס שעשוי להכפיל שכרו השנתי. אין פלא שעובדים שם ולא רק באים לעבודה.

פרט לבונוס כספי, היפנים מטורפים לגולף. בגלל חוסר קרקע ומועדונים מעטים מדי, נאלצים היפנים לנסוע לכל מקום שיש בו מגרשי-גולף. לפעמים פוגשים בהם בקבוצות מאורגנות כיחידה צבאית של חיל-כיבוש, כשדגל קטן בראשם, כדי שלא ילכו לאיבוד. יש שם ארגון וסדר ומחשבה לכל פרט… הם יורדים עם מקלותיהם וציודם כאילו באו לכבוש איזה מגרש גולף. אחד הצ'ופרים המבוקשים ביותר היא חברות במועדון גולף, חברות כזו עולה הון עתק, והרבה סבלנות נדרשת לחכות עד למותו של אחד החברים הותיקים, המפנה מקומו לבא אחריו…

לחברות מועדונים משלהן, וגם מספר מינוים במועדונים האחרים, והן מתגמלות את בכיריהן בחופשתם בכרטיס חבר זמני לחופשה.

ערב אחד החלטנו לבקר את ברוס האמריקאי מכרנו בביתו. קבלנו ממנו את כל ההוראות איך להגיע לתחנת רכבת מסוימת, שמשם יובילנו ברכבו לביתו.

נסענו ונסענו. התברר לנו שטוקיו גדולה קצת מתל-אביב, במרחב טוקיו-יוקוהמה התגוררו אז מעל ל20- מיליון והיום אולי 30..

הכל דופק כמו שעון יפני ומכרנו ברוס מחכה לנו. כשהגענו לביתו התברר שהוא חי עם נערה יפנית בבית יפני אופייני, בית עץ ריק מרהיטים… חברתו הכינה ארוחה-יפנית, שהוגשה לפי כללי-הטקס. שוחחנו ולמדנו על העם והארץ, וכך חלף לו ערב מהנה נוסף.

בטוקיו החיים והקרקע יקרים מאוד, החדרים והבתים קטנים עשויים עץ, בית דבק לבית, המרחק ביניהם שואף לאפס…

התעייפנו והחלטנו לחזור ארצה, לאור המתח הביטחוני בארץ, ולאור גודש החוויות והעייפות שלנו. וויתרנו על המשך הטיול להוואי, לארצות הברית ואירופה. אלה אינן ארנבות ולא יברחו לנו, next time אמרנו לעצמנו.

לפני החזרה צריך הייתי להסדיר משהו בשגרירות שלנו בטוקיו. המקום היה מבוצר וממול עמדה משאית עם חיילים חמושים בהיכון. גם שער הברזל היה נעול. נדמה לי שזה היה לאחר ניסיון התנקשות בשגרירות בבנקוק. כשאני מתקרב לשער, יוצאת מהשגרירות מכונית-מהודרת ובתוכה השגריר איתן רון. כנראה הבחין בנו ויצא מהרכב. הפגישה היתה לבבית ובלתי צפויה לשנינו. לא הרפה מאילנה וממני, עד שהבטחנו לחזור לביקור בערב. בילינו ערב מרתק, הוא סיפר כל מה שניתן לספר על הארץ ומנהגיה. תוך שיחה חזינו בטלביזיה בשני גושי-אדם מתאבקים דוחפים ונדחפים בקרב –איתנים. הסומו פופולרי ביפן, התרשמתי שזה ספורט מאוד משעמם, והמתגוששים מפלצתיים.

היה מעניין לשמוע ממנו ומאשתו תמצית הרשמים האירועים והחוויות שצברו שם, פגישה אקראית עם חבר מהצבא-הבריטי, ושכני מצהלה, ובאנשים זרים מעניינים, פגישות מקריות אלה עושות את הטיול.

עייפנו מטיולינו גדושי רשמים וחוויות, הגענו ארצה ימים לפני מלחמת “יום הכיפורים”, מטיול נחמד ורוגע נפלנו לאווירה של מתח וחרדה, מעבר מהיר מדי.

הטיולים של אז, אינם דומים לאלה של היום, היום נוסע הנוער בהגיעו לבר/בת מצווה, ואחרי השרות הצבאי, כותפים תרמיל ליעדים רחוקים ככל האפשר: המזרח הרחוק, אמריקה הלטינית הקוטב, וככל שהיעד רחוק, מסוכן, בראשיתי, קיסמו רב יותר. נסיעות אלה קבלו משמעות של טכס חניכה לבגרות, והפכו כעין חובה לפני שמתיישבים, ונושאים בעול הקמת משפחה, אני מקנא בהם כי בגיל זה עסוק הייתי במלחמות ו/או במשפחה ועבודה. הטיולים לבוגרים יותר הם בדרך כלל טיולים מאורגנים ומודרכים, שאינני אוהב. טיולינו היו מעין כלאים, בין טיולי-הנוער ובין הטיולים המאורגנים. בטיולינו היה קצת מרוח הרפתקאה והיו מהנים, לא מתוכננים, לא מאורגנים ובלתי-צפויים.

שנוי זה, בקלות ובהרגלי הנסיעה, שאירע משך כשמונים שנה, ממחיש את השנוי שחל במוסכמות, בפתיחות, ובמנהגים, כדור-הארץ הולך ומצטמק. נקווה שלא יעלם לנו…

קבלן עצמאי
משך תקופת שותפותי עם ק.ב.ע.  רכשתי מספר מגרשים, על חלק בניתי וילות וחלק מכרתי, הכל שיגרה, סיפור שאין בו ענין.

באישור העירייה בניתי וילה דו-קומתית שנועדה למגורי 2 משפחות, כשעמדה הוילה על מכונה, בא מפקח לאשר את סיום הבניה, לפתע טען שזה אזור דו-קומתי שאושר כחד-משפחתי, אישור העירייה שבידי לא הרשים אותו, ואם נעשתה כאן פשלה הרי היא אשמת העירייה. לא עזר לי דבר.

לאחר דיונים, משאים ומתנים מתישים נעשתה פשרה, וככל הפשרות הייתה חצי-תה וחצי-קפה וממנה נוצר: גמל בעל דבשת. בפשרה נקבע שהמדרגות הפנימיות יישארו ויחסמו, ייבנו מדרגות חיצוניות נוספות, כך עשיתי. עד היום לא ברור “מה הועילו חכמים בתקנתם” הרי עם מדרגות פנימיות או חיצוניות, המשיכו לגור בה שתי משפחות, איציק אתה מבין? אני לא…

התוצאה היא שהיום יש שתי אפשרויות לעלות לקומה השניה, מי ירד לסוף דעתה של ועדה, יודעי דבר טוענים שהגמל הוא יצירת-מופת של וועדה שניסתה לתכנן סוס. גמל דו-דבשתי הוא תוצאת היסוסיו של בורא עולם… כך גם הוילה הזו שהדביקו לה חטוטרת…

 “ירונפלסט”
על סיפור זה הייתי מעדיף לדלג ולשכוח אותו, אך הוא חלק מסיפורי ויש בו ענין ולקח בצידו.

יום אחד אני קורא מודעה: מפעל הפיברגלס 'ירונפלסט' באופקים שמעולם לא ידעתי על קיומו, עומד למכירה. יש לי חולשה למודעות, ופעם נהגתי לקרוא את כל העתון, כולל מודעות, ופעם הרגל זה הביא תועלת למדינה, ולעתים גם לי.

עייפתי קצת מעיסוקי השגרתיים: קונים מגרש, בונים משהו, מוכרים אותו וחוזר חלילה, אותו סיפור החוזר על עצמו.

החידוש, האתגר והעניין חסרו לי. עדיין חיפשתי משהו קבוע ומתמשך, כדי שאוכל לפתחו ולהפקידו בידים נאמנות. ובאותו זמן עצמו, אוכל להגשים חלום ישן: לבנות יאכטה במו ידי ולשוט-כשאני משוחרר מבעיות פרנסה ולראות עולם, להתאוורר קצת… כך אני צד שתי צפורים ביריה אחת: כתחביב אני בונה אותה במו ידי, ונהנה. אני מטייל בעולם, ונהנה שוב מתחביבי האחר: השיט,  מה טוב מזה?

בקרתי ב'ירונפלסט' ראיתי את המפעל ומוצריו שהיו בעיקרם: ריהוט רחוב וגן, מגלשות ספסלים וכו', הכל מפיברגלס בשילוב ברזל, עיצוב המוצרים נעשה בידי האמן יצחק שמואלי, שהקים את המפעל עם אחיו.

לאחר שיחות עם אילנה, שניסתה להניא אותי מחלומי בכל מיני נימוקים: מסוכן לעבור לשטח מקצועי בלתי מוכר, עסוק במה שאתה מכיר. מרחק הנסיעה הלוך וחזור מתיש, זו תהיה תמיד נסיעה נגדית ומסוכנת לתנועה מעזה ואליה, מוטב תצא לחופשה קצרה במקום 'ירונפלסט' וכו'. קשה לי להודות שאילנה צדקה בהתנגדותה, וכל נימוקיה היו תקפים ונכונים…

רכשתי את המפעל בניגוד לדעתה של זוגתי שתחיה… שעד היום אינה שוכחת להזכיר לי פשלה זו. ועד היום לא ברור לי מדוע התעקשתי לבנות יאכטה דווקא במו-ידי. כנראה ראיתי אתגר בעצם בנייתה. אני מכור ורוצה לעשות הכל במו ידי, מעין  רובינזון קרוזו מודרני… אדם מחושב כמוני ברגעיו השפויים היה קונה יאכטה ויוצא להפלגה.  יאכטות חדשות ומשומשות היו זמינות בזול, בנמלי הים-התיכון. ולא היה צורך לרכוש את 'ירונפלסט' לצורך זה..

כך החלו ארבע שנים של עבודה קשה, נסיעות מתישות, והפסד מרבית הרכוש שצברתי בעבודה קשה, תהליך שבסופו הגעתי על סף פשיטת רגל, כשאני מתנחם בהצלחותיי הטכניות, ובעיצובם היפה וטיב מוצרינו.

ניסיון בהשטת סירת-מפרש רכשתי בסירתי הקטנה והספורטיבית דגם 420, יש דמיון בהשטת מפרשיות, טיפול במפרשים, כבלים, מותחנים, גלגלות ועוד, ההבדל הגדול ביניהם: ניווט, מפות וקשר, לצורך זה סיימתי קורס משיטי יכטות.

המפעל היה גדול, שטחו כ1200- מטר מרובע בשני ביתנים, העסיק כ- 30 פועל, וכלל: מסגריה, נגריה, מחלקת ייצור תבניות ואולם גדול לעבודה וליציקה. וגם מספר כלי-רכב וצוותים להרכבת המוצרים ברחבי הארץ. המפעל היה הגדול בארץ בענף זה.

פרט לעובדה שיאכטות נבנות היום בעיקר מפיברגלס, לא ידעתי דבר וחצי דבר על הפיברגלס ומרכיביו: הפוליאסטר, סיבי הזכוכית, המאיצים והמקשים, ויתר החומרים הכימיים הדרושים.

אילנה ואני התחלנו לנסוע למפעל, אילנה היתה אחראית לצד המנהלי והכספי, ואני לצד הטכני ביצועי. כדרכי בקודש למדתי את הנושא באופן יסודי, קניתי ספרים העוסקים בפיברגלס ובמרכיביו, וגם בבניית יכטות וכו'. הזמנתי תכניות מארצות-הברית, ליאכטה שאורכה כ- 11 מטר, המיועדת ל- 6-8 אנשים, להפלגה  סביב העולם.

עשיתי ניסיונות מספר בפיברגלס, לאימות התוצאות. למדתי שהחומר הוא יקר, בלתי-צפוי וקל לקלקול, צריך להקפיד על המינון והטמפרטורה, נוכחתי לדעת שלמרות והמוצרים שלנו נאים בעיצובם, אין קשר תמחירי בין כמות החומר ועלותו, ומחיר המוצר המוגמר, תחשיב כלשהו לא היה.

לשם בדיקה שקלתי את המוצרים, ומצאתי שמשקל ספסלינו נע בין 12-20 ק”ג. הפרש של 8 ק”ג של חומר יקר הוא סגולה בדוקה להפסד בטוח.. לאחר שהפכתי מומחה ריכזתי את החומרים במחסן ומיניתי מחסנאי אחראי, הפסקתי את השיטה של הגישה החופשית לחומרים היקרים, לפיה כל פועל לוקח כראות עיניו…

לאחר בדיקה וניסוי קבעתי בדיוק את כמויות החומרים הדרושים לכל מוצר, נתונים אלה רוכזו בטבלה גדולה במחסן לעיני כול. קשה היה להנהיג שיטה זו, המקשה במקצת על עיבוד המוצר, התברר כי ככל שהעובד צורך יותר חומר לאותו מוצר קל  יותר לעבדו ולייצרו במהירות…

כתוצאה מכך עדכנתי את התמחיר, המוצרים היו כעת אחידים במשקלם ובכמות החומרים הגלומה בהם. המפעל עבד יפה, המוצרים היו נאים, ומה עם הקונים?

זהו אחד הדברים שלא נתתי דעתי עליו, כשקניתי את המפעל, בפועל התברר שרוב הצרכנים שלנו היו רשויות מקומיות, ואלה קופתם תמיד ריקה, ידם תמיד פשוטה, ותאבונם גדול… התברר שזו הסיבה העיקרית לקשיי המפעל, וכאן קבור הכלב.

התקופה הייתה תקופת אינפלציה, ובמידה שהקונים לא עמדו בתנאי התשלום המוסכמים מראש הפסדנו. רק מעטים מהרשויות-המקומיות עמדו בהתחייבותם… אחת הרשויות שילמה אחרי 9 חודשים אחר צירי לידה קשים, במקום חודש כמוסכם… ניסיתי למצוא קונים אחרים ויצרתי מגוון מוצרים נוסף, כדי לבטל תלות ברשויות-המקומיות. בתקופה זו הוציא משרד התחבורה תקנה שמותר להסיע נוסעים בטנדר רק אם יש לו גגון תיקני שיגן על הנוסעים מאחור, במקרה של התהפכות הרכב.

עיצבתי גגון לטנדר פג'ו שאושר כתקני על ידי 'מכון-התקנים', הגגון היחיד בארץ שעמד בתקן. הצלחנו למכרו, אלא שהחוק כרגיל לא נאכף, גגונים לא תיקנים היו זולים יותר והועדפו על שלנו… אחרי 20 שנה אני עדיין רואה אותם גגונים שייצרנו על הכביש, הם היו טובים מדי מכדי שיהיו רווחיים…

ספורט הגלשנים, שכבש אז את העולם, עדיין לא הגיע ארצה. פרט לבודדים שעסקו בו לא היה נפוץ, בקשתי מנורית שתביא לי גלשן. למדתי אותו פרקתי אותו לגורמים ועיצבנו דגם, שיפרנו את שיטת הייצור הידנית הנהוגה אז, כי זו נראתה לי גם איטית, וגם לא מתאימה למפעל, אחרי כל אלה קויתי שיעמדו בתור לקנות גלשנים.. לאחר ניסויים ותיקון ליקויים הצלחנו לייצר מוצר טוב ויפה. הצלחנו למכור בארץ גלשנים רבים, אך לא כפי שציפינו. הספורט עדיין לא הפך לשיגעון בארץ. הקדמתי את זמני. רק כעבור שנים רבות מלאו החופים בגולשים וגלשנים…

מצב זה לא ריפה את ידי, הייתי בטוח שיש לי מוצר טוב, לא נואשתי וחיפשתי דרך למוכרו. כל שנה מתקיימות תערוכות של כלי שיט: סירות, יאכטות, גלשנים וציוד ימי אחר בדיסלדורף ובלונדון. בדצמבר 1974 הקדמתי ונסעתי לראות את התערוכה בלונדון ובדיסלדורף לפני הפתיחה. הרושם היה מהמם ומרשים, עושר וגיוון של מוצרים מכל הסוגים ומכל העולם, אין מלים בפי לתאר מה שראיתי. כשחזרתי ארצה התקשרתי לשם, על מנת להבטיח לי מקום תצוגה לגלשן.

התברר ששנה זו למזלי הרע היתה חורפית, גשומה וקרה. מכירות הגלשנים היו בשפל ומחסני החברות באירופה היו גדושים בהם. וויתרתי בזמן על רעיון התערוכה.

המשכנו לפתח מוצרים חדשים בעיצובנו, לכלל הציבור, ואלה נוספו על מוצרינו הקודמים: תחנות אוטובוס, מסתורי כביסה, ביתנים משושים גדולים ומתפרקים בצ'יק לכל שימוש, סככות לשומרים, לוחות מודעות, מגרשי משחקים גדולים, שילוב של מתקנים מגוונים וכו'.

מתקנינו היו כל כך נאים שחיקו אותם באוסטרליה… תייר מאוסטרליה שביקר בארצנו התרשם וכשחזר הביתה, התעניין בשיתוף פעולה אתנו וביקש קטלוג ממוצרינו. האור האדום לא נדלק אצלי. במקום לשלוח לו תמונה או שתים, שלחתי לו את הקטלוג שביקש, ובו שרטוטים ומידות, מאז אין קול ואין עונה. מישהו ממכרי סיפר לי שנתקל בביקורו שם ב תאומי מוצרינו… סימן שהצלחנו, לא כן?

עקב ידיעה המספרת על שריפה גדולה בבנין רב-קומות בתל-אביב ועל הקושי של סולם ההצלה ההידראולי להתקרב לבנין, עלה בדעתי רעיון שעשוי לאפשר הצלת אנשים מהירה מרבי-קומות. הצלה שאינה תלויה במכוניות הכבוי ובסולמות.

לפני שהתחלתי לבדוק לעומק, ולאחר מספר ניסויים התייעצתי עם רשם פטנטים וזה הסביר לי שחבל על זמני וכספי… אם אצליח תהיה זו הצלחתן של חברות עתירות כסף, כל אחת בשנוי קל תוכל לייצרו חופשי חופשי, כי אין הגנה לרעיון, ירדתי מהנושא במהירות. לא היה לי מספיק כסף להפוך פריאר לטובת האנושות.

קרה גם שהיו תקופות לחץ ב'ירונפלסט' והיה צורך במשמרת נוספת, ולפעמים היה צורך דחוף במספר פועלים, יצאתי למרכז אופקים, בבתי-הקפה  ישבו תמיד חבר’ה בטלים, משחקים שש-בש או קלפים, מאלה הזועקים לחם ועבודה בכל הזדמנות, הצעתי להם עבודה בשכר הוגן. הפיקח שבחבורה אומר לי: “לפני שאני בכלל מדבר אתך, שים אלפיה על השולחן”…

אינני בטוח אם הבדיחה הידועה מתכוונת לאופקים, אך במקרה דומה הייתי נוכח. מתנהלת לה הפגנה לוהטת והצעקות המוכרות העולות השמימה הן לחם ועבודה כנהוג, ניגש לו מעסיק לאחד המפגינים ומציע לו עבודה, וזה משיב ברוגז “למה נטפלת אלי? מכולם מצאת דווקא אותי?…” הסיסמא אומרת: לחם קודם, ורק אחר כך עבודה. היא תמצית הבעיה.

שגיאת הקליטה היתה שנענתה לדרישות: תן לי, מגיע לי, תביא לי, לא עוזרים לנו, אף אחד מהממשלה לא בא וכו' וכו'. עם יחס כזה לעבודה, לא פלא שאופקים ודומותיה עדיין על הפנים.

גם מועצת הפועלים לא שכחה על קיומנו. היינו אחד המפעלים הגדולים בעיירה. הם דרשו שאחתום על הסכם המבטיח ומפרט את זכויות העובדים לתגיהם ולפרטי פרטים, שאין בו מלה וחצי מלה הקובעת את חובות העובד, שהעובד צריך לעבוד ולהשיג פריון, כדי שתהיה לו עבודה בכלל..

דרשו בתוקף שאשלם רק ל'מבטחים'. הבהרתי שאני לא אהיה זה שיכפה על עובדי את חברותם ב'מבטחים', או בכל קופה אחרת. אשלם לכל קופה שיבחרו בה מרצונם, דרישות בולשביסטיות מסוג זה, לא נראו לי.

למרות העובדה שמנעורי הייתי ב'נוער-העובד' וחבר-הסתדרות וותיק מגיל שש-עשרה, חשבתי  תמיד שהחובות והזכויות של העובד והמעביד, הן הדדיות. דרישות העובדים חייבות להתחשב ברווחיות המפעל.

שלד היאכטה שגדל וצמח תפס אחד האולמות, ואני עשיתי עליו שעות נוספות, קרה שמחוסר תשומת לב ועייפות נפצעה אצבעי, וכפשע היה ביני לכריתתה, ועד היום היא מוגבלת בתנועה, יצאתי בחסד גם מעניין זה.

יום אחד גילינו אוצר סמוי במפעל: מס ההכנסה חייב כסף למפעל, ומדובר בהרבה כסף, שהצטבר מהרבה שנים של הפסדים… לא התחשק להם להחזיר את המגיע, ולא היתה דרך לאלצם לכך, כל הדיונים והשידולים לא הועילו. הגיעו דברים לכך שעורך-הדין שלי מסביר לי את המצב, ומייעץ לי להכריז על פשיטת-רגל, לדעתו עדיפה הכרזה כזו, על המשך מכירת נכסי הפרטיים, ושבסך הכל אחריותי החוקית מוגבלת לסכום המניות שברשותי שהוא סכום פעוט.

ושוב ה'כבוד הפרידמני' מנקר במוחי, מתערב ומכריע בשיקולי, אינני מצטער על כך שלא קבלתי עצתו של עורך-דיני. לא נותרה לי דרך, אלא לפנות לאחד מבכירי האוצר, שהיה חברי לשרות בצבא,  מעולם לא פניתי לאיש בבקשה כלשהי, נאלצתי לוותר הפעם על עקרונותיי, כשאני מתנחם בכך שלמעשה אינני מבקש ממנו דבר אלא מה שמגיע  בדין, וכל שצריך הוא לזרז ולסיים סוף סוף פרשה זו, הנמשכת שנים ללא הצדקה. פניתי אליו ובטלפון אחד העניין סודר.

קבלנו סכום נכבד ושוב היה לנו חמצן, לתקופה מוגבלת… הצגנו מוצרינו ב”גני-התערוכה” התצוגה היתה גדולה ונאה, ושוב קיבלנו מנת חמצן שניה.

בשיחות ביני לאילנה, שהיתה מודעת  למצבה של החברה, שאלתי אותה מה דעתה שנמכור את דירת-הגג הנהדרת שלנו, ורכוש אחר ואת התמורה נזרים למפעל, התנגדותה הייתה נחרצת ועד היום אני אסיר תודה לה על שלא הסכימה, גם אם אינני מכריז על כך בראש חוצות, שיישאר בינינו.

החלטתי למכור את המפעל למהנדסים שהתמחו בפיברגלס תעשייתי, הם רצו להתרחב, ולאחר שסיירו במפעל, התרשמו מגודלו, מהמוצרים ומאפשרויות ההרחבה והפיתוח הטמונות בו, קנו אותו על קרביו וכרעיו.

אמרתי לעצמי הגיע הזמן לרדת מ 'ירונפלסט' או בלשון הקודש: ברוך שפטרנו מעונשו של זה… good riddance from bad rubbish …  וכך “אכלתי דגים באושים וגם נזרקתי מהעיר”: עבדתי קשה, הפסדתי כסף ורכוש, ובסופו של דבר, המשכתי לשוט בסירתי הקטנה בימה של אשדוד. וחלומי לשוט ביאכטה מעשה ידי, סביב העולם נמוג ונגוז…

מגוחך לומר שלמרות ועבדתי קשה, הפסדתי כסף וכו' וכו', נהניתי מקידומו הטכני של המפעל ומהמוצרים היפים שיצרנו. למדתי ש “אין צורך בפרה על מנת לשתות כוס חלב” ואין צורך לרכוש מפעל בשביל לשוט ביאכטה…

יובל-גד
שוב חזרתי ל נקודת המוצא square one ושוב חיפשתי עיסוק ועד שימצא לי משהו מעניין, לא בחלתי בכל עבודה. וכאשר 'יובל-גד' באשקלון, הציעה לי לעבוד כסתם מנהל-עבודה הסכמתי. לא היססתי לרדת במעמדי, האמנתי באמרות שהנחו אותי מילדותי “כל מלאכה מכבדת את בעליה” והשניה “פשוט נבלה בשוק ואל תזדקק לבריות” אמירות שמזמן נשכחו, ואיש אינו נוהג לפיהן.

'יובל-גד' היה מפעל-טרומי, קטן הרבה מ'רסטרום', נועד בזמנו לספק צינורות בטון גדולי קוטר למוביל-המים הארצי, ייצר גם עמודי-חשמל, קורות דרוכות ומוצרים מיוחדים בהזמנה, לאחרונה בנה גם מבנים ושיכונים שרמתם הטכנית לא היתה מי יודע מה, לא היה דיוק והקפדה בייצור האלמנטים היצוקים.

באתרים צריך היה לסתת אותם בעבודת ידים יקרה, המפעל לא היה רווחי, וגם לא היה מסוגל להיות כזה, נאבק על קיומו כדי להעסיק עובדים ולא על מנת להרוויח… הטילו עלי מספר עבודות קטנות. תוך כדי עבודה הכרתי את מנהל-המפעל עופר וכמה מהמהנדסים שעבדו שם. נוצרו היכרויות, נשאלו שאלות רגילות: “אפוא עבדת? מה עשית בצבא?” ורבות אחרות. לא עבר זמן רב התרשמו ומינו אותי כמנהל אתר ברמות ירושלים, מעמדי ושכרי עלו. הגעתי לאתר שהיה כבר-בבניה, פרויקט גדול מורכב וקשה, בניה במדרון תלול מאוד.

מצאתי לתדהמתי שבאתר אין מים זורמים… ואנו תלויים במיכליות מים של העירייה, וכשאלה לא הגיעו בזמן, היו תקלות רבות. אתר בניה ללא מים הוא כאדם ללא אוויר, דבר ראשון מתחתי קו מים, למרחק 200 מטר שם הייתה אספקה רגילה, וכל שצריך היה לעשות הוא להתחבר לצינור. חסרה שם יוזמה ובעל בית.

כפי שציינתי היו, אי-דיוקים רבים בקירות ובפתחים שהגיעו מהמפעל. והנגרות המדויקת שהוזמנה לא התאימה אף פעם לפתחים. התנהלו שם מעשי-חלם. התיקונים הפכו את השיטה הטרומית לבלתי ריווחית, אך עתירת עבודה…

בשלב זה הפכתי לחסיד שיטת הטונלים לאחר שראיתי איך היא פועלת ולמדתי אותה, הצעתי אותה למהנדסים, כשאני מעביר להם מידע, תחשיבים ופרוספקטים, לעיון. הם השתכנעו שלשיטה זו יש יתרונות על הבניה הטרומית הנהוגה במפעל.

למנהל היו שיקולים אחרים משלו והוא פסל אותה ללא היסוס, שמא יצטרך לצמצם מספר העובדים ויעלה עליו את חמת וועדי העובדים וה'הסתדרות'. שומו שמים ! מפעל מעיז לנסות ולהרוויח… לא היה מה לעשות, שיקוליו היו קצרי-טווח, היה מוכן להפסיד ולא להתייעל ולהרוויח, למה להתאמץ? הרי ההפסדים ממילא יכוסו, כך או אחרת.

למיטב ידיעתי, המפעל שגסס שנים המשיך להפסיד עד ששבק חיים לכל חי… ולמרות שמשכורתי ומעמדי היו סבירים, חסר לי הסיפוק מעבודה יעילה ומועילה.

עסקתי  גם בהקמתה של גבעת-זאב, אותו זמן סיים שחר שירותו בצבא, והחל ללמוד בירושלים. קניתי אחד הקוט'גים שבנינו, בתקווה ששחר ירצה לגור בו. המרחק מהעיר, הניתוק מחבריו ללימודים ומחיי החברה בעיר, היו קשים עבורו. לאחר ניסיון קצר, העדיף לחזור לחדר עלוב ששכר בירושלים. כשבקרתי אותו בחדרו, נדהמתי. היה זה חור-בקיר, מעל בור-מים עתיק, יבש ונודף ריח. עזרתי לו להחליף את ריצפת העץ שלו והפצרתי בו שיחפש משהו מתאים יותר, החלטתי להוציאו משם. יתרונו היחיד של החדר ‘היותו במרכז העיר. לאחר שנוכחתי שאין טעם להחזיק בקוטג' לא נותר לי אלא למכור אותו.

המשכתי בחיי היום יומיים, ציפיתי לשנוי כלשהו, ובמקביל עסקתי בתחביבי שלא איכזבו: השיט, הטיולים. מאושר האדם שעבודתו ותחביביו זהים.

בזמן זה הופיעו ידיעות מוצנעות, שאפשר להירשם לפנסיה הגרמנית, לא היתה לי כל פנסיה אחרת, כאמור חסרו  כשלוש שנים לגילי כדי שאהיה זכאי לגימלה מהצבא. הגיע הזמן להבטיח את עתידנו, ההרשמה לא היתה מוגבלת לניצולי-שואה. פניתי וקבלתי את התנאים וההסברים, למדתי אותם וקראתי גם את נימוקי השוללים, ביניהם כל חברי הטובים, השתכנעתי שהעניין כדאי לאילנה ולי.

הממשלה וקופות הפנסיה לא היו מעונינים מסיבות שונות, שתושבי ישראל יקבלו פנסיה זו. הממשלה לא רצתה לאבד מטבע זר עבור התשלום הראשון, בדולרים הדרוש להרשמה, והתעלמה מכל התשלומים העתידיים שישולמו שנים רבות ושיגיעו ארצה כולם במטבע קשה.

התנגדות קופות הפנסיה מובנת יותר, הן לא רצו לאבד לקוחות. מומחים מטעם, פרסמו חוות דעת מסתייגות. גם חברי שהושפעו מחוות-דעת אלה, ניהלו אתי וויכוחים שמטרתם לשכנע אותי לוותר על הרעיון, דבקתי בדעתי לאחר שלא היו בידם עובדות, אלא רק דעות והשערות.

יום לפני שיצאתי לניגריה נרשמנו לפנסיה, מבחינת התשואה היה זה אחד העסקים הרווחיים שעשיתי…

כשעבדתי בירושלים, אפר' 1983, נתקלתי במודעות מפתות וקורעות עיניים על הקמתה של רמת-קידרון, 6 ק”מ מירושלים שהיו זולים פי-עשר ממגרשים דומים בתלפיות… עלה בדעתי לקנות שני- מגרשים סמוכים ולבנות, בעתיד, בית לבני שחר, וגם לנו לעת זקנה. מחיר המגרש היה מגוחך, ורק שם החברה העלה חשדות במוחי, ג'מבו אינו שם לחברה רצינית…

התחלתי לבדוק ולחקור מי עומד מאחוריה.

קבלתי העתק מכתב ממשלתי רשמי המופנה ל'ג'מבו' והאומר: “…וועדת שרים… נתנה תוקף… להקמת ישוב באתר זה. משרדנו רואה בעין יפה פעולתכם זו, ומאחלת לכם הצלחה” על החתום השר מיכאל דקל. לא הסתפקתי בכך, ופניתי טלפונית למנהל מקרקעי ישראל, לגב' אלבק, שתשובותיה לשאלותיי הניחו דעתי. מיהרתי פן אחמיץ לרכוש 2 מגרשים.

לא עבר זמן רב והתברר שכל הנאמר במודעות ובחוזה אינו אמת, בבעלות החברה רק חלק קטן מהמגרשים שמכרה, בפועל מכרה מגרשים שלא היו ברשותה, מעשה הונאה ותרמית פלילית.

חלק ממנהלי החברה שהיו עסקנים ופעילים נכבדים, ברחו מהארץ. סיפור שאינו מחמיא לאיש: לשר הממליץ, למנהל מקרקעי ישראל, למשטרה ולמערכת המשפט. כבר באוג' 1989 פניתי לכולם ולמבקר המדינה. למרות שזו עבירה פלילית ברורה, איש מהם לא נזעק ולא נעשה דבר. החיפוי ההדדי, קשרים מפלגתיים וחברתיים והכרויות, חזקים מהחוק והצדק. מעל ל10- שנים מתנהלים משפטים. עיקולים, משא ומתן. מכספי נפרדתי לשלום כבר מזמן, ואם יוחזר לי תהא זו הפתעת חיי…

ניגריה
הצעה שאין לסרב לה
יום אחד מתקשר אלי דב שאת אחיו הכרתי בבאר-שבע כקבלן משנה שעבד אצלי ושואל ללא הקדמות וגינונים יתרים דוגרי לענין: “האם אתה רוצה לעבוד בניגריה? “ השאלה נפלה עלי כברק מהשמיםout of the blue  .

את דב לא הכרתי, לא ידעתי במה הוא עוסק ובכלל מה לי ולעבודה בניגריה.

ניגריה היתה נעלם. כתם אדום גדול על מפת האימפריה הבריטית שהתקפלה וקרסה מזמן. מקום בו מתים מכל מיני חולירות, מקום שמפעם לפעם, חוזרות ומתרחשות בו מהפיכות צבאיות ומלחמות שבטיות שהפכו תופעת טבע החוזרת על עצמה, מה שידעתי לבטח, הוא שתושביה שחורי עור והיא מפיקה נפט בשפע.

קבענו פגישה, ובינתיים אספתי מידע על ניגריה ועל התנאים שם. הישראלים שאתה מוצא בכל חור על פני כדור-הארץ הגיעו גם לשם. 'סולל-בונה', 'תה”ל', 'ורד' וחברות נוספות עבדו שם מזה שנים. אך לא מצאתי מישהו שיוכל לספר לי על מדינת גונגולה, השם צלצל באזני כמשהו מסיפורי 'לובונגולו בארץ זולו', 'בוזמבו' סטנלי ווליוינגסטו, ויתר סיפורי ילדותי…

יולה, ששם אשב, ומשם אנהל ואבצע את העבודה הגדולה. היא בירתה של גונגולה העצומה בשטחה, והנמצאת על גבול הסהרה, גובלת בקמרון וקרובה לאגם צ'אד, חור לוהט ונידח.

דב מציע שבתחילה אהיה רק מנהל הפרויקט area manager במדינת גונגולה, ואחר כך, אתמנה במקומו למנהל הכללי בניגריה ושוב המשפט המוכר והחוזר על עצמו ומלווה אותי כמנטרהthe sky is the limit  . אשר לא מתממשת הלכה למעשה… זאת הצעה קוסמת מאוד, כל זאת אם לא אפשל כמובן… הייתי כבר במשחק הזה, מה יש לי להפסיד? נעבור גם את זה, כדברי השיר…

אני דרוש להם בדחיפות. כל רגע הם עומדים לקבל עבודה גדולה. ממש כל רגע אוטו.. טו.. והיא כבר למעשה מונחת בכיסם אלא ש… מדובר על עבודה גדולה ממש, הכוללת כל סוגי עבודות-הנדסה אזרחית: בית-חולים, כבישים וגשרים, תחנות-חשמל מקומיות, קידוחי-מים בכפרים, ובניה רגילה. לדבריהם זכו כבר במכרז בהיקף של רבע מיליארד דולר $… נפלתי מכיסאי !!!

רבע מיליארד דולר…לא מילתא זוטרתא, סכום שלא הולך ברגל באף מקום ובכל מכרז בתבל… ראשי הסתחרר אך השבתי לו: ” זה גדול עלי, עוד לא עליתי לליגה זו, ולא בניתי בהיקף ובמגוון כזה, הצעתך מחמיאה וקוסמת, קטונתי…” אינני מצטנע יתר על המידה, אך אני יודע מה גבול יכולתי, ראשי אינו בעננים, ורגלי תמיד על האדמה. לשאלתי “למה אני? במה זכיתי החסרים לכם מהנדסים? “ השיב: “אני מכיר את עבודתך בבאר-שבע, ובמקומות אחרים מאז שחרורך, מהנדסים יש לנו ככל שנצטרך, די והותר, אספתי מידע, אני יודע על שרותך הצבאי, אנו זקוקים למנהל, ואני בטוח שתצליח”… שוב מחמאות..

הוא שרת בעבר בשרותי-הביטחון. לא פקפקתי לרגע שהוא יודע עלי יותר ממה שידוע לי בעצמי… לא התעקשתי בסירובי, האגו שלי נמס התמוגגתי מהמחמאות…

הגענו לתכלס, הוא פרט את התנאים, שהיו נדיבים מאוד, שכר גבוהה ודמי מחיה, כל ההוצאות שם פרט למצרכי מזון ישולמו על ידי החברה, אשתי תוכל להצטרף אלי כעבור 6 חדשים, אקבל וילה (ניגרית) ממוזגת צוות של 4 לשירותי, ביני לביני אני חושב לי מה עושים עם הארבע? 4 חופשות משולמות כל שנה, וטיסות הלוך-וחזור ארצה כל רבעון. וכמו כן יהיה לי גנרטור-פרטי חשבתי לעצמי, הנה האתגר שרציתי, לא יאמן כי יסופר… good to  be true too. לא ייחסתי משמעות רבה למשפט קטן אחד, שנאמר דרך אגב “אם תחלה או תיפצע אתה מבוטח, ובמקרה הצורך, מטוס וצוות-רפואי יטיסו אותך לבית-חולים” נשמע מעודד ומבטיח.

לאחר התייעצות עם אילנה הסכמתי, התנאים הטובים והאתגר קרץ לי. לבי לא נקף אותי לעזוב את “יובל-גד”. קפצתי לג'נבה, ולאחר שיחת היכרות עם מר ג. חתמנו על הסכם, חזרתי ארצה לסידורים אחרונים.

ניגריה
טסתי דרך לונדון ללגוס. הרושם הראשון שלי: צפיפות והמולה. לא ראיתי סביבי עיר. ראיתי אוסף צריפי-פח, שכונת-פחים גדולה. לא מדובר על איזו שכונת-פחים בפאתי עיר, כאן מדובר בעיר-פחים המונה מעל עשרה מיליון תושב… בירתה הזמנית של ניגריה ונמלה העיקרי.

הדרך למשרדי החברה, היתה צפופת רוכלים ופקוקת-רכב, והרוכלים מתלבשים עליך בפקק, ומציעים לך הכל, כולל ריהוט ואבזור לאמבטיה…. והכל בפקק, כשאתה מתקדם לאט לאט, ובאותו קצב מלווה אותך הרוכל בלי להתייאש, עדיין לא הכירו אותנו הישראלים העושים חקר שוק לפני קנית אסלה או סבוניה.

נסעתי למשרדי החברה שהיו ממוקמים על האי-ויקטוריה, הנחשב כאזור יוקרה, אזור מובטח יחסית בפני שודדים מסוכנים ונועזים, שהם אחת ממכות המדינה. משרדי החברה שכנו בחצר מוקפת חומה גבוהה, ובשער היו שומרים מזוינים וכלבי שמירה. בקיצור: עמדה מבוצרת בארץ אויב… כל זה לא עוזר לאלה החייבים לצאת החוצה. סיפרו לי שלפני בואי, הותקף רכב שיצא מהשער, ומעבר לפינה שדדו והרגו את הנוסע. זה הסיכון המקצועי של כל זר לבן הנמצא שם. לזכות-השודדים ייאמר, שהם לא אנטישמים ואינם מפלים בין יהודים ואחרים, כולם טרף-כשר עבורם, ספק אם זה ינחם את קורבנותיהם …

בנין המשרד הראשי שימש גם מקלט מוגן ומלון למי שהגיע מהאתרים הרחוקים והמפוזרים בניגריה, על מנת לטוס לחופשה ארצה, לדו”ח, או להסדיר עניני-עבודה.

לגוס העיר הכפולה במספר תושביה מתושבי ישראל, מזכירה שכונת פחים עצומה, שפה ושם מזדקרים מתוכה בנינים גבוהים, רוב רובם במרכז העיר, לגוס היא גם הנמל-העיקרי של ניגריה. מזה שנים נבנית עיר בירה חדשה במרכז הארץ, עיר מודרנית ומתוכננת: אבוג'ה, שלחברות ישראליות חלק ניכר בבניינה והן מתפרנסות ממנה לא בדוחק..

לאחר שיחות ותדרוכים, טסתי כ1600- ק”מ צפונה, ליולה בירתה של מדינת גונגולה. שם היה המשרד, ממנו הייתי אמור לנהל את העבודה הגדולה, שכולה נועדה למדינת-גונגולה. לצורך זה ניתנו לי שני כרטיסי ביקור שונים, שכנראה הודפסו בחפזה תוך כדי טיסה, ובשניהם שם-פרטי שגוי, הם רצו שאתחיל ברגל-ימין כשאני מצויד בכל כמקובל, האם יעלה על הדעת להתחיל בעבודה הגדולה ללא כרטיס-ביקור?  מכרטיסי הביקור התברר לי שאני מנהל שתי חברות… סידרו אותי, ובמשכורת אחת, אני מנהל שתים, עד היום לא ברור לי מאיזו מהן קבלתי משכורת…

ניגריה מדינה פדרלית רבת תושבים, מעל ל100- מיליון, בליל של עמים ושבטים שונים, דתות שונות ושפות רבות. גונגולה אחת מ- 19 המדינות שהרכיבו אז את הפדרציה, בינתיים גדל מספרן ל- 23 והן ממשיכות להתרבות, תהליך הפיצול נמשך, כל מיעוט שואף למדינה משלו. כל צ'יף עלוב, שירד זה עתה מהעצים, רצה להיות מושל או לפחות שר… זכורה מלחמת ביאפרה, שדיכאה את שאיפת בני-האיבו למדינה משלהם, זו דוגמא אופיינית לתהליך הפיצול המתמשך.

בזמנו סיפקה ניגריה עבדים לעולם החדש, שנים היתה מושבה בריטית, ובתקופת “שקיעת האימפריה”, כשהודו ופקיסטן קיבלו עצמאותן (1947) והבריטים נטשו והשאירו גם אותנו יתומים לנפשנו, קבלה גם ניגריה את עצמאותה.

הבריטים השאירו רישומם: והנכס החשוב והעיקרי שהנחילו לניגריה היתה השפה האנגלית המשותפת לכולם, ובנוסף גם שיטת משפט אנגלית, צבא במתכונת בריטית, פקידות נמוכה ובינונית, וגם פגע רע : ניירת שוחד ושחיתות… בנושא זה התעלו התלמידים על רבותיהם וכיום הם בראש רשימת השחיתויות בעולם.

לא ניתן לזוז שם בלי שוחד מזערי לשוטר או לחייל במחסום, או שוחד גדול המסתכם במיליונים לקבלת עבודה… ניגריה גדולה ועשירה במחצבים, נפט, אדמה, שמש ומים, אלמלא תושביה היתה יכולה להיות אחת המדינות הפורחות והעשירות בעולם… הניגרים עצמם הם הסיבה למצבה הקשה, עצלים, מפוצלים לעשרות קבוצות אתניות, עשרות שפות מדוברות. ועיסוק כפייתי בתככים, זיופים, פוליטיקה מקומית ופדרלית.

שליש מתושביה נוצרי, שליש מוסלמי בעיקר בצפון הגובל בסהרה, היתר מאמין בשדים, בעצים ובכוחות-על אחרים. לאמונות הקדומות האלה השפעה גדולה על הנצרות והאיסלם, ואלה רוויות אמונות תפלות שמקורן אפריקאי קדום, המוצאות ביטוין, בריקודים וטכסים ומודעות-אבל מצחיקות המופיעות יום יום בעיתונים: בין שמות המתאבלים, מופיעים שמות ז”לים שמתו לפני שלושים שנה ויותר… שהטריחו עצמם מקברם ושלחו תנחומיהם, וגם הספידו את ניניהם… אם איו לכם מה לעשות, אני ממליץ על קריאת עיתונים ניגריים, וביחוד מודעות אבל ניגריות, זהו בידור לא רגיל.

הארץ החקלאית הפוריה הזו, שבעבר ייצאה תוצרת חקלאית, ובכלל זה בוטנים. הפכה להיות יבואנית, הזקוקה למזון מבחוץ. מהפך שנגרם בגלל שפע הנפט.

המהפך החל כשמצאו בה נפט בכמויות ובטיב מעולה. וניגריה החלה בתנופת פיתוח לא מבוקרת, הנפט זרם וכל עוד היו מחיריו גבוהים ניגריה חגגה, ולא רק המדינה, במיוחד אלה הקרובים לברזים, שהיו להם סמכויות כלשהן: לחתום, לאשר או למסור עבודות…

הכסף שזרם שינה את אופיה של ניגריה וכלכלתה: מיליונים נטשו את הכפרים ואת החקלאות, כולם רצו ליהנות מהשפע. חלקם הפך לפועלים בענף הדלק המשגשג, בבניה ובעבודות פיתוח גדולות. חלק מהם הפך:  לאספסוף עירוני, פוליטיקאים, סוחרים, רוכלים, גנבים, הולכי בטל, זייפנים ושודדים. אלה האחרונים שמניתי, הפכו למכת מדינה.

אצה להם הדרך ליהנות מהשפע. תהליך זה שנמשך שנים ספורות הפך את הארץ מיצואנית ליבואנית-מזון התלויה בהכנסותיה-מנפט שמחיריו עולים ויורדים במפתיע. מדינה מוכת שחיתות ושטופת פשע.

אנשי עסקים ואחרים בכל העולם מקבלים מדי פעם הצעות מחברות ניגריות דמיוניות, הקיימות רק על נייר-המכתבים ותיבות-הדואר. מוצעות הצעות דמיוניות, שקשה שלא להתפתות להן, ולרווחים העצומים שהן מבטיחות, וכל שנדרש מהנמען: תשלום-קטן לכסוי הוצאות. מוזר שלהצעות אלה, המגיעות תקופתית חדשות לבקרים, לא חסרים הטיפשים התורניים, הנענים להן… עובדה שהן ממשיכות להגיע.

זיוף ערבות-בנקאית, צ'קים ושטרות-כסף, הם מעשה של יום יום, אין שוני בין ערבות-בנקאית אמיתית למזויפת אלא באות אחת, בשם, בפסיק בכתובת, או בפרט פעוט אחר קטן וסמוי מהעין. לכן המסחר נעשה על בסיס מזומנים, בנק לא יכבד צ'ק בנקאי של סניפו בעיר סמוכה, תשלום נעשה במזומנים.

כל עוד היו הכנסות הנפט גבוהות, ניגריה החלה בתנופה בתוכניות-פיתוח עצומות: מערכת כבישים, סכרים, חשמל, תעשייה, אלה הביאו אליה חברות זרות בין לאומיות גדולות, כדי לבצע את התכניות הגרנדיוזיות האלה. לניגריה אצה  הדרך, ובשניה רצתה לדלג הישר מהג'ונגל למחשבים…

כל מי שישב ליד שיבר כלשהו: חברי ממשלה, שרים מושלים, צ'יפים, ופקידים חגגו… הם דרשו את הציוד העדכני המתוחכם ביותר, שהיה גם היקר ביותר, העובדה שאין להם תשתית של בעלי-מקצוע, מדענים, מהנדסים וטכנאים היכולים לייעץ, לתכנן, לתחזק ולהשתמש בציוד החדיש לא הזיזה לאיש דבר. להיפך כשהציוד מתקלקל, מביאים אחר, שגם ממנו גובים שוחד…

על  נהר האבולי נבנה סכר ענק ומספר גנרטורים גדולים להספקת חשמל לצפון ניגריה, רובם לא פעלו בגלל תחזוקה לקויה.

סיפור דומה קרה גם לנו, תחנת-כוח קטנה שנבנתה על ידנו נמסרה לניגרים, ולאחר ימים פסקה לפעול. את חביות שמן-הסיכה שהשארנו מאחרינו מכרו עוד לפני שהפנינו גבנו. את הצופר המתריע על תקלה במערכת, נטרלו, הצפירה הפריעה לשנתם… והצפוי התרחש, לאחר מספר ימים התחנה יצאה מכלל פעולה. על הצעות להתקנת ציוד משוכלל פחות, לא רצו לשמוע, זה פגע בכבוד הלאומי שלהם, ובקומיסיון שהגיע לכיסם..

החגיגה נמשכה עד שמחירי-הנפט ירדו פלאים. משבר זה תפס את ניגריה, כשהיא חייבת סכומי-עתק עבור עבודות-פיתוח וציוד, וחברות זרות שלא שילמו להן תשלום או שנים, התקפלו אחת אחת ועזבו את הארץ, כשהן משאירות אחריהן עבודות בלתי גמורות וציוד.

זה היה המצב כשהגעתי לשם, הניגרים לא שילמו גם לחברתנו מספר תשלומים עבור הכביש שעמד לפני סיומו, ובכל זאת נמשכה בו העבודה עד שיסתיים. החברה שלנו רצתה לקבל את העבודה הגדולה ולא רצתה לדרוש את המגיע, להכות גלים ולעשות רעש…

במצב זה לא ידעתי על מה מבוססת התקווה שנקבל בכלל את 'העבודה הגדולה'. למנהלנו היו קשרים ענפים ונמשכים בניגריה עוד מ'התקופה החקלאית' שלה, טרם התגלה הנפט. הוא וודאי יודע הרבה יותר ממני.

סיפרו שהוא מקובל שם בגלל בוטנים. מעשה שהיה כך היה: הבוטנים היו בעבר היצוא החשוב של ניגריה, קרה שלא היה להם ביקוש. והוא קנה את היבול כולו וייצא אותו, וכנראה גם לא הפסיד. מאז הם חייבים לו, יש לו קשרים עם המי-ומי הניגרי, אצל נשיא המדינה הוא בן-בית ויש לו גישה חופשית אליו, אם כך יתכן שה'עבודה הגדולה' אכן בכיסו, מי יודע?

שוחד
בניגריה אינך זז בלי שוחד ביחוד אם אתה לבן, מעבר דרך אחד ממחסומי הדרכים המרובים, כרוך במתן פעוט  שוחדון: סיגריות, ניירה או חלק ממנה (ניירה=1.7 $) הכל יחסי… הדילמה ביום יום היא גדולה כי מדובר בכסף קטן,

והדילמה היא למי ומתי לתת: למי לתת, למי לסרב וממי להתעלם. למרבית הפלא מתן שוחד בניגריה היא עבירה חמורה הכרוכה בשנות מאסר בכלא ניגרי, שעצם השהיה בו היא העונש הקשה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, לא תענוג גדול. ראיתי את בית-החולים ביולה, ואם כך נראה בית-חולים לא דרוש דמיון רב לתאר איך נראה שם בית-סוהר…

ביולה פרט לזה שבית-החולים מלוכלך עלוב בציודו, הנוהג שם הוא שמשפחת החולה משתכנת בחצר בית-החולים, ומבשלת לו אוכל… בית-חולים ניגרי הוא המקום הבטוח ביותר להידבק בו מאחת המחלות הטרופיות הנפוצות שם.

האבסורד הוא אי-הצדק וחוסר-השוויון המבדיל בין המשחדים ברמות השונות, הנותן שוחד במיליונים כמעט ואינו מסתכן. ואילו הנותן שוחדון קטן יום יומי: במחסום, לשוטר לחייל וכו', מסתכן הרבה פעמים ביום בישיבה בבית סוהר שנים רבות…

פעמים רבות נסעתי ברכב בדרך מיולה ללגוס וחזרה, כ- 3200 ק”מ. באזורים המסוכנים כל 30-40 ק”מ מחסום נגד שודדים, עברתי עשרות מחסומים ובכל אחד אותו סיפור. עוצר אותנו חייל הוא רואה שאינני שודד ו/או שחור, והוא מתחיל לבדוק, להתמהמה, לשאול שאלות מההפטרה, שנינו יודעים במה מדובר. אני יודע שהוא רוצה מתן, לכמה ניירות או חלק מניירה אין ערך רב, ולא בזה העניין. הדילמה היא: האם לתת ולהסתכן, או לא לתת ושוב להסתכן… זהו משחק ניחוש, רולטה-רוסית שהזכיה בה עלולה להיות 3-5 שנים בכלא ניגרי…

שיחק לי מזלי, הצלחתי להסתדר במחסומים, יצרתי קשר מידי עם החיילים, שאלתי אותם משהו, כ'ילדים מגודלים' אפשר היה להגיע אליהם ולהסתדר איתם, אך תמיד היה בכך מתח וסיכון.

לזוג ממכרינו לא היה מזל כזה. הם נעצרו במחסום, אך כדרום אפריקנים גאים היה זה מתחת לכבודם לשחד ניגרי. החיילים התנכלו להם, הוציאו אותם מהרכב כיבו את מיזוג-האוויר ברכב, דבר פעוט לכאורה, אך בניגריה זהו עונש משמים. שם שורר חום של 40-50 מעלות בצל… אם תצמיד ידך לגג רכבך, אתה עשוי להשאיר שם משהו, לפחות את עורך ובתמורה תקבל כוויה.

החיילים לקחו את מפתחות-הרכב, חיפוש במכונית העלה מספר-חפיסות סיגריות ללא תווית-מכס שניקנו רשמית (לא היו אחרות). למזלם היה איתם אחד העובדים הישראליים, שצבר ותק בניגריה וידע לדבר עם החיילים והצליח לרכך אותם ולחסל את התקרית.

בזה לא הסתיים הדבר: אשתו נעקצה על ידי קוקטיל יתושים מגוון, כשהיתה מחוץ לרכב, מצבה החמיר והיתה סכנה לחייה. רק הטיסה לבית-חולים מערבי, הצילה אותה ממוות.

 מקרה זה המחיש לי חשיבות אותו סעיף קטן שבהסכם המזכה אותי לביטוח רפואי והטסה לבית-חולים באירופה.. לאזן את התמונה, שמעתי על מקרה הפוך: עובד גרמני ששילם שוחד, נאשם וישב שנתיים בבית-סוהר. לך תדע עם מי יש לך עסק..

יולה בירת גונגולה
יולה היא כולה עיר של פחונים, פרט למרכזה, שם היו מספר בתים בני 2-3 קומות. יש שם שדה-תעופה קטן וחדש,  בית-חולים, חנות "כלבו" גדולה ללא מצרכים רבים ולפחות קולנוע אחד. לא האמנתי אז, ועד היום אני מסרב להאמין שגרו בה 2 מיליון תושבים בפחונים…

בקרבתה זרם יובלו של נהר הניגר. אזור תעשייה קטנטן ובו כמה מפעלים פשוטים בסיסיים. יובל-גד רצתה שאקים שם מפעל לעמודי-חשמל מבטון, ואשמש נציגה הבלעדי, ואף אישרה זאת בכתב. כנראה שלא כעסו עלי יותר מדי…

פרט לקולנוע שהציג סרטים סיניים הודיים ודומיהם, גם אם רצית לראות סרט כזה, ספק אם היית יוצא משם חי… לא היה ביולה בידור או חיי תרבות לזרים. הטלוויזיה היתה מיועדת לניגרים ובפעמים הבודדות שהצצתי בה, הבנתי למה…

בעיר היו עובדים זרים, ישראלים, פולנים, וכמה אמריקאים. הפגישות והשיחות אתם היו תחליף לחיי-חברה. הבידור היה צפייה בקלטות וסרטים שסיפקה לנו החברה, רובם כחולים ומשעממים למדי, ראית אחד ראית כולם, כל זה על מנת שלא נמות שם משעמום. לקחתי איתי ספר בעיות שחמט כדי שלא אטפס על הקירות.

דב חיכה לי ביולה במתחם החברה, תדרך אותי והסביר לי, שנפלתי לפלנטה אחרת, ופרט לכישורי הטכניים, אני צריך לשכוח כל שידעתי על יחסי עבודה, ונהלים, יחסים ומנהגים ולהבין שכאן הכל שונה לחלוטין… בחודשים הראשונים אני חייב לשבת בחדר-האורחים לראות, ללמוד והעיקר לשתוק ולקלוט כל מה שמתרחש סביבי… כמו שלושת הקופים מניקו, יפן. קבלתי נהג ורכב, ונכנסתי לוילה המרוהטת שהוקצתה לי.

כתחליף לחומה וכלבי שמירה. בכניסה לוילה עמד שומר, מצויד בחץ וקשת גדולה שהגיעה לכתפו, וחגור חרב…

הציגו בפני את יתרת הצוות: טבח, מלצר, ונהג. אמרתי נהג? … נהג שחור בניגריה זו פוליסת 'ביטוח-חיים'. באחת הנסיעות הארוכות שלי ללגוס, עברנו איזו עיירה נידחת בעל כורחי הייתי עד למחזה טרגי, שלא מהעולם הזה משאית דרסה עז, ותושבי המקום הנרגזים התקהלו ושמו מצור על המשאית התקועה במקומה, כשהנהג בתאו מחכה למותו הוודאי… דרמה המזכירה את סיפרו של גרסיה מרקז. a chronicle of a death foretold  ובעל-העז כצפוי דקר את הנהג למות, זה קורה בניגריה גם בגלל תרנגולת…

השומר על ביתנו, היה לוחם גבה קומה משבט הפולאני הגדול: נוודים היושבים מפוזרים בדרום הסהרה.  חשבתי לעצמי, חזרנו ל'ימי רובין-הוד', מה יועיל השומר בקשתו?  יום אחד בחנתי אותו, הצבתי לו מטרה, ווילהלם טל הפולאני פלח אותה כהרף עין…

באחד הימים התגלה בחצרנו נחש ירוק נחמד וקטן  שחמק לו בעשב, כשצבעו מתמזג עם צבע-העשב בהסוואה מושלמת. הקטנציק" הסתתר במזגן, אולי רצה לערוך ביקור בית אצל הדיירים החדשים. השומר גילה וחסל אותו במיומנות. התברר שזו "ממבה ירוקה" שנכישתה קטלנית וגורמת מוות מידי, ושכינויה הציורי המקומי: מאוחר מדי.. too late .

חשבתי לעצמי איך מקטינים את הצוות שלי: הם נמצאים בכל פינה, מתרוצצים תחת רגלי, רבים מדי… התברר לי, שפרט למלצר, אני זקוק לשלישיה: הנהג, הטבח והשומר. במשרד נתנו לי להבין שמעמדו של מנהל נמדד גם לפי גודל הצוות שלרשותו. זה ענין של יוקרה ומעמד.

תפריטנו כלל פירות, דגים, ויאם (שורש קמחי, מזכיר תפוח אדמה גדול) אותו אכלה רק אילנה, היו בנמצא. מצרכי-מכולת אפשר היה להשיג במה שנקרא ביולה כלבו, שמרבית הזמן היה ריק ממצרכים, וכשהגיע משלוח או כמה  היה הכלבו מתמלא רק בהם, נאלצת לאכול מהם עד שאזלו, והגיע משלוח אחר…לפעמים היו רק סרדינים או רק גבינה שוויצרית, לא יותר מכמה סוגי-מצרכים בודדים, מבחר לא היה. בשר, חלב, לחם ורוב מצרכי המכולת הבאנו מג'וש.

כשניגריה היתה מושבה בריטית, ג'וש היתה עיר קיט נעימה וקרירה מאוכלסת בפקידות בריטית. אקלימה נוח יחסית, ובה חנויות ואפילו סניף של "ספינס", שנשאר שם גם לאחר שהבריטים עזבו את ניגריה. לג'וש נסענו אחת לחודש חודשיים, נסיעה של שש שעות לכל כיוון, לקנות בשר חלב ולחם.

מושג "הזמן והמרחק" אינו קיים בניגריה: נהיגה של 3200 ק"מ (6 פעמים אורכה של ישראל…) הלוך-וחזור ללגוס, לישיבה שלעתים ארכה שעה… שתים-עשרה שעות נסיעה הלוך וחזור לג'וש לקנות מצרכי מכולת, שלוש שעות נסיעה מספר פעמים בשבוע כדי לשתות כוס-בירה עם חבר, לשוחח ולהרוג ערב, כל אלה נראים סבירים שם ולא כאן, כמו שאמר אינשטיין הכל יחסי…

נשים
עוד לפני שאילנה הצטרפה אלי, בא אלי הטבח שפוטר אחר כך ומתוך דאגה לבריאותי הציע לי: "אתה רוצה אישה?  לא טוב להישאר לבד. אני יוצא לכפרי, אביא לך אישה צעירה מתאימה, שתעלה לך רק 50-75 ניירות…" הוא הפתיע אותי, לא ציפיתי להצעה כזו. לאחר רגע גברה עלי סקרנותי ולשאלותי קבלתי תשובה: תמורת ניירות מעטות, יביא לי אשה צעירה ונאה שתטפל בי ובכול צרכי. אם ארצה תעזוב ותחזור מיד לכפרה, בלי גט ו/או מזונות. רבנות אין שם, והנשים רבות מספור… הכלל "מרבה נשים מרבה דאגה" אינו חל על ניגריה. זה נוהג מקובל ופתרון לעובדים מחוץ לכפריהם, במרחבי ניגריה העצומה.

אלה קונים להם אישה ומולידים ילדים, חיים אתה עד שהעבודה נגמרת, והנשים חוזרות לכפריהן. האשה וילדיה מאומצים באופן-טבעי וללא בעיות, על ידי הכפר, שכולו חמולה מורחבת… קורה שלאותו פועל נשים וילדים בכול מקום שעבד בו…החמולה וההסדר הזה הם הביטוח-הלאומי וקצבת-ילדים, פתרון סוציאלי נוסח ניגריה.

כשהגיעה אילנה, פיטרה את המלצר והטבח… במקומם קבלנו טבח מקמרון, שהיה גם מלצר. זה הביא איתו את שתי נשותיו, עם שמונת ילדיו מאשתו הצעירה. כל הכבודה גרה בשני חדרים קטנטנים שהיו מיועדים לכך, בחצר מאחורי הוילה שלנו.

כשאשתו הראשונה לא ילדה לו ילדים, טרחה זו והביאה לו צעירה, שהיא עצמה בחרה עבורו, וזו ילדה לו ילדים. היחסים בין הנשים, והתנהגות הילדים היו מופתיים. ממגוריהם ומהחצר לא נשמע קול, לא ריב ולא משחקי ילדים קולניים…

הטבח דיבר צרפתית עם אילנה, וסיפר לה שהועסק בביתו של פקיד צרפתי גבוה, אולי מכאן החינוך, הנימוסים והשקט שהשרה סביבו וחוש-הצדק שנהג בנשותיו ללא אפליה. אשתו הצעירה עמדה שוב ללדת, והיא החלה בהכנות לחזור לכפרה בקמרון וללדת שם בחוג משפחתה. לשם נסעה בלווי "צרתה" האישה הראשונה. אילנה שאלה את המלצר / טבח: למה נוסעת גם השניה, הרי אתה נשאר כאן? תשובתו: אני צריך לנהוג בהן ביושר ובמידה שווה, שמא תתקנא אשה בצרתה…

הדבר המאפיין את נשות ניגריה הן התסרוקות שלהן. אפשר לראותן יושבות שעות תחת עץ-עבות, כשה"ספרית" עומדת וקולעת מאות צמות קטנות, או אוספת ומגלגלת אותו בכמה כדורים, או בשורות שורות בצורות גיאומטריות, הכל עם או בלי חרוזים צבעוניים. כל טיפול כזה אורך שעות. אך הן לא ממהרות לשום מקום, יש להן כל הזמן שבעולם. התסרוקות הרשימו אותי עד כדי כך שהנצחתי את המזכירה במשרדי, בפסל המראה את ראשה ותסרוקתה: כדורים כדורים.

תופעה אחת מעניינת: נשים רבות, עוסקות שם לא רק ברוכלות, או מוכרות בשווקים אלא מנהלות עסקים-גדולים, בשטח זה הם מקדימים אותנו…

שחיתות בגונגולה
לאט לאט התחלתי לקלוט ולהבין מה מתרחש סביבי ביולה. רוב שרי ממשלת גונגולה, ויו"ר הפרלמנט היו אורחינו. כולם רצו משהו, השרים ביקרו אותנו, בדיוק של שעון שוויצרי לפחות פעם בחודש. התברר לי שלא היו אלה ביקורי נמוסין או יחסי ידידות לשם שמים… שמותיהם הופיעו ב"רשימת" השלמונים שלנו, והם באו לגבות את המגיע להם: תשלום חודשי תמורת שימוש במשאית או טרקטור שכאילו הועסקו בכביש שסללנו, במקרה הטוב הטרקטור והמשאית אכן היו קיימים במציאות ועמדו בחצר ביתם כאליבי. לעת מצוא.. גם הם היו זקוקים לכסוי תחת' בעת צרה.

השרים הופיעו עטופי גלימות מפוארות וכובעים גליליים יקרים, מין תרבוש גלילי אופייני לניגריה. מחירה של תלבושת כזו רקומה חוטי-זהב ואבנים יקרות עשויה להגיע לעשרות אלפי דולר.

יום אחד אני יושב בחדר-האורחים, שותק ומקשיב לאחד השרים, כשהמרצדס היקרה שלו חונה בחוץ והוא אומר ברצינות ובלי להניד עפעף: "אנו עניים, אין לנו אוכל להאכיל ילדינו, עזרו לנו"… קבלתי  שוק.

אני חושב לעצמי, הנה שר הדואג לבני עמו המסכנים… עד שקלטתי שהוא מדבר על עצמו, גם הוא היה בין מקבלי השוחד הקבועים, וזו דרכו לרמוז לנו רמז עבה על רצונו בהעלאת שכר…

יו"ר הפרלמנט ביולה, היה גבר נאה, קומתו מעל שני-מטר. שלמד באוקספורד, שם גם התחתן עם אנגליה. אתו יכולנו לנהל שיחות מעניינות על נושאים רבים, פרט לכסף. למרות שהיה מודע לחוליה של ניגריה, ובכלל זה גונגולה, אך מודעות זו לא הפריעה לו  להמשיך ולקבל שלמונים… גם לו הייתה שאיפה להיבחר למושל-המדינה, לא רק לשם-שמים וטובת התושבים. הרי גם הוא תושב, ולמה יגרע חלקו   בעוגה, האם הוא גרוע מרבים אחרים?  ומה עם השוויון?

פרט לפרלמנט המקומי היה גם מושל, שריד השלטון הקולוניאלי הבריטי. לא ברורים לי תפקידיו וחלוקת הסמכויות בינו לפרלמנט המקומי, מה שברור, שגם לו יד-גדולה בצלחת. חלקו בכל מכרז 10%… הקשר עם המושל, שרק אישורו מאפשר מסירת העבודות לזוכים, היה בלעדית בידי דב. היו לו יחסים חסויים עם המושל והחשב ההודי של מדינת גונגולה, ולצורך זה ביקר ביולה לעתים. למושל עשו דרכן מזוודות מלאות כסף, 3-4 מיליון דולר לא היו משהו חריג, ההפך הוא הנכון. עבודות שהיקפן 30-40 מיליון דולר היו עבודות קטנות בניגריה.

המושל, ללא אומר, באדישות וללא ספירה, דחף אותן תחת הספה, וזו הצטרפה לחברותיה המונחות שם  עד לטיול הבא ללונדון…

העבודות היו גדולות בהיקפן, עשרות ומאות מיליוני דולר, מדובר בהחלט בכסף גדול. אך זה לא כל הסיפור, גם המכרזים עצמם היו תפורים. הסכום שהוקצב לעבודה זו או אחרת, היה ידוע מראש למי שהגיש-מכרז… זכור לי מכרז אותו הגשנו. עבדנו על תמחיר שהגיע לפחות מהסכום שהוקצב, לא היתה לנו דרך אחרת וניפחנו את המחירים באחוזים ניכרים, התאמצנו להגיע קרוב לסכום המוקצב אך מתחתיו. אי אפשר היה לנהוג אחרת. אם תגיש הצעת אמת, תקפח את אלה שנתנו לך את העבודה, ושוב לא תקבל מכרזים… מעגל קסמים שלא ניתן לפרצו.

חדר-האורחים ואורחינו, מקבלי השלמונים, היו חלק משיטה שסיפקה לנו מידע המעניק עדיפות לזכיה במכרזים, מידע פנימי שלא יסולא בפז.

השחיתות הזעירה לא פסחה גם עלינו, הישראלים. יום אחד התקלקל רכבי. הנהג נכנס לקנות את החלק הדרוש, ונתן לי את הקבלה, נזכרתי שימים ספורים קודם אישרתי חשבון חלקים ובו מחיר גבוה הרבה יותר לאותו חלק. הרגשתי שעליתי על משהו, על קצה קרחון. התחלתי לחקור ולבדוק מחירי חלקי-חילוף לרכב וציוד מכני-כבד, טבלאות ההשוואה שערכתי הוכיחו שהחברה משלמת מחירים מופקעים מזה שנים…

את החומר בצרוף מכתב לוואי רציתי לשלוח למשרד בג'נבה. חשבתי שמן הראוי להראותו קודם לדב. כשהגיע לביקור הראיתי לו את החומר ולאחר שעיין בו, ביקש להשמיט מספר משפטים ממכתבי. סירבתי ומרגע זה הרגשתי שדרכתי על יבלת נוספת…

מסכות וטיולים
די מהר יצא לי שם של רוכש כלי-נחושת, מסכות ופסלים אפריקאים. ומאותו רגע לא חדלו לבקר אותי סוחרי הסביבה ברדיוס של מאות ק"מ… יולה הייתה תחנת מעבר גם לסוחרי קמרון והסהרה. כך נהניתי משפע הצע ושמי יצא למרחקים. עוד לפני שפתחתי את הדלת, הסוחר המפולפל פרש מרכולתו על הרצפה בהינף-יד, טענותיי שיש לי כבר די והותר, או שיש לי בדיוק אותו פסל או מסיכה, לא הועילו.

גם במזרח מקובל לעמוד על המקח, ולעיתים להוריד שליש או חצי המחיר. בניגריה דרך זו פסולה, מחוסר סבירות … הסוחר הנוקב בסכום של 100 ניירות מצפה לקבל 15-20, אם תרצה או לא, אתה חייב להתמקח כמנהג המקום… המיקוח הוא חלק מהמשחק חלק אהוב על הסוחר שוודאי יתאכזב, אם יקבל רובו של הסכום שדרש בתחילה, ואף ירגיש מרומה, ויצטער שלא דרש יותר… הכל כרגיל, אך שם זה בגדול.

הבאתי איתי ארצה אוסף קטן של מסכות ופסלים עבודת-יד, לא מהסדנאות בלגוס המייצרות לתיירים, ואנו היינו רחוקים 1600 ק"מ מנתיבי התיירות. על אלה שהבאתי אתי, הוספתי פסלים ומסכות משלי, מעשה ידי כתחביבן.

נסענו לקנו, שולטנות מוסלמית גדולה שנעלמה. ציפיתי לראות בה שכיות חמדה, ארמונות וכו' התאכזבתי מאוד. אחרי שעות נסיעה הגענו לעיר לא גדולה, שבתיה חימר… הביאו אותנו לארמון-השולטן, גם הוא עשוי טיט, ותבן חושה… אלא שהוא גבוה וגדול יותר. כל שראינו הייתה במה, מקום ישיבתו של השולטן לשפוט את נתיניו. כיסאו מוגבה כשלוש מדרגות מעל ריצפת האולם. המדריך מדגים לי איך זחלו על גחונם הנשפטים, זוחלים מדלת ימין ויוצאים בזחילה משמאל, ובלי תהליכים מסורבלים, כל אחד יוצא, לשאת בעונשו…

הופתענו למצוא שם מסעדה-סינית מהודרת וחדשה ששמה פגודה, בבנין עשוי לבנים אדמדמות, בנין נאה וחורג במראהו. האוכל היה טעים, אך המסעדה נפתחה בטרם זמן… הרבה שנים יחלפו לפני שזרם תיירים ישטוף את ניגריה, ובכלל זה גם את קנו.

בדרך ביקרנו גם בשמורת ינקרי: שמורת חיות בסביבתן הטבעית: הסתובבו שם חופשי עדרי פילים, קופים ותאו. בכניסה ראיתי בפעם הראשונה בחיי קני טרמיטים שגובהם מעל 3-4 מטר… רוב החיות חוסלו בניגריה ולכן ינקרי, היא תחליף גרוע לקניה.

ניגריה לא הייתה אף פעם ארץ תיָרות, יש שם מספר קטן של מלונות גדולים ומסעדות לאירופאים, אסור לאכול שום דבר בדוכנים, פרט למה שנצלה על האש בנוכחותך. בדוכנים המצויים לאורך הדרכים אפשר למצוא הכל: נחשים, עטלפים, נמלים, כל שרץ שזז, אם זה מה שאתה אוהב. הכלל שם הוא שהכל אכיל…

העבודה היא חיינו
דב היה בנסיעות רוב הזמן ורק לעתים הגיע ליולה. ניהלתי את העבודות הקרבות לסיומן, כשכולנו מצפים לעבודה הגדולה. יום אחד גיליתי שאנו משלמים מחיר מופקע גם עבור מלט, שאותו צרכנו באלפי טונות. קבלתי מספר הצעות לבדיקה, והצלחתי להוריד 20% מהמחיר בלי להתאמץ ולהזיע יתר על המידה. לא ציפיתי לכך, וגם לא קבלתי מלה טובה… ההיפך הוא הנכון, לא יתכן שאיש לא בדק משך שנים מחיר המלט. הבנתי שסתמתי למישהו את קרן השפע שלו, סתמתי את צינור ה- kick-back שניזון ממנו שנים רבות, והמגיע אולי גם עד לג'נבה. והמישהו הזה לא אוהב אותי יותר.

יום אחד מגיע ספק המלט אדמו לחדר האורחים שלנו ביולה אדמו גבר גבוה ונאה, טיפוס מעורב: ממוצא כושי ושמי, מוסלמי לבוש מכף-רגל ועד ראש בלבן בוהק שאין לבן ממנו. הוא קפץ לשיחת נמוסין שגרתית, ולפתע הוא שולף ושואל אותי: "מה מספר חשבון הבנק שלך בחו"ל?

בניגריה זו שאלה מביכה ומסוכנת. זהו אמנם "שקר מוסכם" על כל החברות הזרות בניגריה, שם דמי הכלכלה שקבלנו, נחשבו למשכורת, ורק ממנה משולם מס-ההכנסה לשלטונות ניגריה, ואילו ה"משכורת" האמיתית משולמת בשוויץ… אני שואל את אדמו "לאיזה צורך?" והוא אומר: "אני רוצה להיות ספק המלט שלכם, 'לעבודה הגדולה שקיבלתם'

כולם ידעו שכבר קבלנו אותה, רק לא אני… השבתי לו: "אין בעיה, נוציא מכרז וההצעה הטובה והזולה תזכה, ולך יש סיכוי רב" על כך הוא משיב: "אני בטוח שאזכה, אהיה הזול ביותר, ובכול זאת אני רוצה את מספר החשבון שלך, כל חודש אפקיד בו כמה דולרים, זו דרכנו, גם לי גם לך לא יחסר.. ה"עבודה-הגדולה' שגעה את כולם שידעו שהיא באמתחתנו ואנו איננו רוצים להודות בכך, מחשש עין-הרע"…

צריך לומר משהו גם על ה"עבודה" היומיומית. עד לכשיַרחיב עסקתי בסיום סלילת כביש באורך 80 ק”מ הכולל 16 גשרים מעל נהרות ונחלים, שרבים מהנחלים רחבים מהירקון פי כמה. כשהגעתי הייתה העבודה בשלביה הסופיים.

התפעלתי מהשיטה המהירה של בנית-הגשרים, שיטה תכליתית ויעילה: תבניות-ברזל, שכל אחת מהן, מהווה קטע גשר ומספרן תלוי ברוחב הנהר. מחברים אותן זו לזו בברגים, לאחר שהעמידו אותן על כלונסאות שאורכן תלוי בגובה הגשר ובעומק הנהר, ויוצקים בטון. להקמת גשר כזה דרוש כחודש או פחות מכך…

תבניות הברזל היו בשימוש חוזר בכל הגשרים, והועברו ממקום למקום לפי קצב התקדמות העבודה. שיטה זו דומה בעיקרון לשיטת הטונלים שלא הצלחתי להכניס ארצה לבניית בתים.

בניית גשר או מחלף בארץ, אורכת שנים: תכנון, תבניות, הכל יחודי לאותו גשר, כל גשר מיועד להיות ”יצירת-אמנות לעצמה… כל אחד מתוכנן בנפרד, כל אחד חליפה מחויטת הבולעת זמן ועולה בהתאם. אני כותב קטע זה, ימים ספורים לאחר אסון קריסת הגשר בפתיחת ה”מכביה” ואינני יכול אלא לומר שגשר הוא גשר פונקציונלי קודם לכל, ולא איזה אלתור בשיטת ה”סמוך, הכל יהיה בסדר”. ואם רוצים לשפר וליַפות את הארץ יש בנייני ציבור, אנדרטאות, ככרות, גנים ומקומות רבים אחרים.

בביקורי הרבים בדרך שנבנתה, עברתי קילומטרים רבים בדרכי-עפר דרך הbush- אזור שופע עצים ושיחים לא צפופים. נוף שונה מאד מיערות הגשם הטרופיים של חוף האוקיינוס בדרום הרחוק של ניגריה, שם יורדים אלפי מ”מ גשם בשנה על יערות-עד סבוכים ובלתי-חדירים. דרכם אפשר לעבור רק בדרכים שפרצו בהם. השוני באקלים ובנוף בין הדרום והצפון של ניגריה גדול, זה הבדל שבין אקלים  שולי מדבר סהרה, וביו אקלים טרופי גשום.

פה ושם עברנו ליד קבוצת חושות טיט עגולות. ראיתי את הנשים, כשעל גבן התינוק ה'תורן' שותלות תירס, והגברים הלבושים לבן בוהק, שוכבים שרועים על גבם, ראשם על אבן מתחת לעץ ענף, בוהים לשמים ומדסקסים בענייני דיומא, ובעיקר בפוליטיקה.

הפוליטיקה היא עיסוקם העיקרי, והם יכולים להרשות זאת לעצמם: עצי הפרי גדלים מאליהם: אבוקדו, מנגו, פפיה, קוקוס, אננס ועוד פירות רבים שהשמטתי, מצויים בשפע. התירס גדל לגובה של 3-4 מטר, וכל שצריך הוא לפשוט יד ולקטוף. שמש ומים יש בשפע, ולהפתעתי למדתי שאפילו בצפון ה”מדברי” של ניגריה יורדים יותר גשמים מאשר בצפון ארצנו הקדושה…

מספיק שם לתקוע ענף בקרקע ותוך שנה שנתיים צומח לו עץ ללא טיפול… בנסיעותיי, ראיתי קבוצות רבות של עצי מנגו שקוטר נופם עשרים מטר ועליהם אלפי פירות.

נסעתי לאורך הדרך שהקמנו מתחילתה ועד סופה פעמים רבות, ותמיד תהיתי, לאן מוליכה הדרך? .. ברור קצר העלה שהדרך מוליכה מאי-כלום לאי-שם. השפעתו של הצ’יף המקומי גברה, ורצונו להרשים ולהוכיח לבוחריו שהוא עושה למענם, סללה את הדרך… דרך זו ואחרות, היו אחד הפיתיונות  שכל פוליטיקאי, כל צ’יף מפזר כדי להיבחר. המטרה של כולם היא להיות, אם לא נשיא-המדינה, לפחות מושל  אחת המדינות המתרבות, ורצוי של מדינה מפגרת, כמו גונגולה, שאליה זורמים כספי פיתוח רבים..

למנהל נמל לגוס, שצבר הון-עתק, לפי השמועה 800 מיליון דולר, היה רצון לחזור למכורתו, יולה. ששם שאף להיבחר למושל מדינת-גונגולה. הוא החליט שדי לו להתעסק בכסף-קטן, הגיע הזמן לעלות לליגה הלאומית, לשים יד על השיבר ולעשות כסף גדול.

יום אחד אני עובר בדרך הסמוכה לחוותו החקלאית, ולפני פרושים בשדה, עשרות כלי-רכב מסוגים שונים, שורות-שורות. כך הוא מתכונן לבחירות הקרובות, זה המצע  הפוליטי שלו, וזו תעמולת הבחירות היעילה ביותר. כל אחד מהצ’יפים המקומיים יקבל רכב הולם, לפי חשיבותו ומספר הקולות שבידיו, או הגולגלות שלרשותו, מי מהם יקבל ג’יפ ומי מרצדס…

את כספו עשה בדרך חוקית לכאורה, לך תוכיח שלא. נמל לגוס ידוע במספר הגדול של האניות המחכות שם חודשים רבים לפריקה, הקוץ הוא שעל כל יום שהיה, מעל לקבוע בתקנות, מקבל הבעלים פיצוי. ומה פשוט מלהשיט ללגוס גרוטאה מלאת פסולת ועליה כמה שכבות שקי מלט, ולקבל פיצוי כפול, הן את פיצוי ההשהיה, והן פיצוי על מטען המלט שהתקשה וניזוק בינתיים… מנהל הנמל, ברצותו יעכב את הפריקה וברצותו יזרזנה, על פיו יישק דבר…

כספי הנפט, והפיתוח המואץ שבא בעקבותיו לניגריה, יצרו שכבת עשירים של ממש, ולא סתם דגי-רקק, כמו אלה ששמותיהם מופיעים ברשימת פורבס, שם יחסו למשפחת-קנדי רכוש של 200 מיליון דולר, big deal, הקנדים המפורסמים יכולים להיחשב כקרובים עניים לעשירי ניגריה…

לרבים זכור וודאי ניסיון חטיפתו של שר התחבורה דאקו בממשלת ניגריה הקודמת.  חטיפה מלונדון לניגריה. בניסיון שנכשל היו כמובן מעורבים מספר ישראלים, שהצליחו להכניסו לארגז, בסגנון א-לה לוק ( מרגל לטובת מצרים, שבצורה זו הובא ארצה ). הממשל-החדש בניגריה רצה לשים-ידו על הרכוש שהשר דקו חסך ממשכורתו הצנועה… כשני מיליארד דולר… הוא היה כנראה קמצן לא נורמלי.

כאשר אפשר היה לטוס, הגעתי לשדה התעופה ביולה, ולא פעם פגשתי את העשירים המקומיים חוזרים, מחופשת-לונדון, ונשותיהן מצופות תכשיטים ויהלומים, ועטויות פרוות יקרות. זה בדיוק מה שחסר להן ביולה, שם שורר חום שנע בין 40-50 מעלות בצל… בלונדון רכשו בתים, שם בילו חופשותיהם, לשם שלחו את בניהם ללמוד באוניברסיטאות, ושם שמרו על “עודפי הכסף הקטן” שלהם.

עיסוקי בכביש, ובכל מיני דברים אחרים לא העסיקו אותי יותר מדי. הזמן חלף לו, ואתו סבלנותי, העבודה הגדולה הפכה בינתיים לפטה-מורגנה מתעתעת.

מדי פעם בא מר ג. לניגריה, פוגש אישיות זו או אחרת, יוצא אופטימי, משרה ממנה גם עלינו ואני מתעודד קצת. נכון שקבלתי שכר נאה, אבל לא באתי רק לשם כך, העיסוק היום יומי לא סיפק אותי. התחלתי לחשוב שמספיק ודי לי מניגריה.

יום אחד הודיעו לי שפועלי הכביש שובתים. שביתה בניגריה, איננה מחזה צמחוני או חלבי, ואינה דומה למה שאנו מכירים בארץ כולל השביתות באתא או הפגנות אלימות בכימיקלים, או בעזה ואפילו לא שריפת צמיגים וסגירת-מפעל וכו’.

רצח זרים וניגרים אינו חזון-נפרץ גם בלי שביתה אלימה… בתוקף תפקידי חייב הייתי להחזירם לעבודה, להשקיט את הרוחות, ולסיים את הדרך בכל מחיר. לפני שיצאתי אליהם, קבעתי פגישה עם ראשי המסיתים למשא ומתן. הכניסה למחנה הפועלים היתה מסוכנת: צעקות, נפנוף מאיים בכלי עבודה, כל מילה עלולה להיות הגץ שיצית את הרוחות המשולהבות… ומילתי הראשונה יכולה להיות גם האחרונה.

במחנה התגודדו מאות פועלים סוערים. הרגשתי שחיי בסכנה ממשית. אף פעם לא פחדתי כבפעם זו. ידעתי שאם לא אצליח להרגיע את הרוחות הלוהטות, אהפוך לז”ל…

את הפגישות קיימתי עם כל אחד מהמסיתים, בארבע-עיניים. אין לך ניגרי שאין לו מחיר… הצעתי להם צ’ופר כלשהו, והם יצאו להמון להרגיעו. דיברו אתם בשפתם המקומית, והצליחו להשקיטם ולהחזירם לעבודה, לאחר שעות רבות סוערות ומתוחות.

לאחר ימים מספר, כששככה הסערה והכל חזר לשגרה, פיטרתי את שלושת מנהיגי השביתה, ואלה נאלצו לחזור מיד לכפריהם הרחוקים. בלי כסף, מזון ולינה לא יכלו להתקיים רגע. כעת  הפכו הם להיות המסוכנים ביותר, לאחר שהסיתו ניסו-כוחם והצליחו פעם אחת לארגן שביתה, מי יבטיח שלא ינסו שנית? זו הייתה החוויה המפחידה ביותר, שנקלעתי אליה והפכתי בה לשחקן ראשי… אינני גאה במיוחד, וגם לא מתנצל. על חלקי.

בינתיים פנה אלי צ’יף מכובד בעל קשרים, שרצה להקים אתי חברת-בניה. בניגריה היו חברות רבות כאלה, שותפויות בין זרים וגם ישראלים עם נכבדים ניגריים. החוק-הניגרי מחייב שבכול חברה יהיו רוב המניות בידי ניגרי. חלק מחברות אלה שרד ושגשג, אך ככל שהיחסים יהיו טובים, והשותפות מוצלחת, השותף הזר תמיד מסתכן. גם בגלל השוני הנובע מתרבות שונה, מנהגים אחרים ומנטליות אחרת.

לעולם אין לדעת ממה נפגע ניגרי, ומה יעשה בתגובה. אתה תלוי בגחמתו של שותפך הניגרי, או בהלשנה של מתחרהו, השותף הזר תמיד מהלך על פי התהום. היה שם נוהג שאיש פוליטי, אשת חברה, זונת צמרת, שהיתה להם השפעה. קבלו מכרז על שם חברת-קש שהקימו לצורך זה, ומכרו את ביצוע המכרז עבור האחוז המקובל, ובמחי עט עשו מיליונים.

השיטה הניגרית לא מצאה חן בעיני. מצאתי עצמי במצבים שלא רוויתי מהם נחת, לא השלמתי אתם. ובינתיים חדלתי גם להאמין שהעבודה הגדולה אכן תגיע אי פעם. חשקו בה גם אחרים, שגם להם קשרים ושוחד, ומי יודע מי הוא בר-המזל שיקבלנה?  הערכתי שהיא תחמוק מידינו או שתבוטל או תדחה לימים טובים יותר בגלל מצבה הכלכלי הקשה של ניגריה.

מצבה הכלכלי של ניגריה הלך והדרדר עקב נפילת מחירי הנפט מ- 32-37  ל- 7-12 דולר לחבית, וניגריה לא היתה מסוגלת לשלם את המגיע, אפילו עבור עבודות שהסתיימו מכבר. במצב כזה, תהיה זו שטות, לדעתי, מצידה של ניגריה, לקבל על עצמה התחייבויות-חדשות. הערכתי שהסיכוי לקבלת ה'עבודה-הגדולה' אפסי… בקשתי לסיים את ההסכם שביני לחברה, ובקשה זו הגיעה בזמן המתאים גם עבור מעסיקי. יתכן וגם הם הגיעו למסקנה שעוד לא צדו את הדוב ומוקדם לחלק עורו. גם הם כבר לא היו בטוחים כל כך שאו-טו-טו יקבלו את העבודה בגונגולה לאחר שחלפה שנה וחצי…

סכמתי אתם שאגיע לג’נבה לימים מספר ושם יוסדרו כל עניני. התחלתי בהכנות ודבר ראשון קניתי שני ארגזי-פח אותם שלחתי ארצה עם הפסלים והמסכות שצברתי. יתרת דמי-הכלכלה שקבלתי בניגריה, ושלא הוצאתי אותם כי לא היה מה לקנות שם, הצטברו לסכום מכובד של אלפי ניירות, שאין להן ערך מחוץ לניגריה. החלטתי להמירן לדולרים ובדרך כלשהי להוציאן לחו”ל.

על עסקת חליפין כזו, היו קופצים רבים. הבעיה היתה איך להבחין בדולרים מזויפים שהניגרים כל כך מצטיינים בזיופם… לא פעם עמדתי לסיים עסקת חליפין, וכשמסרו לי חבילת דולרים הנראים על פניהם אמיתיים, גיליתי לאחר-בדיקה, שאינם כשרים. רבים ממכרי נפלו בפח זה, ולכן בחופשתי בארץ, קניתי סורק אלקטרוני המבחין בזיופים.

יום אחד מגיע אלי חלפן ידוע ומוכר, הנחשב לאמין, והוא נותן בידי חבילת שטרות, שלפי מראם אין לפקפק באמינותם, ובכל זאת לפני שאני סוגר עיסקה, החלטתי לבדוק. הבדיקה הראתה שכולם מזויפים… בסופו של דבר, לאחר שניסיונותיהם לסדר אותי לא הצליחו, השגתי דולרים אמיתיים. כעת נותרה לי הבעיה הקטנה והמסוכנת איך להוציאם משם… בשדה התעופה הצלחתי להסיח דעתה של קצינת מכס ניגרית, בשאלות, בפלירט קל ובלשון חלקה, והכסף החליק ועבר את המחסום בשלום…

ב- דצמ’ 1983 קבלתי לידי מכתב מנומס ממעסיקי, המציין שעקב המצב הכספי נאלצת החברה לצמצם בהוצאות ולהיענות לבקשתי וכו’… וכמובן מודים על שירותי הנאמן, ומאחלים לי כל טוב בעתיד…

הרגשתי הקלה רבה. כשנה וחצי, חיכיתי ל'עבודה-הגדולה' זמן מספיק לכל הדעות למימושה, זמן שבו פתרתי בינתיים בעיות-שחמט וקבלתי כתמורה משכורת נכבדה מאוד… עד היום לא ברור לי למה הזדרזו למנות אותי לתפקיד בטרם-עת, תמיד יכלו למצוא במשכורת כזו מישהו לתפקיד זה, בהתראה קצרה, לא רק אני קיים.

עמי ניגריה ושבטיה אינם ראויים לארץ כל כך עשירה. הם ומנהגיהם, והדרך בה הם עובדים ומנהלים עסקים ענינה אותי מאוד, אך לא מצאה חן בעיני. הרגשתי שנפלתי לעולם אחר, לפלנטה שונה ומעניינת שאין לי מה לעשות בה. שני דברים קל מאוד להשיג בניגריה: עושר גדול ומות קל, שניהם מהירים…

שהינו מספר ימים בג’נבה, טיילנו בעיר היפה, וחזרנו ארצה, בלי לדעת מה מחכה לי… שוב אני מתחיל מא'… וזה נשמע כבר כתקליט שחוק.

ג’מייקה
חזרתי ארצה, ולאחר ימים מספר פנו אלי מיובל-גד בהצעה לחזור לעבודה כאילו לא נעדרתי: כאילו ניגריה לא הייתה אלא חלום, ואני לא עזבתי אותם בהתראה של ימים מספר, הם סלחו ומחלו לי. ימים רבים הייתי צריך לספר להם בארץ מסיפורי ניגריה ונפלאותיה.

הפעם מוניתי מיד למנהל-אתר בניה גדול, כך חלפו הימים. בוקר אחד פוגש אותי מנהל המפעל עופר, ושואל  אם אני מוכן לנסוע לג’מייקה, לנהל שם פרויקט בניה גדול. כנראה יצא לי שם של העובד הנודד… למרות שלא עשיתי דבר על מנת לעבוד בחו”ל, אני מודה שגם לא התנגדתי לכך. איחדתי עבודה עם אהבתי לטייל ולראות עולם.

ג’מייקה, טוב שתהיה ג’מייקה, שם עוד לא הייתי… הכרתי אותה רק משיריו של הרי בלפונטה ממוסיקת הרג'אי, ומסרטים ועלוני תיירות וכו’. היא הצטיירה בעיני כאי מקסים, מוקף ים כחול, חופים נהדרים, כשעצי הקוקוס הקרובים לים משפילים קומתם מטה לטבול צמרתם במימיו. ידעתי שהארץ מושכת אליה תיירים, כמו כל האיים-הקריביים, ואכן מצאתיה כפי שדימיַנתי לי.

לאחר שהוסברה לי מהות העבודה, לא הייתה לי סיבה להתנגד. צריכים היינו לבנות כמה מאות-דירות עממיות עבור ממשלת ג’מייקה בעיר קינגסטאון, במספר אתרים, בשיטת בניה זולה ומהירה.

אצטרך להקדים, להיות מספר שבועות בטכסס, שם אראה ואלמד שיטת בניה חדשה, מהירה וזולה, שיטה בה אני אמור להשתמש לבניה בקינגסטון. אני תמיד מוכן לראות וללמוד שיטות בניה חדשות, או כל דבר חדש אחר…

עד כה הכל טוב ויפה. לא ידעתי שמאחורי הקלעים שם באולימפוס בכור, מתנהל קרב איתנים בין יובל-גד ושיכון-עובדים יריבתה החזקה ממנה. הם נאבקים מי יהיה אחראי לפרויקט, מי מהם יבצע את העבודה, מי ימנה את אנשי שלומו בג’מייקה, ומי ירוויח ויצליח, אם אכן העבודה תימסר לו. עבודה שהיא צ’ופר לכל הדעות… כמובן שעניָנו העיקרי של כל יריב הייתה: “לא האגדה אלא הקנידלך…” מי יקטוף את הפירות, לקופתו של מי יפול הרווח הגדול הצפוי והבטוח מעבודה זו. “רווח בטוח מונח בכיס “ רק קטוף ואכול. הרי כך קבעה, בדקה ואישרה משלחת המהנדסים ששהתה בג’מייקה ועשתה שם תחשיב מפורט.

הייתי כבר מודע לשיטות העבודה במפעלים ציבוריים והסתדרותיים. נתקלתי לא פעם בהחלטות לא ענייניות, במנהלים שהתמנו בגלל וותק או פרוטקציה או מרפקים, ומוטב כל אלה גם יחד…

כשהסכמתי לקבל את התפקיד, הבהרתי לעופר שאם אני אחראי לפרויקט יהיה זה בתנאי שאף אחד לא יתערב בניהול ובהחלטותיי. על שאלתי מה יהיו תנאי עבודתי ושכרי, התחמק מתשובה וכל ניסיונותיי לסכם אותם לא העלו פרי.

יום אחד קרא לי לפתע, ואמר שביום ראשון הקרוב, אנו טסים לניו-יורק לסגור ולחתום על ההסכם עם נציגה של ממשלת ג’מייקה, הוא רוצה שאתלווה אליו. ידע שאני דובר אנגלית, ואוכל להיות לו לעזר במשא-ומתן לחתימת ההסכם. מניו-יורק אסע לטכסס כדי לראות וללמוד את שיטת הבניה החדשנית, לפיה תבוצע העבודה, ומשם לעבודה-עצמה, לג’מייקה. מה בוער?…

הכל בדחיפות, כשדברים חשובים נשארו פתוחים. אז עוד לא ידעתי על אותה מלחמת גוג-ומגוג המתנהלת מאחרי-הקלעים. כעבור זמן התברר לי שהסיבה האמיתית לדחיפות נסיעתנו: היא לעשות מחטף, לחתום במהירות על ההסכם ולקבוע עובדה קיימת בשטח… עופר נאלץ לנקוט טקטיקה כזו, כי יחס הכוחות בינו ליריביו משיכון-עובדים, היו לרעתו.

 ביום ראשון אנו טסים, טיסה ארוכה לניו-יורק ושאלת משכורתי, שעדיין לא נקבעה, מנקרת במוחי. בסופו של דבר אינני עובד  לשם שמים, וגם נסיעת טיול נעימה לג’מייקה, איננה תחליף  למשכורת… בטיסה הארוכה הזו רציתי והחלטתי לסגור גם עניין פעוט זה, משכורתי…

העליתי שוב את הנושא, והוא שוב מתפתל ומתחמק מתשובה ישירה, ואומר לי: אל תדאג לא תקופח, תקבל שכר ותנאים כפי שנהוג בכור. לאחר שלחצתיו לפינה “ומה נהוג בכור?” נאלץ לפרט את התנאים והשכר. אני מודיע לו שבתנאים אלה אינני מוכן לעבוד בג’מייקה ושבפחות ממה שקבלתי בניגריה, אינני מוכן לעבוד בחו”ל בכלל.

סוף סוף העליתי אותו בחכתי, הוא מסתקרן ומבקש שאפרט את התנאים והמשכורת שקבלתי בניגריה. לרגע זה צפיתי מראש, כמי שהכיר אותו ואת שיטותיו,  הפתעתי אותו והוצאתי מכיסי את החוזה הניגרי ונתתי לו לעיין בו. הוא נדהם החליף צבע: לא לילד הזה ציפה. לאחר שהתאושש, עופר אומר לי שאינו רשאי לאשר שכר כזה “לא נשמע כדבר הזה בישראל/בכור”, הוא ידבר וינסה לפתור את הבעיה בשובו ארצה, ואם יש לי הצעה אחרת הוא מוכן לעיין בה.

לאחר שעשינו מספר ימים בניו-יורק, כשהאנגלית שלי, ניסיוני במשא-ומתן שענינו בניה, ומגעי עם עורכי-דין והסכמים באו לו לעזר, נחתם ההסכם עם ממשלת ג’מייקה. המשכנו לטכסס, ובפורט-וורט, לנו במלון היאט, שהפתיע אותי בפארו. לאחר ארוחת הערב אני מגיש לו את הצעתי בכתב, שעיקריה: אני מקבל משכורת כנהוג בכור, ורק אם יהיו רווחים מעל להערכה שנעשתה על ידי מהנדסי כור, אקבל שליש מתוספת זו, כל זאת בתנאי שאני מנהל את הפרויקט ללא התערבות. כדרכו בקודש עופר משאיר אותי שוב ללא תשובה, כנראה חשב לעצמו שמאחר ואני כבר כאן, אקבל עלי את דין-התנועה… נשארתי ללמוד את שיטת הבניה הזו, שלא הכרתי קודם לכן. והוא המשיך לג’מייקה ומשם ארצה.

זו הייתה שיטה חצי-טרומית מעניינת ופשוטה שאינה מחייבת ציוד רב וכבד או מפעל. אפשר לבצע אותה באתר עצמו, שיטה המאפשרת בניית שיכונים, ביתני-תעשייה, וילות, בניני-ציבור לסוגיהם, בתנאי שהתכנון נעשה כך שיתאים לעקרונות-השיטה, בהתחשב במגבלותיה המעטות.

בקשתי לבקר באתרים שם בנו בשיטה זו, רציתי לראות במו עיני את המוצר הסופי. סיפרו לי שבנו אלפי יחידות בסעודיה, למרות שמשאת נפשי תמיד הייתה לעלות-לרגל, לחאג’ במכה, ויתרתי מרצוני על נסיעה לשם… במקום זה ראיתי מספר בניני-צבור: כנסיות, בנקים, מועדונים, בתי-ספר. כל בנין היה שונה מחברו ומיוחד לעצמו, כל אחד תוכנן אחרת, התוצאה נראתה מרשימה, יפה וזולה.

עם סגן מנהל המפעל בפורט-וורט התיידדתי והוא השתדל מאוד להסביר לי הכל, ואפשר לי לראות בפועל את תהליך התכנון, העבודה וההרכבה, נתן לי חומר בכתב, ואף הזמין אותי לביתו. התברר שהוא שייך לכת נוצרית המאמינה שהיהודים הם העם הנבחר, והקמת מדינת-ישראל מבשרת את בואו של אחינו ישו, המשיח… שמחתי לאשר שאכן כך הוא, וכי מי אני שלא אסכים איתו, או שאחלוק עליו?

מי כמוני יודע עם מי יש לי עסק, את הישראלים אני מכיר, ואני מסופק אם אני הייתי בוחר בהם… את הספקות שיש לי השארתי בלבי. ביום ראשון שכנע אותי ללכת אתו לכנסיה, שם הופתעתי מקבלת-הפנים החמה שקידמה אותי. וודאי עשה לי יחסי-ציבור 'אמריקאים' והקדים לספר להם שאני מייצג את העם-הנבחר, ובמו ידי הבסתי את אויבי המשיח ישו, והקמתי בעצמי במו ידי את מדינת ישראל, שהיא תנאי מוקדם לחזרתו של ישו אחינו לארץ הקודש… נאלצתי לעלות לבמה ולספר להם על הציונות, מלחמת-העצמאות והקמת-המדינה. קרני הרקיעה שחקים, כששמעו מפי, שלקחתי חלק במלחמה זו, ושירתתי בצבא שנים רבות.

התברר לי שיש מיליוני נוצרים בארה”ב, השותפים לדעה שהקמת המדינה מקדימה את בואו של המשיח… והכל הרי כתוב בכתבי הקודש במדויק, והכל נחזה-מראש ומתגשם לפי הספר… כשסיימתי לענות על שאלות, לחצו את ידי, כאילו אני שליחו של ישו בקהילתם… הרגשתי נבוך, התברר שחלק מהם ביקר בארץ כצליינים, ומארחי מתעתד גם הוא לבקר עוד השנה בישראל.

תוך כדי שיחה למדתי משהו שהפתיע אותי. אצלנו נהוג ומקובל ש'האבא והאמא היהודיים' עושים מעל ומעבר ליכולתם, הכל למען ילדיהם ולעולם אינם פטורים מכך: יחגגו חגיגת בר-מצווה גדולה, חתונה מפוארת, ישתעבדו בחובות לרכישת דירה וכך הלאה… לעומת זאת אצלם, הגויים, זה אחרת. אמו של מארחי הייתה סנטור בסנאט של ארה”ב ופרט לכך גם 'אייל-נפט' בזכות-עצמה ועשירה כקורח. כל שעשתה למען בנה היה לתת לו השכלה, ולאחר שסיים, הודיעה לו שמעתה ואילך הוא חייב לסמוך על עצמו בלבד… שלחה אותו לדרכו, ואחת לשנה לחג-המולד, היא באה לבקר את נכדיה ומביאה להם כמה צעצועים. מאלף לא כך?

אם אני זוכר שיחה זו עד היום, כנראה שהשאירה עלי רושם. עדין לא החלטתי מה רצוי וטוב יותר, להורה ו/או לילדים, וליחסים שבין שניהם, לשתי הגישות יתרונות.

לאחר שבועות אחדים, סיימתי את השתלמותי, חכם יותר טסתי לבירתה של ג’מייקה: קינגסטאון. כבר בנסיעה משדה-התעופה העירה שמתי-לב שחוטי החשמל והטלפון תלויים רפויים ונמוכים מעל הרחובות, בצורה שלא תאפשר תנועת גררים ונגררים עמוסי קירות גבוהים ברחובות-העיר בדרכם לאתרים… תנועה כזו תתאפשר רק אם לפני כל גרר ילכו פועלי המפעל עד לאתר ‘וירימו את חוטי החשמל והטלפון מעמוד לעמוד… הופתעתי מאוד לאחר שנודע לי שעומדים להשתמש בשיטה הטרומית הרגילה כמו זו המוכרת, בה השתמשנו ב-יובל-גד : יסיעו את הקירות, הרצפות ויתר חלקי הבנין, ממפעל מרכזי, לחמשת אתרי הבניה. משום מה התעלמו מבעית חוטי-החשמל והטלפון הרפויים, ולא נתנו לה תשובה.

גם לא העלו על דעתם להשתמש בשיטה שלמדתי בפורט-וורט, אלא בשיטה הטרומית הרגילה, שכבר ביובל-גד נכשלה הוכיחה מגרעותיה… אינני יודע יד מי גברה שם בכור… השתוממתי לשמוע שהמהנדסים שהקדימו וערכו את הסקר, לא ביקרו בפורט-וורט ללמוד או לראות את שיטת הבניה הזו. זו שאלה אחת שעליה עד היום אין לי תשובה: לאיזה צורך נשלחתי ללמוד שיטת בניה בפורט-וורט טכסס?!

בינתיים טלפנתי ארצה מספר פעמים כדי להמריץ את עופר בעניינים שונים, וגם בבעיית משכורתי שנשארה עדיין פתוחה ותלויה באוויר.   התחלתי לעבוד כשמספר בעיות לא נפתרו, נפגשתי עם שר-השיכון בניסיון להתכונן לביצוע בשיטת פורט-וורט, בהנחה שהיא תבָחר בסופו של דבר, בקשתי מהשר להוסיף בכל אתר מגרש-חניה מבטון שלא היה מתוכנן, ובעלותו נתחלק אנו וממשלת ג’מייקה. לאחר משא ומתן קצר קבלתי הסכמת השר. ראיתי בכך הצלחה רבה. חשבתי לנצל את מגרשי החניה האלה יציקה במרכז כל אתר ואתר, בדיוק כפי שהדבר נעשה בפורט-וורט, וכך לא נזדקק לא לגוררים ונגררים להסעת הקירות והרצפות וכו’ דרך רחובות-העיר, וגם לא להקמת מפעל ורכישת ציוד יקר.

 עשיתי כל שיכולתי ליעל ולהוזיל את הבניה. האמנתי והשליתי עצמי שהצעתי תתקבל, כי יש לה הגיון-כלכלי, הצדקה-טכנית ותמריץ לעשות כמיטב יכולתי להרוויח. לא עלה על דעתי שתמריץ היא עדיין מלה גסה בכור…

המלחמה בין יובל-גד ושיכון עובדים לא הסתיימה בהכרעה. כל אחד מהם רצה שהעבודה תימסר לו. בינתיים נודע לי שציוד-יקר כבר נרכש לצורך הפרויקט ללא ידיעתי, ציוד שלדעתי ולשיטתי הוא מיותר. לרבים היה עניין ברכישת ציוד וכל המרבה הרי זה משובח בין אם הוא דרוש או לאו… היה לי ניגוד-אינטרסים מוחלט עם אלה העוסקים ברכישת הציוד: הם קבלו עמלות, ואילו אני הייתי מעונין לקנות רק מה שדרוש ולזכות בשליש-הרווח הצפוי, שמעל התחזית. כשראיתי שנעשים דברים בלי ידיעתי, ושכרי עדיין לא נקבע, החלטתי לחזור ארצה.

עופר הגיע לקינגסטאון, הזמין אותי לארוחת ערב באחד המלונות המפוארים, בחברתו ביליתי סוף שבוע נעים על חוף ים מקסים. אחר שיחות מספר, הודעתי לו שבשיטות אלה אינני מוכן לעבוד. ואני חוזר ארצה. לאחר ימים ספורים אכן חזרתי הביתה.

קו המחשבה לפיהם התנהלו מפעלי ההסתדרות היה מיושן. ראשיתו ההיסטורית בשכר שהשתנה לפי גודל-המשפחה, וכתוצאה מכך קיבל בן-גוריון פחות מהעובד שניקה את משרדו… בלחץ המציאות שונתה השיטה, אך עדיין נלחמו בשכר קבלני, בבונוסים ותגמולים אישיים לעובדים יעילים. המילה תמריץincentive  הייתה עדיין, מלת-גנאי, שלא תיזכר במקומותינו, בכור ומפעליה.

בכור התייחסו למפעלים כמקומות-עבודה שייעודם העסקת-עובדים, וכל המרבה בעובדים ובהוצאות הרי זה משובח כך יגדילו את חוג-התומכים, התלויים בהם והמצביעים עבורם, אין להם צורך להרוויח על מנת להתקיים ואת ההפסדים תמצא כבר דרך לכסות כשיגיעו לשלטון. לא פלא שגם כור עצמה התמוטטה. היום יודעים כולם שמילת הקסם, המנטרה להצלחה, היא תמריץ ייעול וחסכון בהוצאות.

היו לי מספר ימים בהם טיילתי, נפשתי בחוף מונטגו המפורסם, ובאי המקסים הזה, לפני שטסתי ארצה.

 אינני שמח לאידה של יובל-גד ואינני אומר: אמרתי לכם. שמעתי שג’מייקה הייתה פשלה וגרמה להפסדים נכבדים. היחידים שהרוויחו היו כצפוי: הקומיסיונרים רוכשי הציוד, וגם אני שזכיתי בטיול מאלף ומהנה חינם… ובסופו של דבר כצפוי יובל-גד פסקה להתקיים.

סוף פסוק
חזרתי הביתה בספט’ 1983. התגעגעתי למשפחתי ולביתי. הוילה שלנו ברחוב פארן, קרוב לשפת ימה של אשדוד, היתה ריקה וגדולה עלינו, לאחר שילדינו עזבו ופנו לדרכם. במוסך חיכו לי תחביבי וכל כלי-העבודה שלי, ובחניה המתינה סירתי מוכנה להפלגה. חזרתי ובלי סבלנות השתוקקתי גם אני לשוב ולשוט בים.

בתחילה הייתי עסוק בסידורים שונים. רציתי להשתלב בעבודה. פניתי לגורמי בניה שונים, על מנת לעניין אותם בשיטת הבניה שלמדתי בטכסס, שאני משוכנע שהיא מתאימה לארץ וגם רווחית, בינתיים קבלתי עבודה זו ואחרת, וכך התחלתי לחזור לעיסוקי.

התשוקה לים לא נתנה לי מנוח. יום אחד העליתי את סירתי על הנגרר, רתמתי אליו את הטנדר והיידה !! לים. הים היה גבה גלים עד סוער בתחילתו של חורף. זו היתה שעת אחר-צהרים מאוחרת והחוף היה ריק מאדם. תקוותי למצוא איש צוות שני נכזבה. זה לא הרתיע אותי, שהרי לא פעם שטתי לבדי, אלא שהפעם היה הים 'רוגש וגבה-גלים' וגם אני שכחתי קצת את התורה. חלף זמן רב מאז ששטתי לאחרונה…

הורדתי את הסירה הימה ובמאמץ הצלחתי לעבור את משברי-הגלים הקוצפים. כאן עשיתי את השגיאה ששינתה את שארית חיי. במקום להמשיך לשוט ולהיכנס כמה ק”מ לעומק-הים, ורק שם לרפות את המתח ולסדר כל חבל, אביזר וגלגלת במקומם, עשיתי זאת מיד כשצלחתי את המשברים…

רגע צליחת המשברים הוא רגע של משבר, מתח, ולחץ בו אתה חייב לעשות את כל הפעולות, שכרגיל עושים אותן שני אנשי הצוות יחד, בתאום ובמהירות ובמיוחד בים סוער. כל איחור וכל טעות והגל נשבר עליך, מציף אותך, שופך עליך טונות מים ומגלגל אותך ואת קליפת-האגוז שאתה שט בה כאילו הייתם נוצות בסופה…

מיד כשצלחתי את המשברים האגו שלי תפח, הנה עיניכם הרואות לא שכחתי לשוט. כך הרדמתי את חושי והתחלתי להתעסק בסידור אביזרי הסירה כל אחד במקומו, כשעיני נעוצות בקרקעית הסירה. לרגע זה חיכה נפטון שוודאי קצף על חוצפתי והעזתי, ובעוד עיני מרותקות לחבלים סחף אותי הזרם לחוף, לקו המשברים. אני מרגיש ושומע רחש ומרים עיני ורואה מעלי גל בגובה רב-מטרי מתנפץ עלי. היה זה מאוחר מדי ולא היה מה לעשות.

נזרקתי מהסירה, שהתהפכה והתגלגלה מספר פעמים ופגעה בכף רגלי. תורן האלומיניום התכופף כגפרור, ונשבר לקטעים, וחוץ מזה, "מרקיז הכל בסדר…"

הסירה נסחפה לחוף ואחריה גם אני. כף-רגלי התחילה לכאוב ולהתנפח. הצלחתי להעלות את הסירה על הנגרר, להגיע הביתה ולהורידה למקומה.  סדר צריך להיות…

כעת כאבה הרגל על-אמת והתנפחה כבלון. כך התחילו טיפולים. גם הסכרת, שהתגלתה אצלי ב1960- לא שקטה. לאט לאט, מהקל אל הכבד, הגעתי לקטיעת חלק מכף-רגלי, שנים המשכתי בחיי הרגילים יצאתי לביקורים, להצגות ולטיולים. אך לא יכולתי להמשיך בעבודתי בבנין. העליה לקומות הגבוהות במדרגות קשתה עלי.

קצת לפני גיל הפרישה נשבר לי, אחרי ניתוח מעקפים הבנתי את הרמז, שהגיע הזמן שגם אני אנוח, איהנה ואתעסק בתחביבי בשקט. כך הפכתי גמלאי ללא גימלה.

למזלי התעקשתי ובחוזרי ארצה מניגריה הסדרתי את הפנסיה-הגרמנית לאילנה ולי, ורכשתי דירות זולות ששיפצתי אותן להשכרה, והתשואה מאפשרת לנו חיים, ללא דאגות רבות.

את הוילה על חוף ימה של אשדוד, שהפכה גדולה עלינו מכרנו, ובמאי 1989 עברנו לתל-אביב לדירתנו הנוכחית: רחוב אליהו בית-צורי. צפינו שבשנים הקרובות אזדקק לטיפולים רפואיים שונים שקל ונוח יותר לקבלם באזור תל-אביב, שיקול שני היה להתקרב לידידינו ולמשפחתנו וכך להימנע מהנסיעות המרובות לאשדוד וחזרה, שני השיקולים היו נכונים ועמדו במבחן הזמן.

כאן סיימתי קורס פיסול באבני ואני עוסק  בפיסול כתחביב נוסף. למדתי באוניברסיטה הפתוחה, המשכתי להתעניין בבעיות צבא-וביטחון, העסקתי עצמי בלי להשתעמם, כל הזמן, חסר לי זמן…

באחד הימים החלטתי, בין יתר עיסוקי, לאסוף חומר על שירותי בצבא. לצורך זה ראיינתי והקלטתי את מי שהיה מעורב באירועים עליהם אני כותב, ישבתי בארכיון צה”ל, קראתי חומר וספרים הנוגעים לשנים אלה ואספתי מסמכים. תוך כדי כך החלטתי, לספר גם על מה שעבר על אילנה בשואה ועל משפחתי הענפה שנמחתה מעל פני האדמה בפולין ומהם שורשי.

הכתיבה נמשכת ונמשכת, כיוון שאני מבלה הרבה בטיפולים ובתי-חולים.

אין לי טענה לאיש וגם לא לעצמי. ולוא ניתנה לי הזדמנות שניה לא הייתי מבקש לשנות הרבה. נהניתי מכל רגע, מעולם לא השתעממתי, ואני מקווה שגם לא אתם.

פרק ח’ – שורשים
"דע מאין באת ולאן אתה הולך…"

מבוא
לאחר פטירתו של אבי, נשארו אלבומים משפחתיים שרק מיעוטם של המצולמים בו מוכרים לי. רק חלק מהתמונות נותר ברשותי. הרבה שנים לא התעניינתי בהן, הורי לא סיפרו הרבה על משפחתם הענפה בפולין, ופחות מכך על עצמם, ובאף מלה לא הזכירו את השואה, וגורלה של המשפחה ורכושה. הכול כאילו נמחה מעל פני האדמה ללא סימן וזכר.

כשהחלטתי לספר את סיפורי, חשבתי שמן הראוי לספר גם את כל שאצליח לדלות מזיכרוני, ממה ששמעתי סביב שולחננו בחגים, מהמסמכים שנותרו, וגם סיפוריהם של קרובי משפחה ואחרים.

שנים רבות היה ביתנו בארץ מרכזה של משפחתנו. אבי היה הציוני הראשון שעלה ארצה  כציוני מגשים ולא מתוך כורח, והוא גרר אחריו את האחרים. כך ניצל חלק ממשפחתנו. במשך המלחמה שלח אבי חבילות מזון ובגדים לכל מי שאפשר היה להגיע אליו ישירות, או דרך הצלב האדום לפולין ורוסיה. כשאלה הגיעו ארצה סייע להם להתאקלם ולהכות כאן שורש. רבים מהם התארחו בביתנו בימיהם הראשונים בארץ. לכולם עזר בסידוריהם הראשונים, במפגשם עם הממסד והניירת, ומעשיו אלה עומדים לזכותו ושקולים עשרת מונים לעומת מגרעותיו.

אבי אהב לערוך מפגשים משפחתיים בחגים לפי המנהגים והמסורת אותם ידע על בוריים, החגים היו העילה. הדגש הושם על החברותה: השיחה, הסיפורים, הזימרה, השירה, המוסיקה הקלאסית והאופרות שאהב כל כך, ושכמה מאות תקליטים מהם היו מסודרים בויקטורולה  הגדולה שבביתנו (פטיפון רהיט) שיחודו בתמונת: כלב המקשיב לקול אדוניו ובמשפט:
his masters voice פטיפון שצריך היה למתוח את קפיצו בידית, כדי לקיים: בזיעת אפיך תאכל לחם, ותשמע מוסיקה…  כל זה נעלם מהעולם מיד כשהופיע הפטפון החשמלי, שלהפעילו צריך רק לגעת במתג, יחי החיים הקלים…

משיחותי עם קרובי שנותרו בחיים בארץ למדתי הרבה. חבל רק שלא הקדמתי להתעניין במשפחה כאשר מיכאל דודי, אשתו ברונקה והודס ינובר אשתו השניה של סבי חיו בארץ, או בני הדור השני אחריהם: “בני-הדודים” הרבים שלי: הרב פנחס אלי פרידמן. בת אחיו של אבי, מנדז’ה וישינסקי, זאב פרידמן, משפחת פולקביץ ואפילו שמריהו פרידמן בן הזקונים (של סבי) ואחיו למחצה של אבי, שחי בהרצליה שנים מספר והיגר לארה”ב. וגם ממקורביה של המשפחה בוארשה שהגיעו ארצה לביקור והיו יכולים לספר מגוף ראשון, אילו שאלתים בזמן…

את ביקורו המפתיע של משה פל מארה"ב בביתי בצהלה, לא אשכח. מעולם לא ידעתי על קיומו. יום אחד בא לביקור בלי שקבלתי התראה. אני פותח את הדלת והוא נכנס כרוח, וללא-אומר  עושה לו סיור עצמי בבית, ניגש למקרר ופותח אותו, מסתכל בריכוז במה שיש, בו ואומר בטרוניה: “מצבכם טוב משלי” כאילו קבלתי ממנו תרומות כלשהן, או שאני חייב לו משהוא, הייתי המום ומשותק ולא יכולתי לנהל אתו שיחה ולהבין מה לו ולי… ופחות מזה לשאול על המשפחה. ובסיום סקירת המקרר נעלם וחזר למלונו.

אין טעם 'לבכות על חלב שגלש' או להצטער על אילו… גם אני הייתי עסוק בדברים לא פחות חשובים: במלחמות-ישראל ובמלחמת הקיום, בעשייה ולא בכתיבה…

אבי הקפיד לכתוב על כל תמונה משהו המגדיר אותה בזמן, במקום ובמי ומי המופיעים בצילום, ושמר על מסמכים ותעודות. יכולתי לקבוע תאריכים, מקומות וזמנים מדויקים, ולשחזר סביבם את מה ששמעתי, מה שסופר לי, ומה שנותר בזיכרוני משיחות המשפחה סביב השולחן.

אבי היה עיתונאי, פרק נכבד מחייו, ותמיד התחכך בחוגים ספרותיים, הן בוארשה והן בתל-אביב. הוא השאיר אחריו מאמרים כתבות ופואמת שבח נמלצת (לטעמי) על תל-אביב הקטנה. ממנה זכורים לי במטושטש כמה מלות פתיחה: ” תל-אביב הו תל-אביב עיר חולות על שפת הים…”, והמלים חוזרות ומהדהדות מפעם-לפעם במוחי בלווי מנגינה. פואמה שבאחת השבתות, הוזמן להקריאה לפני קהל ב”בית העם”.

כל חיפושי אחרי כתביו ומאמריו העלו חרס, הכל נפל כנראה קורבן למנהג המוחרם (מועד החלפת-דירות) ולדירות הקטנות בתל-אביב בהן חסר בוידם (עליה)… בארכיונים של עיתוני אידיש בפולין ובארה”ב מצויים וודאי מאמריו. אליהם לא יכולתי להגיע.

הקרסנוסטבסקים
תמונה שצדה את עיני, כשעיינתי בתמונות הישנות שנותרו, היתה תמונתו של סבי אברהם הלוי פרידמן: יהודי יפה-תואר ומרשים, חבוש כיפת קטיפה מקומרת לבוש מקטורן משי שחור, גביר בעל הדרת-פנים ומבט-חודר המודע לערכו ומעמדו, בתמונה זו הוא דומה להפליא לאבי. ממנו ירש אבי את גאוותו וחרדתו לכבודו. מעולם לא פגשתי את סבי, נולדתי ארבע שנים לאחר פטירתו.

מאחורי התמונה היה מודבק פתק בלוי, בכתב-ידו המהודר והאופייני של אבי, בו הוא חוזר ששה-שבעה דורות לאבי-המשפחה הצדיק צבי הלוי קראסנאסטאוו, כשמו של מקום מושבה ומוצאה של המשפחה, שם שפירושו האגם הנאה (או האדום).

קרסנוסטאב נמצאת כ- 200 ק”מ דרומית-מזרחית מוארשה. בין לובלין לזמושץ, המוזכרת בספרו של סנקביץ "באש ובחרב" – מספרי ילדותי האהובים. העיר היתה כמבצר איתן השומר על גבולה המזרחי של פולין בפני פלישת הטטרים והרוסים.

בפתק זה מאפיין אבי במשפט קצר את סבי אברהם הלוי פרידמן: 'מחסידי וממקורבי הרבי מרדזימין'. סבי נפטר ב- 1918 בן 76, לפני אביו אשר אנשל קרסנוסטבסקי ושניהם נקברו ליד אוהלו של הרבי מרדזימין, במצבה משותפת ובשמות משפחה שונים… על סבי כתב אבי: ” היה כל ימיו חסיד, ירא-שמים, סוחר-עשיר ומוסיקאי-גדול”.

היה לי תמיד מוזר שיהיו לאב ובנו שמות משפחה שונים. למדתי לא רק שהדבר אפשרי, אלא שבתקופה שעברה וחלפה מהעולם בתקופת שלטון הצארים ברוסיה הדבר היה אפילו רצוי והכרחי. זו היתה סגולה בדוקה להישרדות. השרות בצבא הצאר הרוסי (ופולין בכלל זה (היה סיוטם של היהודים… בתחום-המושב הוטלה על הקהילה מיכסת מתגייסים שנתית לשרות בצבא, שירות שנמשך כעשרים וחמש שנה… אתה נכנס לצבא נער ומשתחרר כבן ארבעים וחמש!! המתגייסים היהודים מפוזרים בכוונה תחילה הרחק במרחבי רוסיה בין הגויים, האחד רחוק מחברו. בתחילה הם עובדים בפרך אצל האיכרים המוז’יקים החשוכים והאדוקים, שעשו הכל להעבירם על דתם, ולהתנקם בהם על צליבתו של ישו… רק אחר כך הם הופכים חיילים בצבא, צבא שאין בו טרמפים, אפטר, חופש, קצין קבילות החיילים וגם לא אמא מודאגת…

זו היתה הגזירה הקשה ביותר שנפלה על היהודים. חלק גדול מהמתגייסים התנצר ונטמע בין הגויים, חלק שכח את מוצאו, ביתו ומשפחתו, ולא חזר אליהם. אלה שחזרו- בני ארבעים וחמש- למקומם לא ידעו מי הם בני משפחותיהם, לא היתה להם שפה משותפת עם היהודים שקיבלו אותם בחשדנות, אלה דיברו אידיש ואלה רוסית. היה להם רק סיכוי קלוש מאד להינשא ולהקים בית ומשפחה.

מגזרה קשה זו היו פטורים הבנים הבכורים בלבד, והיהודים האמידים מצאו להם פטנט ובעזרת 'מזומנים-משומנים' ששיחדו בהם את בעלי השררה, הצליחו לעתים, לתת לבניהם שם משפחה שונה ותיעוד מתאים, וכך הפכו אותם, כל אחד מהם, לבכור הפטור משירות בצבא.

לא תמיד ולא בכל מקום, טוב היה להיולד בן בכור, במצרים למשל, גזרת פרעה היתה: כל בכור היאורה תשליכוהו, וברוסיה בפקודת הצארים ההפך היה נכון: כל בכור פטור משרות… לך ותדע מתי טוב להיולד.

זו היתה תופעה רגילה שלאבות ולבניהם שמות משפחה שונים. וככל שהיו יותר בנים, היו יותר שמות משפחה שונים, כבר בדור שני ושלישי נותק הקשר בין קרובים, ורבים לא הכירו איש את רעהו, וגם לא את קרוביהם.

כשאבי, ב 1939- הקדים ועברת שמו מ-פרידמן ל-יאורי, וחנוך בנו של דודי מיכאל פרידמן, החליף שמו ל שָלו, החל מתנתק הקשר המשפחתי. בנינו ונכדינו לא יכירו האחד את רעהו. גם היום ספק אם אכיר אותם, אילו פגשתי אותם ברחוב.

גורל היתומים העזובים והעניים לא שפר עליהם. הם היו הקורבנות הראשונים שאותם תפסו החוטפים לשרות-בצבא הצאר, ובהם מילאו את המיכסות, ואין פוצה פה ומצפצף.

כך הפך סבי אברהם הלוי קרסנוסטבסקי זמנית לפלדמן ולפרידמן, עד שאבי החליט להתנתק מהגולה ולעברת את שם משפחתו, ועשה זאת ברצון ומתוך התלהבות ציונית ובכך הקדים במספר-שנים את בן-גוריון, שקרא וכפה לעברת שמות משפחה לועזיים.

אבי רצה להשאיר בשמו-העברי זכר לשם אבות-אבותיו: 'קרסנוסטאבסקי', את האגם היפה או האדום הפך ל-יאורי, אגם או יאור מהי נפקא מינא? המים הם העיקר..

אני אסיר-תודה לאבי שלא תרגם שמנו, כמקובל, ל 'איש-שלום' או 'שלו' שמות יפים שאין לי דבר נגדם. אלא  כמי שעשה שנים רבות במלחמה אינני ראוי לשם 'איש-שלום', וגם לא ל 'שלו' כי מי שמכיר אתי יודע שאינני שלו, ונימוק נוסף ה'פרידמנים' הרבים מספור אוהבים שמות אלה, ואני רוצה להיות במיעוט, וקרוי בשם שאינו שכיח…

כך למזלם של המש”קים האנגלים בצבא-הבריטי, ולמזלי שלי, לא היו צריכים להתמודד ולהיאבק מספר-פעמים ביום, ולשבור שיניהם ב: “טוראי יואל קרסנוסטבסקי פתח באש”… עד שהיו מתגברים על שמי, האויב היה מתנדף, והמלחמה היתה מסתימת.

קרסנוירסקי צ’לצ’ינסקי, טולצ’ינסקי, קרסנינסקי וקוניצפולסקי הספיקו לעשות להם בעיות ולשחוק שיניהם, עובדה שבפי כולם תותבות…

וסיבה נוספת מדוע שם זה  חביב עלי: היינו הראשונים שנשאנו שם זה, ושמורה לנו זכות-ראשונים, ועד היום אנו מתי-מעט. אולי זו הסיבה שרבים משבשים אותו: יאירי, אורי, עורי, יערי ואלה שבאו מהונגריה, אפילו: יהורי.

פעם אחת הופתעתי, כשטיילתי להנאתי בגן-החיות הישן בתל-אביב (שהיה במקום בו עומד בנין גן-העיר) לפתע נתקלתי בפסל אבן לא גדול של פר רובץ, ועליו בפירוש כתובת: תרומת י. יאורי … הכתובת הזו גרמה לי בעיות. קשה מאוד היה לשכנע את זוגתי שלא אני הוא אותו תורם אלמוני ששמו כשמי, ובמיוחד חשוד היה השילוב של שמי ותחביב הפיסול, לא יתכן שזה מקרה, וזו ההוכחה הניצחת שזה אכן אני.

על אמו גיטל לבית לנדשאפט כותב אבי באותו פתק שרשם והצמיד לגב תמונתו של סבי: “כל חייה עסקה במעשים טובים ‘והיתה אם להרבה זקוקים”. ומה עם  ילדיה? …

אבי אינו מזכיר שהיתה גם אם לילדים, שש בנות וששה בנים. כידוע זו סגולה בדוקה: בנות תחילה סימן לבנים,   בתנאי שמתמידים במצוות פרו ורבו.

אבי שמעון, שנולד ב1887- היה בן-הזקונים לאמו, אך לא לאביו. משפחה בה שנים עשר ילדים, נחשבת למרובת-ילדים גם בארצנו… על אחת כמה וכמה כשהאישה השניה מוסיפה עליהם משלה עוד כמה.

אבי גם לא הזכיר בפתק, שאימו ניהלה בית. לא בית אלא דומה יותר למפעל או למסעדה שאכלו בו כששים-מאה איש: נזקקים אכלו בבית התמחוי, האברכים שלמדו בבית-המדרש (שבבית) אכלו בו גם הם, ועדיין לא הזכרנו את הילדים, שחלקם נשואים, ולאחדים גם ילדים משלהם…

בחגים התאספה המשפחה סביב השולחן, אכלו זימרו זמירות שרו והתפללו. ניהול בית כזה, אינו דבר של מה בכך… נכון שלעזרתה היו מספר 'מרישקות' (כינוי לעוזרות בית). אך סבי אברהם היה הציר, סביבו חיה והתפרנסה המשפחה הזו.

מעיון בפתק אני למד שסבתי נפטרה בת 53 ב1901-, וסבי אברהם שחזקה עליו מצוות פרו ורבו לא טוב היות האדם לבדו מיהר ונשא אשה שניה בתום אבלו: את הודס-הדסה יאנובר, שנתאלמנה לא מכבר, וגם איתה חי ח”י (18) שנים בכי טוב, כנאמר וחי בהם..

בת 50 ילדה הודס בן-זקונים לסבי בן ה- 60, כל זאת בלי להזדקק ולחכות לנפלאות וחידושי-הרפואה. הודס הביאה לסבי, מן-המוכן, שלוש בנות כנדוניה: זושה, ברונקה ומניה וילדה לו את בן-הזקונים המשותף שמריהו. כך הסתופפו הסתובבו בבית, בתקופות שונות, ששה עשר ילדים ורבים נוספים, שלא למנות את אלה שנפטרו, מסיבות רבות ושונות…

נראה שאבי-סבי אשר-אנשל קרסנוסטבסקי הוא אשר התמקם בוארשה ברחוב פאוויה 69, ואולי 99, בחצר גדולה, ושם, עם בנו: אברהם הלוי פרידמן, בנו בית-קומות שהכיל בית-מדרש, תמחוי, סוכת תמיד, ובשולי החצר, מפעל בשר שלידו אורווה לסוסים ולכרכרה… סבי הגביר העסיק רכב במדים כמנהג הפריצים הפולנים.

מפעל הבשר פרח ושגשג בזכות אדיקותם וקירבתם לרבי מראדזימין. המפעל הפיץ את מוצריו ברחבי רוסיה הגדולה והיה ידוע ומוכר, ומוצריו ה'כשרים למהדרין' היו מבוקשים גם בארה"ב. גם אנחנו בארץ נהנינו ממוצרי המפעל. כל פעם שמי ממשפחתנו הגיע מפולין, וזה קרה לעתים קרובות, ראה חובה לעצמו לגרום לנו הנאה, כפיצוי על שבתנו במדבר, בארץ לא זרועה. אני זוכר את כדי שומן האווז בהם צפו ה'סקוורקס' (מעדני עור-אווז), את שפע הנקניקים המפולפלים נוטפי השומן, ויתר המטעמים שהגיעו לפינו, בזכותם…

כל אלה סגולות בדוקות לדיאטה, לכולסטרול ושאר מרעין-בישין, בעיות אלה עדיין לא הטרידו מנוחתו של איש. הפרידמנים אהבו לאכול, וכנראה שלרובם היתה סכרת. אקלימה החם של ארצנו-הקדושה לא הפריע לאיש לנגוס מהנקניקים גם בשרב ובחמסינים, וללקק שפתיו בהנאה.

סבי קידם וחידש דברים במפעל, וכשחזר מביקור בוינה, הביא אתו חידוש מהפכני, את 'הנקניקיה-הווינאית' שהפכה להיט של אותם ימים. והגיעה גם לארץ לכיכר-מוגרבי עם העלייה ה'יקית'.

באותו פתק, כותב אבי, על סבי: היה “…חסיד, ירא שמים, סוחר-עשיר ומוסיקאי גדול” הכל מובן, אך מה לחסיד ירא שמים ולמוסיקאי גדול? בלי לדעת תווים, חיבר סבי מנגינות שרובן עליזות… ובלי לדעת שקוראים לכך תחביב, וזה הפך עם חלוף השנים, לעיסוקו העיקרי.

לייבוש ייקל, אברך כשרוני שהגיע לוארשה מאי-שם, ללמוד מוסיקה, התגלגל גם הוא לשולחן בית-התמחוי של גיטל סבתי, והוא אותו אברך שכתב תווים למנגינותיו של סבי.

אותו לייבוש לימד, ללא-תמורה גם את דודי מיכאל לנגן בכינור, כשנוכח בכשרונו המוסיקלי, כשנודע הדבר לסבי כעס מאוד, ובכעסו לקח את הכינור שבר אותו וגער בבנו: “ האם רצונך להיות ארחי-פרחי, כלי-זמר צועני המנגן בחתונות? ”

לימים הפך אותו לייבוש לפרופסור מיכאלובסקי. המנצח על התזמורת הסימפונית של וארשה, כל זה קרה אחרי שהתנצר והחליף שמו… הכנר המפורסם הוברמן היה גם הוא מתלמידיו של אותו לייבוש, ומי ישער למה היה מגיע דודי מיכאל אילו התמיד?…

יחסו הדו-ערכי של סבי מפליא, כי לסבי היה היתר נדיר מרבו בראדזימין, להחזיק פסנתר בביתו, ולפרוט עליו כל עת שנחה עליו רוח הקודש, וחס וחלילה לא אותה גויה ששמה מוזה…

שנים רבות אחר-כך כשמיכאל דודי חלה, שאלה אותו טובה בתו “מהו הדבר, המצער אותך הכי-הרבה שלא הצלחת להגשימו בחייך?" ומיכאל השיב בצער “כל חיי רציתי לנגן בכינור”… משפחת פרידמן היתה מוסיקאלית מאוד, ולמרבית הפלא לא יצא ממנה מוסיקאי אחד בעל-שם.

ניגוניו של סבי היו מנגינות עליזות-חסידיות, אך גם פולקות, מזורקות וקרקוביקים… שרנו אותם בכל הזדמנות, בכל מפגש משפחתי, וגם סביב שולחננו בארץ. כך הכרתי רבים מהם. בינתיים הצטברו כרכים מספר מלאי תווי מנגינות סבי, אלא שאלה לא נשתמרו. נותרה רק קלטת אחת שהקליט מזיכרונו חנוך בנו של מיכאל, ואין זה דומה למקור.

גם בוארשה עצמה הייתה למפעל הבשר הצלחה, בשמונה קרנות רחוב היו לו סניפים. מנהג היה בידי סבי: כל בת שנישאה היתה מקבלת ניהול סניף המפעל כנדוניה, לפרנסתה… כשנישאה הודס לסבי, דרשה וקיבלה את הסניף המוצלח ביותר, ברחוב נלבקי, בנימוק שגם לה בנות שהגיעו לפרקן, והיא מחויבת בפרנסתן.

לאחר נישואיו להודס לא הרבה סבי לעסוק בעסקיו, והקדיש כל זמנו למעשים טובים, יראת השם ובעיקר למוסיקה, וסמך יותר ויותר על אשתו אשת-החיל הנמרצת והתקיפה שמצא לו כעזר, לא עבר זמן-רב וזו השתלטה על ביתו ועסקיו. להודס היו דאגות משלה, נותרו לה שתי בנות להשיא, וברונקה הבוגרת שבהן.

כשנישא סבי בשנית, נותרו בביתו רק שני בניו הצעירים: דודי מיכאל בן השבע עשרה, ואבי שמעון בן החמש עשרה. אבי שהיה בחור-ישיבה לא הירבה לשהות בבית אביו. כי בית אביו שוב לא היה ביתה החם של גיטל אמו, בו גדל.

הודס לא היתה להם כאם שניה. למזלו בילה אבי העילוי מנצ’לסק רוב זמנו בישיבה. אביו אברהם רווה ממנו נחת ותלה בו תקוות רבות. קיווה שבן זקוניו העילוי יהיה רב וגדול בתורה…

הודס שרצתה לחזק ולבצר מעמדה וקשריה במשפחת-פרידמן. רצתה להשיא את בתה ברונקה למיכאל, וכך לצוד שני-צפרים ביריה אחת.

קרה שגם בתה הצעירה מניה, התאהבה במיכאל אהבה עזה ויוקדת. והיא חיזרה אחריו נמרצות. לאהבה אין חוקים וסייגים וקופידון משטה באוהבים. ברונקה אחותה הבוגרת ממנה נועדה להיות אשתו של מיכאל.

בבית דתי חסידי-אדוק כבית סבי, לא ייעשה כדבר הזה להשיא את הצעירה על פני הבכירה. כשנקבע סופית מועד הנשואים של ברונקה למיכאל, החלו בהכנות שאין להסתירן מפני מניה.

כנקמה בסבי, לקחה מניה הצעירה הכועסת והמאוכזבת, את כל כרכי-התווים, ובכעסה העלתה אותם באש אהבתה… כך נפלה המוסיקה קורבן לאהבה נכזבת, דרמה פרידמנית…

ב1903- יצא אבי לעזרת נפגעי הפוגרום בקישינב, ועשה שם ימים רבים. פגישה זו עם האנטישמיות-הרצחנית העירה בו תהיות וספקות, שלימים הרחיקו אותו בהדרגה מהדת, אותה ספג מילדותו בבית אביו וסבו, ואותה למד מילדותו בחדר ובישיבה.

כאות הוקרה על פועלו בקישינב, קיבל אבי תמונת גניזת ספרי-התורה המחוללים שנפגעו, ושיר קצר שהוקדש לו כהוקרה על עזרתו, שיר ברוסית שחיברה עבורו בהוקרה, מנהלת המוסד אהרונובה:
לך למסכנים ולמושפלים
במקום בו קשה לחיות
במקום שיש צרות
תהיה שם הראשון
עם כל התקווה
מוקדש ל ש' פרידמן  יולי 1903

אותן שנים היו שנות התעוררות הרעיון-הציוני, משפט דרייפוס, הקונגרס הציוני הראשון בבזל (1897) פרסום סיפרו של תאודור הרצל “מדינת היהודים” (1902) שעוררו פולמוס, ויכוחים, עניין, התעוררות ותקווה לגאולה בכל מקום בו ישבו יהודים.

כשחזר אבי לוארשה, שוב לא היה אותו אברך-עלוי  השקוע רק בעולמה של תורה, בהדרגה הפך לאדם אחר. במוחו חלפו רעיונות על צדק ושוויון ליהודים לעובדים ולאחרים, ומחשבות על הדרך הנכונה לשנות דברים ולהשיג צדק לעם-היהודי.

בבגדי אברך שחורים החל להשתתף בהפגנות נגד המשטר הצארי בוארשה, בהפגנות שהתגברו לאחר שרוסיה נחלה מפלה מחפירה בוולדיווסטוק (1905) מידי הצי הצעיר של יפן הקטנה, שהיתה אז מעצמה בלתי מוכרת.

מפלה מידי יפן הקטנה, פגעה ביוקרתה של האימפריה העצומה רוסיה ושליטה הכל יכול הצאר. בעקבות מפלה זו החלו בדיקות וחקירות. כרגיל התגלו שחיתויות מחדלים וטעויות שהיו שם מימים-ימימה, אך רק אחרי מכה-כזו מאווררים את האורוות, ומנקים את המרתפים.

ברוסיה גברה התסיסה. נשמעו דרישות לשינוי המשטר, לעשיית צדק עם המוני הפועלים והאיכרים וגם ליהודים. קמו מפלגות ותנועות סוציאליסטיות קומוניסטיות, אנרכיסטיות ונהיליסטיות שרחשו גם קודם מתחת לפני השטח. אך כעת התחזקו הרימו ראש, וצצו בכל מקום, ויצאו לרחובות להפגין.

באחת ההפגנות האלה בוארשה, הפגנה שפוזרה ביד-רמה בידי פרשים קוזאקים, רדפו אלה אחרי אבי שלבושו-השחור’ לבוש בחור-ישיבה ‘משך תשומת לבם, וייחד אותו מקהל-המפגינים הרב. בחור-ישיבה בבגדיו השחורים משתתף פעיל בהפגנות לא היה דבר של יום יום. תוך כדי מרדף נורה בברכו. או לפי סברה אחרת נתקל ונפל במדרגות-כנסיה כלשהי, בה ניסה להסתתר. כך או אחרת התוצאה היתה אחת, ברכו נפגעה קשות.

בהסתר הוכנס לעליית-הגג בבית סבי. סבי לא ידע דבר על פעילותו של בנו אברך-הישיבה וחלילה שידע דבר… טיפל בו מיכאל. כשמצב הברך הוטב קצת, הוחלט להבריחו לגרמניה. בית-חולים בוארשה היה מסוכן מדי כי המשטרה הרוסית חיפשה אחרי אותה ציפור מוזרה בשחור, אותו אברך…

אבי הגיע להנובר שם החל לעבוד בחברת-הטלפונים. לאחר שבועיים נאלץ להתאשפז בבית-חולים. למזלו הפך בינתיים לעובד-מדינה וככזה היה פטור מתשלום… בבית-החולים רצו לקטוע את רגלו-הימנית שזו הדרך הרגילה לפתור בעיית נמק. לכך לא הסכים בשום פנים.

אבי שהיה גבר נאה ושרמנטי התחבב על הסגל והרופאים בסיפוריו, בבדיחותיו ובקולו-הערב, והצליח להשפיע עליהם לנסות דרך אחרת. לאחר שהנמק הודבר, קיבעו את ברכו במסמרי פלטינה. חידוש-רפואי באותם הימים. מאז ועד יום מותו צלע.

סיפור אישי דומה מוכר לי היטב, וכדברי השיר: הכל חוזר חביבי… במהדורתו השניה כיכבו שתי רגלי: את רגלי השמאלית שנפגעה על ידי סירתי, רצה יותר מבית-חולים אחד להתכבד ולקטוע. מצוי בידי מכתב מלפני שנים, חתום בידי אחד המומחים הידועים, האומר שאם תוך חודש לא ישתפר מצבה, חייבים לקטוע אותה..

לא אלאה אותכם הרבה, לכך לא הסכמתי, ועד היום אני מתהלך עליה, לאכזבתו הרבה… ולעומת זאת רצה אותו מומחה עצמו, לשפר מצבה של רגלי השניה הימנית, כדבריו: “ניתוח קל ומהיר, שעה שעתיים, והכל בסדר, וגם מצבה של רגלך השמאלית ישתפר, כי לא תצטרך להישען ולהכביד עליה” משכנע, ומי אני שאסרב לשפר… הדברים התגלגלו והתקלקלו תוך כדי ניתוח. ובארבעה-ימים עברתי שלושה ניתוחים, וכתוצאה השארתי שם את רגלי הימנית רק לשם שיפור…

כך קרה שנשארתי עם רגלי שכולם רצו לקטוע ואיבדתי את זו שרצו רק לשפר קצת… מוזר שלאבי ולי בעיות ימניות… אני מתנחם שאין רע בלי טוב, עם הקטיעה, הרסיס שהיה תקוע בברכי-הימנית מאז שנפצעתי באבו-כביר (פבר' 48) והציק לי מדי-פעם איננו עוד, קבלתי לפחות  בונוס כנחמה פורתא…

אבי נשאר שנים מספר בגרמניה המשיך לעבוד בחברת הטלפונים. בערבים המשיך ללמוד בצמא, לרכוש השכלה כללית,  גרמנית, ספרות, מוסיקה ועוד.

יותר לא ניתן היה להסתיר מסבי את שאירע. סבי נפגע מאוד שתקוותו לרב לא תתגשם, ושהעילוי התפקר, ושוב לא יהיה חסיד שילך בדרכיו. קרע עליו קריעה התאבל עליו, התנער-ממנו וניתק איתו את יחסיו. דברים כאלה קורים גם בימינו ובארצנו  עם 'החוזרים בשאלה'.

אני מקדים את המאוחר:
סבי שעדיין לא שכח ולא סלח, לא נכח בחתונת-הורי ולא ראה את אריאל נכדו, עד שמלאו לו שלוש שנים (1918). גם לזאת התרצה רק לאחר שפקד אותו אסון כפול ונורא שראה בו עונש ואות משמים, ומעשה שהיה כך היה:

באחד הימים חלו שני בניו של סבי: יצחק בשחפת, וישעיהו בטיפוס, בני המשפחה הסתירו מחלתם מסבי ככל שיכלו, עד שיום אחד נאלצו לספר לו על מחלתו של ישעיהו. סבי יצא עם זוגתו לבקר ביקור-חולים בבית בנו. הסוסים נרתמו לכרכרה ופניהם לבית ישעיהו בנם. כבר מרחוק ראו מודעות-אבל המכריזות על מותו של בנם.

אותו יום שבתו עגלוני חברה-קדישא, והנותרים שעבדו, ידיהם מלאו עבודה, מהרו לקחת את גופתו של ישעיהו לבית-העלמין. בדרכם לשם, שמעו שגם אחיו יצחק נפטר, מיהרו וסרו לביתו, לאסוף גם את גופתו בדרכם לבית-העלמין…

סבי התפלא מאוד על שהעגלונים לא חכו כדי שהקהל יתאסף ויכבד את זיכרו של בנו, וילווה אותו לבית-העלמין כנהוג. הוא הציע לאשתו למהר ולהגיע לבית-העלמין, לפני קבורת בנו ישעיהו, כדי להספיק לומר עליו קדיש… כשהגיעו לשערי בית-העלמין הנעולים, שאל אותו אלמוני: “מתי תתקיים הלויתו של יצחק?  “ ברגע זה הבין סבי ששכל שני-בניו ביום אחד…

מיד קיבל התקף-לב, חלה וניסה לאבד עצמו-לדעת, מעשה שלא ישמע, לא ייזכר ולא יפקד. מעשה האסור באיסור-חמור לכל, ועל אחת כה וכמה על חסיד אדוק וירא שמים, כסבי.

רק אחרי שקרה האסון,  ראה בו סבי עונש משמים על שנידה את בנו שמעון כלתו ונכדו, והביע רצון לראות את נכדו כלתו ובנו. האסון הגדול הוא שהביא לפיוס והשלמה בינם.

אריאל סיפר שזכורה לו הפגישה-היחידה הזו עם סבא אברהם. סבי ישב בחדרו המלא ספרי-קודש ופסנתר במרכזו… עטור זקן-לבן, קרא אליו את אריאל, שם ידיו על ראשו וברך אותו. פגישה זו עם בנו כלתו ונכדו, אירעה זמן קצר לפני מותו (1918). תקופת הפיוס והחסד  היתה  קצרה.

אשתו הודס המשיכה לנהל את ביתו ועסקיו ביד-רמה, עד שנאלצה לעלות ארצה עם בתה ברונקה וחתנה מיכאל, כשזה עלה ארצה (1924). במחי-יד הפכה משפחת מיכאל מבורגנים הנהנים מסיר-הבשר בוארשה, לרפתנים  במושב הרצליה, שזה עתה קם …

הפרידמנים
בגרמניה למד אבי את השפה והתרבות הגרמנית. גרמניה של תחילת המאה הייתה ליברלית נאורה ומתקדמת, שונה הרבה מפולין שתחת שלטון הצאר. כך יצא אבי מהגיטו-הרוחני שהיה שרוי בו מילדותו, ולמד שיש עולם אחר ושונה, התוודע לדעות ליברליות ומתקדמות ולציונות. הגעגועים למשפחתו הם שהכריעו, ולבסוף החליט להסתכן ולחזור לוארשה, בהנחה שהזמן עשה את שלו, השכיח ומחק זכרן של אותן הפגנות ושוב איננו מבוקש.

בן 19 חזר לוארשה, נער גבר מקסים שהפגיעה בברכו לא הפריעה לו, בשלב זה של חייו, ואולי אף הפכה ליתרון, זו היתה פוליסת ביטוח שלא ישרת בצבאו של הוד-מלכותו הצאר ניקולאי, ולא יזכה להתארח על שולחנו…

רבים רבים היו מוכנים להטיל בעצמם מום קל, זה או אחר, כדי להשתחרר מהשרות בצבא-הרוסי, ורבים אף עשו זאת. בטוח בעצמו התייצב בלשכת-הגיוס בוארשה כשבכיסו המסמכים הרפואיים. בלי להיות מופתע קבל פטור-לצמיתות, וגם תעודה, ספק פספורט ספק תעודת-זהות, המאפשרת לו חופש תנועה ברוסיה.

הקרע בינו לאביו לא אוחה לחלוטין, ואבי החליט לעמוד ברשות-עצמו ולדאוג לפרנסתו. כבחור צעיר החל לסחור בפרוות ושטיחים ברחבי רוסיה. חותמות המשטרה שבתעודת המסע שלו, מעידות שהגיע  למזרח-הרחוק שם רכש את סחורתו. הוא עסק בכך מספר שנים והצליח בעסקיו.

כל אותו זמן לא סלח לו אביו לגמרי, על שתקוותו שבנו יהיה תלמיד חכם, עילוי ורב נכזבה ולא תתגשם, ושמר על מרחק מבנו, שהפך בדרכו לציונות, גם אדום, רחמנא לצלן המנסה לשנות סדרי עולם…

משפחת פרידמן הענפה על בניה נשותיהם ובניהם, ובנותיה בעליהן וילדיהם, לא החרימו ולא ניתקו אתו קשר, הם קיבלו את אבי ברצון. בכל מפגש היה הציר שסביבו התנהלה השיחה, הזמרה, סיפורים ובדיחות ומשחקי-הקלפים. אבי אהב להקריא משלום עליכם ומנדלי מוכר-ספרים וגם לשיר שירים מהפכניים אסורים…

המשפחה הייתה אמידה, והתחלקה לשנים : הבנות שהיו מבוגרות  מהבנים אחיהם קבלו לפרנסתן, ניהול סניף המפעל כנדוניה, ולאחים שהשתדכו שידוך טוב ואמיד בגלל ייחוסה של משפחת פרידמן, וגם הם לא חסרו דבר.

העני המרוד שבהם, היה אנשל, שעוניו התבטא בכך שלא יכול היה להרשות לעצמו להעסיק מרישקה קבועה, אלא רק מפעם-לפעם, מסכן שלבי לבי עליו.

רוב הבנים והבנות המבוגרים היו אדוקים. אחדים מתבוללים-למחצה, ומיעוטם ציונים, כמו אבי שמעון ומיכאל דודי.

בתהליך ארוך ומתמשך הבין אבי שלא תהיה ישועה ליהודים מהסוציאליזם ויתר האיזמים, הוא החליט שאחוות-עמים היא עדיין חזון לאחרית הימים. אז הפך אבי לציוני נלהב והגיע למסקנה שהפתרון המידי והיחידי לבעיית היהודים, היא הקמת מדינה יהודית בפלסטינה.

במפגשי ערבי השבת המשפחתיים סערו הרוחות בביתו של פולקביץ בעלה של רוזה אחות אבי שעלו תמיד לטונים גבוהים. האדוקים חיכו לפקודת רבם ולא רצו לדחוק את הקץ, ולהקדים את הגאולה, ובעיקר הסכימו לחכות למשיח, שיעשה עבורם את המלאכה, ויגאל אותם בלי שיתאמצו יתר על המידה…

לאחרים פשוט היה טוב בפולין, ישבו על סיר-הבשר, תרתי משמע. לא ראו ולא שמעו, התעלמו מהאנטישמיות, מהפרעות והפגיעות בכבודם. שאלתם התמידית הייתה “ומה נאכל שם בפלסטינה, ציגלה בובקס?” (גללי עזים). בעל הבית פולקביץ צנן והרגיע את הרוחות, וכעבור שנים מצא עצמו פרדסן בהרצליה. בזכותם, או לחובתם פגשתי את אילנה אשתי.

בשנים אלה הכיר אבי את העלמה עליזה (פרדל) קובלסקי, בת למשפחת תעשיינים עשירה, שחזרה לא מכבר מלימודיה בפריס, שם היתה קרובה לחוגי אקדמאים ואמנים ובעלת דעות שמאליות.

הקובלסקים
מוצאה של משפחת סבי מנחם-מנדל קובלסקי מוויליצקה, שבגליציה. וויליצקה ידועה במכרות-המלח שלה, המערות-הארמונות התת-קרקעיים, שהם אתר תיירות ידוע.

גליציה היתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. והיהודים שהושפעו מתרבות זו, היו נאורים-יותר ופחות אדוקים בדתם. הם התענינו בפוליטיקה ובתרבות הכללית והיו פתוחים יותר לציונות.

לאמי היו שני אחים משה ועזריאל ואחות צעירה חנה. משה הבכור היה הבליין ונער-השעשועים של המשפחה, עזריאל-אדם נשוי עם ילדים, רציני שתקן ושקדן. שעזר לסבי כיד-ימינו, בעסקיו המסועפים. דודתי חנה וינטראוב זכורה לי מסיפוריה של אמי שהיתה קשורה אליה מאוד, כאחות בכירה לאחותה הצעירה, גם היא עבדה בעסקיו של סבי. המשפחה התרכזה וגרה ברחוב פאוויה 3 בשלוש דירות. רק עזריאל ומשפחתו גרו ברחוב לשנו.

לסבי היה מפעל גדול ללבנים שרופות במילוסנה, מפעל נייר למחברות, ספרי ופנקסי חשבונות ברחוב נלבקי 17 שנוסד ב1886- ומפעל לבורסקאות אי-שם. במסמכים שבידי, מוגדר עיסוקם, של סבי ושל בניו ובתו: כתעשיינים אך סבי עסק גם ואולי בעיקר בבנקאות-פרטית: ניכיון שטרות והלוואות. השמועה שהתהלכה אמרה שהיה מעשירי העיר…, אולי כן ואולי יתכן… העובדות מאשרות שהיה לכל הפחות גביר.

בניגוד לסבי אברהם הלוי פרידמן, היה סבי מנחם-מנדל אדם זהיר ומחושב שלא הפגין עושרו כלפי חוץ, והסתדר יפה גם ללא כרכרה. כל חייו שאף להיטמע בציבור ובסביבה ולא להזדקר מעליהם, אולי מחשש עין-הרע, אולי מחשש מס-ההכנסה, ויתכן שהיה מטבעו אדם צנוע …

אמי שלמדה בגימנסיה-רוסית היתה תלמידה שסיימה לימודי בגרות בהצטיינות וקבלה מדלית-זהב ותעודת-בגרות בגודל מפת ארץ-ישראל השלמה, כהוקרה. שנה לאחר מכן (1909) התקבלה כתלמידה בסורבון שאחד ממרציה ומוריה היה פרופסור אנרי ברגסון המפורסם. אותו הזכירה ועליו ספרה מדי פעם. בפריז קיבלה אותה בזרועות פתוחות קרובתה הצייֶרת חנה, בתו של הרב הידוע יהודה לייב קובלסקי, שקרבה אותה לחוגי-האמנות והספרות בפריז.

סבי היה אדם דתי-נאור ופתוח. לפתיחות זו היה גם ביטוי ממשי: אמי למדה בסורבון בהסכמתו, בתמיכתו ובעידודו. היחסים בין סבי ואמי היו קרובים, מלאי-אהבה, הערכה, הוקרה הדדית ודאגה.

את מספר המקרים שנערה מבית-דתי הורשתה לנסוע לבדה ללמוד בפריז, אפשר היה למנות על אצבעות יד אחת… בימינו כמובן אין בכך רבותא, וזה לא מי יודע מה, ואיש לא יקדיש לכך תמיהה או מחשבה, משהו השתנה בתשעים השנים שחלפו…

לפני סיום לימודיה, התחילו לנשב רוחות-מלחמה, אירופה עמדה לפני מלחמת העולם-הראשונה, עסקיו של סבי נפגעו קצת. אמי הפסיקה את לימודיה לפני סיומם, בניגוד לרצונו של סבי, כדי שלא להכביד עליו, וחזרה הביתה לוארשה. היה זה קורבן גדול, שעליו הצטערה צער רב כל חייה, אך כך רצה הגורל.

אלמלא חזרה הביתה, וודאי לא היתה פוגשת באבי ונישאת לו, והכול היה קורה אחרת. ברור שאני לא הייתי בא לאוויר-העולם, ומישהו אחר היה מספר לכם סיפור-אחר, אולי מעניין יותר.

בפריז היה לאמי מחזר נלהב שלמד שם משפטים, ורצה להינשא לה. דרכיהם נפרדו כשחזרה הביתה לוארשה, בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה, המחזר אחר את הרכבת. וכשהגיע לאחר זמן לוארשה, אמי היתה כבר נשואה לאבי.

גם השלמתו של סבי עם הגירתה של בתו האהובה ונכדיו לפלסטינה, ארץ נידחת ושוממה, עומדת לזכותו. לא רק זאת, אלא שהוא עצמו הגיע ארצה, בשנת 1925 לביקור משפחתי. להשקיע-בארץ כסף ולרכוש-נכסים. על ציונותם של סבי קובלסקי ואבי, השפיע ללא ספק, אחיינו, המפורסם של סבי: הרב יהודה לייב קובלסקי, רבה של העיר וולוצלבק, דמות מרתקת החורגת מסביבתה וזמנה.

לא הצלחתי לקבוע מה הייתה קרבתו המדויקת של הרב קובלסקי לסבי.  נכדו יצחק נפחא לא ידע מאומה על סבי, וקרבתו של אביו לסבי. אני מניח שפער הדורות ומרחק-המגורים הוא הסיבה. להערכתי היו אחיָנים.

לפני נמצאת תמונתו של הרב יהודה לייב קובלסקי עם הקדשה לאבי: ” למזכרת השעות שבילית בביתי, מאת שארך יהודה לייב, לשארי החביב מר שמעון פרידמן ”.  רק באמצעות קירבה משפחתית זו יכול היה אבי, שנשא את בתו של מנחם-מנדל קובלסקי, להפוך בן-בית בביתו של הרב קובלסקי, ולהפוך לשארו החביב להתיידד אתו ולהיות מושפע ממנו, וכך להפוך גם הוא לציוני נלהב ולעלות ארצה…

אמי, כבת למשפחת קובלסקי, היתה חברתה מנוער של הציֶרת חנה, בתו הצעירה של הרב קובלסקי. בפריז היו שתיהן בחבורה אחת של אמנים וציירים, ובוארשה רשמה חנה רישום של אריאל בן-השלוש בשנתו, ואף נתנה לאמי במתנה את הפורטרט העצמי שלה, הנמצא עד היום במשפחתנו. מה שמוכיח קרבה-משפחתית.

הרב קובלסקי היה נצר חמישי לשושלת-רבנים שכיהנה בעיר גרבוב, תלמיד חכם גאון ועילוי. בהמלצתו וסיועו של הסופר נחום סוקולוב התמנה כרבה של וולוצלבק, בה כיהן עד יום מותו.

סיפרו של הרצל "מדינת-היהודים” השפיע על הרב, והפך אותו בתחילה ל'חובב-ציון' ואחר-כך לציוני ידידו ומעריצו של הרצל. בקונגרס השישי הצביע נגד תכנית אוגנדה. ובביתו הנהיג את העברית כשפת דיבור והיה ציוני דתי נלהב שהאמין, אמר והכריז: “הציונות היא האמת ביהדות…” והכריז: “אנכי לציון ולבי לציון”. וכשגל פוגרומים שטף את רוסיה, ארגן אישית הגנה עצמית יהודית ולא הסס לקרוא לשמאל הסוציאליסטי היהודי החילוני להצטרף אליו.

בעירו וולצלבק הקים ישיבה וגימנסיה עברית ובשתיהן היה בהנהלה. הוא תמך בלימודי דת ובהשכלה, ובעצמו היה בעל השכלה-כללית רחבה. ידע מספר שפות על בורין. הרב קובלסקי היה, עם הרב ריינס, ממייסדי המזרחי וכיהן כנשיא המזרחי   בפולין.

ב1922- כהן כסנטור, בסנאט הפולני הראשון, לאחר שפולין קיבלה עצמאותה. כשעמדו לבחור את פרופסור גבריאל נארוטביץ הליברלי כנשיאה הראשון של פולין בקולות הסוציאליסטים והמיעוטים, התחוללה סערה עזה מצד האנדקים הלאומנים המתנגדים לבחירתו של נארוטביץ. אלה חסמו את הדרך לסנאט, הכו ופצעו את הרב-הסנטור קובלסקי ותומכים אחרים, וניסו לחסום דרכו להצבעה. הרב המשיך דרכו בזקיפות קומה ואמר: אני מאלה ההולכים קדימה ואינם נסוגים לאחור… נארוטוביץ שנבחר, כיהן 8 ימים ונרצח בידי לאומני פולני…

בית-הרב היה פתוח, וסופרים עבריים: דוד פרישמן, נחום סוקולוב י.ל. פרץ היו ידידיו והירבו לבקר בו. שלום-אש היה שם בן בית. אבי הכיר את כולם והסתופף בחברתם. גם דוד גרין (בן-גוריון) בדרכו ארצה סר מדרכו כדי לבקר בבית הרב לשוחח איתו, ואף בילה בעיר מספר שעות במעצר…

אבי שבגלגולו הפך מבחור ישיבה לסוציאליסט, הושפע מהרב קובלסקי והפך גם הוא לציוני נלהב.

גורלה של משפחת הרב-קובלסקי לא שפר עליה והיא דוגמה למה שקרה למשפחות יהודיות בתקופה הסוערת הזו, לרב היו ארבעה בנים וחמש בנות. בנו השני הפך קומוניסט, וכעוזרו של טרוצקי הוצא להורג על ידי סטלין. בנו השלישי חיים למד בישיבות בפולין, ואביו יעד אותו לרבנות, אך חיים רצה להיות חלוץ בארץ ואכן עלה ארצה, סיים את ביה”ס “עזרא” והקים בארץ משפחה, וגם את המכון הראשון ללימודי מסחר וכלכלה בירושלים. ואחרי שנים רבות וקשות הפך ליקיר-ירושלים. בנו יצחק שלח לי לבקשתי חומר על סבו יהודה-לייב, ותודתי נתונה לו.

המשפחה בארץ עיברתה שמה ל- נפחא (נפח=קובל). בן ובת עלו ארצה כחלוצים ואלה ניצלו והקימו כאן משפחות. גורלם של יתר ילדיו לא ידוע לי.

כשביקר הרב קובלסקי (1921) בארץ התפעם והתפעל מכל מה שראו עיניו, והתלהב מהחלוצים הבונים את הארץ בזיעת אפם.

נחום סוקולוב נסה לשכנעו להציג מועמדותו למשרת הרב-הראשי בפלסטינה, את סירובו נימק בכך שאינו רוצה לפגוע בפרנסת המועמד האחר, שזה עתה ברח מרוסיה, ואין לו עדיין פרנסה…

מוקדם יותר הוצעה לו משרת הרב הראשי במוסקבה. השלטון הצארי סרב לתת רשיון-מגורים במוסקבה לילדיו הבוגרים, מאחר שלא הסכים לכך, סרב להצעה.

המאורעות שפרצו בארץ בביקורו, ציערו ודיכאו את רוחו הוא ייחס זאת למספר הקטן של היהודים בארץ. וכתוכחה האשים את העם-היהודי ובמיוחד את רבני אגודת-ישראל המתנגדים על שלא עודדו וניצלו את ההזדמנות ההיסטורית של “הצהרת בלפור” ועלו בהמוניהם ארצה. בכך, לדעתו, היינו מהווים רוב בארץ, ומונעים את הפרעות שפרצו בארץ, ואולי משנים לטובה את מהלך ההיסטוריה, וכל מה שקרה מאז ועד עתה.

ב1925- נבחר לייצג את חבריו הצירים והסנטורים היהודים בפולין בטכס פתיחתה של האוניברסיטה-העברית בירושלים. היה בידו כרטיס הפלגה מקונסטנצה לארץ חלומותיו אך אליה לא הגיע. כל חייו ידע חולי. חייו הסוערים, מלחמתו למען ציון ברבנים החרדים ובאגודה התישה כוחותיו ומדי פעם חלה, הפעם חלה ולא קם עוד ממיטתו. נפטר בבית-חולים בברסלאו בן 62.

בביתי, מעודי לא ידעתי ולא שמעתי דבר על הרב יהודה לייב קובלסקי. כשראיתי את תמונתו באלבום המשפחתי לא ידעתי מיהו ומה תמונתו עושה שם. כששאלתי כל שאמרו לי הורי היה: זהו הרב קובלסקי…ולא הוסיפו. התמונה באלבום, ממנה התחלתי, היתה קצה-החוט. בעבודת בילוש מרתקת למדתי עליו, ועל הקשר המשפחתי של הרב קובלסקי עם סבי אמי ואבי. דמות מרתקת רב-:צדדית: רב, ציוני, וסנטור בסיים הפולני, ממייסדי ה” מזרחי ”, אדם דתי משכיל ונאור כאחד, הלוואי שהיינו זוכים לרבים כמוהו.

הורי
בשבע השנים מאז שאבי חזר לוארשה ועד לנישואיו לאמי, עברו עליו תהפוכות רבות: הפך ציוני, החליף את עיסוקיו: מתלמיד ישיבה, עובד חברת הטלפונים בגרמניה, סוחר שטיחים ופרוות ברחבי רוסיה, עיתונאי ועד לבעל מפעל לייצור-מיטות מתכת, ועוד ידו נטויה…

בכל עיסוקיו נשאר אדם משכיל ותרבותי, איש-חברה מבריק, גבר נאה ורווק מבוקש. בתקופה זו חיזר אבי אחרי אסתר -בת אחותו הבכירה חנה רייזל- הבדל הגיל שבינו לבין אחותו) מעל עשרים וחמש שנים ) גרם לכך שהיו כל כך שונים באמונתם באורח-חייהם ובהתנהגותם. עד שהדבר היחיד שקשר בינם, היתה היותם אח ואחות. הם חיו בשני עולמות שונים לחלוטין. אחותו האדוקה התנגדה לנישואיו לבתה (אמה של אילנה, אשתי) כי ראתה באחיה הצעיר, פוחז,  טיפוס מרחף, איש של לופטגשעפטן : עסקי-רוח וגרוע מכל: כמי שהתפקר ויצא לתרבות רעה…

גם אסתר בתה הרצינית, לא התרשמה מקסם הליכותיו זוהרו וברקו של אבי. דעתה היתה כדעת אמה, פרט לעניין ההתפקרות שלא היה חשוב בעיניה. גם היא הפכה, למורת רוחם של הוריה, לחילונית מובהקת ולמדה רפואת שיניים בניגוד גמור לרצון הוריה, שרצו לחתן אותה עם למדן, ושתקים בית ומשפחה כמקובל…

אבי נפגע מההתנגדות והסרוב הכפול, וזו כנראה סיבה לא מודעת להתנגדות אבי לחתונתי עם אילנה, שנים רבות רבות לאחר מכן. אבי היה מודע לכך שכשרונותיו וקסמו טמונים בשטח החברתי והספרותי יותר מאשר בשטח המעשי. וחיפש לו בסיס איתן ותומך, ושאף להינשא למשפחה-אמידה ומבוססת שתתמוך בו בעת הצורך. עמוק בלבו ידע שאינו איש מעשה וגם אינו מאלה היציבים הדבקים בעיסוקם ויהי מה.

דרכם של פרדל קובלסקי ושמעון פרידמן הצטלבו בוארשה. אמי שנפרדה ממחזרה הפריזאי, הוקסמה מאבי, ממראהו, מתרבותו, הליכותיו והצלחתו בחברה. מסונוורת מאלה התעלמה מחסרונותיו האחרים… אמי שהיתה אשה נאה, רצינית משכילה ומתקדמת, נראתה לאבי  בת-זוג מתאימה וראויה, וביחוד שגם משפחתה ענתה על פיותיו של אבי. הם נישאו נישואין חפוזים משהו (1921) היו אלה נשואי נוחות, קסם וגם אהבה. אהבה שנשחקה עם השנים ועם הקשיים ותהפוכות הזמן שעברו על שניהם.

סבי מנחם-מנדל קובלסקי לא התלהב מחתנו. גם הוא ראה בו טיפוס לא יציב ולא מתמיד. סבי לא האמין שאבי יוכל לפרנס כראוי את בתו-האהובה ומשפחתה, למרות זאת העריך את כשרונותיו, חינו וקסמו של אבי, ולא התנגד לנישואין. הוא השלים עם המחשבה שתמיד יצטרך להיות ברקע, כדי לתמוך בשעת הצורך בבתו ומשפחתה. אותה שנה נולד אריאל אחי הבכור.

כל משפחה יהודית עשירה ומבוססת שואפת להשלים מעמדה, בכל השטחים. כך רצה סבי האחד אברהם הלוי פרידמן, בעל מפעל משגשג, שבנו יהיה רב,  ואילו סבי האחר מנחם מנדל קובלסקי התעשיין השלים עם נשואי בתו לאבי, איש של לופטגעשפטן סופרים ספרות ועסקנות.

אבי הפך כתב לעיתונים בלבוב וניו-יורק, ולעתים ל'היינט' בוארשה. ב1918- הגיע לפלסטינה לסקר את הנחת אבן-הפינה לאוניברסיטה-העברית בירושלים. צילום מוגדל מטכס זה, בו נראה לורד בלפור נואם, תלה שנים רבות בביתנו, עד שנעלם. בצד הבמה בולט אבי העומד, על רקעה הכהה.

כנראה שביקור זה והמפגש עם הישוב הקטנטן בארץ (פחות מ100,000- נפש) שזה עתה השתחרר מעול שלטון טורקי מושחת ועבר לשלטון-בריטי נאור שהתחייב זה עתה, בהצהרת בלפור, להקים בית-לאומי ליהודים בפלסטינה, עורר תקוות צפיות והתלהבות בישוב ובגולה היהודית.

כולם שמעו כבר פעמי משיח וראשית-הגאולה. הישוב תסס מרוב פעילות ותקווה, אווירה זו הרשימה והגבירה את רצונו של אבי לעלות-ארצה ולקחת חלק פעיל במתהווה כאן.

הרעיונות לעלות ארצה, שהבשילו מזמן, במוחו של אבי, שכנעו רק את אחיו מיכאל, ופחות את פולקביץ גיסו. בני המשפחה הנותרים לעגו להם. כשחזר לפולין היה אבי נחוש-בדעתו לעלות, אך בינתיים המשיך בעבודתו כעיתונאי.

כדי להרשים את חותנו, להוכיח כי גם הוא יכול, הפך לתעשיין לרגע. פתח מפעל מצליח למיטות-מתכת, שהעבירו לפלסטינה כשעלה, אלא שבפלסטינה מיהר למכור אותו וחזר להתעסק בעסקי-רוח שונים שענינו ומשכו אותו יותר.

מדי פעם חזר וניסה להיות איש מעשה, ומדי פעם עסק בכל מיני פטנטים ורעיונות-מסופקים שהוצעו לו: מכשיר-ביתי לגלגול טבק-לסיגריות, או ריסוס-חלקי של נורות-חשמל בצבע לבן, כדי לרכז ולהגביר אורן בכיוון הדרוש… ועוד רעיונות מסוג זה, שסיכוין להצלחה מסחרית מפוקפקות.

כשרונותיו של אבי היו מבטיחים לו הצלחה בכל תחום שהיה בוחר לעסוק בו, אילו היה ניחן גם בנחישות  והתמדה ובכך לא הצטיין… דווקא ריבוי האפשרויות שעמדו לפניו וחוסר היכולת להתמקד, באחת מהן היה בעוכריו. בד בבד עם עבודתו העיתונאית, ניהל עבור סבי, את מפעל הלבנים-השרופות שבמילוסנה, בפרברי וארשה.

השנים חלפו להן בנחת. לאחר מלחמת העולם-הראשונה קבלה פולין את עצמאותה, השתחררה מעולה של רוסיה והפכה לרפובליקה. הציונים לא ראו בעצמאות-פולין פתרון לבעיות יהודיה. הויכוחים המשפחתיים בעד ונגד עליה נמשכו, אלא שעתה לכל צד נוספו נימוקים לחיזוק-דעתו. ביקורו של אבי בארץ ומראה עיניו חיזק את החלטתו לעלות ארצה.

לעומת זאת, עצמאות פולין והתקוות שתלו בה, חיזקה דעתם ואשליותיהם של אלה שטוב להם להמשיך לשבת על סיר-הבשר, וגם את דעתם של אלה שחיכו לבוא המשיח, ולא רצו לדחוק את הקץ ולהתאמץ…

אבי ודודי מיכאל החליטו לשים קץ לויכוחים, לעשות מעשה ולעלות ארצה. ברונקה והודס-אמה לא רצו לשמוע על פלסטינה, הטיעון:” וכי רע לנו כאן? ” חזר על עצמו, כל פעם שהנושא עלה, לא היה נימוק שבעולם שעשוי היה לשכנען ששם בארץ חמדת-אבות יהיה להן טוב יותר, מה כבר יכול להיות טוב יותר? בטווח קצר צדקו, ובטווח ארוך ניצלו הם ומשפחותיהם משואה וודאית…

כדי לאלצן לעלות צריך היה לעשות להן תרגיל. מיכאל החליט שחנוך בנו, יעלה ארצה עם אבי, ללא ידיעת אשתו ברונקה, מעשה שיאלץ גם אותה לעלות אחריו. בחשאי הכינו את התעודות הדרושות, וב- 6 מאי 1924 עלינו כולנו מפוצלים ארצה: אבי אריאל וחנוך באנייה “רומניה” מקונסטנצה.

אמי ואני באנייה “פטריה” ממרסיי. פיצול זה נעשה אולי מטעמי זהירות, ואולי רצתה אמי לעבור דרך פאריז, ולהראות לידידיה וחבריה את יצירתה האחרונה, בנה יואל בן השנתיים… סברה זו מתקבל על דעתי.

מהצילום אפשר ללמוד שאבי לא עלה כחלוץ ארצה. בחליפה הקיצית הלבנה ובכובעי השעם דמו יותר לתיירים שפניהם מועדות לספארי בקניה… זו גם הוכחה שהיו לו לפחות 1,000 לירות שטרלינג, הסכום הדרוש לקבלת סרטיפיקט. עד היום אני מתנצל שבמשפחתי היו סתם עולים ציונים ולא חלוצים…

בארץ כולה היו אז כ- 120,000 יהודים, ב- 81 ישובים קטנים וגדולים, פחות מבאשדוד של ימינו..

ימי הרצליה הראשונים
דירתנו הראשונה בארץ היתה ליד מגדל המים ברחוב-בלפור בתל-אביב. באותה שנה לא רחוק מתל-אביב החלו בהקמה מושב ששמו הרצליה שהפך למושבה ואחר כך לעיר, תשומת-לבם של אבי ודודי מיכאל התמקדה בה. הם ידעו שיצטרכו לשנות עיסוקם להוריד מרמת חייהם, אך לא חלמו להפוך חלוצים או פועלים, שומו שמים לכל יש גבול…

הרצליה היתה צריכה לקום לא רחוק מתל-אביב כמושב, שתוכנן להיות רב-גווני ומיועד לחקלאים, פועלים ולאחרים, דבר שהתאים למשפחת פרידמן.

בספר “הרצליה היובל הראשון” בתמונת טכס הגרלת המגרשים ל”ג בעומר תרפ”ה (1925) מיוצגות משפחות פרידמן וקובלסקי בכבוד: אבי, אמי, אחי ואני, מיכאל ומשפחתו, וסבי מנחם מנדל קובלסקי שהגיע במיוחד ארצה לטכס,  נמצא שם גם שמריהו פרידמן, שאמנם לא זיהיתי אותו בביטחון, אך מאידך, עובדה שהוא היה אחד מקוני המגרשים.

בהגרלת המגרשים, שאבי שמש בה -כמובן מאליו- יושב ראש, קנתה משפחתנו 4 מגרשים מתוך כ40- מוצעים, הקונים היו מיכאל, שמריהו, אבי, וסבי קובלסקי שקנה מגרש עבור אמי. המגרשים היו ליד מגדל-המים ברחוב הראשונים..

ביקורו של סבי קובלסקי בפלסטינה נבע מרצונו לראות את הארץ המובטחת אליה עלתה בתו ומשפחתה על מנת להשתקע בה, ולא פחות מכך, בהשפעת הרב יהודה-לייב קובלסקי שבקר בה ב- 1921. וגם בגלל סיפורי אבי שסיקר אותה ב1919- כעיתונאי.

סבי לא כל כך סמך על יכולתו של אבי לפרנס-בכבוד  את בתו ונכדיו. הוא רצה לראות במו-עיניו מה ניתן לעשות על מנת להבטיח את עתידם, ופרט למגרש בהרצליה, רכש גם בית בראשון-לציון בו התגוררנו שנים רבות.

מה הביא אותו לקנות בית דווקא בראשון לציון? הוצעו לו הצעות רבות: בתים ומגרשים בתל-אביב, בית בפינת אלנבי ויונה-הנביא, הבית בראשון והצעות רבות נוספות, פרט למגרש בהרצליה.

סבי היה אדם מפוקח ואיש-עסקים מצליח, אך הפעם טעה בגדול, כשהעריך שלתל-אביב הבנויה על חולות נודדים ועל  עסקי-רוח, אין עתיד…

לעומת זאת, חשב לו הרי בראשון-לציון יש כבר תעשייה: היקב… וכך קנה סבי את הבית בראשון, ואדמה בהרצליה, ופספס בגדול בהערכתו… אך באותם ימים, מי היה שוקל אחרת?

לפי גרסתו של אריאל, מי שגרם לקניית הבית בראשון, היה חסיד אדמוני אלמוני, שהתפלל עם סבי, והיה לו ענין אישי במכירת הבית בראשון. תוך כדי תפילה ושיחות-חולין, הבין החסיד שלפניו גביר של ממש, והחל לשכנעו שלא רצוי שנכדיו יגדלו בתל-אביב החילונית, נימוק נוסף זה הקטין את סכויי תל-אביב והכריע את הכף לטובת ראשון-לציון. גרסה זו אינה מתקבלת על דעתי, שהרי גם ילדיו של סבי: אמי, אחיה ואחותה, לא היו דתיים. יתכן שסבי רצה להגשים בנכדיו, מה שהחמיץ בילדיו? ..

לא עבר זמן רב וזאב-פרידמן, בן דודי, הגיע כפועל להרצליה. גם משפחת פולקביץ קרובינו התיישבה שם (ב- 1932). ואפילו בן הזקונים שמריהו שהיה ספורטאי ומתאגרף ב”מכבי” וארשה, הגיע להרצליה לבית אמו הודס, לאחר שניאלץ לעזוב את פולין בחיפזון: שמריהו שראה פולני מתנכל ליהודי בעל-זקן ומנסה לגזוז אותו במספריים מעשה של יום יום בוארשה היכה את הפולני המתעלל ושיפד אותו על גדר-ברזל סמוכה, ונאלץ להעלם מהאופק כי המשטרה הפולנית חיפשה אחריו. שמריהו עשה ויברח בהול לפלסטינה… גם בארץ לא חסרו לו תקריות עם המשטרה-הבריטית שבעקבות אחת מהן, הצטרך לעזוב את הרצליה ולהסתתר עד יעבור זעם.

שלוש תכונות עברו כחוט השני במשפחת פרידמן: הכשרון המוסיקלי. סף רתיחה נמוך ושמירה על הכבוד, שגם אני איני פטור מהן לגמרי.

העליה ארצה לא היתה סתם עוד נסיעה. העולים שהשתקעו כאן מרצונם, כמו הפרידמנים, עברו מהפך באורח-חייהם ובעיסוקם ונתק מקרוביהם בפולין. הכל נעשה למען הרעיון הציוני שהאמינו בו, ורצו להיות חלק ממנו. הציונות עבורם, לא נכלאה עדיין במרכאות כפולות.

כך הפך פולקביץ מסוחר אריגים-אמיד בוארשה לפרדסן שעבד בטוריה והשקה את פרדסו. זאב פרידמן היה פועל והפך לספר המושב, וכעבור שנים לסוחר-אמיד. מיכאל הפך מסוחר אריגים לחקלאי ובעל רפת. ואשתו ברונקה הפכה מבעלת חנות בשר משגשגת לרפתנית וחלבנית. אמה הודס הגבירה, אשתו-השניה של סבי, יצאה לפנסיה ועזרה בבית בתה ברונקה, זו הגשמת המהפכה הציונית האמיתית במעשה, ולא רק בדבור והטפה כפי שלגלגו אז: “מיהו ציוני טוב?  יהודי התורם מכספו, על מנת שעסקן ציוני, ישכנע יהודי שלישי לעלות לפלסטינה…”

ומה עם אבי תשאלו?  אבי שלא יכול היה ולא חשב לרגע להפוך חקלאי, רגלו מנעה זאת ממנו, המשיך לכתוב כתבות נלהבות לעיתונים, עסק בענייני ציבור. לאחר זמן הקים עם דוידוביץ, את הקונצסיה של האבטומובילים בקו הרצליה-תל-אביב, ולא הניח ידו כצפוי גם מלופטגשפטן למיניהם….

בספר היובל (עמ’ 57) מצולמת דרישת “ועד המושב הרצליה” המופנית לשני הבעלים: אבי ושותפו: “לפטר בהקדם את הנהג צבי על יחסו הגס לנוסעים ועל שהיכה לאחרונה אחד מהם”… אין חדש תחת השמש…

אבי לא שבע רוב נחת מהקונצסיה. לאחר שאחד הנהגים קנה רכב מעודפי הצבא-הבריטי, והחל בתחרות לא הוגנת ללא קונצסיה או רשיון על מעט הנוסעים שהיו אז, התפתחה מריבה קולנית. אבי שהיה סופר-פרידמן” ונוח לכעוס ומקל ההליכה שנזקק לו, היה תמיד זמין, הרים עליו את מקלו ושבר בכעסו שמשת האוטומוביל, ואף שלם קנס עתק של 3 לירות שטרלינג…

התועלת העקיפה שצמחה לאבי מהקונצסיה הזו היתה בתחום של : “שלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו”. היחסים שקשר עם אחד הנהגים שלו, שלימים הפך לבעליה של 'אמקור'. והידידות שלו עם עובד בן-עמי, שהיה מזכירו של ארגון בני-בנימין ומייסדה של נתניה, ואותו זמן תפרן מושבע שהתפלח ונסע לא פעם, מבלי לשלם, כשאבי מעלים עין. אלה הביאו פירות לאחר שנים…

כשייסד בן-עמי את נתניה, בקש מאבי שימכור עבורו בפולין מגרשים בנתניה שעדיין לא נוסדה, השטח היה שממה, גן-עדן למרעה גמלים… אבי הצליח במשימה. קסמו החברתי, בדיחותיו, סיפוריו ולשונו הרהוטה עמדו לו. כשראה כי טוב המשיך לעסוק בעסקי נדל”ן. לא עבר-זמן והפך למומחה בחוקים המסובכים העותומניים, והאחרים הנוגעים לנדל”ן, עד שהפך בר-סמכה שרבים ביקשו עצותיו.

בתל אביב הקטנה
אני זוכר את המתווכים והנכבדים הערבים, שאז עוד היו אקזוטיים בעיני ילד כמוני, שפקדו את דירתנו בגרוזנברג, את עורכי-הדין שבמשרדיהם נידונו ונחתמו העסקות. את מר נחמני שעסק בקניית קרקעות עבור קק”ל שאבי סייע לו.

שמעתי ממנו על קנית השטח עליו קם אחר-כך ביה”ח “אסותא”. נסעתי עם אבי להר-טוב שם תיווך ברכישת שטח-גדול להקמת בית-החרושת למלט “שמשון”. זו היתה נסיעה ארוכה ומסוכנת דרך רמלה. בן שתים עשרה התלוֵיתי לאבי בנסיעותיו.

נראה היה שאבי מצא עיסוק הולם שניצל את תכונותיו כאיש שיחה ואיש חברה, בעל כושר מחשבה חריף ומפולפל לעסקות מסובכות, הרי לא לשווא היה עילוי…

אך אבי לא עסק רק בעסקיו, עניני-ציבור וגורל-הישוב נגעו ללבו. תוך כדי חיטוט בעיזבונו של אבי, מצאתי תשובת המזכיר-הראשי לממשלת-המנדט למכתב אבי (יולי 1937) ומתשובת המזכיר-הראשי התברר שכבר אז, שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם-השניה, פנה אבי בדרישה לממשלת פלסטינה א”י, להקים צבא-עברי בארץ… אבי מעולם לא שרת בצבא, מה לו ולצבא? החסרו לו עניינים לעסוק בהם? כנראה שהמודעות והדאגה לצורכי הביטחון של הישוב, היתה כבר אז נחלתו ודאגתו של כל אחד, המאורעות והתקריות לא אפשרו לאיש להתעלם מבעיות-הביטחון. אבי שהיה גם עיתונאי, היה ער וקל להגיב. כצפוי פנייתו נדחתה באדיבות בריטית…

במקביל היה פעיל בענייני ציבור ובמסגרת מפלגת הציונים-הכלליים הקים ונהל את מועדון “הצפירה” לתרבות ולענייני-דיומא, בו הופיעו אמנים מרצים ונואמים. המשיך לכתוב לעיתונים בחו”ל, מדי פעם הוזמן להקריא ב”בית העם” שיר או מאמר שכתב.

עוד בוארשה היה אבי מעורה בחוגים ספרותיים והכיר היטב את שלום-אש, י.ל. פרץ, נחום סוקולוב. בארץ הכיר את שכנו הסופר אביגדור המאירי ובמהרה התיידד איתו. במשך הזמן התקרב, לחוגי הסופרים והתרבות שסבבו סביב “אוהל שם” שבמרכזו ח.נ. ביאליק. עיקר ענינו היה סופרים ספרות ועסקנות ציבורית, עסקים ופרנסה, היו עבורו עיסוק משני, כפוי.

בחיי אבי זו היתה תקופה טובה. הוא נהנה הן מעיסוקיו ועסקיו בארץ, והן מגיחותיו הרבות לפולין, שם קבלה אותו משפחתו, חבריו ומכריו בזרועות פתוחות, ומיד חזר להיות מרכז החברה.

כל אלה לא חסרו לאמי שהיתה רצינית משכילה ומופנמת, ההפך הגמור באופיה מאבי. היא לא היתה אשת חברה וזו לא חסרה לה. אמא העסיקה עצמה בקריאת ספרות קלאסית: רוסית פולנית וצרפתית והתעניינה במה שקורה בארץ ובעולם, לא זנחה גם את חנויות הענתיקות, תערוכות אומנות, והרצאות.

דבר שנשמר בסוד כמוס בפנינו, ושמעולם לא הוזכר בשיחה בבית, היה מותה בלידה, של אחותי הצעירה, קשה היה להסתיר מאתנו את הצער הכאב והאווירה הקשה, וגם את היחסים המתוחים בין הורי, לא פעם שמעתי מעבר לדלת נעולה קולות גבוהים של כעס והאשמה.

יום אחד גילתה אמי, שמדליון-הזהב שקיבלה, עם סיום לימודיה בהצטיינות בגמנסיה נעלם ואיננו. פעם שניה גילתה שבענק ובעגילים, מתנת נישואיה מאביה הוחלפו היהלומים בזכוכיות… מעולם לא סלחה לאבי על שאלה נראו ענודים לצווארה של אשת חברה מפורסמת.

באירופה רבתה המתיחות וסבי קובלסקי הרגיש את מה שעלול לקרות. וכבר בפב' 1938 סרה כל המשפחה: סבי בניו ובתו הצעירה לקונסוליה הבריטית בוארשה וחתמה על ייפוי-כח לאריאל אחי, על כל נכסיהם בפלסטינה. לסבי לא היה אמון בכושרו המעשי של אבי, ופחות מכך ביכולתו לשמור על הרכוש, די לו בפזרן אחד במשפחה, בנו משה-מיצ’יסלב.

לאמי, לא העניק ייפוי-כוח שמא לא תעמוד בלחציו של אבי, ולחצים אלה יגבירו את הכעס והרוגז בין הורי. כך או כך אמצעי הזהירות שנקט סבי לא פעלו.

ככל שגרמניה מתחה שריריה ודרישותיה הלכו וגברו, נעכרה האווירה באירופה, הדרישה שפולין תוותר על ה'פרוזדור הפולני' מחקה את האשליה שלא תפרוץ מלחמה. לפתע נותקו הקשרים עם פולין ועם סבי, ולאבי היתה בעיית  פרנסה קשה. מעתה נאלץ אבי לסמוך על עצמו בלבד, זו הפעם הראשונה בחייו. התהליך הזה לא היה קל ולא מיידי, עבר זמן עד שאבי מצא מקומו בביטוח.

במשך התהליך הזה לא היתה ברירה אלא לממש נכסים. הנכסים שהותיר סבי, התמסמסו ונמכרו זה אחר זה. אפשר להתנחם בכך שסבי צדק בהערכתו והצליח בסופו של דבר, להבטיח את פרנסתה של בתו ומשפחתה בתקופה קשה זו, אם גם לא באופן שציפה לו…

כשראיתי ייפוי-כוח זה, שנים רבות אחר מות אבי, הבנתי דברים רבים שהתרחשו. בדיעבד התברר שהיה יסוד להערכותיו של סבי. לאבי היו גם הצלחות וגם כישלונות: הכסף הרב שהרוויח דלף מבין אצבעותיו, לעומת זאת היו לו הצלחות בעסקנות צבורית. אירועים אלה השפיעו עלי, סלדתי וברחתי מכל דבר, שנודף ממנו שמץ ריח של עסקנות, מכל סוג שהוא. לא חיבבתי עסקנים מכל סוג מין וגזע, ומעולם לא הצליחו לבחור בי לוועד הכיתה, או אפילו לוועד הבית…

אבי התחיל לעסוק בביטוח והצליח. מה עוד שגם יצר העסקנות שלו מצא לו פורקן: הוא ייסד את ארגון סוכני הביטוח ושמש לו יושב ראש. התמנה על ידי שר האוצר קפלן כחבר ב'מועצת-הביטוח' שהכינה משך שנים את חוק הפיקוח על הביטוח תשי”א. כך צד שתי צפרים: פרנסה וכבוד כרוכים זה בזה, הכריך ממנו אהב לנגוס.

שלשה חדשים לאחר פרוץ-המלחמה התגייס אחי לצבא-הבריטי. לעיסוקיו הציבוריים של אבי נוסף נושא חדש: הדאגה למשפחות המגויסים. הקים ארגון, שלימים הפך ל'וועד למען החייל' בו שמש חבר בסניף תל-אביב.

באפריל 1941 התגייסתי גם אני לצבא-הבריטי. הדירה ברחוב הס התרוקנה, והורי נשארו לבדם. אבי הוכיח שגם הוא יכול באין ברירה. לאחר שפרנסתו הובטחה, גלש שוב לעסקות נדל”ן ועסקנות. כך חלפו להן השנים, כשחזר אריאל מהצבא ונישא, עזר לו אבי בקשריו המסועפים, להסתדר ולמצוא לו תעסוקה ודיור. לאחר שנים גם אני השתחררתי-מהצבא, נשוי לאילנה (1946)   לא חזרתי אל המנוחה והנחלה, כפי שקיויתי. המצב בארץ לא שחרר אותי ולא אפשר לי להסתדר, אבי עמד מאחורי וסייע לנו בכול מאודו.

יום אחד לפתע, מת אבי מיתת נשיקה, תוך כדי דיון עסקי מרגיז סביב שולחן במשרד עורך-דין. אבי שהתלהט בקלות חש בלבו והוחש ל”שיבא”, כבר באמבולנס נפטר. ולד”ר מירובסקי אחיינו- שאבי העלה אותו ארצה מרוסיה לאחר מלחמת העולם- לא נותר אלא לחתום על תעודת הפטירה…

כחלוף הזמן הפך ד”ר מירובסקי לקרדיולוג-מפורסם, שהמציא את קוצב-הלב המגיב אוטומטית בשוק חשמלי להפרעות לב: תחנה לטיפול נמרץ, זמינה, מיידית ואישית, חידוש שהציל אנשים רבים ושזיכה אותו בפרסום וכבוד-רב, שמו ותמונתו הופיעו בעיתונות הרפואית בארה"ב כאחד מששת הרופאים שתרמו את התרומה הגדולה ביותר לרפואה אותה שנה.

הניירות האריים, שבחסותם ניצל כילד-נרדף בפולין וברוסיה, ואחר-כך למד רפואה, אילצו אותו להישאר בשמו המושאל. ד”ר מירובסקי היה בן-דודי וידידי /ששמו מלידה מרדכי פרידמן.

אהבתי את אבי וכבדתי אותו אך לא רציתי ללכת בעקבותיו. אני מאמין שאהבה זו היתה הדדית. אבי היה ציוני נלהב מהכרה והיה גאה מאוד שנטש את סיר-הבשר בפולין כדי לעלות ארצה כחלוץ משפחתנו, ובכך ששכנע ועזר לרבים רבים ממנה, לעלות ארצה ולהסתדר כאן, וכך ניצלו כל הרבים האלה מהשואה.

אני רוצה להאמין שהיה גאה גם בנו, בניו, בהתנדבותנו לשרות בצבא-הבריטי, ואח”כ בהשתתפותי במלחמת השחרור ובקידומי בצה”ל. אני חש שכולנו יכולנו להשיג ולהגיע רחוק יותר… על דבר אחד אני מצטער שיכולתי לגרום לו נחת מרובה אילו הייתי מודע להמלצה הכתובה להעניק לי אות-הצטיינות שנכתבה ונחתמה ימים ספורים אחרי הקרב ב'בארות-יצחק' ב- 15 יוני 1948, ואני לא ידעתי על קיומה, אילו ראה אותה, היה וודאי רווה נחת, מתגאה בה, ומראה אותה לכל עובר ושב…

להשתתפותי במלחמת-השחרור לא התנגד, וראה בה דבר טבעי ומתחייב מהעובדה שאנו יהודים וציונים, הנלחמים על חירותנו, שלשמה חזרנו ארצה. הישגי בצה”ל גרמו לו נחת, חודשים ספורים לפני מותו, קודמתי לדרגת סגן-אלוף, דבר שהוסיף לו גאווה, וגם זה משהו.

אבי לא השאיר אחריו צוואה. הרבנות פסקה לפי ההלכה. קיום הפסק היה פוגע באמא. לא רצינו בכך, וויתרנו לטובתה על הכל, וכך יכלה להמשיך בחייה בנוחות יחסית.

המגרש בבני-ברק שהיה הנכס-היחיד שנותר לפליטה מכל נכסינו הרבים, נותר שלא באשמתו של אבא… אי אפשר היה לממשו, כי היה בבעלות משותפת ולא מפורצל. שותפו של אבי למגרש, לא רצה למכור את חלקו וגם לא לקנות את חציו של אבי, וכך 'יצא מתוק מעז'… אילו אפשר היה למכור אותו, אני בטוח שהיה הולך מזמן בדרכם של כל הנכסים של סבי ואבי, ומתנדף גם הוא לאי-שם. מכירתו של מגרש זה הפכה לי לאתגר, הייתי חייב לפתור את הבעיות המשפטיות הסבוכות שנותרו, ולראות אם אפשר לממשו על מנת לעזור לאמי, לצערי אמי נפטרה לפני שנפתרה פרשת-המגרש.

לאחר מות אבי יצאתי לחופשה קצרה של שלושה-חדשים, והסדרתי את כל שיכולתי. אילנה התחילה לנהל את תיק-הביטוח שהותיר אחריו אבי, והתמידה בכך במשך כ- 4.5 שנים בהצלחה, עד כחודש לפני הולדתו של בננו שחר. ההכנסות מהביטוח עזרו לכולנו.

את שאיפתו להיות תעשיין, כדוגמת סבי קובלסקי, לא הגשים אבי מעולם.

לטמיון – רכושנו בפולין
שנים אנו מנסים לברר מה גורלו של רכוש סבי קובלסק. ברור שהכל נבזז, נגנב, נלקח או הולאם. היינו בטוחים שלפחות אדמת-מפעל הלבנים השרופות נשארה במקומה, קצת קשה  לגנוב אותה. על אדמה זו שהייתה כבר אז מיועדת לבניה (1931) וודאי נבנה מזמן, שיכון כלשהו, ויודעי דבר אומרים שוודאי הולאם על ידי השלטון-הקומוניסטי, ואין סיכוי לממשו או לקבל פיצוי תמורתו. פולין היום אינה משתפת פעולה להחזרת הנכסים האלה.

מפעל הנייר והדפוס, נבזז ונלקח כולו לגרמניה, על ציודו תוצרתו והחומרים שהיו בו. תביעת פיצויים מגרמניה לא הועילה, גם עדותו של מנהל-העבודה שנכח ברגע שבו הוציאו הגרמנים את הציוד מהמפעל, ואף עזר להם בכך בלית ברירה. עדותו על כך לא שכנעה, והתביעה נדחתה בנימוק שעלינו להוכיח, שאכן הכל הגיע לגרמניה, ושם נעשה בו שימוש. חפש את הרוח בשדה…על מפעל הבורסקאות איננו יודעים דבר.

אשר לכספים שהיו בשוויץ, אין בידנו מספר-חשבון שם-הבנק או ייפוי כוח ואפילו לא צו ירושה, ואין אנו יכולים להוכיח שמשפחתנו נספתה בשואה…

נשארו בידינו שתי מעטפות הנושאות את שם מפעל-הנייר של סבי, שהוקם ב- 1856,וכן הרבה תמונות משפחתיות, וזהו זה..